ביאור:בראשית ח כא
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ח כא.
|
וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. |
| -- בראשית ח, כא |
לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו[עריכה]
רוב המפרשים פירשו: מנעוריו=מילדות
הרש"ר הירש חלק על זה: "עד כמה שהבנתו מגעת, טעו המפרשים בפירוש המשך הפסוק 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. הם ראו במשפט זה את הטעם להחלטה החדשה... [פסוק זה] הוא במאמר מוסגר: אם יצר לב האדם ישוב להיות רע – ואף רע מנעוריו – והשמדת הדור תהיה הדרך היחידה להצלה, אעפ"כ לא אוסיף לקלל עוד, כדרך שעשיתי עד כה...צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע מרושע! מי שמכיר ילדים יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע".
ורוסו, בספרו "אמיל", עמ' 46: ""כלל זה בידנו ואין עליו עוררים: יצרים ראשונים שבטבע – הגונים הם לעולם. אין שרירות מלידה בלבו של אדם. אין לך קלקול שבו, שאין אתה יכול לומר עליו כיצד ומנין בא". [שם עמ' 23: "הכל יפה בידי שמיים, הכל מתנוון בידי אדם"].
וכן הוא ברב קוק באורות התורה פי"א: "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה... האיש הישראלי מחוייב להאמין, שנשמה אלוהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה".
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו[עריכה]
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ[עריכה]
מניין אנו יודעים מה אמר אלוהים בליבו? אם לא כתב את הסיפור בעצמו, ולא סיפר לאדם אחר, אין לנו כל אפשרות לדעת מה הוא חשב, וכל הקטע הזה הוא בספק. אולם בהנחה שאלוהים אמר את מחשבותיו, מכאן שהקטע הזה היה חשוב מאוד, כי לבטח לאלוהים היו הרבה מחשבות נוספות במשך התקופה. לבטח החשיבות היא לא בעניין מדעי, או משפטי. סביר, כפי שכתבו החכמים, שזה עניין מוסרי וחינוכי.
לֹא אֹסִף לְקַלֵּל ... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת[עריכה]
- לְקַלֵּל - הבל פה, אבל כאשר אלוהים מדבר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג) כך יעשה.
- לְהַכּוֹת - הכוונה במכה היא אינה הרג. להכות זה להעניש ולהכאיב. ניתן למות ממכה, ככתוב "וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל" {שמות ב יב), ואולי המצרי מת מהטמינה בחול.
בכל מקרה אלוהים מודיע שלמרות ש"כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" בעבר, הוא לא יקלל ויכה יותר את "כָּל חַי".
לֹא אֹסִף ... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי[עריכה]
אלוהים מודה שהוא עשה מעשה רציני, אשר הוא מבטיח לעצמו לא לעשות שנית.
- למה הוא עשה? והאם הוא בטוח שהתנאים הללו לא יקרו שנית?
אחרי בריאת האדם, אלוהים ראה "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו ה), והיה מגיע להם להכחד. ההכחדה זהו חיסלה את שורש הרע של דור המבול ולכן אלוהים ידע שרע כזה לא יקרה שנית והוא היה יכול לתת את הבטחתו הרחבה מאוד.
כָּל חַי[עריכה]
לא ברור מה נכלל ב"כָּל חַי".
- הן נאמר "כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי" (בראשית ג כ), ואין ספק שכל חי אינו מוגבל לבני האדם, ילדיו של אדם וחוה.
- עניין "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו ה) מופיע מיד לאחר שאלוהים מזהיר את בני האלוהים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם" (בראשית ו ג), ובכל זאת "וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם" (בראשית ו ד), כלומר כל החי כלל גם את ילדיהם של בני האלוהים.
- פרוש פשוט, שמדובר בכל החיות. אולם כאשר מדובר על חייות בלבד כתוב "נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ" (בראשית א כד).
- בפרושי דברי אלוהים אנו נוהגים להגביל את דברי אלוהים ליכולתנו להבין. למעשה החיות והצמחים הם יצורים חיים (וכל שאר קבוצות החיים). כול יצור שכפוף לחוקי האבולוציה ופועל להמשך קיומו - כלול ב"כָּל חַי".
כלומר אלוהים מדבר על כל החיים שהוא הקים על הארץ, ללא יוצא מהכלל.
אולם אם הכוונה לכל החיים, אז אלוהים לא הבטיח לא לפגוע בחלק מהחיים, ואכן חייות וצמחים נכחדים כל הזמן ואחרים ממלאים את מקומם בהתאם לתנאי המחיה החדשים.
סיפור סדום[עריכה]
אלוהים ראה "וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד" (בראשית יח כ) של אנשי סדום. והנה הוא שולח את המלאכים לעשות בהם כלה אם הם יוודאו את אמיתות רשעתם של אנשי סדום ככתוב בהמשך "כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה" (בראשית יט יג). ואכן "וַיהוָה, הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט כד).
- כלומר
למרות הבטחתו של אלוהים, במקרה של סדום הרשעה, אלוהים הכה את האדמה וכל החי עליה. כמו מבול קטן.
- למה?
אלוהים לא אמר שהוא לא יעניש חוטאים. הדגש הוא על "כל", במקרה הזה המכה היתה מקומית, אחרי שהמלאכים וידאו, הזהירו, ונתנו הזדמנות לרשעים לחזור בתשובה. הרס האדמה שהיתה "כְּגַן יְהוָה" (בראשית יג י) היה כדי למנוע הוצרות רשעות חדשה במקום הנפלא הזה.
- מסקנה - ההבטחה לא לפגוע בכל חי אינה משמעותית לגבי רשעים ואדמתם.
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו[עריכה]
לכאורה האדם פועל מרגע היווצרו לפי חוקי האבולוציה, בה החזק שורד ומשבח את התאמת מינו לתנאי הסביבה. חוקי האבולציה הם קשים מאוד, והמלחמה על אזור מחיה, מקורות חיים, וזכות רביה מביאה לאלימות גדולה בין סוגי חיות ובתוך הקבוצה. ידוע שאריה יהרוג את השליט הקודם וימית את ולדותיו כדי לגרום ללביאות להתיחם במהרה. רוע כזה טבוע בבני האדם עוד לפני היולדם, לפי חוקי האבולציה שאלוהים הקים. אך בספרות היהודית מובא העניין של הבחירה בו האדם מחליט כיצד לנהוג על אף 'יצר הרע' הטמון בו.
מִנְּעֻרָיו[עריכה]
במקרה שלנו לא מדובר על הרוע האבולוציוני, אלא על הרע שמתפתח בהמשך. כאשר התינוק גדל לנער, ולמרות חוקי החברה הידועים לו, הוא מנסה לשפר את מצבו על חשבון זולתו באלימות ורשעות. הרוב פועל לפי החוק, אבל תמיד קיימים יחידים המחפשים הזדמנוית בהסתר או בגלוי לעבור על החוק החברתי ולהשתמש בחוק האבולוציוני כדי לשפר את חייהם. על הרע הזה נאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד ז).
אלוהים מכיר בעובדה שרוע האדם טבוע ביצרו, אבל זה לא פוטר אותו מעונש. העונש יהיה אישי ולא קבוצתי, "כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יומת" (מלכים ב יד ו). בעניין המבול בני האדם עסקו ברשעה מסוימת (לא ידועה לנו) ופעלו נגד תוכניתו של אלוהים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם" (בראשית ו ג) ופקודתו "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א כח), ולכן אלוהים הכחיד אותם והתחיל מחדש מנח ומשפחתו. בעניין סדום כל אנשי העיר הראו את רשעתם וכולם, כיחידים, הוענשו.