תניא חלק א מ
פרק מ
אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה, אין לימודו עולה אפילו בעשר ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה. כי הספירות הן בחינת אלהות, ובהן מתלבש ומתייחד אור אין סוף ברוך הוא ממש. ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה', כמו שכתוב בתיקונים. רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות, שבהן עומדים המלאכים, וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הנבואה פרק ב', שמהתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומהמצות בלי כוונה נבראים מלאכים בעולם העשייה, וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה. אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אינה עולה כלל למעלה, אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי, שהוא מדור הקליפות.
הגה"ה: (כמו שכתוב בזהר חלק ג' דף ל"א ע"ב ודף קכ"א עמוד ב', עיין שם, ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' ואתער מה דאתער, אי טב טב כו', עיין שם, ודף ק"ה ע"א, מלה דאורייתא אתעביד מיניה קלא וסליק כו', ודף קס"ח ע"ב, קלין דאורייתא וצלותא בקעין רקיעין כו').
וכמו שכתוב בזהר על פסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", דאפילו עמלא דאורייתא, אי עביד בגין יקריה כו'. וזהו שאמרו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", פירוש, שלא נשאר למטה בעולם הזה.
ואף דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, שהוא ורצונו אחד, הרי קודשא בריך הוא איהו ממלא כל עלמין בשוה, ואף על פי כן אין העולמות שוים במעלתם. והשינוי הוא מהמקבלים בשתי בחינות: האחת, שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים; והשנית, שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כל כך כבתחתונים. ועולם הזה הוא עולם השפל בשתי בחינות. כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי; וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה, ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם. ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן, כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים, ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים. דאף דלית אתר פנוי מיניה, מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין, ונקרא "אל מסתתר", וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה. מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפילה, דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכלל בקדושה זו, כנזכר לעיל. מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי.
אבל בתפילה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושורש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא מעלה אותן עד מקומה בעשר ספירות דיצירה או דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנזכר לעיל. ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא, שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן, או בתפילה ובכוונתה, או במצוה ובכוונתה, בהארה גדולה לאין קץ, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי, לא מינה ולא מקצתה, עד עת קץ הימין, שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה' וגו', כנזכר לעיל באריכות.
הגה"ה: (ושם מאיר ומתגלה גם כן היחוד העליון הנעשה בכל מצוה ותלמוד תורה, שהוא יחוד מדותיו יתברך, שנכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים, על ידי עת רצון העליון אין סוף ברוך הוא המאיר ומתגלה בבחינת גילוי רב ועצום באתערותא דלתתא, היא עשיית המצוה או עסק התורה, שבהן מלובש רצון העליון אין סוף ברוך הוא.
אך עיקר היחוד הוא למעלה מעלה בעולם האצילות, ששם הוא מהות ועצמות מדותיו יתברך מיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא, ושם הוא מהות ועצמות רצון העליון אין סוף ברוך הוא, והארתן לבד היא מאירה בבריאה יצירה ועשייה, בכל עולם מהן לפי מעלתו. ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצוה זו אינה מאצילות, מכל מקום הרי רצון העליון המלובש במצוה זו, והוא הוא עצמו הדבר הלכה והתורה שעוסק בה, הוא אלהות ואור אין סוף המאציל ברוך הוא, שהוא ורצונו אחד, וברצונו יתברך האציל מדותיו המיוחדות בו יתברך. ועל ידי גילוי רצונו המתגלה על ידי עסק תורה ומצווה זו, הן נכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים בעת רצון זו).
ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין, דרך משל, כדכתיב: "ובשתים יעופף" [וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער היחודים פרק י"א], שהכנפים בעוף הן זרועות האדם כו'. ובתיקונים פירש, שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו - נקראים בנים, ואם לאו - נקראים אפרוחים, דלא יכלין לפרחא.
הגה"ה: (ובתיקון מ"ה, דעופא הוא מטטרו"ן, רישא דיליה י' וגופא וא"ו ותרין גדפין ה' ה' כו'. והיינו עולם היצירה שנקרא מטטרו"ן, ובו הן גופי הלכות שבמשנה. ורישא דיליה הן המוחין ובחינת חכמה בינה ודעת, שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן. ותרין גדפין, דחילו ורחימו, הן ה' עילאה, שהיא רחימו, וה' תתאה, היא יראה תתאה, עול מלכות שמים ופחד ה', כפחד המלך דרך משל, שהיא יראה חיצונית ונגלית. מה שאין כן יראה עילאה, ירא בושת, היא מהנסתרות לה' אלהינו, והיא בחכמה עילאה, יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא, כמו שכתוב ברעיא מהימנא).
כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף, ואין חיותו תלוי בהם כלל, כדתנן: "ניטלו אגפיה - כשרה", והעיקר הוא ראשו וכל גופו, והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון. וכך דרך משל, התורה ומצוות הן עיקר היחוד העליון, על ידי רצון העליון המתגלה על ידיהן; והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון, אור אין סוף ברוך הוא, והיחוד, שהן יצירה ובריאה.
הגה"ה: (או אפילו בעשיה, בעשר ספירות דקדושה, מקום מצוות מעשיות, וכן מקרא. אבל במשנה - מתגלה היחוד ואור אין סוף ברוך הוא ביצירה, ובתלמוד - בבריאה. דהיינו שבלימוד מקרא מתפשט היחוד ואור אין סוף ברוך הוא מאצילות עד העשיה, ובמשנה - עד היצירה לבדה, ובתלמוד - עד הבריאה לבדה, כי כולן באצילות. אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבריאה יצירה ועשיה, כמו שכתב בפרי עץ חיים).
והנה, אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצוות, אף על פי כן נקראין גדפין, להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה. ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים, להתענג על ה', מעין עולם הבא וקבלת שכר, ו"היום לעשותם" כתיב ולמחר לקבל שכרם.
ומי שלא הגיע למדה זו, לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות, כמו שקובל עליו הנביא: "הוי כל צמא לכו למים". כי לפי פשוטו אינו מובן; דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד, פשיטא שילמוד מעצמו, ולמה לו לנביא לצעוק עליו "הוי"? וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות: