תניא חלק א לה
והנה, לתוספת ביאור תיבת (דברים ל יד): "לעשותו", וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וס"א, מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה, רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנ"ל, ואם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק ח"ו, להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו, ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושיה ולשמח לבם בה' השוכן אתם בתוך תורתם ועבודתם?
והוא בהקדים לשון הינוקא על פסוק (קהלת ב יד): "החכם עיניו בראשו": (זהר פרשת בלק): "וכי באן אתר עינוי דבר נש? כו' אלא, קרא הכי הוא ודאי, דתנן: לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ארבע אמות. מאי טעמא? - דשכינתא שריא על רישיה. וכל חכם, עינוהי ומילוי ברישיה אינון, בההוא דשריא וקיימא על רישיה.
וכד עינוי תמן, לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר-נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צוח ואמר: "ושמן על ראשך אל יחסר", דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא, ואינון עובדאן טבאן, וע"ד "החכם עיניו בראשו"". עד כאן לשונו.
והנה, ביאור משל זה, שהמשיל אור השכינה לאור הנר, שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על-ידי מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה.
מבואר ומובן לכל משכיל: כי הנה:
- נשמת האדם, אפילו הוא צדיק גמור, עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אף על פי כן אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש, להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו.
- מה שאין כן המצוות ומעשים טובים, שהן רצונו יתברך, ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים, שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך-הוא, וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יבטלו במציאות כנ"ל, מה שאין כן המצוות, שהן פנימית רצונו יתברך, ואין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך, והיו לאחדים ממש ביחוד גמור.
והנה, ענין השראת השכינה הוא גילוי אלהותו יתברך ואור אינסוף ברוך הוא באיזה דבר, והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד. אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי, אין אור ה' שורה ומתגלה בו. ואף צדיק גמור, שמתדבק בו באהבה רבה, הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל באמת, כי אמיתת ה' אלהים אמת הוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש. ואם-כן, זה האוהב, שהוא יש ולא אפס, לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל, ואין אור ה' שורה ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצות, שהן רצונו וחכמתו ית' ממש, בלי שום הסתר פנים.
הגהה (וכאשר שמעתי ממורי עליו השלום פירוש וטעם למה שכתוב בעץ חיים, שאור אין-סוף ברוך-הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת חכמה, והיינו משום שאין-סוף ברוך-הוא הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו')
והנה,
- כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו, שהיא נפשו האלהית, עם שני לבושיה הפנימים לבדם - שהם כח הדיבור ומחשבה, נכללות באור ה' אין-סוף ברוך-הוא, ומיוחדות בו ביחוד גמור, והיא השראת השכינה על נפשו האלהית, כמאמרם ז"ל, שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו.
- אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש, צריך לקיים מצות מעשיות, הנעשים על ידי הגוף ממש, שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור, והוא לבוש השלישי של נפש האלהית. ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב, ונכלל ממש בקדושה כנפש האלהית ממש, מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה, שבלעדו לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחניית והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף.
ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעים, עדיין לא נכללו בקדושה, מכל מקום, מאחר דאתכפין לקדושה, ובעל-כרחן עונין אמן ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה על ידי התגברות נפשו האלהית שבמוח ששליט על הלב, והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה כנ"ל, ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו, דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו ביחוד גמור,
וע"י זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף, וגם על הגוף הגשמי, בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו. וזהו שנאמר "ושכינתא שריא על רישיה" על דייקא. וכן אכל בי עשרה שכינתא שריא.
והנה, כל בחינת המשכת אור השכינה, שהיא בחינת גילוי אור אין-סוף ברוך הוא, אינו נקרא שינוי חס ושלום בו יתברך ולא ריבוי, כדאיתא בסנהדרין דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל "אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא אית לכו?" והשיב לו "משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו'", והמשכיל יבין.