תניא חלק א יב
והבינוני הוא, שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה, להתלבש בגוף להחטיאו. דהיינו:
- ששלושת לבושי נפש הבהמית, שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה, אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף, במוח ובפה ובשאר רמ"ח איברים להחטיאם ולטמאם חס ושלום;
- רק שלושה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה.
ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו.
אך מהות ועצמות נפש האלהית, שהן עשר בחינותיה, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעיתים מזומנים, כמו בשעת קריאת שמע ותפילה, שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקושר חכמה בינה ודעת שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבליבו, לדבקה בו בקיום התורה ומצוותיה מאהבה, שזהו עניין המבואר בקריאת שמע דאורייתא. וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן, הן הכנה לקיום הקריאת שמע, כמו שנתבאר במקום אחר. ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב, המתפשט בחלל הימני מחכמה בינה ודעת שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא.
אבל אחר התפילה בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא, הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי, ומתאווה תאווה לתאוות עולם הזה ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר, אינו יכול להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להתלבש באיברי הגוף במעשה דיבור ומחשבה ממש, להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה איך למלאות תאוות ליבו.
כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות ליבו אל ההפך לגמרי. ובפרט אל צד הקדושה, כדכתיב: (קהלת ב יג): "וראיתי[1] שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". פירוש: כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל: "...אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" וכו'], מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח, אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלושה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה כנ"ל.
ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא, אינו אלא בשלושה לבושים הנ"ל, ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה. כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפילה, שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות ליבו בחלל הימני, כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמו שיתבאר לקמן. ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות ליבו בחלל השמאלי, להתאוות תאווה לכל ענייני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר בין באיסור חס ושלום, כאילו לא התפלל כלל. אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול, לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה, וכמאמר רז"ל: (בבא בתרא קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה כו'". רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני:
- להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאווה תאווה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להתלבש באברי הגוף, ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל. אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידיים, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום או אפילו לדבר בו. כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותו שעה, והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם.
- וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום, או איזה קינאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבליבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום. וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו.
הערות ושנויי נוסחאות[עריכה]
- ^ בפסוק: וראיתי אני.