תוספתא (צוקרמנדל)/פסחים/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



תוספתא פסחים פרק רביעי במהדורת צוקרמנדל

להלן מובאת התוספתא על פי הנוסח המודפס במהדורת צוקרמנדל
בדפוס וילנא פרק זה מופיע כסוף פרק ד'; הלכה א' כאן נקראת הלכה יג בשאר המהדורות.

1 פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שאלו את הילל הזקן פסח מהו שידחה את השבת אמ' להן וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת הרבה משלש מאות פסחים בשנה יש לנו שדוחין את השבת חברה עליו כל העזרה א' להן פסח קרבן ציבור ותמיד קרבן ציבור מה תמיד קרבן ציבור דוחה את השבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת:

2 ד׳ א׳ נאמר בפסח "במועדו" ונאמר בתמיד "במועדו" מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת אף פסח שנאמ׳ בו במועדו ידחה את השבת ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין עליו כרת אינו דין שידחה את השבת ועוד מקובלני מרבותיי שהפסח דוחה את השבת ולא פסח ראשון בלבד אלא אף פסח שיני ולא פסח ציבור אלא פסח יחיד אמרו

תוספתא פסחים פרק רביעי במהדורת צוקרמנדל

לו אם כן מה יהא על העם שלא הביאו סכיניהם ופסחיהם למקדש אמ' להם הניחו להם רוח הקודש עליהם אם אינן נביאים בני נביאים הם למחר מה עשו מי שפיסחו טלה טמנה בצמרו וגדי קשרה בקרניו הביאו סכינים ופסחים למקדש ושחטו את פסחיהם בו ביום מינו את הילל נשיא והיה מורה להן הילכות הפסח :

3 פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מיניינים של אוכלוסין א׳ להן לכהנים הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליא כפליים כיוצאי מצרים ואין כל פסח ופסח שלא היו עליו מעשרה מנויין חוץ ממי שהיה בדרך רחוקה או טמא בו ביום נכנסו ישר׳ להר הבית ולא היה מחזיקין והיה נקרא פסח מעוכין :