מלבי"ם - התורה והמצוה

קג. ואם שור נגח הוא. מחלק בין תם למועד, ופי' בכאן שלשה הבדלים. א] והועד בבעליו שצריך העדאה והתראה, ב] כופר ישת עליו, ג] שבעבד ואמה יתן שלשים שקל, שגם זה קאי במועד. שאם נאמר שזה גם בתם, היה לו לומר זה קודם כי יגח, אחר דין מכה עין עבדו, היה לו לומר וכי יגח שור עבד או אמה. ואחרי זה היה לו לומר וכי יגח שור את איש או את אשה. עיין בירושלמי שם.

ושני חלוקים אמר אחר כך בפ', וכי יגוף שור איש את שור רעהו, וכל אלה הבדלים החמשה מבוארים בכתוב.

ובזה לא יקשה שלמאי דקימא לן פלגא נזקא קנסא, יש עוד הבדל דתם אינו משלם על פי עצמו, ומועד משלם על פי עצמו, כמו שמקשה בגמרא (דף טו). דכאן לא חשיב רק ההבדלים המפורשים בכתוב. וזה אין מפורש, רק ידעינן מסברא. ורק על המשנה שחושב חלוקי הדינים ,יצדק קושיא זו לא על המכילתא שחושב פירוש הכתוב ופרטיו המפורשים.

קד. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום . מבואר במשנה פ"ב דבבא קמא (דף כ”ג ע”ב) שדעת רבי יהודה שמועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ואמרו בגמ' אמר אביי מאי טעמא דר”י, תמול חד, מתמול תרי שלשום תלתא, ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית. רבא אמר תמול מתמול חד, שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חיב.

והנה גם אביי לא יוצא מלת תמול מפשטיה שמציין יום שלפניו, רק שדקדק שעל פי יסוד הלשון צריך לבא מ"ם היחס גם על מלת שלשום. והיה לו לומר מתמול ומשלשום, כמה שאמרנו בארך בהתורה והמצוה אחרי ( אחרי יז ). ועל כן פירש שמלת תמול נסמך על שלשום, רוצה לומר תמול של שלשום שהוא יום הרביעי. שכן מוכרח לפרש מה שאמרו שמות (ה' י"ד) מדוע לא כליחם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום , שיוכרח לומר שתמול והיום לא כלו חקם כמו ועשו בתמול של שלשום. היינו שני ימים קודם לתמול. וכן במה שאמרו והוא לא שונא לו מתמול שלשום. שפירשו בספרי כל שלא דבר עמו ג”י מחמת איבה. פי' ג”י חוץ מהים. ורצונו לומר תמול של שלשום.

וסברת רבא שפירוש מתמול ומשלשום חסר פה אות היחס. וכבר בארו הפוסקים שגם רבא סבירא ליה שלא נעשה מועד עד נגיחה רביעית. רק שלרבא משלם בנגיחה ד' אפילו ביום השלישי, כמו שאמרו התוס' בשם ר' עזריאל. וכתבו שרש"י חזר בו ממה שאמרו בפ' הגמרא דבג' נגיחות הוה מועד. כי גם לרבא פי' אם שור נגח הוא, היום ותמול ושלשום שהם ג' ימים, ועדיין הוא תם. ומעתה אם לא ישמרנו ויגח בפעם רביעית הוה מועד. וזהו שאמרו במכלתא יום ואמש ושלפניו זה שור תם [דלא כגירסת הילקוט שמחק זה]. ומה שלרבא יוכל להיות נגיחה ד' ביום השלישי, מפני שלפי פי' לא נזכר בכתוב רק ג' ימים.

ור”מ סובר שכל שכן שג' פעמים ביום א' הוה מועד, וכמה שאמרו בגמרא ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כ"ש. ומה שנאמר מתמול שלשום, שאם לא היו ביום א', צריך על כל פנים שיהיו בג”י רצופים.

והנה בחזרה ממועד לתם, אמר במשנה לר' יהודה שיחזור בו ג"י, ולרבי מאיר כל שהתינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח. ובמכלתא לא הזכיר שר' מאיר חולק בחזרה. ומזה מבואר כמה שאמרו הר”ן והרא”ש, שמה שנאמר כל שהתינוקות ממשמשים בו, היינו שזה מהני אפילו ביום אחד. ומודה ר' מאיר דגם חזרה דג' ימים ואינו נוגח מהני.

קה. והועד בבעליו עד שאחריו ב', מודה בכ"מ על ההתראה. ואם בא על הגדת העדים, בא בלא קשור או ביחס הפעול. ואחתום ואעיד עדים (ירמיה לב) ואעידה לי עדים נאמנים (ישעיה ח) ויעדהו לאמר ברכת אלהים (מלכים א כא). ופה מורה על ההתראה, וכמה שאמרו בבבא קמא (דף נד) עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים.

קו. ולא ישמרנו זה כפול גם בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו. ושם כתוב ולא ישמרנו בעליו. ולמה אמר זה שתי פעמים ולמה אמר זה במועד ולא בתם.

והנה, ר”מ ור”י פליגי במשנה [דסוף פ' השור שנגח]. דרבי מאיר סבירא ליה דאם קשרו בעליו במוסרה שהוא שמירה פחותה חייב גם במועד, דגם במועד צריך שמירה מעולה. ופי' ולא ישמרנו, שלא ישמרנו שמירה מעולה כמו שיתבאר הטעם בסמוך. מפרש שכפל ולא ישמרנו, שמן מה שאמר פה ולא ישמרנו נפרש שהוא פועל סתמי. כגון שמסר אותו לשומר חנם שכלתה שמירתו בשמירה פחותה. לכן חייב בעליו, וכמו שאמרו בגמרא (דף מה). אבל אם שמרו בעצמו אף שמירה פחותה פטור. לכן אמר שנית ולא ישמרנו בעליו. שאף אם בעליו הוא בעצמו השומר, אם לא שמרו כראוי בשמירה מעולה רק במוסרה חייב. כי לא שמור הוא וצריך שמירה מעולה.

ורבי יהודה סבירא ליה (שם) דמועד סגי ליה בשמירה פחותה. אם כן מה שאמר ולא ישמרנו בעליו, שמדבר שבעלים בעצמם שומרים, הינו שלא שמרו כלל. כי אם שמרו שמירה פחותה שמור הוא זה לענין מועד. שכל העולם שומרים את עצמם ממנו, ודי לו בשמירה פחותה. אם כן לדידיה מה שאמרו פה, ולא ישמרנו סתם, שמדבר בפועל סתמי, שמסרו לשומר. מירי אף שהשומר חינם שמרו שמירה פחותה המוטלת עליו, בכל זאת חייב הבעל הבית, יען שמסר אותו לרשות אחר.

ובזה מצאנו מקור ומבוע לדברי הרמב"ם המופלאים שכתב [בפ”ד מה' נזקי ממון ה"ד] שאם מסר בהמתו לש”ח או לנושא שכר או לשוכר, ושמרוה שמירה מעולה, ויצאה והזיקה. השומרים פטורים, והבעלים חייבים. שהתפלאו כולם על מה חייבים הבעלים אחר ששמרו שמירה מעולה. וכמו שהשיג עליו הראב”ד והטור (סימן שטז). והכסף משנה הביא שהרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל הגיה ומחק הדברים ,ובכל זאת הביא דבר זה בש"ע. והב"ח והסמ"ע מחקו הדברים. אבל מצאתי, שגם הסמ"ג והר' ירוחם כתבו שהבעלים חיבים.

ולפי מה שפרשתי, מקורו טהור מן המכילתא שכמו שלר' יהודה הגם שסבירא ליה דמועד די בשמירה פחותה. אם מסרו לשומר חייבים הבעלים. שפי' שאם לא ישמרנו בעצמו, חיב בכל אופן. כן בד' שומרים אף אם שמרו שמירה מעולה חייבים הבעלים. ולא כדמשמע מקו' הגמרא (בדף מ"ה ע”ב) במה שאמרו ואי כר"י וכו' ניתני חוץ משומר חנם. אולם לדעת החולקים על הרמב"ם בזה יש לומר שרבי יהודה לא דייק מה שאמרו שתי פעמים ולא ישמרנו. כי זה לא נזכר רק לר' מאיר.

ועתה נבאר סברות ר”מ ור"י לפי עומק הלשון כפי שבארו חכמי התלמוד (בדף מ"ה ע"ב). שרבי מאיר סבר סתם שורים לאו בחזקת שימור קיימא. רצוני לומר שאין דרך העולם לשמרם. ואם כן במה שנאמר שתם חיב משמע שחייב מפני שלא שמרו כלל, אף שמירה פחותה, [אחר שכן מנהג העולם]. ולא צריך לומר גבי תם ולא ישמרנו, כי מסתמא לא שמר כלל כמנהג. ואם כן למה פרט במועד ולא ישמרנו, הלא זה נדע מעצמנו כמו שלא פרט זה בתם. על כן בא לדייק שלא שמר כראוי בשמירה מעולה. כי שמירה פחותה לא נקרא שימור בזה. וממילא למדנו שהוא הדין בתם צריך שמירה מעולה, שידעינן ממה שנאמר או בן יגח או בת יגח, שתם שוה למועד.

ור' יהודה סבירא ליה דסתם שורים דרך העולם לשמרן. ואם כן מה שמחייב בתם הוא מפני שלא שמרו שמירה מעולה. ואם כן למה אמר במועד ולא ישמרנו. שהלא נדע זה מעצמנו כמו שידעינן זה בתם בלעדי הכתוב. ועל כורחך שפי' שלא ישמרנו כלל אפילו שמירה פחותה.

וזה מבואר על פי מה שכללתי באיילת השחר [ כלל פ"ט וכלל קמ”ה ] שכאשר יש שמות ופעלים שבדרך הדיוק יש לומר הוראה אחרת, והוראה אחרת כשיבואו בהרחבה. אם כופל הלשון שלא לצורך, אז אם לפי הסברא החיצונה יבא השם בדיוק מורה הכפל שפה בא בהרחבה. ואם לפי הסברא החיצונה יבא בהרחבה בא הכפל להראות שפה בא בדיוק. וזה עצמו מה שאמרו אין רבוי אחר רבוי אלא למעט, וכמה שאמרו בכמה מקומות. ופה פעל ישמרנו בדרך הדיוק מורה שמירה מעולה ובדרך ההרחבה כולל כל שמירה. ועל ידי שבא ולא ישמרנו, שלא לצורך, ידעינן שבא בדרך ההרחבה הפך מן הסברא החיצונה. שהייתי סובר שצריך שמירה מעולה. ועיין בגמרא יתר פרטי הדברים בזה.

ומה שאמרו והמית איש או אשה מופנה וכו', מתבאר למעלה.

קז. השור יסקל . הוצרך ללמד זאת כדי שלא נאמר אחר שמשלם כופר לא יסקל השור. וגם מטעם שיצא לידון בדבר החדש חיוב כופר, הוצרך להחזירו לכללו. ועיין בש"ר מה שאמרו בזה. ורבי עקיבא אומר שבא ללמד שסקילת השור דומה למיתת בעלים, שיהיה בעשרים ושלשה. כמה שאמרו בסנהדרין (דף טו).

ומה שאמרו הקיש מיתת בעלים למיתת השור כלל. גם כן מה שאמרו בבבא קמא (דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה נקי), שלרבי עקיבא בהרג שלא בכונה, פטור מכופר וגם למה שאמרו [בדף מ"ג תוס' ד”ה אמר רבה] יסבור כן ר"ע לשטת רבה. שזה משום דמקיש מיתת בעלים למיתת השור. ומה שאמרו מה מיתת בעלים בכ"ג זה משום דמקיש גם בהפך מיתת השור למיתת בעלים. שמטעם זה צריך לגמור דינו של שור בפניו כמה שאמרו בבבא קמא (דף מה). ושור שהרג את הטרפה פטור כמה שאמרו בסנהדרין (דף עח) ונקיט חדא מגו טובא.

קח. וגם בעליו יומת . פי' שחייב מיתה בידי שמים שלכן יתן פדיון נפשו. שאם הפירוש יומת בידי אדם אין מועיל פדיון. ואין לומר שגם בידי אדם מועיל פדיון אחר שלא הרג בעצמו רק על ידי שורו. משיב שלכן אמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות שמה. שמוסיף אשר הוא רשע למות. רצונו לומר כל שחייב מיתה בידי אדם, כל שהוא רשע למות אף שלא רצח בעצמו אינו מועיל כופר. ובזה מגלה שמה שאמרו פה יומת, הינו בידי שמים. ועיין בסנהדרין(דף טו ע"ב) ששם למדו באופן אחר.

וכתב הרמב”ן, וראיתי שלא בא בתורה בחייבי מיתות ב"ד יומת בלבד, אבל מות יומת נאמר בכולם. ואין טענה ממכה אדם יומת ולא משבת ונביא המסית, שכבר פירש בהם במקום אחר. ותרגם אונקלוס יתקטל פי' שראוי למות וכן כתב הראב”ע. ויונתן תרגם ואוף מארי' יתקטל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא.