תרגום

עדיין לא נכתב

ירושלמי - יונתן:

ירושלמי (קטעים):

"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו" - בעבד כנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי ת"ל כי כספו הוא מה כספו קנוי לו עולמית אף עבד הקנוי לו עולמית והרי היה בכלל מכה איש ומת אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור

"בשבט" - כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אינו אלא אפי' אין בו כדי להמית ת"ל בישראל (במדבר לה) ואם באבן יד אשר ימות בה (או בכלי עץ יד אשר ימות בו גירסת רא"ם) הכהו והלא דברים ק"ו מה ישראל חמור אין חייב עליו אא"כ הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו עבד הקל לא כ"ש

עח. וכי יכה איש את עבדו אף (את) עבדו ושפחתו בכלל שנאמר (והמית איש או אשה ) [מכה איש ומת] מות יומת. והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו שיהא נדון ביום או יומים . לכך נאמרה פרשה זו.

וכי יכה איש אין לי אלא איש, אשה מנין ( -תלמוד לומר) היה רבי ישמעאל אומר, הואיל ונאמרו כל הנזקין שבתורה סתם ופרט לך וכו '. רבי יאשיה אומר, איש ואשה למה נאמרו וכו '. רבי נתן אומר אינו צריך וכו ' כדכתוב לעיל.

עט. את עבדו (ואת) [או את] אמתו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ר' אליעזר אומר, בכנעני הכתוב מדבר. אתה אומר בכנעני הכתוב מדבר, [או] אינו אלא בעברי. תלמוד לומר (מהם תקח עבד אמה (ויקרא כח ) מקיש עבד לאמה ואמה לעבד. (מה) עבד שגדלו וקטנו עבד (אף) אמה שגדלה וקטנה אמה. יצא עבד עברי שאף על פי שגדלו עבד, אין קטנו עבד. יצאת אמה העבריה שאף על פי שקטנה אמה, אין גדלה אמה. אמר רבי יצחק שומע אני עבד של שני שותפין ועבד שחציו בן חורין במשמע. תלמוד לומר עבדו ואמתו. (מה) עבדו שכלו שלו, (אף) אמה שכלה שלו. יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו בן חורין שאין כולו שלו. רבי ישמעאל אומר, (בכנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי תלמוד לומר) לא יוקם כי כספו הוא. מה כספו שקנינו קנין עולם ורשותו גמורה לו. יצא עבד עברי אף על פי שרשותו קנויה לו אבל אין קנינו קנין עולם. יצא עבד של שני שותפים ועבד שחציו בן חורין אף על פי שקנינו קנין עולם, אין רשותו גמורה לו.

פ. בשבט שומע אני בין שיש בו בדי להמית ובין שאין בו כדי להמית. תלמוד לומר או בכלי עץ. מגיד שאיני חייב עד שיש בו כדי להמית. ומנין אל מקום שהוא כדי להמית תלמוד לומר וארב לו וקם עליו (דברים יט ). מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית אל מקום שיש בו כדי להמית. (עד שלא יאמר יש לי בדין,) ומה אם ישראל שהחמיר בו שאין ביום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ולמקום שיש בו כדי להמית, כנעני שהקל בו שהוא ביום או ביומים דין הוא שלא יהא חייב עד שיהא בו כדי להמית ובמקום כדי להמית. (אם אמרת כן הבאת עונש מן הדין, לכך נאמר בשבט ללמדך שאין עונשין מן הדין. דבר אחר בשבט למה נאמר. עד שלא יאמר יש לי בדין. אם ישראל שאין בו יום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית, כנעני שהקל בו שהוא ביום או ביומים אינו דין שלא יהא חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית אל מקום שהוא כדי להמית. (לא, אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט.) ומה תלמוד לומר בשבט. אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה . נאמר כאן בשבט, ונאמר להלן בשבט. מה (להלן) להוציא (הלקוח) של שני שותפים, אף (כאן) להוציא (הלקוח) של שני שותפין .

פא. ומת תחת ידו שתהא מכתו ומיתתו ברשותו. הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה (פטור).

 רק מה שאמר בשבט, מפני שיש לו רשות להכותו בשבט. שבו מכה גם את בנו ליסרו , כמה שאמר אתה בשבט תכנו (משלי כג ) חושך שבטו שונא בנו (שם יג ). אבל בשאר כל דבר אסור להכותו.

דינו של אדון שהיכה את עבדו

בפרשת משפטים מפורט דינו של אדון שהיכה את עבדו. הפסוקים מבחינים בשני מקרים:

1. (שמות כא כ): "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו - נקם ינקם."
2. (שמות כא כא): "אך אם יום או יומים יעמד - לא יקם, כי כספו הוא."

בעולם העתיק, העבדים נחשבו לרכושם של אדוניהם, והיה מותר להם להכותם ואף להרגם. התורה אוסרת על אדם להרוג את עבדו. זה כנראה גרם לכך שהרבה עבדים מחוץ לארץ ברחו ובאו לקבל מקלט בארץ,  התורה חייבה אותנו לקבל אותם באהבה (ראו מקלט לעבד ). את פרטי הדינים של אדון שהיכה את עבדו, ניתן לפרש בשתי דרכים:

1. הפירוש המקובל הוא, שהפסוק בא להקל על אדון שהורג את עבדו, ולקבוע, שאם העבד לא מת מייד אלא רק לאחר זמן - האדון פטור מעונש מוות. וכך כתב שד"ל : "

• "את עבדו" : עבד כנעני, ע' רש"י : (" בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית ") וראב"ע;

והנה ידוע כי היה האדון שליט בעבדיו להמיתם, והתורה נטלה ממנו השלטון הזה :

• ואם "מת תחת ידו" , באופן שיש לחשוב שנתכוון להמיתו - יומת האדון,
• אך "אם יום או יומים יעמוד" , באופן שיש לתלות שנתכוון ליסרו ולא נתכוון להמיתו, "לא יוקם" [כלומר: לא יומת].

וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב' הלכה י"ד וז"ל : "ייראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן, ולא בהכאת רציחה" .

• "נקם ינקם" : מיתת סייף, ראו רש"י וראב"ע. והנה אצל הרומאים היה האדון שליט בעבדיו להמיתם בכל מיתה משונה ולאיזו סיבה שתהיה, ונמשך זה עד זמן הקיסרים אדריאנוס ואנטונינוס, אשר ריחמו עליהם ואסרו הריגתם.

וכאן ראוי להזכיר דברי רז"ל במכילתא (משפטים ז') (הביא דבריהם רש"י כאן והובאו גם בילקוט), וז"ל ": והרי היה (עבד כנעני) בכלל מכה איש ומת !" "אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים" . הרי מבואר כי גם לדעת התנאים, גם העבדים הכנעניים נכללים בתורת מכה איש ומת, וישראל ההורג אותם חייב מיתה. ואעפ"כ צריך עיון, כי מהמשך דברי המכילתא נראה כי תנא קמא האומר : "והרי היה בכלל מכה איש ומת" היה מפרש הכתוב בעבד עברי.

• "אך אם יום או יומים" : אמר בלשון זה, כי יום לפעמים כולל היום והלילה ולפעמים היום לבדו, ובאמרו יום או יומיים משמע זמן שהוא קרוב ליום וקרוב ליומיים, אם-כן אינו היום לבדו אלא לכל הפחות יום ולילה, כלומר מעת לעת, כדברי רבותינו (מכילתא שם שם).
• "כי כספו הוא" : ורשאי הוא ליסרו, גם רחוק הוא שנתכון להמיתו, שהרי מפסיד ממונו  (ראו גם עבדות בפרשת משפטים / הרב אלחנן סמט ) .

הבעיה בפירוש זה היא, שהוא אינו מסביר באופן משכנע את הביטויים ה"סתמיים" "נקום יינקם" , "לא יוקם" , "יום או יומיים" ; ע"פ הפשט, משמעותם של ביטויים אלה היא כללית - "נקום יינקם = ייענש בעונש כלשהו", "לא יוקם = לא ייענש בעונש כלשהו", "יום או יומיים = תקופה כלשהי".

2. לכן אפשר לפרש גם אחרת: בפסוקים הקודמים (שמות כא יח-יט) מדובר על איש שהיכה את רעהו במהלך מריבה וגרם לו ליפול למשכב, ונאמר שהוא צריך לפצות אותו על הזמן שנעדר מעבודתו, וגם לשלם לו דמי-ריפוי: "רק שבתו יתן , ורפא ירפא". בכל דיני הנזיקין, מפורטים דיני הנזיקים של אזרחים ולאחריהם של עבדים; לפי זה, ייתכן שגם כאן מטרתה העיקרית של הפרשה היא לפרט את דינו של עבד שנפל למשכב כתוצאה מהכאה,   ולקבוע, שאם העבד לא מת אלא רק נפל למשכב - אין האדון צריך לפצות אותו על הזמן שבו נפל למשכב, כי עבודתו של העבד היא קניין כספו של האדון. אך לפני כן יש לציין, שדינו של אדון שהורג את עבדו הוא כדינו של כל רוצח:

• "את עבדו" : עבד כנעני או עבד עברי;
• "ומת תחת ידו" : מת כתוצאה מהמכה, בין מייד ובין לאחר זמן;
• "נקם ינקם" : ייענש בעונש הרגיל של רוצחים (שהוא, כידוע לנו, עונש מוות; אך מטרת הפרשה אינה לפרט את העונש, אלא רק להבחין בין מצב שבו האדון נענש, לבין מצב שבו האדון פטור מעונש).
• "אך אם יום או יומים" : הביטוי מציין תקופה כלשהי, לא משנה באיזה אורך.
• "אם יום או יומים יעמוד" : כלומר, לא מת אלא רק עמד ובטל ממלאכה במשך זמן כלשהו.
• "לא יוקם" : לא ייענש כלל - לא במוות ולא בעונש הרגיל של אדם שגרם לחברו ליפול למשכב.
• "כי כספו הוא" : כי זמנו של העבד הוא קניין כספו של האדון, וכאשר העבד נופל למשכב - האדון ממילא מפסיד את כספו, ואינו חייב לפצות את העבד על כך.

פירוש זה משתלב יפה במבנה פרשת נזקי גוף .