שולחן ערוך אורח חיים א ז

כשיסיים פרשת העולה, יאמר: "יהי רצון מלפניך, שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה". וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים, מפני שהם באים נדבה [נ"א: בנדבה]^יג^י^יח.

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

(ז) שהם באים בנדבה - משא"כ חטאת אין בא אא"כ עבר עביר' שחייבים עליה חטאת וכן באשם אע"ג דמצינו אשם תלוי ועוד מצינו שאדם מביא עצמו לידי נזירות ויכול להביא אח"כ אשם מ"מ סתם אשם אין בא בנדבה: וראיתי בשם מהרש"ל שיוכל לומר גם אחר פ' חטאת ואשם יה"ר רק שיאמרו בל' ספק דהיינו יר"מ שאם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ולפע"ד שא"ל כן דודאי מצינו בגמרא בהרבה דוכתין שאדם מביא עולה על ספק דהיינו אם חייב עולה יהיה זה עולה ואם לאו יהיה עולת נדב' כדאי' ס"פ האיש מקדש בסוגיא דאמרי' תנן התם בהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר כו' מ"מ לא מצינו בחטאת כן כיון דחטאת אינו בא בנדבה היאך יאמר אם אינו חייב חטאת יהיה זה נדב' דאין שייך במעשה חטאת נדב' כלל דמעש' נדבה הוא ענין אחר לגמרי מעשיית חטאת ע"כ גם כאן אם הוא חייב חטאת והקריא' נחשבת לחטא' דהיינו כאלו עושה ממש מעשה חטאת ככל חקתו ומשפטו היאך יאמר ואם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה דהקריא' ההיא כבר נעשית כמשפט החטאת בכל פרטיו שקורא בו בתורה ע"כ אין לאומרו: וגם ראיתי תשובה נוצחת לקצת שאומרים קודם פ' התמיד ומשניות איזהו מקומן ונשלמה פרים שפתינו ולדעתי אינו נכון שיש למחות בידם דזה משמע על כל מה שיאמר אח"כ והנ' גם דיני חטאת נזכרים שם ואין ע"ז שלום פרים בנדבה דשמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה אלא א"כ אם יאמר ונשלמ' פרים שפתינו במקום עבודת התמיד כנ"ל:

מגן אברהם

עריכה

(יא) יהי רצון מלפניך — אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה, אלא כשעבר בשוגג על דבר שזדונו כרת (טור). ומשמע דעת הרב"י דאפילו אחר אשם תלוי לא יאמר כן, דקיימא לן כחכמים דאינה באה נדבה, רק כשהיה מונח לפניו חתיכה של חֵלֶב וחתיכה של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה היא. ועיין ביורה דעה סימן ה'. והטור כתב: אחר אשם יאמר יהי רצון. וכתב בית יוסף בשם מהר"י אבוהב ומהרי"ח שהאשם נמי בא בנדבה, לפי שאמרו בנדרים שהחסידים נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן, אם כן נראה שיש לו לבא כמו בנדבה, עד כאן לשונו. מבואר מלשונו דלא כע"ש. ומה מאד נפלאתי על הגאונים, שהרי בנדרים דף י' אמרינן שהיו מתנדבין בנזיר כדי להביא קרבן חטאת, ולא הוזכר שם אשם, ואם כן בחטאת היה לו לומר יהי רצון ולא באשם. ועוד, דמקרא מלא הוא דנזיר מביא חטאת ולא אשם, אלא אם כן כשנטמא, ואם כן לא מקרי נדבה, והוי דומיא דכל חטאות ואשמות שבאין על החטא. ואין לומר: שאני אשם נזיר דבא על המזיד, וכדאיתא פרק ב' דכריתות, ואם כן בידו לידור בנזיר ולטמאות עצמו ולהביא אשם, מה שאין כן בשאר קרבנות דבאין דווקא על השוגג. זה אינו, דאם כן למה לי מכח נזירות? הלא אשם שפחה חרופה ואשם פקדון [ו]חטאת דעולה ויורד נמי בא על המזיד, ועוד, דחלילה לצדיקים לטמאות עצמן במזיד ולעבור על לא תעשה. ועוד, דעל כל פנים חטאת מקרי באה בנדבה, דמביא נזיר טהור.

ושאלתי את פי הגאון הגדול מהור"ר יצחק נר"ו אב"ד דק"ק פוזנן בשנת תכ"ח, והאריך בחריפותו ובקיאותו דחטאת נזיר אינה באה לכפרה, לכן אי אפשר לאומרו על חטא אחר, מה שאין כן באשם נזיר, דבאה על כפרה, וכשאומרו מתכפר בו חטא אחר. ולא משמע כן בנדרים, שפירש המפרש וזה לשונו: שמתייראין שלא יעשו שום חטא, ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהן, והיו נודרין בנזיר, עד כאן; שמע מינה שהיו מתכפרין בחטאת זו. ואין כאן מקום להאריך בזה, עיין ברמב"ם פרק א' מנזירות.

והב"ח כתב בשם רש"ל, שאחר חטאת יאמר: אם נתחייבתי חטאת, יהי רצון שיהא כו'. וקשה לי, שהרי תלמוד ערוך הוא בשבת דף ע"ב דחטאת בעי ידיעה בתחילה, דכתיב: "או הודע אליו חטאתו". ואף שמשמע שם מדברי רש"י סוף דף ע"א דלא בעי ידיעה בתחילה, מדקאמר שזה איל וכו', ע"ש, מכל מקום למסקנא בעי ידיעה, ודברי רש"י צריכים יישוב, ואין כאן מקומו. ואם כן אין מועיל תנאי אם לא ידע שחטא. לכן נראה לי לנהוג דאחר פרשת האשם יאמר רבונו של עולם, אם נתחייבתי אשם יהי רצון וכו', דאשם לא בעי ידיעה בתחילה; אבל אחר חטאת לא יאמר כלום. ובהכי מתיישבה דעת הטור על פי ההלכה. וכתוב בשל"ה דבשבת ויו"ט לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם; אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה. ומכל מקום אם תלמיד חכם הוא מוטב שיעסוק בפרשה דיומא, עד כאן. ועיין סימן ק"ז סעיף א'. ובערב פסח וחול המועד וערב יום כיפור לא יאמר פרשת תודה, עיין סימן נ"א.

ביאור הגר"א

עריכה

(כז) כשיסיים כו'. כמ"ש בתענית כ"ז ב' ת"ר אנשי משמר מתפללין כו':

(כח) מפני כו'. חולין מ"א ב':

סעיף ח

(כט) יאמר עם הקרבנות כו'. בויקרא רבה פ"ב. ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה'. אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים א' של שחרית וא' של ערבית וכל כך למה בשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד ע"ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק:

סעיף ט

(ל) יש כו'. כמ"ש בפ"א דתמיד עד ששומעין כו' נטל כו' ובפ"ב דיומא וזה כו':

(לא) ואח"כ פ' מזבח כו'. שהקטורת היתה קריבה בין דם לאיברים כמ"ש בפ"ג דיומא במתניתין וגמרא שם אביי הוה מסדר כו' ובתמיד וכל הכפרה בדם כמ"ש כמה מקומות:

(לב) ואומר פ' מזבח. לפי שבו נאמר והקטיר כו':

(לג) ופ' סמני כו'. ועשייתו. ויאמר...ועשית:

באר היטב

עריכה

(יג) נדבה — אבל אחר חטאת ואשם משמע מדברי המחבר דלא יאמר, מפני שאין אלו באין בנדבה. ואפילו אחר אשפ תלוי נמי לא יאמר, כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן ה שפסק שם להחמיר דאין באין בנדבה, עיין בש"ך שם ס"ק ז. והב"ח והנחלת צבי כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם "יהי רצון", רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהא זה נחשב כאילו הקרבתי חטאת", עיין שם. ומגן אברהם וט"ז הקשו עליו, עיין שם, והעלה המגן אברהם דיש לנהוג דאחר פרשת האשם יאמר "יהי רצון מלפניך אם נתחייבתי אשם יהי רצון" וכו', דאשם לא בעי ידיעה בתחילה, אבל אחר פרשת חטאת לא יאמר כלום, עיין שם. ועולת תמיד ואליהו זוטא ובספר בני חייא ויד אהרן כולם כאחד הסכימו לדעת מהרש"ל, דיאמר "אם נתחייבתי חטאת יהא זה נחשב כאילו הקרבתי חטאת, ואם לאו הרי אני כקורא בתורה" ושפיר דמי, עיין שם. ועיין בספר זבח השלמים סימן א' ובתשובת אמונת שמואל סימן נ"ג. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר "יהי רצון", דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה, ומכל מקום אם תלמיד חכם הוא מוטב שיעסוק בפרשה דיומא. ובספר סולת בלולה כתב: ושארי קרבנות לא יאמר אפילו אם כוונתו כקורא בתורה, וכן העתיק הבאר היטב אשר לפני, עיין שם. ולא ידעתי למה.

שערי תשובה

עריכה

(י) נדבה — עיין באר היטב. וכתב בשב יעקב סימן ב', שהנוהגים לומר פרשיות של הקרבנות בכל יום, יכול לומר גם פרשה של חטאת ואשם, אפילו ביום שאחר יום הכיפורים, אבל היהי רצון של חטאת לא יאמר כלל, ושל אשם יאמר בכל השנה בדרך ספק, אם נתחייבתי כו', ומכל מקום ביום שאחר יום הכיפורים לא יאמר כלל. ועיין בת"ש סימן ה' ס"ק ח' וט' מה שכתב בעניין זה, ושם בבכ"י דף ק"ח, ודעתו שאם לבו נוקפו שמא עבר על חטא ונודע לו ושכח, יאמר גם כן אחר חטאת בדרך תנאי. ושם מבואר כל פרטי דיני אמירת הקרבנות באורך.

ובאמונת שמואל סימן נ"ג כתב הך קושיא שהקשה המגן אברהם, דאשם נזיר אינו בא אלא כשנטמא, בשם חכם אחד. והוא ז"ל כתב על זה, דלא קשה מידי, דלעניין תפילה של יהי רצון יכול לכוון לאשם נזיר, כיון שעל ידי נדר זה באם יטמא יביא אשם, מקרי נידר ונידב. ובכנסת יחזקאל סוף סימן כ"ג כתב לתרץ משום שאנו טמאי מתים, עיין שם. ובמאיר נתיבים סימן א' כתב שהוא תמוה, וגם מה שכתב בת"ש צריך עיון. ולעניין הדין מסיק שיהי רצון לא יאמר כלל אף בדרך תנאי, ושל אשם יאמר דרך תנאי עיין שם, וכבר כתבתי הכרעת הבכור שור בזה וכן עיקר. ועיין תשובת יעב"ץ י"א סימן קס"ג ובקונטרס טוב עין סימן י"ב ובית דוד בשבת דף ע'. ועיין ביד אפרים מה שכתב לפרש דברי הגאון מהר"י מפוזנא ז"ל שהביא המגן אברהם, עיין שם.

משנה ברורה

עריכה

(יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה.

והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם.

אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי [שערי תשובה]:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן