שבת צד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אף במוציא את המת לקוברו אמר רבא ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב פשיטא דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור ספר תורה להגיה ולקרות בו קא משמע לן אההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית א"ל רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר"ש אימר דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא א"ל האלהים דעיילת ביה את ואפילו לר' יהודה (שרי) דמי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה תנן התם בהתולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בלא תעשה איתמר אחת משתים חייב אחת משלש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה רב ששת גאמר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה ורב נחמן אידי ואידי חייב והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדול:
מתניתין דהנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות:
גמ' אמר ר"א המחלוקת ביד אבל בכלי חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קא משמע לן ואמר רבי אלעזר ומחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור פשיטא צפרניו תנן מהו דתימא רבי אליעזר לחבירו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ"ל:
וכן שערו כו':
תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב וכמה מלא פי הזוג אמר רב יהודה שתים והתניא ולקרחה שתים אימא וכן לקרחה שתים תניא נמי הכי זהנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת חומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב טודבר זה אף בחול אסור משום שנאמר (דברים כב, ה) לא ילבש גבר שמלת אשה. יתניא ר"ש בן אלעזר אומר צפורן שפירש רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי חייב חטאת מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה הכי קאמר פירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כוהוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו:
וכן הגודלת כו':
גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא אמר רבי אבין א"ר יוסי בר' חנינא גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכי דרך טויה בכך אלא א"ר אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוסי בר' חנינא
רש"י[עריכה]
אף במוציא את המת לקוברו - ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור:
מר לחפור בו - שהוא צורך המוציא:
מר לעשות לו טס ולחפור - מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור: להגיה ולקרות:
לאפוקיה לכרמלית - שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק:
לא תעשה - לאו דלא תסור כי הכא:
התולש סימני טומאה - שתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן:
והכוה את המחיה - מחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה:
עובר בלא תעשה - דהשמר בנגע הצרעת (דברים כד):
אחד מב' - שלא היו בה אלא שתי שערות ותלש האחד:
חייב - דשקלא לטומאה שאין מטמאה בפחות מב' דהכי ילפינן לה בת"כ שיער שנים וחייב מלקות:
מאי לאו הא דתני חייב דאפיק חצי זית מכזית - דשקליה ובצריה לשיעורא:
והא דתני פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה - דאף על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא:
ממת גדול - דלא אהני מידי:
מתני' וכן שערו - תולש שער ראשו בידיו:
וכן הגודלת - שערה:
וכן הכוחלת - עיניה:
וכן הפוקסת - יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידי' ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר:
רבי אליעזר מחייב - בכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב:
גמ' מחלוקת ביד - בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול:
מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן - דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה:
מחלוקת לעצמו - בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי:
אבל לחברו - אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי:
פשיטא צפרניו תנן - של עצמו:
הנוטל מלא פי הזוג - מלא ראש המספרים:
חייב - בשבת לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורו:
והא תניא - בההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשימו קרחה (דברים יד) שתים הוי קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות נינהו:
תניא נמי הכי - כרב יהודה דאמר שתים:
רבי אליעזר אומר - באחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי הזוג:
אחת חייב - שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן:
שמלת אשה - ודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות:
ציצין - כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן:
שפירשו רובן - קרובין לינתק:
מי איכא מידי כו' - כיון דבכלי חייב חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו כלי:
כלפי מעלה - לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערו ליה טפי:
משום כותבת - שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות:
טווה - שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך ולשון השני עושה מאותו בצק כמין חוט:
תוספות[עריכה]
אהני מעשיו דאי משתקלא חדא כו' באחת מארבע דאי משתקלא . חדא אחריתי נמי לא אזלא לה טומאה כ"ע מודו דפטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול:
והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדול. וה"ה דהוה מצי לאוקמיה כגון דליכא אלא חצי זית בלבד אלא דניחא ליה לשנויי בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי דאי ליכא אלא חצי זית מן הכל פשיטא דפטור ודווקא חצי זית אבל כזית ממת גדול חייב אע"ג דאי משתקלה זית אחר לא אזלא טומאה מ"מ אהני מעשיו דמשחתכו לא גריר בתר המת וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו הוא גורם טהרה:
ממת גדול. לאו דווקא גדול אלא כלומר מב' זיתים או ג':
אבל בכלי. ד"ה חייב. היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"ת ודילמא רבנן כר"ש סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי ויש לומר דא"כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו דס"ל כר"ש וכדפרישית אבל רש"י פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז:
והוא שפירשו כלפי מעלה. פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף:
פוקסת. מה שפירש בקונטרס פוקסת היינו סורקת ביד או במסרק אין נראה דבגמרא משמע דהוי כעין טוויה וסריקה אינה כעין טוויה כלל ועוד דא"כ היה שונה סורקת כדתנן (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק:
וכי דרך אריגה בכך. ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל ד' סד.) הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י (עריכה)
לא א מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה כ"ב, ומיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה כ"ג, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שי"א סעיף ב':
לב ב ג מיי' פ"י מהל' טומאת צרעת הלכה א', סמג לאוין שסג:
לג ד ה ו ז ח מיי' פ"ט מהל' שבת הלכה ח' והלכה ט, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"מ סעיף א':
לד ט מיי' פי"ב מהל' ע"ז הלכה י', סמג לאוין ס, טור ושו"ע או"ח סי' ש"מ סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קפ"ב סעיף ו':
לה י כ מיי' פ"ט מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף ל"א:
ראשונים נוספים
רב ניסים גאון
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה וזה הדבר מיוחד בלאו דלא תסור כמו שפירשו בברכות (דף יט) בפרק מי שמתו ומשכחת לה עוד בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לז) במסכת מנחות:
התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה. עיקר זה הוא מה שהזהיר הכתוב (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת ואמרו רבותינו ז"ל בפירושו שזה הלשון הוא במקום לא תעשה ובכל מקום שכתוב כמותו לא בא לומר אלא שלא תעשה אותו דבר כמו שאמר (עירובין דף צו) אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה והזהיר הקב"ה את המצורע שלא יחתוך מה שנראה בבשרו מסימני צרעת ומי שעובר על כך עובר בלא תעשה ומיכן אמר המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ומשכחת לה בסיפרי השמר בלא תעשה בנגע זה שיער לבן הצרעת זו המכוה ולפיכך הוצרכנו שיתיר לנו המילה בעת שתתראה בערלה צרעת כמו שאמרו בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (דף קלב) תנו רבנן מילה דוחה את הצרעת כו' תנו רבנן ימול ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה כו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת ובפ' ואלו הן הלוקין (מכות כב) אמרו מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי קוצץ בהרתו ואזהרתיה השמר.
רבינו חננאל
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
אמר רב פפא משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע"ג מטה וד' טליות תחת רגלי מטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על ג' ואמאי ליבעי שיעור לזה ושיעור לזה פי' שיעור רובו של זב דתנן זב שהיה מוטל על ה' ספסלין לרוחבו טהורין ותני עלה מפני שאין רובו על אחד מהן והכי קאמר הני ד' טליות כל חדא אין רובו עליה ואמאי טמאות אלא לאו משום דשיעור אחד לכולן אמר רב נחמן אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו השנים פטורין לא יכול אחד לנעלו ונעלו שנים חייבים ור' שמעון פטור אמאי חייבין ניבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן ומן הא נמי גמרינן דהא שמעתא לענין זה אינו יכול וזה אינו יכול אמירא חדא מדמפרש לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ועוד מדר"ש פטור (יפטור) בהא אמר רבינא אף אנן נמי תנינא השותפין שגנבו חייבין עיקר דילה [בב"ק עח] השותפין שגנבו וטבחו פטורין והתניא השותפין שגנבו חייבין אר"נ לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהו חייבין ת"ל וטבחו או מכרו מכרו כלו טבחו כלו אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבחו לדעת חבירו כאן בשותף שטבחו שלא בדעת חבירו:
ואמאי ניבעי טביחה לזה וטביחה לזה והיכי מחייבי שנים בטביחה אחת אלא לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין אע"פ [דמהא לא] שמעינן מינה דשיעור אחד לכולן או צריכי שיעור לכל אחד ואחד מפני שקנה של גרדי יש בו כשני שיעורין וכבר שמענו מן הנך מתניתא דאמרי' שיעור אחד לכולן אלא דגמרינן דלענין זה אינו יכול קיימינן דהיא פלוגתא דר' שמעון ורבנן והא כי תנא תנא קמיה דרב נחמן שנים שהוציאו קנה של גרדי פטורין ור' שמעון מחייב תמה ר"נ ואמר כלפי לייא היכי אמרת הכי הא תנן מתניתין והוציאוהו שנים חייבין ור' שמעון פוטר ותרצה להא ברייתא נמי בהכין הלכך מאי דגריס אמר מר שניהם יכולין ר' מאיר מחייב ואמר עלה איבעיא להו טעותא הוא אלא הכין מיבעי למגרס.
חידושי הרמב"ן
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
פי' מלאכה שא"צ לגופה כגון מוציא את המת אפילו לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה הוא הטומאה שהוא מונע ממנו וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאין צריכה לגופה שאינו אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאצ"ל חוץ מפתילה שלא הבהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה ושהכבוי הוא התיקון בעצמו וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא אע,פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה:
שרי ר"נ לאפוקי לכרמלית. פי' המפרשים דע"י ככר או תינוק היה ואע"פ שהותרה כרמלית משום כבוד הבריות איסור טלטול לא הותר שאפילו דוד מלך ישראל מת מוטל בחמה לא התירוה לטלטל אלא בככר או תינוק וטעמא לפי שאיסור טלטול כיון שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק לא התירוה חכמים לעולם אבל איסור כרמלית כיון שאין לו תקנה בשום ענין משום כבוד הבריות התירוהו, ול"נ שהטלטול הזה כיון דצריך להוציאו לכרמלית בלא ככר ובלא תינוק מותר שלא יהא מוסיף בהוצאה שלו שאם המת הותר בהוצאה משום כבודו הככר והתינוק היאך הותרו להוציאו, אבל במטלטלי ברה"י מחמה לצל הוא שהצריכו ככר או תינוק משום דאפשר לסלק מכאן איסור הטלטול, ויש מי שאומר שהטלטול ע"י ככר היה ולא ע"י תינוק שא"כ אפילו לרה"ר ליכא בהוצאת התינוק אלא איסורא לכרמלית מותר לכתחלה, ואפילו בלא כבוד הבריות וכיון שהתינוק מותר להוציאו לכרמלית המת עם התינוק נמי מותר כדחזינן בפ' במה אשה דכובלת וצלוחית של פלייטון מותר לכתחלה דכיון שהבושם מותר הכלי נמי שמוציאין אגב הבושם מותר וזו היא דעת ה"ר יצחק בר אבא מרי ז"ל ואינו נכון כלל דהתם עיקר הוצאה לבושם וצלוחית עמה הואיל ויש בו בושה נעשית כתכשיט דומיא דהחי במטה שפטור כיון שצריכה לו וטפלה לו דהא תלמוד אפילו לר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה התם מותר אבל הכא עיקר הוצאה בשביל המת שאין התינוק צריך למת ולא מסייעו בהוצאתו משא"כ במטה שנעשית טפילה למי שמוטל בה מפני שמסייעא בהוצאה והיא צריכה לו, מ"מ יש לעיין בזה לר"ש דאמר לרה"ר אסורא דרבנן במת עצמו יתירו לכתחלה משום כבוד הבריותגם בלא אגב תינוק, ועוד לכרמלית נתיר בלא כבוד הבריות כיון דלרה"ר דלרבנן לא נגזור בכרמלית כדאמרינן בפ"ק אליבא דרבא וי"ל שהכרמלית כרה"ר לכל דבר אלא שאין גוזרין בה בשאינו עושה המלאכה כגון ההוא דרבא בשותה ברה"י והוא בכרמלית וכן ברה"ר אין גוזרין סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא בדבר שהוצאתו משום שבות הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהן משום שבות אסור שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה אלא עשו כרמלית כרה"ר לדברים הללו, ולהוציא מת לרה"ר לדברי ר"ש נראה שר"ח ז"ל אוסר שלא התיר כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו ד"ס כגון כרמלית הא רה"ר לא ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות בפ' מי שמתו דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו שאפילו בהוצאת מת אפשר שהוא לגופה כמ"ש בירושלמי בגוי שהוציאו לכלבו וכ"ש בשאר מלאכות שאצ"ל ואפילו אמירה לגוי דהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו דכל חילול שבת באבות מלאכות ובכל שיש להן דררסא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ולא התירו משום כבודו, ועוד אכתוב מזה בפ' מילה לקמן בס"ד והרי בדליקה לא התירו טלטול דמת אלא מפני חשש כיבוי הא לא"ה מניחו להשרף ואינו מבטל שבות של דבריהם כדאיתא בנידה ובפ' יה"כ:
והא דתנא פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. אי קשיא דילמא בשהיה חצי זית והוציאו, וניחא ליה מדקתני מן המת ש"מ דאתי חצי זית מחתיכה אחרת גדולה ואינו מחוור אבל י"ל דא"ה פשיטא החצי זית הא לא מיטמא מ"ה אוקמינן דאתי ממת גדול וקמ"ל דלא אמרינן אהני מעשיו דאי משתקיל מיניה טפי אזלא לה טומאה דלא אמרינן הכי אלא בכזית ומחצה או בג' שערות אבל במת גדול או בד' וה' שערות לא משום דלא שכיחא:
חידושי הרשב"א
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא: יש מפרשים דדוקא על ידי ככר או תינוק, דכיון דאפשר לתקן הטלטול על ידי ככר או תינוק מתקנין, ולא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני שאי אפשר בלאו הכי ומשום כבוד הבריות התירו. והרמב"ן ז"ל כתב דנראה דכיון שצריך להוציאו לכרמלית, שרי אפילו בלא ככר, כדי שלא ירבה בהוצאה, שהוצאת התינוק עצמה אסורה היא לכרמלית ואם המת הותר מפני כבודו יתירו בהוצאת התינוק והככר. ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להוציא בלא ככר או תינוק, מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטול המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק, נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר, יראה כחוכא דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר, ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק.
ומכל מקום יש לעיין דמהכא משמע דאפילו לרבי שמעון אסור להוציאו לרשות הרבים עצמה, ואמאי והלא ליכא בהוצאת המת אפילו מרשות לרשות לר"ש אלא איסורא בעלמא, ומשום כבוד הבריות נתיר לר"ש כמו שאנו מתירין לרבי יהודה בכרמלית ועל ידי תינוק. ובשם ר"ח ז"ל [אמרו] שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, אבל לרשות הרבים לא, דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופו אם לאו, שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי (פ"י ה"ה) במת עכו"ם שהוציא לכלבו, ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו כל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות, וכל שהן בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת, חדא דיותר הוא מתכבד בבית ממה שהוא מתכבד בכרמלית, ואם מפני שלא יסריח בחום הבית הוציאוהו לכרמלית, והלא ממטה למטה (לעיל מג, ב) לא התירו להפכו כדי שלא יסריח וכל שכן להוציאו לכרמלית, אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר, מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו כדי שלא יהיו מלוכלכין בו התירו.
ולענין מחלוקת רבי יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה פסק ר"ח ז"ל הלכתא כרבי שמעון. מדאשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כותיה בפרק נוטל אדם את בנו (לקמן קמא, ב). ורבנו האי גאון ז"ל גם הוא נראה מדבריו שהוא פוסק כן, וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי יהודה, מפני שכתב בפרק כירה (מב, א) ההוא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ, ואמרינן התם דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן השמיט הרב ז"ל בפרק שמונה שרצים (קז, ב) אותן ג' שמועות דצידת נחש ומפיס מורסא וצידת צבי דאוקימנא כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א, ה"ז) כרבי יהודה. והרמב"ן ז"ל כתב לקמן בסוף פרק כל כתבי הקדש (קכא, ב) שאף הרב אלפסי ז"ל כר"ש הוא פוסק, שהרי הביא משנתינו שבפרק במה מדליקין (כט, ב) דקתני חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, והני מתניתין דמפיס מורסא וצידת נחש כבר כתבן בפרק האורג (קז, א) דאלמא הכי סבירא ליה, ומה שכתב בפרק כירה (מב, א) ההוא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה [ד]סבירא ליה כרבי יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כר"ש אפילו של עץ נמי שרי.
והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית מכזית ומחצה: איכא למידק מאי דוחקייהו לאוקומה הכין, לימא דלא הוה ביה אלא חצי זית ואפקיה. יש לומר דמן המת משמע דפריש מן המת. ואי נמי יש לומר דאי הכי פשיטא ולא צריכא למימר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה