שבועות לח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או דלמא אכל חדא וחדא מיחייב תא שמע דתני רבי חייא אהרי כאן עשרים חטאות היכי דמי אי דפריש רבי חייא מנינא אתא לאשמועינן אלא לאו בדלא פריש ושמע מינה פרטא הוי:
אנסת ופתית את בתי כו':
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון הואיל ועיקר קנס הוא תובע אמר רבא משל דרבי שמעון למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך אמר לו שבועה שאין לך בידי חטין ואשתכח דחטין הוא דלית ליה הא שעורין וכוסמין אית ליה דפטור דכי אשתבע אחטין אקושטא משתבע אמר ליה אביי מי דמי התם בחטין קא כפר ליה בשעורין וכוסמין לא קא כפר ליה הכא בכולה מילתא הוא דקא כפר ליה הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כלל ואשתכח חטין הוא דלית ליה הא שעורין וכוסמין אית ליה דמיחייב אלא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לדברי רבן שמעון קנס הוא תובע ולא בושת ופגם לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע במאי קא מיפלגי אמר רב פפא ר"ש סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר:
מתני' שבועת הדיינין גהטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה דואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כיצד?
השתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור ושתי כסף ופרוטה לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב
זמנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב
חמנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה
טמנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב
ימנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו בעדים
כליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור
לדינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיות ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחת
מכור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור
נכור פירות לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות
סטענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב הטוען לחבירו בכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים עאין ההודאה ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון
פטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת הקרקעות פטור במקצת הכלים חייב שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן
צאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן קואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש:
גמ' היכי משבעינן ליה אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב (בראשית כד, ג) ואשביעך בה' אלהי השמים אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד אמר ליה אפי' תימא רבנן רדאמרי בכינוי ונפקא מינה שצריך לאתפושי חפצא בידיה וכדרבא דאמר רבא תהאי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר והלכתא כוותיה דרבא ולית הלכתא כוותיה דרב פפא הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט חפצא בידיה א*ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה ב*שבועה מעומד ג*תלמיד חכם מיושב ד*שבועה בספר תורה ה*תלמיד חכם לכתחלה בתפלין ת"ר שבועת הדיינין ו*אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע
רש"י[עריכה]
או דלמא - ולא לך אפרטא קאי ויש כאן כ':
אי דפריש - לכל אחד ואחד ולא לך פקדון ותשומת יד גזל ואבידה:
ועיקר קנס הוא תובע - עיקר תביעתו על הקנס היא ואע"ג דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מיחייב עלייהו כדמפרש ואזיל:
הכא בכולה מילתא כפר ליה - דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה:
הא לא דמיא - קשיא דאביי הוא דקמסיק למילתיה: מתני'
מתני' שבועת הדיינין - שהדיינים ' משביעין ע"י הודאת מקצת הטענה שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה:
הטענה - שהשבועה באה על ידה לא תהא פחות משתי כסף:
וההודאה - שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמ' פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא טענת הכפירה של כסף שתי מעות כסף לבד פרוטה של הודאה:
שתי כסף - שתי מעות כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש הדינר:
אין לך בידי אלא פרוטה פטור - שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת וכגון שלא טענו לו שתי מעות של מטבע אלא משקלו אם טענו מטבע הרי הודה לו במטבע כדלקמן:
שתי כסף ופרוטה כו' - קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב:
אין לך בידי פטור - שאין כאן הודאה:
שהוא כמשיב אבידה - שהיה יכול להעיז פניו ולכפור ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב שבועה כדאמרינן במסכת גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם:
גמ' כר' חנינא בר אידי - בשלהי שבועת העדות (לעיל ד' לה:) השבע ולא תשבע כו':
אפי' תימא בכינוי - והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה:
לאתפוסי חפצא - קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה:
דאשבע בה' אלהי השמים - ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואע"ג דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי' בסנהדרין (ד' לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו:
תלמיד חכם - נשבע מיושב:
בספר תורה - ואע"ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן. ארור בו שבועה:
ת"ח - די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו:
אף היא - לקמן מפרש מאי אף:
בלשונה - בכל לשון שהוא מבין בו:
תוספות[עריכה]
מתני' שבועת הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל (דף לו:) גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות:
לאתפושי חפצא בידיה. תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא:
האי דיינא דאשבע בתפלין כו'. ואע"ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו.
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ה (עריכה)
ל א ב מיי' פ"ז מהל' שבועות הלכה י"ד:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ו (עריכה)
א ג מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה א', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף א':
ב ד מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ז':
ג ה מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ט':
ד ו מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף א':
ה ז מיי' פ"א מהל' טוען הלכה ג', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף א':
ו ח מיי' פ"ד מהל' טוען הלכה ה', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף כ"א:
ז ט מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה א', ומיי' פ"ו מהל' מלוה הלכה ו', ומיי' פ"ז מהל' טוען הלכה א', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף י':
ח י מיי' פט"ו מהל' מלוה הלכה א', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע' סעיף ג':
ט כ טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ט':
י ל מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ח' עי' מ"מ, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ט':
יא מ נ טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ז':
יב ס מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה י', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף י"ב:
יג ע מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף י"ח:
יד פ מיי' פ"ה מהל' טוען הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ה סעיף ה':
טו צ מיי' שם הל"י יב, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ו סעיף א':
טז ק מיי' פ"ה מהל' טוען הלכה י', טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ו סעיף ב':
יז ר מיי' פי"א מהל' שבועות הלכה ח', סמג עשין קכג, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף ט"ז וסעיף יז:
יח ש מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף י"ג וסעיף יז:
יט ת מיי' פי"א מהל' שבועות הלכה י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף י"ג בהגה"ה:
כ א* מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף ט"ו:
כא ב* ג* מיי' פי"א מהל' שבועות הלכה ח' והלכות יא יב, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף י"ז:
כב ד* ה* מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף ט"ו:
כג ו* מיי' פי"א מהל' שבועות הלכה י"ד והלכה טז, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף כ':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
) כל היכא דפליגי הלכתא כמאן דמיקל. והוא רבינא דלא מחמר רבינא אלא באומצא ביעי ומיזרקא בלבד. ואסיקנא דלא מבעיא כדפריש שבועה לכאו"א דודאי חייב אלא אפילו היו ה' תובעין אותו בפקדון ותשומת יד. וגזל ואבידה [ואמר לאחד מהם שבועה שיאן לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה] ולא לך ולא לך ולא לך שחייב כ' חטאות. והא אתא ר' חייא לאשמועינן דאע"ג דלא פריש שבועה לכל אחד ולא לך ולא לך פרטא הוי וקאי כר' יוחנן לדברי הכל:
מתני' אנסת ופתית בתי כו'.
א"ר יוחנן לדברי ר' שמעון דפוטר קנס הוא תובע וכיון דאילו הוה מודה פטור הוא. השתא לאו ממונא קא כפר ליה הלכך פטור הוא מקרבן שבועה. לדברי חכמים בושת ופגם תובע:
הדרן עלך שבועת הפקדון.
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף. וההודאה שוה פרוטה פירוש שתי כסף שני מעין. (פרוטה חצי חבה) .
היכי משבעינן ליה א"ר יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה שנאמר ואשביעך בה' אלהי השמים. ואקשינן כמאן כר' חנינא בר אידי דאמר בשם המיוחד. ואמר רב אשי אפילו תימא רבנן דאמרי אפילו בכנוי חייב. ומאי בשבועה האמורה בתורה דצריך לאתפושיה לנשבע חפצא בידיה כאליעזר עבד אברהם שנאמר וישם העבד את ידו וגו' וכדכתיב (בראשית מז כט) ויאמר השבע הלי וישבע לו מקודם לכם אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך וגו'. וכן אמר רבא האי דינא דאשבע בה' אלהי ישראל. פירוש ולא אתפשיה חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ומשביעו בתפישת חפצא בידיה וכן הלכתא.
והא דאמר רב פפא דדיינא דאתפיס תפלין לנשבע ואשבעיה הכי טעה לית הלכתא כותיה.
חידושי הרמב"ן
קנס הוא תובע ולא בשת ופגם. תמיהא לי, והא מ"מ הוא אומר לא אנסתי והוא כופר בבשת ופגם ובשבועת הפקדון אע"ג דלא טעין ליה מחייב כדאמרנא לעיל בפ' שבועת העדות משום דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו ול"ק דאע"ג דאם כפר מעצמו חייב אם טענו הלה קנס והוא אומר לא אנסתי כדי לכפור הקנס הוא נשבע ואלו טענו בשת ופגם שמא היה מודה דכי טעין ליה וכפר אמאי דטעין ליה כפר.
מתני' שבועת הדיינין. פי' רש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה על ידי כפירה והודאה שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים וגו' דהיינו שבועה.
ויש לדקדק בלשון משנתנו למה לא פירש איזו שבועה שהרי אף שבועת השומרין שבוע' הדיינין מיקריא דהיינו טענת נאנסו וי"ל אע"פ שהדיינים משביעין אותה לא מיקריא שבועת הדיינין מפני ששם (אחד) [אחר] יש לה ושבועת עד אחד כיון דלא כתיב בה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינין וי"ל דהכי קתני שבועת הדיינין צריך שתהא הטענה שתי כסף כדתנן בפ' הזהב (ההודאה) [האונאה] ארבעה כסף והטענה שתי כסף [וההודאה שוה פרוטה] והאונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח והיינו מעין ודכות' הטענה שתי כסף שתי מעין ולאו כל שבועת הדיינים קתני והיינו דמפיק מינה עד אחד בגמ'.
ופי' שתי כסף שתי מעין משש מעה כסף שבדינר צורי והכי איתא בירושלמי תני הטענה בית שמאי אומרים מעה כסף ובית הלל אומ' שתי מעה כסף ומפרש התם טעמא דבית הלל כתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יותר מכסף וכמה הוא שתי מעין או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות כסף מטבע כסף מעה פי' שאין מטבע כסף פחות ממעה והוא מוזכר בתורה גרה ואין בתורה פחות ממנו ותהא מעה או כלים מה כלים [שנים] אף כסף שנים.
והפרוטה, כתבו רבינו חננאל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל שהיא חצי חבה ותניא במס' קידושין דקצ"ב פרוטות יש בדינר נמצאו בשתי מעין ס"ד פרוטות שהן ל"ב חבות שהן משקל ל"ב שערות של כסף נקי נמצא שאינו חייב שבועת מודה מקצת הטענה עד שיכפור בל"ב שערות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה ויש בדבר זה טעות בדברי הרב הלוי ז"ל ר' יוסף ז"ל.
גמרא: היכי משבעינן ליה. משביעין אותו בשבועה האמורה. אסיקנ' דהיינו חפץ ביד והטעם כדי להחמיר עליו שלא ישבע שהרי בשבועת העדות ושבועת הפקדון וביטוי בלא חפץ הם נשבעין וכאן נמי לא בתורה הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם המיוחד או בכינוי והוא אוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו.
והא דאמרינן האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר לאו דוקא אלא בלא נקיטת חפץ קאמר והכי קאמר אע"פ שהשביע בשם המיוחד כיון שלא התפיס חפץ טועה הוא וחוזר. וכת' רבינו הגדול ז"ל בתשובה דאע"ג דבההיא שעתא לא הוה מיחייב שבועה דאורייתא כגון שכפר בכל והשביע אותו היסת ואח"כ יצא עליו עד א' חוזר ונשבע חפץ ביד.
חידושי הרשב"א
לדברי ר"ש קנס: הקשה הרמב"ן מכל מקום הוא אומר לא אנסתי והרי הוא כופר בדבריו זה בשת ופגם, ובשבועת הפקדון אף על גב דאידך לא תבע ליה מחייב וכדאיתא לעיל פרק שבועת העדות (לב, א) משום דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, כל דהו. ותירץ אף על גב דאם כפר מעצמו בלא תובע חייב, כיון שזה אינו תובעו אלא קנס כשהוא נשבע לא אנסתי אין עתו אלא אמה שטוענו זה ואינו כופר אלא בקנס, ושמא אם היה תובע זה בשת ופגם היה מודה לו.
מכדי תנא מ"ש: הק' הריא"ם ומנ"ל דממכות קסליק, דהא קיימא לן אין סדר למשנה, ותירץ דכי אמרינן אין סדר למשנה בשאר סדרים אבל כולה נזיקין חדא מסכת היא. וזה אינו, דכי אתמר חדא מסכת היא אתלתא בבי בלחוד אתמר דאיהו א' מסכת נינהו בודאי, אבל לאו אכולה סדרא אתמר, דאם כן הוה ליה למימר דחדא סידר כחדא מסכת דמי, דמאי שנא סדר זה משאר סדרים, ועוד תירץ דכי אמרינן אין סדר למשנה הני מילי לענין שידע אי זו משנה ראשונה ואחרונה, אבל ודאי לענין מסמיך אהדדי כלומר לידע אי זו סמוכה לחברתה או ראשונה לה או אחרונה יש סדר, והכי קמקשי ודאי מיסמך סמכי להדדי או שבועות מקמי מכות או מכות מקמי שבועות אי מכות מקמי שבועת מאי שנא דקתני שבועות, גם זה אינו נכון, דאם איתא דידעינן אי זו סמוכה לחברתה אמאי לא ידעינן אי זו ראשונה ואחרונה, ותירץ עוד דאין הכי נמי דהוה מצי למימר אין סדר למשנה, אבל לדברי המקשה השיב לו ולומר אפילו אם תמצי לומר דשבועות אחר מכות טעמא איכא אמאי (לא) תני ליה בתריה וכדמפרש ואזיל.
אי ר"י ק' שבו': ואם תאמר וידיעות הטומאה מי ניחא אליביה דר"י והא ר"י לא בעי ידיעה בתחלה כלל וכדא' לקמן, ואם כן ידיעות נמי ק' דהא בעינן במתניתין ידיעה בתחלה ובסוף, ויש לומר דלא קשה ידיעות, דלדידיה ידיעות דלבסוף קחשיב שתים שהן ארבע.
ואם תאמר והא סיפא דמתניתין קתני את שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, דאלמא בעי ידיעה בתחלה, ויש לומר דההיא לאו ר"י היא, ואף על גב דקשינן לקמן (ד, א) ותו כל שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים העלמה למלקות מאי עבידתיה, דאלמא סיפא פירושא דרישא. לא ק' דהרי קא מקשה התם לדידך דאמרת דידיעות דקתני למלקות קימ', אם כן היכי קתני את שיש בה ידיעה דהוי חייב קרבן, דקרבן מאן דכר שמיה, אבל השתא דשמיע לן דכולה בקרבן מיירי לא קשה כלל, והוי רישא ר"י וסיפא ר"ע.
אלא אמר רבא קסבר: פירש ר"ח: ידיעת בית המדרש שלמד שם שהנוגע בשרץ טמא ואסור לאכול קדש או ליכנס למקדש שמה ידיעה, ולפירוש זה קשה דאם כן אפילו לגבי אוכל חלב איכא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף, ידיעה בתחלה ידיעת [בית רבו] וידיעה בסוף שאם אינו יודע שאכלו אינו חייב כלום, ור"י פירש יב"ר כגון שהיה יודע שנגע בשרץ ולמד בבית רבו שהנוגע בשרץ טמא אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו שנגע לשרץ, ולפירוש זה נמי קשה דאי הכי היכי בעי מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, דודאי טובא איכא דליתנהו בכי האי גוונא.
ורבנו תם פירש: ידיעת בית רבו שידע שהשרץ מטמא אבל לא למד שאסור לאדם טמא ליכנס למקדש, והיינו דאמר קרא ונעלם ממנו והוא יד, כלומר הוא יודע שהוא טמא אבל אינו יודע שאסור לו לאכול קדש או ליכנס למקדש. והראשון נראה עיקר.
והר"א אב ב"ד פירש ז"ל: ידיעת בית רבו כלומר הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור ליכנס למקדש ההיא ידיעה סגי לן בתחלה, והכי קאמר ונעלם מכלל שידע, כלומר לפי שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס למקדש מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש, ע"כ, והוא הנכון.
נעלמה ממנו... מהו: פירש רש"י: דהכא קמבעיא ליה אי מקריא ידיעה או לא.
ה"ד אי דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא: כלומר נגע בשרץ וסבור שאין השרץ מטמא אלא הצפרדע.
האי זיל קרי ביה רב הוא: כלומר ילך למדרש וימצא ספיקו שהפסוק אומר שהשרץ מטמא, הלכך הויא ידיעה כיון דנגע בשרץ, ואם תאמר אם כן לר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה, למה לי ידיעת בית רבו, דאפילו תינוק שנשבה בין הגויים נמי אית ליה ידיעה דזיל קרי ביה רב הוא, שהרי מפורש בתורה שהשרץ מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש, ויש לומר דלא דמי, דאלו מאן דאית ליה ידיעת בית רבו יודע דאיכא שם טומאה בעולם, הלכך אזיל לבי רב אף על פי שהוא סבור שהצפרדע מטמא ולא הצב, דגמיר ליה, וכל שאיו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא, אבל תינוק שנשבה בין הגוים דלא ידע דאיכא שם טומאה בעולם לא אזיל לבי רב למגמר.
וק' לפי' זה דאם איתא שהוא סבור בבירור שהצפרדע מטמא ולא הצב למה ילך לבי רב. ע"כ פי' דהא דאמר דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הצפרדע הוא דמספקא ליה, הלכך אזיל לבי רב למגמר. ולפירוש רש"י הא דאמ' הכא העלמה היא, ופטור, לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמר, אלא העלמה היא, כלומר לאו ידיעה היא, ר"ל אינה ידיעה, ור"ח כתב דהכי קמבעיא ליה היכא דנעלמו ממנו הלכות טומאה, ולומר דבשעת נגיעתו היה יודע אותן, דכיון דהשתא נעלמו ממנו הוי העלמה, או דילמא כיון דבשעת נגיעה היה יודע אותן לא הוי העלמה.
והא דאמר זיל קרי, כלומר ולא הוי העלמה, ולהאי פירושא הא דתני ידיעה, לאו דוקא, אלא אינה העלמה קאמר. ומי' הפי' הא' נראה הנכון, דאי כהאי פי', לא דמיא להא בעיא להא דבסמוך.
בעי רבא צריך שהייה: כלומר כגון שנטמא בעזרה באונס קמבעיא לן ואתרו ביה לצאת, צריך שהייה כדי השתחואה או כל שלא יצא משם מיד לוקה, ואליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה קמיבעיא ליה, דאי אליבא דמ"ד לא שמה התראה אי צריך שהייה אינו לוקה דהוה ליה התראת ספק, ואם כן היכי קאמר צריך שהייה למלקות, דאלמא אי שהי לקי, ואפשר דלכולי עלמא קבעי לה, ואת"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי, והא דאקמר למלקות, לענין מלקות קאמר כלומר בשהתרו בו.
נזיר בקבר: פירש רש"י: כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה, והתרו בו צריך שהיה למלקות או לא, והך בעיא אתיא כר"ט דסבירא ליה דנטמא וחזר ונטמא אפילו בו ביום חייב, והכי קמבעיא ליה מי אמרינן כיון שלא פירש מיד חייב לר' טרפון, דכיון דאינו יוצא ושוהה שם מוסיף טומאה על טומאתו, או דלמא צריך שהיה ואם לא שהה בו כדי שעור לא מיחייב, תיקו, אבל אליבא דר' עקיבא לא קמבעיא לן, דהא איהו סבירא ליה דהיכא שנטמא וחזר ונטמא בו ביום פטור, וטעמיה משום דהא אינו חייב על הנגיעה השנייה למנות יותר מן הנגיעה הא' סגי ליה הלכך פטור, והכא נמי לדידיה הואיל ונטמא כשפרע ממנו חבירו המעזיבה יכול הוא ליטמא כל היום כולו, אם כן מה לי שהה מה לי לא שהה, ובכי הא אפליגו ר' טרפון ור' עקיבא במסכת שמחות, היה עומד וקובר מתו עד שבתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ר' עקיבא פטור, נטמא לאחר אותו יום ד"ה שהוא חייב פני שהוא סותר יום אחד, וכי הא איתא פ"ג מינין, ומשמע דהלכה כר"ט, הואיל והאי בעיא אליבא דידיה, ותנן נמי סתמא כותיה דתנן מ' מכות, א"ל אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואקשינן עלה במסכת נזיר, ואמאי האי מטמא וקאי, ואוקימנא שלא בחיבורין, דאלמא כל שלא בחבורין בו ביום חייב והא כר' טרפון אתיא, הלכך קימא לן כר' טרפון, משום דהך אתיא כותיה. וכן כתב הרמב"ם. לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר לקברו לסוף בית הקברות כדי שלא יכנס בבית הקברות, ולא יטמא בקברות אחרות בחזרתו. ואי משום דרוב ארונות יש בהן טפח פותח, אי אפשר שלא יהא שם אחד בלי פותח [טפח] או עצם כשעורה, ועוד דלא אמ' רוב ארונות, אלא בקבר פתוח, כלומר שיש לו פתח מצדו שמשם טומאה יוצאה, הא קבר סתום לא.
אין חייבין על עשה ועל ל"ת... אבל חייבין שבנדה: מדקתני הכי על עשה ועל לא תעשה ולא קתני על עשה ולא תעשה, משמע דכל חד וחד איתנה באפי נפשיה ועל כל חד מינייהו חייב, ואי אפשר לומר דעל עשה בלבד מיחייב, דאין קרבן [אלא] על לא תעשה, שהרי כתיב ביה (ויקרא ד, ב) אשר לא תיעשנה, אלא ודאי הכי פירושא דמתניתין, אין חייבין במקדש על עשה, כגון שנטמאו בפנים דהיינו וישלחו מן המחנה (במדבר ה, ב) ואף על פי שיש בו נמי לא תעשה דהיינו ולא יטמאו (שם ג), וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש, דהיינו נטמא בחוץ דאין עקרה עשה אלא ל"ת דלא יטמאו, אבל חייבין על עשה שבנדה, דהיינו עשה שבפרישה דאיכא עשה כדאמ' לקמן (יח, ב) ותהי נדתה עליו, בשעת נדתה תהא עליו, ואיכא נמי בהדיה ל"ת כדאמר לקמן (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וקרי ביה לא תפרוש, וכן נמי חייבין על ל"ת שבנדה דהיינו אכניסה דכתיב ביה ואל אשה, וזהו עקר האסור, ואיכא נמי עשה כדכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל, ואמר לקמן (שם) אזהרה לבני ישראל עונה אחת סמוך לוסתן.
אי אתמר דאביי: ר"ח פירש כי אתמר דאביי דהכא בעלמא אתמר, כגון דסבור שהיא אשתו ונמצאת אחותו ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופורש הוא בהנאה מועטת. והריא"ם הקשה עליו חדא דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבא, וסתמא אמתניתין דקאמר רבא זאת אומרת השיב לו אביי משמש מת חייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דקאמר אביי חייב ב' אמתניתין קאי, ואם כן ע"כ בסמוך לוסתה היא וכדאוקימנא לעיל, ואמאי קתני בה פירש מיד חייב דש"מ הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר פטור, והא איהו קאמר משמש מת חייב היכא דלא אניס, וההיא כיון דמוקמת סמוך לוסתה הא לאו אנוס הוא, והעקר כפרוש רש"י.
גרש"י: לא שבועה לא אוכל לך אוסר: ופירוש דהכי קאמר לא יהא שבועה מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל משלך יהא שבועה, דמכלל לאו אתה שומע הן, וקשה לפי דבריו דאם כן מתניתין דלא כר"מ דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ובנדרים אוקימנא לרישא דמתניתין אליבא דר' מאיר, דתנן התם (טו, ב) קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך מותר, ואקשינן בגמרא מאן תנא הקרבן מותר, ר' מאיר, אי הכי לקרבן אסור דהכא שמעינן לר' מאיר התם, ומפרקינן תני לא קרבן דלא ליהוי קרבן קאמר, וכיון דרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר, ולר' מאיר לא שבועה לא אוכל לך דלא ליהוי שבועה קאמר, ע"כ הגי' הנכונה לשבועה לא אוכל לך, ור"ל לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך דהכי סבירא ליה לר' מאיר התם גבי לקרבן לא אוכל לך אסור דקא מפרשינן התם (יא, ב) אליביה לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך.
מתיבי אי זהו איסר: פי' ראאב"ד: אי זהו (פי') איסר האמור בתורה אמ' הרי עלי. בשלמא לאביי דמתפיס בנדר [נדר] מתפיס בשבועה שבועה, כלומר דכי היכי דכתיב אסר לגבי נדר ה"נ כתיב לגבי שבועה ומדמצי' דאיסר האמור לגבי נדר ר"ל התפשה הוא הדין נמי לאיסר האמור לגבי שבועה ואף על גב דאמר אביי איסר מתפיס בשבועה, לאו דוקא בשבועה אלא אף בשבועה, ולרבו' נקט לה לומר דמתפיס בשבועה להתחייב עליו קרבן, אלא לרבא ק', כלו' לרבא דסבירא ליה דאין התפסה בשבועה דקמפרש איסר האמור בתורה לגבי שבועה שר"ל שבועה, קשיא בתרתי, חדא דהכא נסיב לה בהתפסה ולא בעיקר נדר, ועוד דמשמע דאף מתפיס בשבועה כשבועה. ומפרקינן אמר לך רבא תריץ ואימר הכי אי זהו איסר נדר האמור בתורה, כלומר לעולם אימא לך דאיסר אם הוציאו בלשון שבועה שבועה בלשון נדר נדר, וברייתא לאו פירוש איסר קתני, אלא הכי קאמר אי זהו איסר נדר שהוא כנדר ואינו נדר האו' הרי עלי, דהתפסה רבתה תורה לגבי נדר מדכתיב (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור, אבל לגבי שבועה לעולם אימא לך דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי.
ולפירוש זה אליבא דרבא דמתפיס בנהדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה, וא"ת אם כן היאך נפרש הא דרבא דמשמע דלדידיה אין שום התפסה אסור, פירש הרמב"ן: דמעקרא כי אקשינן בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר, לאו למעוט' מתפיס בשבועה אלא אדרבה מדמתפיס בנדר נדר דהיינו איסר האמור בתורה מתפיס בשבועה שבועה, דגבי שבועה נמי כתיב איסר דהיינו מתפיס, אלא לרבא קשה דקתני איסר היינו מתפיס, וקשיא נמי דאם כן מתפיס בשבועה שבועה. ומפרקינן איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא, והוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה כדרבא, וברייתא איסור נדר קתני והכי קאמר איזהו איסור נדר, כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר האומר הרי עלי דהיינו מתפיס שריבה אותו הכתוב בפי' מדכתיב איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי נדר בדבר האסור, ולרבא נמי מפיק דבר המושבע בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, ולא זהו איסר האמור בתורה, וקי"ל כותיה, וכ"פ רי"ף, והביא ראיה מדתנן בנזיר (כ, ב) האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים, אלמא יש התפסה בלשון נדר.
אבל יש מקשה על זה מדאוקימנא לההיא מתניתין בשאמר תוך כדי דבור, וכדאיתא התם בריש פרק מי שאמ', אלמא דוקא תוך כדי דיבור שהוא כמוציא נזירות מפיו, אבל אחר כדי דבור לא. [ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור]. יש לומר דהכא מוכח התם דכי אמרינן כולם נזירים, לאו דוקא משום דכמוציאים נזירות מפיהם חשבינן להו אלא משום מתפיסים, דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כלם, ואי כמוציא נזירות מפיו הוא אמאי הותרו, אלא ודאי משום ואני קאמר, ומה שאמר שם דדוקא תוך כדי דבור, טעמא משום דהתם לא אמר אלא ואני, הלכך אי לאחר כדי דבור לא משמע מאי ואני נזיר, דלאו כלום ודאי קאמר, אבל כשהוא אומר ואני תוך כדי דבור ודאי אנדרא דחבריה מתפיס, ור"ל ואני כמוך והוי נזיר, וה"נ משמע במסכת נדרים (י, ב) דודאי מתפיס בנדר נדר, מדאמר התם כאימרא כמזבח כהיכל נדר באחד מכל אלה משמשי המזבח הרי זה נדר בקרבן, ובודאי ההיא מיירי באו' ה"ז עלי כאימרא, מדקאמר סתמא, אלמא איכא התפשה.
וא"ת כיון דמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה כי תניא (לקמן כה, א) חומר בנדרים מבשבועה שהנדרים חלים על דבר מצוה, אמאי לא תני נמי שהמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה, תירץ הרמב"ן דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים בהן ואין השבועה חלות בהן והדברים שהשבועה חלות בהן ואין הנדרים חלין בהם, אבל שאר דינין לא תני כלל.
ומ"ש מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, כתב הריב"ם אבל איסורא מיהא איכא, וכן פסק הרמב"ם (הל' שבועות פ"ב ה"ט) והראב"ד כתב מדכתיב או השבע דרשינן ביה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס, וקרא אתיא לרבות לבל יחל אבל לא לקרבן.
ג"ה וכגר"ח: קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסיר כי נדר חייל עליה אסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בלא יחל דברו: ורש"י ל"ג הכי. דאמר אפילו באסור תורה הנדרים חלים כדתנן (לקמן כה, א) נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אלא ה"ג קמ"ל ותו לא. וקשה לזה דאם כן מאי אתא לאשמעינן הכא דנדרים חלים על דבר מצוה, והא כבר תני' ליה בנדרים (טו, א) והכא (שם) דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ותו א"כ מ"ש צום גדליה דנקט הוה ליה למימר כיום הכפורים והוי רבותא.
אלא ודאי גרסינן ליה, ודוקא משום דהוי אסור דרבנן הוא דחל עליה אסור נדר, אבל באסור תורה לא, וכי תניא הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, הני מילי בנודר לבטל את המצוה בשב ואל תעשה כגון ישיבת סוכה, דמצוה עליו, ומצה בליל פסח עלי, אבל אכילה מככר זה עלי כיום הכפורים אין הנדר חל עליו, וכן בנודר לקיים, לא, דאין נדר חל על נדר, ומה ששנינו בנדרים (יז, א) יש נדר בתוך נדר, אינו ר"ל שיהא נדרו חל על נדר, אלא לומר שאם אמר הריני נזיר אם אוכל [הריני נזיר אם אוכל] שחייב למנות ב' נזירות, וכתב רבי' האי גאון בתשובה וז"ל: ומבעיא לן כיון דתנא כיום שמת בו פלוני כיום שמת בו אביו למ"ל, ואהדרי' כיום שמת בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה, דכל ג' בתשרי לא יאכל בשר ולא ישתה יין או שישב בתענית, ואצטריך למתנא יומא דתעניתא דמיחייב להתענות לאגמורי, דאי משום תענית דגזרו בה רבנן עליה אתפס לא חל נדרא עליה שלא נדר בדבר הנדור, ואם נדר ובא ממנו לא תימא הואיל ואלו לא נדר הוי אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא, קמ"ל דדמעקרא הוה קאי אתלתא בתשרי באסורא דרבנן, (ד)השתא דנדר מיניה קם ליה בלא יחל, וכי התפיש ביה התפיש בדבר הנדור.
א"ל התם דאמר והדר אמר: וא"ת א"כ למ"ל אכל ושתה ליחייב ב', דהא כששתה בלבד מחייב ב', שהרי כי אמר שלא אוכל אכילה ושתיה בכלל, וחלה עליו אסור שבועה באסור כולל לפי דעת רש"י שכתב למטה גבי שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שהוא סבור דבסתם נמי כגון סתם שלא אוכל איכא אסור כולל, וכדבעינן למכתב קמן, ואלו במתניתין תנן אכל ושתה חייב ב. וי"ל דהכא כיון שאמר מתחלה שלא אשתה כי אשתבע שלא אוכל מסתמא ודאי אכילה גרידתא קאמר דעל השתיה מושבע ועומד הוא.
וא"ת ואכתי לא ס"ד להך סברא, דלקמן הוא דאמר לה, דאמרינן לקמן אלא לעולם דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה ושאני הכא דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דקאמר אכילה גרידתא היא, אלמא עד השתא לא שמעינן להאי סברא. וי"ל דכי מספקא לן הני מילי כשאמר בתחלה לא אוכל והדר אמר לא אשתה, דסלקא דעתך דלא אשתה שבסוף לא גלי דעתיה אלא אוכל דמעיקרא למימר דאכילה גרידתא קאמר, אבל לעולם פשיטא לן דהיכא דאמר שלא אשתה ברישא והדר שלא אוכל גלי מה שנשבע מתחלה שלא לשתות דאכילה קאמר אח"כ דאכילה גרידתא היא.
ודלמא על ידי תערובת: לאו למימרא דדינא הכי ואי אתי למישאל לקמן דשרינן ליה בלא תערובת, דודאי אפילו בלא תערובת אסירנן ליה, אלא הכי קאמר דילמא הנודר טועה וסבור שבלשון זה דוקא ע"י תערובת משמע, וכן נמי הא דאמר לקמן דאמר מין אלו, מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופיהו שתינא, לאו למימר נמי שיהא דינא הכי, דודאי הם בכלל המין הם, ואי אתי למשאל לקמן אסרינן ליה אפילו באלו, אלא הכי קאמר להכי פרט להו משום שהוא סבור שבלשון מין אלו אין אלו עצמן בכלל.
וכתב הרמב"ן דבאלו וכיוצא באלו אמר (נדרים יח, ב) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, ואם הוא סבור עכשיו מה שהיה בלבו לומר בשעת הנדר הכל לפי דבריו, ואם לאו דנין בהם להחמיר, ואם הלשון שהוציא בשפתיו הוא לשון ידוע, כלל גדול אמ' (שם מט, א) בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וה"ה לשבועה.
גר"ח: הכא מאי מי מחייב איניש נפשיה לפחות מכשעור או לא: ור"ל הכא מי שאמר שבועה שלא אוכל פת חטים שעורים וכוסמין מי מחייב איניש נפשיה לפחות מכשעור, ובשעה שאמר שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל בין הכל כשעור, וכשאמר פת שעורים חטים וכוסמין, ר"ל וכן נמי לא אוכל מכל אחד ואחד כשעור, או לא דלא מחית איניש נפשיה לפחות מכשעור אפילו על ידי צירוף, שכיון שהזכיר אכילה לא אסר על עצמו אלא בכדי אכילה מכל אחד, ומ"ש חטים שעורין וכוסמין, פרושא דרישא הוא, ור"ל שבועה שלא אוכל לא מחטים כשעור ולא משעורים כשעור, וקס"ד השתא דאע"ג דאין שבועה חלה על שבועה, בכי הא חיילא הואיל ונשבע בב' שבו' שהן מוחלקות זו מזו שהראשונה היא אפחות מכשעור מכל אחד ואחד והשנייה על שעור מכל אחד ואחד. ופשטי' דלא מצטרפין, דא"א דכללה שבועה באפי נפשה, דא"ה כיון שאמר שבועה שלא אוכל סתם חל אפחות מכשעור מכל אחד וכל שכן אכשעור, וכיון דחל אכשעור אינו יכול עוד להתחייב בשבועה אחרת דאין שבועה חלה על שבועה, אלא ודאי מדחל אפרטא שמע מינה דהאי פרטא פירושה דכללא הוא ואין הכלל שבועה בפני עצמה הלכך לא מצטרפי, ורש"י ל"ג הכי. ובעיקר בעין דקמבעיא ליה האי מיחייב אכללא ק"ל [שאם] אתה עושה כאלו נשבע דרך כלל שלא אוכל הרי אסרתו על כל מידי ואפילו בכולל פת אסרתו בכולהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון. וי"ל דאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.
גר' וכגר"ח ורש"י: בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כד"ה אלא ר"ל מ"ט לא אמ' כר' יוחנן א"ל כי אמ' אסור כולל באסור הבא מאיליו באסור הבא מעצמו לא אמ' [וכו'] בשלמא לר"ל היינו דמשכחת לה בלאו והן: ואיכא נוסחי דלא כתיב בהו בשלמא לר' יוחנן אלא בשלמא לר"ל בלחוד, וטעם מי שאינו גורס אי אמ' האי בשלמא לר' יוחנן, משום דק"ל הא דאמ' דטעמא דר' יוחנן דלא מוקי לה כר"ל הוא משום דמוקי לה כד"ה, ומשמע דליכא טעמא אחרינא, ואינו, דהא בלאו הכי נמי [לא] מצית מוקמת לה אליבא דר' יוחנן בחצי שעור, משום דלדידיה ס"ל דחצי שעור אסור מדאורייתא, וכדאיתא פרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא אסור בעלמא אע"ג דהוה ליה אסור דאורייתא לא אמ' בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באסור עשה בלבד אמ' (לקמן כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם ביומא אמ' (דמוכח) [דמודה] ר"ל דחצי שעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שעור, ואם איתא דחצי שעור מדרבנן היאך חלה עליו שבועה ואסיק התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מחייב עליה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר מדאורייתא קרי' מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמא נקט.
עי"ל דהא דקאמ' בשלמא ר' יוחנן, לאו דוקא ר' יוחנן, אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחצי שעור אי דאורייתא אי לא, ולפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו. וזה אינו קשה כלל, דהכא נקט טעמא לר' יוחנן דליקשי ליה לר"ל אמאי לא מוקי לה כותיה, והיינו משום דמוקי לה כד"ה, אבל אי הוה נקיט טעמא משום דס"ל חצי שעור דאורייתא הא לא הוה ק' לר"ל כלל משום דלדידיה סבירא ליה דאינו אסור אלא מדרבנן, ותו צריכי' למנקט הכא היינו טעמא משום דצריכים למתני טעמא כרב ושמואל, ואי משום חצי שעור דאורייתא, לדדהו לא אשכחן בשום דוכתא דסבירא להו הכי.
אבל מכל מקום עדיין קשה דמאי קאמר דר' יוחנן מוקי לה כד"ה, דמשמע דר"ל לא מוקי לה הכי, דודאי ר"ל כד"ה נמי מוקי לה למתניתין לא קתני סתם ומפרש אלא שלא אוכל קתני לה ואליבא דד"ה, או מפרש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע [וי"ל] דמתניתין אי אפשר לאוקומה אליבא דתרוייהו דמדקתני שלא אוכל סתם ע"כ ר"ע קתני לה משום דכולהו סתמי אליבא דר"ע.
גרש"י: אלא כרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור: ופי' דארישא קאי דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין, ולמימר דהא דאמ' שאם אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה לאו נבלות וטריפות קאמר אלא כגון עפר, אבל אם אכל נבלות וטריפות ודאי חייב, דכולה מתניתין בשאמר סתם שבועה שלא אוכל, ואפילו הכי חייל אכל מידי דראוי לאכילה, דאין לומר דלא אסר אנפשיה אלא במותר לו, דכיון דאמר שלא אוכל סתם כל מידי דבר אכילה במשמע ואפילו נבלות וטריפות, והיינו סיפא דקתני חייב, ומשכחת לה בלאו והן, בלאו כדאמ', בהן שאם אמר שבועה שאוכל סתם ולא אכל חייב ואם רצה מקיים שבועתו במותר לו, ואי אתי קמן, הכי אמרינן ליה, אבל אי בעי פטר נפשיה באכילת נבלות וטריפות, דכיון שאמר שאוכל סתם כל מידי דבר אכילה במשמע והרי אכל.
ומדבריו שמענו שאין חייב בכולל במפרש שלא אוכל נבלות ושחוטות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש, אלא בכולל סתם בנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש [שלא] אוכל שחוטות ונבלות לא כדאמ' משום דלא אשכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמ' לקמן (כד, ב) בשמעתין אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים, ואף על פי שכלל בפירוש תאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים ואף על גב דלא משכחת לה בהן, ואמ' נמי שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג והא ליתא בהן.
והרא"ם ל"ג אלא וכר"ח אלא ה"ג משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, ומפרשי הכי, מתניתין כמו שתרצנו בסתם, ומשום הכי לא חיילא שבועה על דברים האסורים מפני שאין דעתו אלא על המותר לו וסיפא במפרש.
ואם תאמר היכי משכחת לה בהן, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון שאכלו אחשביה אכילה ופטר ביה נפשיה משבועתיה, ה"נ אם אמר שבועה שאוכל ואכל נבלות וטריפות פטור דאחשבינהו אכילה וקימ' לשבועה, והיינו הן, כיון דאי אכיל להו מפטר בהו דכי לא אכיל אשתכח דאנהו נמי מחייבי ליה קרבן שבועה, והא דרבא בנשבע לאכול ואכל עפר פעמים חשובה אכילה פעמים אינה חשובה אכילה, כיצד, שנשבע שיאכל ואכל עפר פטור דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר הוא להפטר משבועתו, ואם נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור דלא הויא אכילה דהאי מסתמא לא חשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, והוא הדין והוא הטעם באוכל דברים האסורים וכמ"ש.
אלא לר' יוחנן בשלמא: כלומר דא"א שהוא אסור כולל לבטל את המצוה. וא"ל דהא גר' בירושלמי (ה"ד) שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח, שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה, שבועה שלא אשב בצל אסור בצל סוכה בחג, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח, אלמא אשכחן שבועה לבטל את המצוה באסור כולל. וי"ל דכי אשכחן דוקא במ"ע דשב ואל תעשה שאני, אבל במל"ת אם נשבע לאכול נבלות שהם בל"ת לא, דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. [קטע זה כתוב לפני קטע הקודם, ואנו החלפנו].
שבועת הדיינין: פרש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע"י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבועה ע"כ, ואע"פ שכל השבועות של תביעה שבועת הדיינין הם כשבועת הפקדון בטוען נאנסו או נגנבו וכן שבועת עד א', אלו אינן נקראין כאן שבועת הדיינין לפי שכבר פרט כאן שבועה הבאה עדי כפירה במקצת והודאה במקצת וכפירושו של רש"י ז"ל ושבועת השומרין דהיינו נגנבו או נאנסו אינה צריכה כפירה והודאה וכן שבועת עד א' ואינה צריכה אפי' טענת שתי כסף כדאיתא בגמרא, ושמא אף שבועת השומרין כן וכמו שנכתוב בגמ' לקמן בע"ה.
הטענה שתי כסף: בגמרא נחלקו רב ושמואל אם כל הטענה שתי כסף או כפירת הטענה בלבד שתי כסף, ושתי כסף הן שתי מעין שהוא סוף מטבע המוזכר בתורה דהיינו גרה וכדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין, ומפורש כאן בירושלמי דגרסי' התם תני הטענה ב"ש אומרין מעה כסף ובית הלל אומרין שני מעין כסף, ומקשו התם מחלפא שטתהון דב"ש תמן אמרי כסף דינר והכא אמרי כסף מעה, וב"ה אומרים שתי כסף מחלפא שטתהון תמן אמרי כסף פרוטה וכאן הן אמרין שתי מעין, ופריקו מחלפא שטתהון דבית הלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יתר מכסף וכמה הוא שתי מעין, או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות, סוף מטבע כסף מעה, וחזר והקשה ותהא מעה, או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים, ע"כ בירושלמי, ומעה הוא שתות הדינר של כסף צורי וכמו ששנינו בפרק הזהב (נקה א') האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח, ובקדושין (י"ב א') אמרו שש מעה כסף דינר, נמצאו שתי מעין שליש הדינר של כסף יקר (נ"א נקי), וכן אמרו קצ"ב פרוטות בדינר, ופירשו הגאונים ז"ל כי הפרוטה משקל חצי חבה, כלומר משקל חצי שעורה, נמצאו קצ"ב פרוטות משקל צ"ו שעורות, ונמצאו שתי מעין משקל ל"ב שעורות שהן שליש הדינר והפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי.
מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה: פרש"י ז"ל דטעמא דמשיב אבידה מדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, וליתא דמוצא מציאה מדינא חייב דהתם בטוענו בריא היא דאומר שני כיסין קשורין מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחת ופטור מן התקנה אע"ג דכיסין לא עבידי דמנתקי וכדאיתא בגיטין בפרק הנזקין, אבל במשיב אבדה בשאינו טוענו בריא כי הא דמתני' פטור מן הדין משום מגו וכבר כתבתיה שם בפרק הנוקין בארוכה בסיעתא דשמיא.
מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיך לך אינו נאמן מפני שצריך ליתנו בעדים: וכתב הר"י הלוי ז"ל דמהא שמעינן דאפי' אמר לו לאחר שהלוהו חייב לפורעו בעדים דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא, והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דאם לא קבל עליו יכול לפורעו שלא בעדים דיכול לומר לו איני רוצה שאהא חייב לפרוע בעדים שמא ילכו למדינת הים או ימותו ושמא תתבעיני פעם שניה, ולי נראה שאפי' כשלא קבל עליו וטעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה, וכל סוגיא דגמ' מוכחא הכי ופשטא דברייתא הכי דייקא דקתני בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ועוד מדאקשי' לשמואל ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אי דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים צריכא למימר ואם איתא אין הכי נמי צריכא למימר ולאשמעי' דאפי' לאחר הלואה שיכול לסרב, בשותק חייב כאלו קבל, ועוד אלו יכול לסרב אפילו כי שתק או אפי' אמר אין במה נתחייב דאלו בשעת מתן מעות חייב דמשום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא דבקבלת מעות נתחייב אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב, אלא משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא ואפי' שלא בשעת מתן מעות חייב דכל מלוה על דעת כן מלוהו, כנ"ל.
תוספתא היה טוענו מנה בב"ד וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו חמשים זוז הרי זה משלם ופטור על השבועה היה עד מעידו הרי זה נשבע על הכל ע"כ, וכתבה הר"ח ז"ל בפרושו וכתב דקיקל הכי, ונראה דהכא במעידין שחייב לו עדיין חמשין זוז ולפיכך פטור על השבועה משום דהוה ליה שיעבוד קרקעות, ולא דמיא לדרבי חייא קמייתא דתני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש עליו חמשים זוז נשבע וגוני, את השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו דההיא דר' חייא בשנתבע כופר ואומר שלא לוה ממנו ועדים מעידין שלוה ממנו חמשין אבל אינם מעידין שהוא חייב לו עדיין אותן חמשים ולפיכך נשבע שאין באן שיעבוד קרקעות.
עוד כתוב בתוספתא מנה לי בידך אין לך בידי וכן הטוען היה לך בידי נתתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות או כלים ובמנה פירות פטור.
גמרא נפקא מינה לאנקוטי חפצא בידיה: ולא בתורה הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם או בכינוי והוא אוחז ס"ת בורועו כדי לאיים עליו, וכתב רשעי ז"ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשו גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה, ואין דעת הרב אלפסי ו"ל נראה כן שהוא ז"ל כתב בתשובה דכופר בכל שהשביעוהו היסת ואח"כ יצא עליו עד אחד חוזר ונשבע בחפץ ביד.
האי דיינא דאשבע באלקי ישראל נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר: כלומר אע"פ שהשביעו בה' אלקי ישראל כל שלא ההפיסו חפץ ביד כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ומשביעו וחפץ ביד.
הא דאמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר: לית הלכתא כותיה אלא לכתחלה בספר תורה אבל בדיעבד יצא ואינו חוזר, ואם תאמר ואפי' לכתחלה אמאי לא והא שבועה האמורה בתורה באברהם במילה לבד היתה וכדכתיב שים נא ידך תחת ירכי, התם שאני דלא נתחדשה לו מצוה אחרת אלא זו, ות"ח אפי' לכתחילה בתפלין.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שבועות הדיינין אף היא בלשונה נאמרה: פרש"י ז"ל בכל לשון שמבין וכן כתב גם הרב אלפסי ו"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקודש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקודש כאותם שנשנו שם (סוטה ל"ב א') בסיפא דמתני', ולכאורה כדבריו היה נ"ל מדפירשו שם באלו הנאמרין בכל לשון שבועת העדות ושבועת הפקדון שבועת העדות מנין דכתיב ושמעה קול אלה כל לשון שהוא שומע שבועת הפקדון מנין דילפינן תחטא תחטא משבועת העדות א"כ כל שאר שבועות מנין, אלא שאין הלשון מוכיח כן דאמר אף היא דמשמע אף היא כשאר כל השבועות ששנינו שם דהיינו שבועת העדות חטבועת הפקדון דאי לא מאי אף היא, וראיתי לאחד מרבותי ז"ל שאמר דשבועת הפקדון נמי שבועת הדיינין היא ברוב וקשיא לי דאי משום האי למאי איצטריך תנא דברייתא למימר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה דהא תני לה במתני' דהיינו שבועת הפקדון דתנן, ומ"מ ודאי כך הוא דאף היא בלשונה בלשון שהוא שומע קאמר שכן שנינו בתוספתא דסוטה פרק שביעי שבועת העדות והדיינין נאמרת בכל לשון.
חידושי הריטב"א
עיקר קנס הוא תובע פי' דודאי יש בלשון תביעתו אף בושת ופגם בכלל אנסת ופיתית אבל אין עיקר תביעתו אלא על הקנס כי הוא הבא מחמת האונס והפיתוי והוא הכתוב בתורה עליהם דאלו בושת ופגם ממדרש אתי דהוי בכלל תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ומדין חובל בחבירו דאפילו בלא אונס ופתוי מחייב עליה:
אמר רבא משל דר"ש וכו' ואהדר ליה אביי שאין זה משלו של ר"ש לפי סברא זו דהא ודאי אם יש בכלל לשון התביעה בושת ופגם כשזה אומר שלא אנס ולא פיתה על הכל הוא כופר ואף בושת ופגם שהוא ממקומו מן הדין שיהא חייב דלא דמי אלא לאומר וכו' ואלו ר"ש פוטר. כי אתא רבין אמר לדברי ר"ש קנס תובע ולא בושת ופגם פירוש שאין במשמעות אנסת או פתית אלא תביעת הקנס לבדו שהוא בא מחמת שם אונס ושם פתוי ואף זה שאמר לו לא אנסתי ולא פתיתי אע"ג דלא סגייא דלא לישמע ממילא שאינו חייב לו כלום ואפילו בושת ופגם ובשבועת הפקדון קיימינן דכל דכפר ליה ממונא ונשבע אע"ג דאידך לא הוה תבע ליה חייב על שבועתו לשקר הכא ל"ק דמסתמא אין הלה ג"כ כופר אלא במה שתבעו חבירו בלבד וכן פירוש הרמב"ן ז"ל:
לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע לפום פשטא בושת ופגם בלבד ולא קנס כלל והיינו דמפרש טעמייהו דלא שביק מידי דכי מודה ליה מחייב ותבע מידי דכי מודה ליה מיפטר ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן והרי אמר לו אנסת ופיתית את בתי ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא דאידך מדין חובל בחבירו הוא לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג"כ הוא תובע ומפ' טעמיינהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מנייהו הו"ל למיתבע בושת ופגם דכי מודו ביה מחייב וא"כ הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי הילכך ע"כ אית ליה למיתבע תרווייהו וק"ל לר"ש דמפרש טעמא משום דלא שביק מידי דקיץ לתבעינהו לתרווייהו והוי הכל בכלל ולא מיטרח תרי זימני וי"ל דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחדא זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ לכפור ולהשבע כנ"ל ואגב אורחין שמעינן מכולה שמעתא דבושת ופגם ממונא הוא ולא קנסא ואי מודה ביה מחייב והא דאמרינן התם בפ' כיצד על רב חסדא דמגבי בושת בבבל ושלחו ליה חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל ל"ק דההיא שנייה דאין מגבין בבבל בשת אע"פ שהוא ממון לענין הודאה משום דהוו מידי דלית ביה חסרון כיס וכאלו הוי קנסא והיינו דחשבי מאי דמגבי בשת כאלו מגבי קנסות ובמקומה פירשתיה בס"ד. גרסינן בירושלמי בפרקין וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אר"י הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבינן אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו אצל א' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב א' שהפקיד לב' כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה וכו' תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה ברם הכא שבועה חלה על חצי פרוטה ע"כ ורבינו אלפאסי ז"ל הביאו בהלכותיו תחלת הירוש' בכל דברי ר' יוסי ופסק הלכה כן ומיהו כבר כתבתי בפ' המפקיד בב"מ דאחראין וערבאין זה לזה דאמר ר' יוסי היינו שכל א' חייב בחלקו וערב סתם בחלק חבירו וכדברירנא התם מגמ' דילן ולענין מה שהזכירו בירושלמי זה בשנים שהפקידו אצל א' ראיתי מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז"ל כשהאחד בא לתבוע החוב וליתיה לחבריה במתא מה דינו דאילו היכא דאיתיה לחבריה במתא הא אמרינן בגמרא דילן בפרק מי שהיה נשוי שיכול לתבוע הכל דמסתמא שליחותיה דחבריה עבד כיון דלא מיחה היכא דליתיה לחבריה במתא בהא איפליגו רבוואתא ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מזה הירושלמי שאפילו חצי החוב אינו יכול לתבוע בשליחות חבירו ופי' הירושלמי כך וכחש לכשיצא ווידויו בשבועה שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם לזה פרט למכחש בא' מן השותפין פי' שבא א' מן הב' שהפקידו שניהם אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע ואחר זה הודה פטור לפי שלא היה חייב לו ולא רשאי ליתן לא' מהם כלום עד שיבוא חבירו עמו ויתן לשניהם ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו ממון לכשיבא חבירו עמו דאית ליה להאי פקדון גביה וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון דתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור דהשתא לית ליה בידו כלום עד שיבא חבירו עמו דממון זה דתרווייהו חשיב ולית לחד מנייהו לחודיה בגויה כלום ועל זה אמר ר' יוסי הדא אמרה כיון דאמרת בשנים שהפקידו אצל א' אין המפקיד הא' יכול לתבוע אפילו חלקו ואין יכול לטעון לכל א' ממנו (ותחייבו) [נתחייבת] בחלקו אלא אמר לו לא נשתעבדתי אלא לשניכם אפי' ב' שלוו או קבלו פקדון מא' יכול בעל הממון לומ' לכל חד וחד מכם הלויתי או הפקדתי וכל חד מכם חייב לי בכל ולא עבדין כן כי נהגו לכתוב בשטרות שיהו אחראין וערבאין זה לזה ולא היו צריכין לכתוב כן אלא שכותבין כן ע"ד שופרא דשטרא והדר מפ' לברייתא מהיכן שמעינן הכי וקאמר שנים שהפקידו לא' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו והאי אין בחירי"ק הוא כמו אם כלומר [אם] אתה אומר ששומעין לו ליטול את חלקו מיהת היל"ל שיעשה הנתבע מיהת ככופר על חלקו ויהא חייב קרבן על כפירתו דהא כפירת ממון הוא בחלקו מיהת שהרי אין לחבירו בחלקו כלום ושלו הוא תובע ומדקא פטר ליה בברייתא ש"מ אין שומעין לו ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל לפי שטה זו נראה דמ"ש שנים שהפקידו וס' מדברי ר"י הוא ותשלום הדא אמרה הוא לברר דינו ומשום דרישא דברייתא דקתני פרט למכחש לא' מן השותפין מיירי בשא' מהם תובע כל החוב והייתי סובר דשמא אם תבע חלקו לבדו [גובה] חלקו לכך בא ר"י לומר שזה אינו דא"כ למה פטור זה כשאמר אין לך בידי כלום והלא תובע לו המחצה בכלל הכל והוא כופר בחלקו מיהת אלא ודאי שאף בחלקו אינו חייב לו עכשיו עד שיבא חבירו עמו שיעשנו שליח נראה לפי זה שדינו של רבי' ז"ל כן הוא לפי הירושלמי ומיהו כתב הוא ז"ל כי הרב ר' אפרים ז"ל תלמידו שלה"ר אלפאסי ז"ל היה אומר שאין הלכה כירושלמי זה כי חולק הוא על גמרא שלנו דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור אלא בדאתו תרווייהו ותבעי ליה ואמר מתרוינן יזפת והוא אומר (מיהת) [מחד] מינייכי יזפי והגיה עליו רבינו ז"ל וז"ל יפה דקדק אלא שנ"ל דבגמרא דילן תניא פרט למודה דאלמא משום הודאתו פטור הילכך לא משכחת לה אלא בדאתו תרווייהו ותבעוהו והודה הכל לא' וכפר לא' התם בירושלמי תניא פרט למכחיש לא' ולחבירו אינו מודה עכשיו כלום ותרתי מתניינתא איתנהו פי' דתרתי מתניינתא נינהו חדא אמרה חדא וחדא אמרה חדא ולא פליגי אבל הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל דקדק מן הירושלמי הפך ופי' הדא אמרה מדקאמר פרט למכחיש בא' מן השותפין דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו הב' יכול לתובעו החוב אשתכח דכי היכי דב' שהלוו א' מהם יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא א' מהם פורע את הכל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל חדא שאין סוף הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דאם א' מהם יכול לתבוע כל החוב כיון שקדם א' מהם ותבע והלה כפר לו ונשבע הרי פטור משניהם בשבועה זו ואינו חוזר ונשבע לחבירו דשבועה לא' שבועה למאה כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי בתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מנייהו ותבע ודן אלא דשליחותא דחברי עבד אלא בדאיתיה לחבריה במת ולפי' הירוש' אפי' ליתיה נמי אלא ודאי דהא פשיטא שאינו יכול לתבוע כל החוב בלא שליחותא דחבריה אבל היכא דאיתיה לחברים במתא דמסתמא ידע ושליחותיה עבד ויש מן הפוסקים ז"ל והרמב"ם ז"ל מכללם שסוברים שיכול הוא לתבוע חלקו מיהת וכן היה נראה מההיא דפרק מי שהיה נשוי דלפום פשטא משמע התם שלא הוצרכו לומר דהוי חבריה במתא אלא היכא דדן על הכל והכי מסתברא שאל"כ אם הלך א' מהם למדינת הים או שאינו רוצה לתבוע נמצא חבירו מפסיד את חלקו והא לא מסתבר דלאו אדעתאו דהכי אוזיפו מסתמא אבל מה אעשה מן הירושלמי ואולי נדחוק לפ' אותו בדרך אחרת לפי' הרמב"ם ז"ל ואשר עמו ז"ל וכן פי' הירושלמי וכחש בעמיתו לכשיוצא וידויו בשבועה פי' דאימתי חייב קרבן על כפירתו בשיצא התובע בשבועה זו מידי דהוי וידויו של נתבע כלומר שאין שם תובע אחר שיוכל להודות לו הנתבע דמעתה הפסיד דבלי תביעתו פרט למכחש בא' מן השותפין שתבעו א' מהם פנה לי בידך שלוית ממני ומפלו' וא"ל לאו מדידך יזפי אלא מחברך שאם חוזר והודה לו פטור מקרבן דכפירתו הא לא חשיבא כפירה שאעפ"י שנשבע לו לוה לא הפסיד שהרי ילך חבירו ויתבע לו הכל שהוא מודה לו והודאה שיודה לחבירו כאלו הודה לו דתרווייהו כחד גופא נינהו ולכך אמר ר"י דהדא אמרה בשנים שלוו מא' ערבאין זה לזה דתרווייהו הוו כחד גופא כשם שב' שהלוו או הפקידו הוא כחד גופא לענין הודאה בהודה לא' וכפר לא' הדה אמר משום דקאמר הדה אמרה דודאי מהכא הכי דשמעינן לה ומגזירת הכתוב דכתב לעמיתו איכא למפטריה להאי מקרבן דאלו מסברא אינו כן דהא שנים שהפקידו מנה אצל א' ובא א' מהם ליטול את שלו אין שומעין לו פי' בתמיהה כלום אין שומעין לו הא ודאי (אין) שומעין לו שאל"כ חבירו יכול להפסיד לו חלקו וכיון דשומעין לו במחצה הדין היה נותן שכשכפר לו יהא חייב קרבן אם חזר והודה דהא ממונא מעליא כפר ליה אלא שאמר הכתוב וכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין דערבינהו קרא לענין זה כאלו הם גוף א' וכן חזר ושאל הספר על מ"ש ר"י שנים שלוו מא' אחראין זה לזה דא"כ אח' שהפקיד לב' וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב דהא ל"מ למימר ליה כל חד וחד אינך יכול לתבוע לשנינו דאדרבא כל א' מהם חייב בחלקו וערבאין בחלק חבירו ומעתה תיקשי לן כמו שהוא חייב על כפירתו נמצאת מחייבו קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ואלו אנן קי"ל שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ופריק דל"ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דבפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו אבל התם שאין נשבעין על חצי פרוטה שבועה על חצי פרוטה בלחוד היא חלה ואין נשבעין עליה כנ"ל לפי' דברי הרמב"ם ז"ל וכן היה פוסק מורי הרב ר' אהרן הלוי זצ"ל:
פרק ששי
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה פירוש רש"י ז"ל שבוע' שהדיינין משביעין על ידי כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבוע' ע"כ ויש לשאול למה קרא התנא השבועה מודה במקצת שבועת הדיינין ולא שנה לשון פרטי שבועת מודה במקצת כמו שפרט לעיל שבועת הפקדון שבועת העדות דהא אף שבועת השומרים ושבועת עד א' שבועת הדיינין היא והנכון דתנא משמע ליה דשבועת הדיינין פרטי היא למודה במקצת דהא משום שבועת השומרין ההיא בכלל שבועת הפקדון נכללת דשבועת הפקדון כוללת היא כל שבא בעסק פקדון בין שכופר בו בין שאומר נאנסו בשקר ואלו שבועת עד א' לא כתיב בה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו דיינים דמדרשא דקרא אחרינא נפקא לן מלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה וא"כ לא מקרייא שבועת הדיינין נמצא שם זה נופל פרטי על שבוע' מודה במקצת. והדתנן הטענה שתי כסף וההודא' שוה פרוט' איפליגו בה רב ושמואל בגמרא על לשון הטענ' דרב סבר כפירת הטענה שתי כסף ושמואל סבר דכולה תביעה שתי כסף והלכתא כרב וק"ל דבגמרא אמרינן דדי קא מתני' כוותיה דרב משום דלא קתני וכפירה שוה פרוט' ואדרבא הוה משמע דדייקא כשמואל מדלא קתני כפירת הטענ' ב' כסף וי"ל דהא לא הויא דיוקתא דרב א"ל דטענה היינו ערעור דהיא כפיר' דמדקפרטינן בהודא' פרוט' ולא פריט מידי בכפיר' מכלל דב' כסף דקתני לכפירה הם וטענה היינו כפיר'. והני ב' כסף פירוש שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקידושין וכדמתרגימינן עשרים גרה מעין ולפיכך סתם כסף של תורה הוא מעה כי הוא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת וכן אמרו בפרק הזהב האונא' ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות מקח והטענ' שתי כסף ומדקתני מכ"ד כסף לסלע הא ודאי מעין נינהו שהסלע ארבע דינרין והדינרין ששה מעין ודכוותה קתני הטענ' שתי כסף שתי מעין וכן אמרו בירושלמי בפירוש הטענ' ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעין וסתמא כב"ה דהלכתא כוותייהו דב"ש לא דרשי כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ושיעור הפרוט' והמעה כבר עמדו עליהם הגאונים ז"ל ואמרו כי הפרוט' חצי חציה שהיא חצי שעורה של כסף וקצ"ב פרוטות יש בדינר כדתניא במסכת קדושין והדינר ששה מעין נמצאו בב' מעין שהם שליש דינר ס"ד פרוטות שהם ל"ב שעורות של כסף נקי נמצא אליבא דרב דהלכתא כוותיה טענה כולה לכל הפחות ל"ב שעורין וחצי שעורה של כסף ושיודה בחצי שעורה ויכפור בל"ב שעורות:
היכי משביעים ליה א"ר יהוד' אמר רב וכו' בשבוע' האמור' בתור' ואסיקנא דבעי לומר שישבע בנקיטת חפץ של מצוה כשבועת אליעזר עבד אברהם שנשבע בברית מילה שהיתה להם חפץ של מצוה והא פשיטא דבכולהו דתנן אף בלא נקיטת חפץ שבוע' חמור' היא לכל דבר וכדכתיבנא לעיל ובריש מסכת נדרי' ולא הוזכר נקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין שתקנו כן חז"ל כדי לאיים עליו שתהא חמורה בעיניו ואע"פ שיש בה נקיטת חפץ של תורה לא בתור' הוא נשבע אלא שנשבע בשם או בכינוי וחפץ של מצוה בידו להחמיר כמ"ש וכעין שהיה באליעזר שנאמר בו ואשביעך בי"י אלהי השמים דאע"ג דקי"ל במסכת נדרים שהנשבע בתור' ונקיט ליה בידיה שבוע' גמורה היא דדעתיה אשמות דכתיבי בה וכמ"ד במה שכתוב בה הכא לא הוי איום אלא בשנשבע בשם או בכינוי כרבנן דפליגי עליה דר"ח בר אידי דהלכתא כוותייהו ותהא תורה מיותרת לנקיטת חפץ וכ"כ הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ואף שבועת היסת דרבנן בתראי בשם או בכינוי אלא דלית ליה נקיטת חפץ כקבלת הגאונים ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב וקרוב היה הדבר לומר דכל שלא נשבע שביעת התור' בשם או בכינוי שיהא חוזר כאלו נשבע בלא נקיטת חפץ אלא שאין בידינו כח לומר כיון שלא הוזכר כן בגמרא אבל לכתחלה צריך שם או כינוי ועכשיו נהגו בגלילינו בשבועת היסת לאומרה בלשון ארור שהמשביע תופס תורה בידו וסמכו בזה משום דהא קי"ל דארור בו שבוע' ואין מזכירין בה שם וכינוי אלא שאומרין ארור בזאת התור' וכיון דנקט ליה המחרים במ"ש בה קאמר וחשבי לה כאלו אמר בשמות הכתובים בה והמדקדקים אומרים ארור לי"י אלהי ישראל וכן ראוי לומר אלא שאין מחזירין אותו ומיהו בשבועת התור' אין אנו נוהגין אלא בלשון שבועה לא בלשון ארור כדי לחלק בין שבועה של תורה לשבועת היסת אבל רש"י ז"ל כתב ובדורותינו בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונשה מרובה וגזרו לקלל בחרם בארור בי' וכדאמרינן לעיל ארור בו שבועה ע"כ ובתשובות הגאונים וכן נמי בספר הערוך ז"ל שהיו נוהגין להביא ס"ת ונאדות נפוחים ונרות דולקין ומטה שנושאים בה מתים ומקללין בחרם בית דין העליון וחרם ב"ד התחתון וכו' וסימן יש למנהגם בויקרא רבה א"ר סימון מפני מה מביאין נאדות נפוחין וכו' כדאיתא התם ומ"מ נראה דכל שאין בה עשרה כמנהג רש"י ז"ל או שאר החומרות של גאונים ז"ל אין להשבע שבועת התורה בארור לכתחלה אלא בשבועה ממש דחמירא טפי לאינשי והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלום מכל אותם המנהגות אלא אלא דין התלמוד פשוט כמ"ש לעיל:
דאמר רבא האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל טועה בדבר משנה הוא וחוזר פירוש קלילא נקט דהא עיקר שבעה בי"י אלהי ישראל היא אלא הכי קאמר דאשבע בי"י אלהי ישראל לבדו בלא נקיטת חפץ וכדפריש ואזיל דחוזר משום דלא נקט מידעם בידיה ואע"ג דנקיטת חפץ אינה במשנה כיון שהלכה פסוקה היא דבר משנה מקרי לענין חוזר כדאיתא בפרק זה בורר בהדיא אפילו אדידי ודידך ומכאן דן רבינו אלפאסי ז"ל בתשוב' כי התובע לחבירו בב"ד בלא עד וכפר על הכל ונשבע לו היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ הי"ל עד שמחייבו שבועת התור' בנקיטת חפץ חוזר הוא ונשבע ולא מיפטר בקמיית' שלא היתה בה נקיטת חפץ ומדבריו ז"ל למדנו דמאן דתבע לחבריה בלא עדים ומשתבע ליה דלא אמרינן כבר יצא מב"ד זכאי אלא כל שיש לו עד א' חוזר ומשביעו וכ"ש שאם יש ב' עדים שמשלם דלית הלכתא כמ"ד בפרק הגוזל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה נפטר מן הממון וכדאיתא התם בהדיא ואם א"ל הנתבע שימחול לו כדי שלא יוכל להביא עליו עדים ונמצא נשבע ומשלם כבר דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל והודה לדברי שאין שומעין לו ואע"פ שהגאונים והרמב"ם ז"ל דנו במי שתבע לחבירו מלוה שהיתה בשטר אלא שטען שאבד שטרו והלה טען פרעתי שהוא נפטר בשבוע' שאם אמר לתיבע שימחול לו שאומרים לתובע שימחול לו שאני התם (שאין) [שאם] השטר יוצא למחר דכחשה לשבועתו שפרע הא אלו טען להד"מ אין מוחל לו כלל שאם נשבע באמת ליכא למיחש לשטר ולא לעדים ואם בשקר הוא נשבע יבאו עדים ויפסלוהו ויחייבוהו וטעם נכון הוא ואסיקנ' דדיינ' דאשבע בתפילין אינו חוזר דהא נקיט מידעם בידיה וי"א דה"ה אם נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן דכתב קדוש' משא"כ בציצית דלא הוי אלא תשמיש מצוה וכן עיקר והא דאמרי שבוע' מעומד למצוה היא לכתחל' אבל בדיעב' אינו חוזר אבל בת"ח מיושב אפי' לכתחל' משום כבודו עשאוהו כדיעב' והא דאמרי' שבוע' בס"ת לא סוף דבר ס"ת ממש אלא אפי' בכתוב חומשין כמנהגנו בקינדר סין ובלבד שיהא שלם כולו לאיים עליו ואם נשבע בי' הדברות אינו חוזר דהא נקיט מידעם דקדושה בידיה אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחיוב שבועת ביטוי כתבו הגאונים ז"ל שאפי' נשבע בסידור תפלות ונקיט להו בידיה שבוע' חמור' היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בהן נשבע ועוד נפרש דין שבועת היסת וחרם סתם במקומו בע"ה ומי שמחייב לחבירו שבועת היסת אע"פ שהחרימו בבה"כ חרם עדות אינה נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר משבועת היסת כשם שאין שבועת היסת פוטרת משבועת התור' ופשוט הוא. ג"ה שלנו ות"ח לכתחל' בתפילין ורמ"ה הז"ל גורס ות"ח בתחל' בתפילין ופירוש ז"ל בפעם א' בלבד לומר שאם שנה הוא להביא עצמו לידי שבועת ב"ד כשאר בני אדם הוא ודון בזה שלא לחוש לכבודו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה