רמב"ם הלכות עבדים
מתוך ויקיטקסט
 |
שימו לב! דף זה עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
הקדמה · מדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזיקין · קנין · משפטים · שופטים
הלכות עבדים
יש בכללן שלוש עשרה מצוות: חמש מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה.
וזה הוא פרטן:
(א) דין קנין עבד עברי; (ב) שלא ימכר ממכרת עבד; (ג) שלא יעבידנו בפרך; (ד) שלא נעבוד בו עבודת עבד; (ה) שלא נניח גר תושב לרדות בו בפרך; (ו) להעניק לו בצאתו חופשי; (ז) שלא יצא ריקם; (ח) לפדות אמה עבריה; (ט) ליעדה; (י) שלא תימכר; (יא) לעבוד בעבד כנעני לעולם, אלא אם כן הפיל לו אדוניו אחד מראשי אבריו; (יב) שלא להסגיר עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל; (יג) שלא להונות עבד זה הניצול אלינו.
וביאור כל מצוות האלו בפרקים אלו:
פרק ראשון · פרק שני · פרק שלישי · פרק רביעי · פרק חמישי · פרק ששי · פרק שביעי · פרק שמיני · פרק תשיעי
[עריכה] פרק ראשון
(א) "עבד עברי" (שמות כא ב) האמור בתורה, זה הישראלי שמכרו אותו בית דין על כרחו, או המוכר עצמו לרצונו. כיצד? גנב ואין לו לשלם את הקרן – בית דין מוכרין אותו, כמו שביארנו בהלכות גניבה.
ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד. ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר: "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא ב). ועליו הוא אומר במשנה תורה: "כי ימכר לך אחיך העברי" (דברים טו יב).
מוכר עצמו כיצד? ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה לט). ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חובו, אלא אם כן צריך לאוכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תשאר לו. ואחר כך ימכור עצמו.
(ב) כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה. וכן אינה מוכרת את עצמה, ואינה קונה עבד לא עברי ולא כנעני, מפני החשד. ואין הגר נקנה בעבד עברי, שנאמר: "ושב אל משפחתו" (ויקרא כה מא) – מי שיש לו משפחה.
(ג) עבד עברי שמכרוהו בית דין – אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר צדק. וכן המוכר עצמו – אינו רשאי למכור עצמו לגוי, ואפילו לגר תושב. ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה, ואפילו לעבודה זרה עצמה – הרי זה מכור, שנאמר: "או לעקר משפחת גר" (ויקרא כה מז). "לעקר" – זה הנמכר לעבודה זרה.
(ד) בא ואמר לך: "הריני מוכר עצמי לגוים" – אין אתה זקוק לו עד שימכר. אבל אחר שנמכר לגוי, אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו שלא יטמע בהם, שנאמר: "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כה מח).
(ה) אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין – אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח, ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרין. שנאמר: "לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה מב) – אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.
(ו) כל עבד עברי – אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא "עבודת פרך"? זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל.
מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו: "עדור תחת הגפנים עד שאבוא", שהרי לא נתן קצבה. אלא יאמר לו: "עדור עד שעה פלונית" או "עד מקום פלוני".
וכן לא יאמר לו: "חפור מקום זה", והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו, והוא אינו צריך לו – אסור. ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר: "לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה מג, ויקרא כה מו). הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.
וכן הגוי שנמכר לו, אם רדה בו בפרך – הרי ישראל מצווין למונעו. ואם הניחוהו – עוברין בלא תעשה, שנאמר: "לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כה נג). ואין אנו נזקקין להיכנס לרשותו של גוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך, שנאמר: "לעיניך" – בזמן שאתה רואה.
(ז) כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר: "לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה לט). אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר: "כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא כה מ).
ומותר לספר לו שערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו. אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים, או נחתום לרבים. ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר – הרי זה יעשה. אבל רבו לא ילמדנו כתחילה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה היא שעושה, כשהיה עושה מקודם.
במה דברים אמורים? בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר – מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
(ח) אנשים שאינן נוהגין כשורה – מותר לרדותן בחוזקה ולהשתעבד בהן. מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו – הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי, אבל לא כעבד. ואם אינו נוהג כשורה – מותר להשתמש בו כעבד.
(ט) כל עבד עברי או אמה עברייה – חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה, וכסות ומדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו טז) – שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא בכפר, או אתה בכפר והוא בכרך, שנאמר "ויצא מעמך" (ויקרא כה מא). מכאן אמרו חכמים: כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו.
וחייב לנהוג בו מנהג אחוה, שנאמר: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" (ויקרא כה מו). ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, באותן העבודות שהוא עושה לו.
(י) אין אמה עברייה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, בין עבד עברי שמוכר עצמו, בין זה שמכרוהו בית דין. וכבר ביארנו מתי בטלו היובלות.
[עריכה] פרק שני
(א) עבד עברי שמכרוהו בית דין, והמוכר עצמו – נקנה בכסף, ובשווה כסף, ובשטר. כיצד בשטר? כותב לו על הנייר או על החרס: "הריני מכור לך", "הריני קנוי לך", ונותן לו השטר.
(ב) מכרוהו בית דין – עובד שש שנים מיום מכירתו, ובתחילת השנה השביעית שלו יצא בן חורין. ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש – הרי זה עובד בה. אבל אם פגעה בו שנת יובל, אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל – הרי זה יצא לחירות, שנאמר: "בשנת היובל הזאת..." (ויקרא כה יג).
(ג) המוכר עצמו – יש לו למכור עצמו ליתר על שש. הרי שמכר עצמו לעשר שנים, או לעשרים שנה, ופגע בו יובל אפילו אחר שנה – הרי זה יצא ביובל, שנאמר: "עד שנת היובל יעבד עמך" (ויקרא כה מ).
(ד) אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין, וברח – חייב להשלים שניו. ואם פגע בו יובל – יצא לחירות. (ה) חלה, בין שחלה שנה אחר שנה, או שחלה חולאים מקוטעים, אם הכל פחות מארבע שנים – עולין לו למנין שש. אבל אם חלה ארבע – חייב להשלים כל ימי החולי, שנאמר: "כשכיר כתושב" (ויקרא כה מ). ואם פגע בו יובל – יצא.
במה דברים אמורים שמחשבין ימי החולי? בשהיה חוליו כבד, שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל אם לא היה חוליו כבד, אלא יכול לעשות מעשה מעט – אפילו חלה כל שש עולין לו.
(ו) המוכר עצמו לגוי, אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל, שנאמר: "ואם לא יגאל באלה, ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עמו" (ויקרא כה נד).
(ז) הנמכר לגוי, אם לא השיגה ידו לגאול עצמו – קרוביו פודין אותו. והקרוב הקרוב קודם, שנאמר: "או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו יגאלנו, או השיגה ידו ונגאל" (ויקרא כה מט). ובית דין כופין את קרוביו לפדותו, שלא יטמע בגויים. לא פדוהו קרוביו, או שאין ידם משגת – מצוה ביד כל אדם מישראל לפדותו. ובין שפדוהו קרובים, בין שפדהו שאר אדם – יצא לחירות.
ויש לו ללוות ולגאול עצמו מיד הגוי, וגואל לחציו. אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו, ואינו לווה וגואל, ואינו גואל לחציו. אלא כיצד דינו? אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות – נותן ויוצא. ואם לאו – לא יצא.
(ח) אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי, ואחד שמכרוהו בית דין – הרי זה מגרע פדיונו ויוצא. כיצד? הרי שמכרוהו בששים דינר ועבד ארבע שנים, ומצאה ידו – הרי זה נותן עשרים דינר לאדוניו ויצא לחירות.
וכן אם מכר עצמו בארבעים דינר לעשר שנים – הרי זה מגרע ארבעה דינרין לכל שנה שעבד, ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא.
וכן הנמכר לגוי – מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל, שנאמר: "וחשב עם קנהו, משנת המכרו לו עד שנת היבל" (ויקרא כה נ). כיצד? מכר עצמו במאה ונשאר ליובל בשעת מכירה עשר שנים, מחשב עשר לכל שנה שעבד וגורע מן הדמים. ומשיב השאר כסף, לא תבואה ולא כלים, שנאמר: "כסף ממכרו" (שם) – בכסף הוא נגאל מיד הגוי, ואינו נגאל בשוה כסף.
(ט) כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף, והבריא והוסיפו דמיו, או נשחף ופחתו דמיו – מחשבין לו להקל עליו. כיצד? הרי שנמכר במאה, והרי הוא עתה שוה מאתים, אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה. נמכר במאתים, והרי הוא שוה מאה – מחשב עמו על פי השנים הנותרות לפי מאה.
(י) הנמכר לגוי, הואיל ויש לו לגאול עצמו לחציו כמו שבארנו, פעמים יהיה להקל ופעמים יהיה להחמיר. כיצד להקל? קנה אותו הגוי במאתים, ונשחף והרי הוא עתה שוה מאה, ונתן לו חמישים חצי דמיו והבריא, והרי הוא שוה מאתים – נותן לו מאה שהן חצי דמיו הנשאר ויוצא.
כיצד להחמיר? קנה אותו במאתים ונתן לו חצי דמיו מאה, ונשחף והרי הוא עתה שוה מאה – נותן לו חמישים שהן דמי חציו הנשאר. ונמצא שנתן מאה וחמישים, אף על פי שהוא עתה שוה מאה.
(יא) הרב שמחל לעבד על הכסף שנשאר לו לעבד כנגדו – אינו מחול עד שיכתוב לו שטר שחרור. כיצד? הרי שקנהו בששים ועבד שנה או שתים, ואמר לו: "שאר הדמים מחולין לך, לך לדרכך" – לא נפטר משעבודו עד שיכתוב לו שטר שחרור.
(יב) אדון שמת, אם הניח בן זכר – הרי העבד עובד את הבן עד סוף השש, או עד סוף השנים שמכר עצמו להן, או עד שיפגע בו יובל, או עד שיגרע פדיונו ויתן השאר.
אבל אם לא הניח בן זכר – הרי זה יצא לחרות. ואינו עובד את הבת ולא את האח, ואין צריך לומר שאינו עובד שאר היורשין. והנמכר לגר צדק או לגוי – אפילו הבן אינו עובד; אלא כיון שמת האדון – יצא לחירות.
נמצאת אומר שעבד עברי נקנה בכסף או בשטר. וקונה את עצמו בחמישה דברים: (א) בשנים, (ב) או ביובל, (ג) או בגרעון כסף, (ד) או בשטר שחרור, (ה) או במיתת האדון בלא בן; ובגוי או בגר אפילו הניח בן.
מצוה לומר לו "צא" בשעת יציאתו, ואף על פי שאם לא יאמר לו – הרי הוא יוצא בחינם ואינו צריך שטר. אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות – אינו חייב לו כלום, שנאמר: "יצא לחפשי חנם" (שמות כא ב).
[עריכה] פרק שלישי
(א) כל עבד עברי – הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה, לא ארוסה ושומרת יבם. והוא שתהיה מותרת לו. אבל אם היתה מאיסורי לאוין, אפילו שניה – אינו חייב במזונותיה, שנאמר: "אשתו עמו" (שמות כא ג) – אשה הראויה לעמוד עמו. וכן חייב במזון בניו ובנותיו.
במכרוהו בית דין נאמר: "אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו" (שמות כא ג). וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה, נשתעבדה אשתו? אלא לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונותיה. ובמוכר עצמו נאמר: "ויצא מעמך, הוא ובניו עמו" (ויקרא כה מא). ובנמכר לגוי נאמר: "ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עמו" (ויקרא כה נד).
אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה או אשה ובנים שהיו לו אחר מכירתו. והוא שיקחנה מדעת האדון. אבל אם לקחה שלא מדעת רבו – אינו חייב במזונותיה.
(ב) אף על פי שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו – אין לו במעשה ידיהם כלום, אלא הרי מעשה ידי האשה ומציאתה לבעלה. וכל שזוכה הבעל באשתו – זוכה זה, אף על פי שהוא עבד עברי.
(ג) מי שמכרוהו בית דין, יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית. בין האדון בין בנו של אדון אם מת אביו – הרי זה נותן לו שפחה כנענית, וכופהו על זה כדי שיוליד לו ממנה עבדים. והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו, שנאמר: "אם אדניו יתן לו אשה..." (שמות כא ד). והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל.
(ד) אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית, עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים. אבל אם אין לו אשה ובנים – אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. ודבר זה קבלה הוא. אפילו היה הנמכר כהן – הרי זה מותר בשפחה כנענית כל ימי עבדותו, (ה) אם היו לו אשה ובנים.
אף על פי שמסר לו רבו שפחה כנענית – אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו, שנאמר: "אשתו עמו" (שמות כא ג). ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות, ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים כדרך שנותן לכנענים, שנאמר: "יתן לו אשה" (שמות כא ד).
נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל, והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו – פטור, שהרי נאסר בשפחה.
(ו) המוכר עצמו – אינו נרצע. אבל מכרוהו בית דין ועבד שש, ולא רצה לצאת – הרי זה נרצע ועובד עד שנת היובל, או עד שימות האדון.
(ז) אף על פי שהניח בן – אין הנרצע עובד את הבן. מפי השמועה למדו "ועבדו" (שמות כא ו) – ולא לבנו, "לעֹלם" (שם) – לעולמו של יובל. נמצאת למד שהנרצע אינו קונה את עצמו אלא ביובל או במיתת האדון.
(ח) עבד עברי כהן אינו נרצע, מפני שנעשה בעל מום. והרי הוא אומר "ושב אל משפחתו" (ויקרא כה מא) – לחזקה שהיה בה, ואינו שב לשררה שהיה בה.
(ט) כיצד רוצעין? מביאו לבית דין של שלושה ואומר דבריו בפניהם. ומגישו בסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין, בין דלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם, ונוקב את אוזנו הימנית בגובה של אוזן במרצע של מתכת עד שיגיע לדלת, שנאמר: "ונתת באזנו ובדלת" (דברים טו יז). ולא נאמר "מזוזה" (שמות כא ו) אלא שיהיה עומד, בין אצל דלת בין אצל מזוזה. ומה מזוזה כשהיא עומדת, אף דלת כשהיא עומדת. אבל הרציעה בדלת אף על פי שאין שם מזוזה.
האדון הוא שרוצע בעצמו, שנאמר: "ורצע אדניו" (שמות כא ו) – לא בנו, ולא שלוחו, ולא שלוח בית דין. ואין רוצעין שני עבדים כאחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.
(י) "ואם אמור יאמר" (שמות כא ה) – עד שיאמר וישנה. "העבד" (שם) – עד שיאמר כשהוא עבד. אבל אם אמר אחר שש – אינו נרצע. עד שיאמר וישנה בסוף שש, בתחילת פרוטה אחרונה. כיצד? כגון שנשאר מן היום כדי שווה פרוטה מדמי מכירתו או יתר מעט. אבל אם נשאר פחות מפרוטה – הרי זה כאומר אחר שש.
(יא) היתה לעבד אשה שפחה כנענית ולו ממנה בנים, ולרבו אין אשה ובנים – אינו נרצע, שנאמר: "כי אהבך ואת ביתך" (דברים טו טז). לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים – אינו נרצע, שנאמר: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (שמות כא ה). הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו – אינו נרצע, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו טז). רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו – אינו נרצע, שנאמר: "כי אהבך". הוא חולה ורבו אינו חולה, רבו חולה והוא אינו חולה, או שהיו שניהם חולים – אינו נרצע, שנאמר: "כי טוב לו עמך" – עד שיהיו שניהם בטובה.
(יב) מה בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין? מוכר עצמו אינו נרצע, ומכרוהו בית דין נרצע. מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית, ומכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית. מוכר עצמו נמכר לגוי, ומכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לישראל, שנאמר: "כי ימכר לך אחיך" (דברים טו יב) – אין בית דין מוכרין אותו אלא "לך". מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש. מוכר עצמו אין מעניקין לו, מכרוהו בית דין מעניקין לו.
(יג) מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת. וכן יראה מענין הכתוב, שהרי הוא אומר בנרצע: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (שמות כא ה). ומה הוא זה שנאמר: "ואף לאמתך תעשה כן" (דברים טו יז)? להעניק, שכשם שמצות עשה להעניק עבד עברי – כך מעניק אמה עבריה.
(יד) כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תשלחנו ריקם" (דברים טו יג). והרי הכתוב ניתקו לעשה, שנאמר: "הענק תעניק לו" (דברים טו יד). אחד היוצא בסוף שש, או שיצא ביובל, או במיתת אדון, וכן אמה עבריה שיצאת באחד מכל אלו או בסימנין – הרי אלו מעניקין להם. אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר: "וכי תשלחנו חופשי מעמך" (דברים טו יג) – וזה לא שילחו חופשי, אלא העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהן, ואחר כך יצא.
"הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך" (דברים טו יד): כעניין צאן גורן ויקב, דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן – הוא שחייב להעניק לו מהם. אבל הכספים והבגדים – אינו חייב ליתן לו מהם.
וכמה נותן לו? אין פחות משוה שלושים סלע, בין ממין אחד בין ממינין הרבה, כשלושים של קנס העבד, שנאמר בו: "יתן לאדניו" (שמות כא לב). בין שנתברך הבית בגללו בין שלא נתברך, שנאמר: "הענק תעניק לו" (דברים טו יד) – מכל מקום. אם כן למה נאמר "אשר ברכך" (שם)? הכל לפי הברכה תן לו. (טו) ברח, ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחירות – אינו חייב להעניקו, שנאמר: "וכי תשלחנו חפשי מעמך" (דברים טו יג).
ענק עבד עברי לעצמו, ואין בעל חובו גובה ממנו. וענק אמה עבריה וכן מציאתה – של אביה. ואם מת אביה קודם שיבואו לידו – הרי הן של עצמה. ואין לאחיה בהם כלום, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.
[עריכה] פרק רביעי
(א) אמה עבריה היא הקטנה שמכרה אביה. ומשתביא שתי שערות אחר שתים עשרה שנה ותיעשה נערה – אינו יכול למוכרה, אף על פי שעדין יש לו בה רשות. ויש לו לקדשה לכל מי שירצה.
אף הקטנה שהיא אילונית בסימניה, ואינה ראויה להבאת שתי שערות – יש לאביה למוכרה כל זמן שהיא קטנה. אבל הטומטום והאנדרוגינוס אינו נמכר, לא בדין עבד עברי ולא בדין אמה עבריה.
(ב) אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום: לא קרקע, ולא מטלטלין, ואפילו כסות שעליו. ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב או שמת, או שלא היה לו לפדותה – הרי זו עובדת עד שתצא.
(ג) אמה עבריה נקנית בכסף, או בשווה כסף, ובשטר. ואינה נקנית בפרוטה, מפני שצריך לקנותה בדמים שראוין לגירעון, כדי שתגרע פדיונה ותצא.
כיצד בשטר? כותב לו על הנייר או על החרס: "בתי מכורה לך", "בתי קנויה לך", ונותן ביד האדון. ושטר אמה עבריה האב כותבו.
(ד) אמה עבריה עובדת שש שנים כעבד שמכרוהו בית דין, שנאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דברים טו יב). ויוצאה בתחילת שבע. ואם פגע בה יובל בתוך שש – יוצאה חינם כעבד. ואם מת האדון אף על פי שהניח בן – יוצאה חינם כנרצע, שנאמר: "ואף לאמתך תעשה כן" (דברים טו יז).
וכן מגרעת פדיונה ויוצאה. ואם כתב לה שטר שיחרור ומחל על השאר – יוצאה חינם כעבד.
(ה) יתרה אמה עבריה שהיא יוצאה בסימנין. כיצד? כיון שהביאה סימנין ונעשת נערה – יוצאה לחירות בלא כסף. אפילו הביאה סימנין מאחר יום שלקחה – הרי זו יוצאה לחירות, שנאמר: "ויצאה חינם" (שמות כא יא), ריבה לה הכתוב יציאה אחרת בחינם יתר על העבד. ומפי השמועה למדו שהיא הבאת סימני נערות. ותחזור לרשות אביה עד שתבגור ותצא מרשות אביה.
היתה הבת אילונית, שאין לה ימי נערות אלא יוצאה מקטנותה לבגר, כיון שבגרה תצא לחירות.
(ו) אין אמה עבריה יוצאה בראשי אברים, שנאמר: "לא תצא כצאת העבדים" (שמות כא ז). וכן עבד עברי אם הפיל לו שינו או סימה לו עינו – משלם לו כדין החובל בחברו, כמו שביארנו בהלכות חובל.
נמצאת למד שאמה עבריה נקנית בשני דברים: בכסף או בשטר. וקונה עצמה בששה דברים: בשנים, וביובל, ובגרעון כסף, ובשטר שיחרור, ובמיתת אדון, ובסימנין.
(ז) יעד אותה האדון לעצמו או לבנו – הרי היא כשאר הארוסות. ואינה יוצאה באחד מכל אלו, אלא במיתת הבעל או בגט. ומצות יעוד קודמת למצות פדיה.
כיצד מצות יעוד? אומר לה בפני שנים: "הרי את מקודשת לי", "הרי את מאורסת לי", "הרי את לי לאישה", אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה. ואינו צריך ליתן לה כלום, שמעות הראשונות לקידושין ניתנו. ונוהג בה מנהג אישות, לא מנהג שפחות. ואינו מיעד שתים כאחת, שנאמר: "יעדה" (שמות כא ח).
וכיצד מיעדה לבנו? אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו ליעדה לו, הרי האב אומר לה בפני שנים: "הרי את מקודשת לבני".
(ח) אין האדון מיעד אמה עבריה לא לו ולא לבנו, אלא מדעתה. אף על פי שכבר קיבל אביה מעותיה, הרי הוא אומר "יעדה" (שמות כא ח) – מדעתה. ואם מת האדון – אין בנו יכול ליעדה לו, שהרי יצאת לחירות במיתת האדון.
(ט) היעוד כאירוסין ואינו כנישואין. לפיכך אינו מיטמא לה, ולא יורשה, ולא מפר נדריה, עד שתיכנס לחופה.
"ואם שלש אלה לא יעשה לה" (שמות כא יא) – לא יעדה לו, ולא יעדה לבנו, ולא נפדית בגרעון כסף. "ויצאה חינם" בהבאת סימנין כמו שביארנו, (י) יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי.
אין האדון יכול למכור אמה עבריה, ולא ליתנה לאיש אחר, בין רחוק בין קרוב. ואם מכר או נתן – לא עשה כלום, שנאמר: "לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה" (שמות כא ח). וכן עבד עברי אינו יכול למוכרו לאחר, ולא ליתנו. ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה. אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו, לכך נאמר: "לעם נכרי לא ימשל למכרה".
(יא) אין אמה עבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו או על בנו קידושין, כדי שתהיה ראויה ליעוד. כיצד? מוכר אדם את בתו לאביו. שאף על פי שאין האדון יכול ליעדה לו, ראויה היא לבנו, שהרי האמה בת אחיו. אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו, מפני שאינה ראויה לאדון שהרי היא אחותו, ולא לבנו מפני שהיא אחות אביו.
(יב) יש לאדם למכור את בתו לפסולין, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שאף על פי שהן בלאו – קידושין תופסין בהן.
(יג) המקדש בתו כשהיא קטנה, ונתאלמנה או נתגרשה – אינו יכול למוכרה, שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות. אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות.
כיצד? מכרה לשפחות תחילה ויעד אותה האדון, ומת האדון או גירשה, וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה – הרי האב מוכרה פעם שניה אפילו לכהן גדול. וכן אם נפלה לפני יבם מן היעוד, וחלץ לה אף על פי שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה – הרי נפסלה מן הכהונה. ויש לו למוכרה לכהן, הואיל וקידושין תופסין בה כמו שנתבאר.
(יד) המוכר את בתו, ויצאת בשנים או ביובל או בגרעון כסף, ועדיין היא קטנה – יש לו לחזור ולמוכרה פעם שניה כמו שאמרנו.
(טו) המוכר את בתו, ואחר כך הלך וקידשה לאחר, אם רצה האדון ליעד – מיעד. ואם לא יעד האדון, לא לו ולא לבנו, כשתצא מרשות אדון יגמרו קידושיה ותעשה אשת איש.
(טז) המוכר את בתו ופסק עם האדון על מנת שלא ליעד אותה, אם רצה האדון ליעד – מיעד. שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה – תנאו בטל.
[עריכה] פרק חמישי
(א) עבד כנעני נקנה בחמישה דברים, וקונה את עצמו בשלושה: נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקה, או בחליפין, או במשיכה. וקונה את עצמו בכסף, או בשטר, או בראשי אברים. ועבד קטן – הרי הוא כבהמה, ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה. וכבר ביארנו בתחילת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן.
(ב) כיצד קונה את עצמו בכסף? כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו: "על מנת שיצא עבדך בהם לחירות". כיון שקבל הרב הכסף או שווה כסף – יצא העבד לחירות. ואינו צריך דעת העבד שזכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו.
וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר לו: "על מנת שתצא בהם לחירות". אם רצה האדון וקבל המעות – יצא העבד לחירות. ואם לא רצה – לא קנה העבד המעות, שלא נתן לו אלא על מנת שיצא בהם לחירות. ואחד הכסף או שווה כסף, בין לקנותו בין להקנות עצמו לו.
(ג) כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס: "הרי אתה בן חורין" או "הרי אתה של עצמך" או "אין לי עסק בך", וכל כיוצא בעניין זה שזה הוא גופו של גט שחרור, ומסר לו את השטר בפני שני עדים, או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו – הרי זה יצא לחירות, שהרי גטו וידו באין כאחת.
אמר לו שלא בכתב "הרי אתה בן חורין", "הרי אתה של עצמך", אף על פי שהעיד עליו עדים בבית דין ואף על פי שקנה מידו – עדיין לא נשתחרר, שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים. והכותב לשפחתו "הרי את מותרת לכל אדם" – לא אמר כלום.
(ד) כיצד בראשי אברים? המכה את עבדו בכוונה, וחיסרו אחד מעשרים וארבעה אברים שאינן חוזרין – יצא לחירות, וצריך גט שיחרור. אם כן למה לא נאמר בתורה אלא "שן" (שמות כא כז) ו"עין" (שמות כא כו)? לדון מהן: מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מום שבגלוי שאינו חוזר – יצא העבד בו לחירות.
אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו – אינו יוצא לחירות, שאינן מומין שבגלוי. וכן המפיל שן הקטן – אינו יוצא לחירות, שהרי סופו לחזור.
(ה) אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצוות. אבל עבד שהוא בגיותו – אינו יוצא בראשי אברים.
ואלו הן ראשי אברים שאינן חוזרין: אצבעות ידים ורגלים עשרים, ראשי האוזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי הדדין שבאשה. אבל העינים והשינים – הרי הן מפורשין בתורה. (ו) היתה לו אצבע יתרה וחתכה, אם נספרת על גב היד – עבד יוצא בה לחירות.
היתה עינו סמויה וחטטה – עבד יוצא בה לחירות, שהרי חסרו אבר. והוא הדין לאחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, שאם חתכו – הרי חסרו אבר ויצא לחירות.
(ז) הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה – עבד יוצא בהן לחירות. הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אוזנו ואינו שומע – אין עבד יוצא בהן לחירות.
(ח) הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדנדה, אם יכול להשתמש בהם – אינו יוצא לחירות. ואם לאו – יצא לחירות. (ט) היתה עינו כהה וחסר מאורה או שינו נודדת, והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה, אם היה משתמש בהן כבר כל שהוא – יצא לחירות. ואם לאו – לא יצא לחירות.
(י) הכהו על ידו, וצבת ידו וסופה לחזור – אינו יוצא לחירות. תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי – יצא לחירות, שהרי בטל מעשה השנים הקבועים באותו העצם.
(יא) הפיל שנו או סמא עינו בלא כוונה, כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד, והפילה שנו או חתכה אצבעו – לא יצא לחירות, שנאמר: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל" (שמות כא כז) – עד שיתכוון. (יב) הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עין העובר שבמעיה – לא יצא לחירות, שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו.
(יג)' היה רבו רופא, ואמר לו "כחול לי עיני" וסמאה, "חתור לי שני" והפילה – שחק באדון ויצא לחירות. שאף על פי שלא נתכוון להזיק, הרי נתכוון לנגוע באברי העבד ולסכן בהן. ואין צריך לומר אם היתה שן העבד כואבת, והיה רבו רופא ועקרה לו, שהרי יצא לחירות.
(יד) המפיל שן עבדו וסמא את עינו – הרי זה יצא לחירות בשנו, ונותן לו דמי עינו. וכן כל כיוצא בזה.
(טו) מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ועבד של שני שותפין – אינו יוצא בראשי אברים, לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו. (טז) עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי אברים אם חסרן הבעל, אבל לא האשה. ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי אברים, לא אם הפילן הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות, ולא אם הפילה אותן האשה מפני שאינן מיוחדין לה.
(יז) יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכל מקום ובכל זמן, ואין דנין בו אלא בית דין סמוכין מפני שהוא קנס. לפיכך עבד שאמר לרבו "הפלת את שני וסמית את עיני", והאדון אומר "לא עשיתי זה" – פטור. שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים, שהמודה בקנס פטור. כמו שביארנו בהלכות גניבה שכל מודה בקנס – פטור מלשלמו.
