רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ג
ספר המצוות לאו קנא: "המצוה לא לאכול מעשר שני באנינות (באבלות)"
ספר המצוות לאו קנ: "המצוה לא לאכול מעשר שני בטומאה"
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
האוכל מע"ש בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות.
הלכה ב[עריכה]
ואפילו להדליק [בו] את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא.
הלכה ג[עריכה]
כבר בארנו שהמעשר שנטמא אפילו בירושלים פודין ויאכל ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל מפריש מע"ש בטומאה ופודהו.
הלכה ד[עריכה]
הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה שהתרומה קרויה קדש ומע"ש קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לי"י וטמא שטבל אוכל מעשר שני אע"פ שלא העריב שמשו.
הלכה ה[עריכה]
האוכל מע"ש באנינות של תורה לוקה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים אבל אם אכלו בחוץ באנינות או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם מכין אותו מכת מרדות.
הלכה ו[עריכה]
איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן וביום המיתה הוא אונן מן התורה ובלילה אונן מדבריהן שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני י"י היום אסור ולילה מותר נשתהה המת ימים רבים ואחר כך נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהן ואין יום הקבורה תופש לילו.
הלכה ז[עריכה]
ולא מע"ש בלבד אלא כל הקדשים כולן אם אכלן באנינות של תורה לוקה ובאנינות של דבריהן מכין אותו מכת מרדות.
הלכה ח[עריכה]
אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר מפני שהוא בחזקת טומאה ומותר לאכול מע"ש של דמאי באנינות וליתנו לעם הארץ והוא שיאכל כנגדו אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו עם הארץ אבל מפקידים מע"ש של דמאי אצל עם הארץ.
הלכה ט[עריכה]
מע"ש אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליכו כל שהוא או מוליך דמיו לירושלים ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי בדרכים וכמה היא מיעוט פחות מכגרוגרת בין באוכל שלם בין בפרוס אבל כגרוגרות אין מאבדין אותו והמפריש מעשר שני של דמאי פחות מכגרוגרת ה"ז נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו אבל לא יפרישנו לכתחלה לאבדו שאין מפרישין לאבד.
הלכה י[עריכה]
מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י"י אלהיך וסיכה כשתיה ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר.
הלכה יא[עריכה]
מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד [ואין מפטמין את השמן אבל מפטמין את היין] ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו.
הלכה יב[עריכה]
כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה כך מותר במע"ש לאוכלו בתורת חולין שמרים של מע"ש שנתן עליהם מים ראשון אסור כמעשר ושני מותר כחולין ושל דמאי אפילו ראשון מותר.
הלכה יג[עריכה]
יין של מעשר שנפל לתוכו דבש והתבלין והשביחו השבח לפי חשבון וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון.
הלכה יד[עריכה]
עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה השבח לשני זה הכלל כל ששבחו ניכר אם הותיר במדה השבח לפי חשבון ואם לא הותיר המדה השבח לשני בלבד וכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד.
הלכה טו[עריכה]
כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר ששוה ג' שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפה במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה ה' חושבין הכל בארבעה ורביע וכן ע"ד זה בשאר הדברים.
הלכה טז[עריכה]
מע"ש אע"פ שניתן לסיכה אין נותנין אותו לא ע"ג צינית ולא ע"ג חזזית ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו שהרי לא ניתן לרפואה.
הלכה יז[עריכה]
מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו.
הלכה יח[עריכה]
כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מע"ש שלו עבר ומשכנו מוציאין אותו מידו כיצד אין מרהינין אותו לא יאמר לו הא לך מעשר זה ויהיה בידך ותן לי עליו מעות כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר אבל אומר לו הא לך יין שאין לי שמן ואם רצה חבירו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו ואם רצה הלה ליתן יתן.
הלכה יט[עריכה]
מע"ש אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע"ש אחר גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלו ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר אחר נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות בדמיו.
הלכה כ[עריכה]
האחים שחלקו מע"ש אין שוקלין זה כנגד זה וכן מעות מע"ש אין שוקלים כנגדן ואין מוכרין אותם ואין מחליפין ולא מרהינין ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן ולא ילוה אותן להתגדל בהן ואם הלוון שלא יעלה חלודה מותר.
הלכה כא[עריכה]
ואין פורעין מהם את המלוה אין עושין מהן שושבינות ואין משלמין מהן הגמולין ואין פוסקין מהם צדקה בב"ה אבל משלמין מהן דברים שהן גמילות חסדים וצריך להודיע.
הלכה כב[עריכה]
לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלים וטול מהן חלקך שנמצא זה כנוטל שכר ממע"ש על הבאתו לירושלים אבל אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים.
הלכה כג[עריכה]
אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע"ש אף על פי שניסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו.
הלכה כד[עריכה]
כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש.
הלכה כה[עריכה]
המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.