רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים
<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר עבודה · הלכות מעשה הקרבנות · פרק ארבעה עשר | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות עשה פג: "המצוה להביא את כל הנדרים למקדש ברגל הראשון"
ספר המצוות לאו קנה: "המצוה לא לאחר את הבאת הנדרים יותר משלושה רגלים"

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמו או שמן בפני עצמו או עצים למערכה מפני שהן כקרבן שנאמר ולקרבן העצים:

הלכה ב[עריכה]

שנים מתנדבין או נודרין קרבן אחד עולה או שלמים אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה מביאין אותה בשותפות אבל המנחה אינה באה בשותפות ודברים אלו הן דברי קבלה:

הלכה ג[עריכה]

הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה:

הלכה ד[עריכה]

אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה האומר הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים או הרי עלי מנחה או הרי דמי בהמה זו עלי עולה או שלמים זהו הנדר אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים או הרי העשרון הזה מנחה הרי זו נדבה:

הלכה ה[עריכה]

מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו:

הלכה ו[עריכה]

האומר דמי שור זה עלי עולה ודמי בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה:

הלכה ז[עריכה]

כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש והקריבה בבית זה לא יצא שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא ואם הקריבה באותו הבית יצא הרי הוא כמי שנדר עולה על מנת שלא יתחייב באחריותה וענוש כרת על העליתה בחוץ וכן אם אמר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית זה אם גלח שם יצא הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער עצמו ואינה נזירות:

הלכה ח[עריכה]

חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא ואינן באין בנדר ונדבה האומר הרי עלי חטאת או אשם או שאמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום היה מחוייב חטאת או אשם ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים:

הלכה ט[עריכה]

האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי אם היה אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני ואם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אע"פ שהנודר עני:

הלכה י[עריכה]

האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן אף על פי שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה אבל בחטאת ובאשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף:

הלכה יא[עריכה]

האומר הרי עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן כנדרי כשרין לא נתחייב כלום הרי עלי כנדבות כשרין הרי זה נדר בנזיר ובקרבן וכל כינויי קרבן כקרבן:

הלכה יב[עריכה]

אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן:

הלכה יג[עריכה]

אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה:

הלכה יד[עריכה]

הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה על גב בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר אבל היורש אינו עובר בבל תאחר:

הלכה טו[עריכה]

כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו אלא מקריבן וכשרים ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה:

הלכה טז[עריכה]

אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב:

הלכה יז[עריכה]

כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אף על פי שאין מתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותו עליה:

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.