רמב"ם הלכות איסורי ביאה
מתוך ויקיטקסט
 |
שימו לב! דף זה עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
הקדמה · מדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזיקין · קנין · משפטים · שופטים
הלכות איסורי ביאה
יש בכללן שבע ושלושים מצוות: אחת מצות עשה, ושש ושלושים מצוות לא תעשה.
וזה הוא פרטן:
(א) שלא לבוא על האם; (ב) שלא לבוא על אשת אב; (ג) שלא לבעול אחות; (ד) שלא לבעול בת אשת אב; (ה) שלא לבעול בת הבן; (ו) שלא לבעול בת; (ז) שלא לבעול בת הבת; (ח) שלא לישא אשה ובתה; (ט) שלא לישא אשה ובת בנה; (י) שלא לישא אשה ובת בתה; (יא) שלא לבעול אחות אב; (יב) שלא לבעול אחות אם; (יג) שלא לבעול אשת אחי האב; (יד) שלא לבעול אשת הבן; (טו) שלא לבעול אשת אח; (טז) שלא לבעול אחות אשתו; (יז) שלא לשכב עם בהמה; (יח) שלא תביא אשה בהמה עליה; (יט) שלא לשכב עם זכר; (כ) שלא לגלות ערות אב; (כא) שלא לגלות ערות אחי האב; (כב) שלא לבעול אשת איש; (כג) שלא לבעול נידה; (כד) שלא להתחתן בגוים; (כה) שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל יי; (כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל; (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל; (כח) שלא יבוא ממזר בקהל; (כט) שלא יבוא סריס בקהל; (ל) שלא לסרס זכר, אפילו בהמה חיה ועוף; (לא) שלא ישא כהן גדול אלמנה; (לב) שלא יבעול כהן גדול אלמנה, אפילו בלא נישואין; (לג) שישא כהן גדול בתולה בנערותה; (לד) שלא ישא כהן גרושה; (לה) שלא ישא זונה; (לו) שלא ישא חללה; (לז) שלא יקרב אדם לאחת מכל העריות, ואף על פי שלא בעל.
וביאור כל מצוות האלו בפרקים אלו:
פרק ראשון · פרק שני · פרק שלישי · פרק רביעי · פרק חמישי · פרק ששי · פרק שביעי · פרק שמיני · פרק תשיעי · פרק עשירי · פרק אחד עשר · פרק שנים עשר · פרק שלושה עשר · פרק ארבעה עשר · פרק חמישה עשר · פרק ששה עשר · פרק שבעה עשר · פרק שמונה עשר · פרק תשעה עשר · פרק עשרים · פרק עשרים ואחד · פרק עשרים ושנים
[עריכה] פרק שלושה עשר
(א) בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן. (ב) מילה היתה במצרים, כשנאמר: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: "ובריתך ינצרו" (דברים לג ט). (ג) וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, כשנאמר: "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט י). וקרבן כשנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת" (שמות כד ה) – על ידי כל ישראל הקריבום.
(ד) וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקבה היא טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר" (במדבר טו טו) – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. (ה) ומה הוא קרבן הגר? עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה; ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה. וכשיבנה המקדש יביא קרבנו.
(ו) גר שמל ולא טבל או שטבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלושה. והואיל והדבר צריך בית דין – אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה. ואם הטבילוהו – הרי זה גר. (ז) גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו. מעוברת שנתגיירה וטבלה – אין בנה צריך טבילה.
טבל בינו לבין עצמו, ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שנים – אינו גר. בא ואמר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני" – אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים. (ח) היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים, ואמר "נתגיירתי ביני לבין עצמי" – נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים. וחוזר וטובל בבית דין.
(ט) גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנידתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנהג בדרכי ישראל, שטובל לקריו ועושה כל המצות – הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין בפני מי נתגיירו. ואף על פי כן, אם באו להתערב בישראל – אין משיאין אותם עד שיבואו עדים, או עד שיטבלו בפנינו, הואיל והוחזקו גוים.
(י) אבל מי שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר בבית דין – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכל שם בחזקת ישראל. אבל בחוצה לארץ צריך להביא ראיה, ואחר כך ישא ישראלית. ואני אומר שזו מעלה ביחוסין.
(יא) כשם שמולין ומטבילין את הגרים, כך מולין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות. הלוקח עבד מן הגוי, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו. והוא שיאמר בעת טבילה "הריני טובל בפניכם לשם גירות". ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר.
לפיכך צריך רבו לתקפו במים, עד שיעלה והוא תחת שיעבודו. ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו. ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות היא.
(יב) כשישתחרר העבד – צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום, שבה תגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצוות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות. (יג) ובמקוה הכשר לטבילת נידה – שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים. וכל דבר שחוצץ בנידה – חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.
(יד) אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא "ידידיה", נשאו נשים נוכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.
ואם לא נמצא להם עלה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א יח).
(טו) לפיכך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להן, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתיראה אחריתן.
(טז) ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין. ועוד: שהוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א יא ז).
(יז) גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל הגוים. וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה – הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבדתו, מאחר שטבל – נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
(יח) ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר בשביל דבר ומטעין את ישראל. וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה. וכן רוב הנסיונות – האספסוף היו בהן תחילה.
[עריכה] פרק ארבעה עשר
(א) כיצד מקבלין גרי הצדק? כשיבוא להתגייר, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עלה, אומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים, דחופים, ומסוחפין, ומטורפין, וייסורין באין עליהן?" אמר: "אני יודע ואיני כדאי" – מקבלין אותו מיד.
(ב) ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות.
כיצד? אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת לדת זו, אם אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, אם חיללת שבת – אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו אחר שתתגייר אם אכלת חלב אתה ענוש כרת, אם חיללת שבת אתה ענוש סקילה. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטורדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה. שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים. וכן הוא אומר: "בחבלי אדם אמשכם" (הושע יא ד), ואחר כך "בעבותות אהבה" (שם).
(ג) וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות. ומודיעין אותו שבעשיית מצוות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שם צדיק גמור אלא בעל חכמה שעושה מצוות אלו ויודען. (ד) ואומרים לו: "הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל. וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה – טובה צפונה היא להם, שאינן יכולין לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות, שמא ירום ליבם ויתעו, ויפסידו שכר העולם הבא, כעניין שנאמר: 'וישמן ישורון ויבעט' (דברים לב טו). (ה) ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהן רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל האומות כלין והן עומדין." ומאריכין בדבר זה כדי לחבבו.
אם חזר בו ולא רצה לקבל – הולך לדרכו. ואם קבל – אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד. ואם היה מהול – מטיפין ממנו דם ברית. ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלמה, ואחר כך מטבילין אותו. (ו) ושלושה עומדין על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות פעם שניה, והוא עומד במים.
ואם היתה אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, והדיינין מבחוץ. ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, והיא יושבת במים. ואחר כך טובלת בפניהם, והן מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה, כשתעלה מן המים.
איזה הוא גר תושב? זה גוי שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה עם שאר המצוות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל – הרי זה מקבלין אותו, והרי הוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא "שמו תושב"? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. (ח) ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן הזה, אפילו קיבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלין אותו.
(ט) העבד הנלקח מן הגוים, אין אומרין לו "מה ראית שבאת", אלא אומרים לו "רצונך שתיכנס בכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא?" אם רצה – מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר. ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים.
ואם לא רצה לקבל, מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש, ומוכרו לגוים. ואסור לקיימו יתר על כן. ואם התנה עמו מתחילה שלא ימול ולא יטבול אלא יהיה כגר תושב – מותר לקיימו בעבדותו כשהוא גר תושב. ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל.
(י) הגוים אין אסור עליהם משום ערווה אלא אמו, ואשת אביו, ואחותו מאמו, ואשת איש, וזכור, ובהמה, כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמות. אבל שאר עריות מותרות להן.
(יא) גר שנתגייר ועבד שנשתחרר – הרי הוא כקטן שנולד. וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד – אינן שאר בשר. ואם נתגייר הוא והם – אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל.
(יב) דין תורה שמותר לגר שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו. אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו: "באו מקדושה חמורה לקדושה קלה." שאמש היתה זו אסורה לו והיום מותרת. וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה – הרי זה כבא על הנוכרית.
(יג) כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר? אם היה נשוי כשהוא גוי לאמו או לאחותו, ונתגיירו – מפרישין אותן כמו שביארנו. ואם היה נשוי לשאר עריות, ונתגייר הוא ואשתו – אין מפרישין אותן.
גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מדברי סופרים. ומותר בשאר האב, אף על פי שיודע בוודאי שזה שארו מאביו כגון תאומים, שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה. ואף על פי כן לא גזרו על שאר אביו.
לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אביו, ואשת בנו, אף על פי שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה, ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירה – מותרת לו. אבל אינו נושא לא אחותו מאמו, ולא אחות אמו מאמה, ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגייר. אבל אם נשאה אחיו כשהוא גוי – הרי זו מותרת לו.
(יד) שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – חייבין משום אשת אח.
(טו) הנושא גיורת ובתה הגיורת, או שתי אחיות מן האם – ישב עם אחת מהן ומגרש השניה. נשא גיורת ומתה – הרי זה מותר לישא אמה או בתה, שלא גזרו אלא בחייהן. ומותר אדם לישא שתי אחיות גיורות מן האב, שלא גזרו בשאר האב כמו שביארנו.
(טז) השניות כולן – לא גזרו עליהן בגרים. לפיכך מותר הגר לישא אם אמו. ונושא אדם גיורת ואם אם אמה, או בת בת בתה. וכן שאר השניות.
(יז) העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד, ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל גוים ואין העריות האסורות על הגוים אסורות עליו. ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. (יח) ויראה לי שאם בא העבד על זכור ובהמה – יהרגו, ושאיסור שתי עריות אלו שווה בכל האדם.
(יט) עבדים שנשתחררו – הרי הן כגרים: כל שאסור לגרים – אסור להן, וכל המותר לגרים – מותר להן.
נותן אדם שפחתו לעבדו או לעבד חברו. ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה, ואינן צריכין שום דבר אלא הרי הן כבהמות. ושפחה שהיא מיוחדת לעבד זה או שאינה מיוחדת – אחת היא, לפי שאין אישות אלא לישראל, או לגוים על הגוים. אבל לא לעבדים על העבדים, ולא לעבדים על ישראל.
