רוסלאן ולודמילה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


רוסלאן ולודמילה/ אלכסנדר סרגייביץ' פושקין


תירגם אלכס בנדרסקי


הקדשה[עריכה]

לכן מלכות נפשי לנצח,

יפהפיות, רק בשבילכן
מעשיות ימים עברו
בשעת בילוי שעות של חן,
לקול פטפוט זקני השבט,
רשמתי בלי אבד אף אות.
קבלו אם כן שירה שובבת!
איני תובע מחמאות,
אושרי הוא בתקווה זוהרת
שבת ברטט אהבה,
תציץ, אולי, אל המחברת
בה שירתי העלובה.

פתיחה[עריכה]

על חוף מפרץ אלון תפארת,
שרשרת פז עליו תבריק
חתול ידען אסיר-שרשרת
הולך סביב מזמן עתיק
פונה ימינה, שיר מביע
פונה לשמאל - סיפור נולד.

שם נפלאות, שם שד מפסיע,
בת ים יושבת לה על בד.
שם על נתיב בלתי ידוע
עקבי חיות מהדמיון.
על רגלי עוף בקתה תנוע
לא דלת לה ולא חלון.
שם רפאים בגיא ויער,
שם על הגל פוקד הסהר
לשטוף בשחר חוף ריקם,
שלושים נוטרים עוטי הזוהר
יוצאים בסך ממי הטוהר
אתם דודם, הוא שר הים.
שם בן מלכים ללא מפריע
שובה קיסר מטיל אימים.
שם מול העם, בלב רקיע,
על פני ימים ויערים
כשפן נושא רב גיבורים.
בשְבי בת מלך מקוננת
וזאב אפור לה לאומנת.
מכתש שם עם באבא יאגה
הולך, סובב בלי הפוגה.
שם צאר קאשיי על פז קודח
שם ריח רוס! רוחה פורח!

הייתי שם, הדבש נלגם,
על חוף עמד אלון מרקיע
ובצילו חתול השמיע
שירים ואגדות העם.
אחת זכרתי, מפולפלת
ואספרה עתה לחלד...

שיר ראשון[עריכה]


סיפור מקדם הזמנים,
מסורת-אגדה נשזרת.

בקהל בניו החסונים,
בין חברים, במרום הקרת,
ולדימיר-אור ערך כרה
לבת זקוניו ואבירה
רוסלאן, נסיך אמיץ, עז רוח
וכוס כבדה עם דבש רקוח
שתה לכבוד איש, נערה.
לא בפזיזות אכלו בני קדם
לא בפזיזות עברו סביב
כוסות, כדים כסופים עם יין
ובירה שקצפה מרהיב.
הם מצהלה בלב הפיחו
בועות על שפת הכוס גאו,
שרי-משקים גביעים הניחו
ולאורחים השתחוו.
שיחה ברחשים נבלעת,
זמזם, עלז חוג חברים,
זימרה רכה פתאום נשמעת
ונגינת המיתרים.
שירת בַאיאַן דממה הטילה
וצליל קולו פיאר ושר
על נפלאות רוסלאן, לודמילה
ועל הזר שלֶיל שזר.

מלהט תאווה, יגע,
בצלחתו אינו נוגע
רוסלאן בבת מביט, אוהב
גונח, מתרעם, לוהב
צובט שפמו באפס שקט
וכל שניה סופר ברטט.

ובארשת של תוגה
ליד שולחן רועש-חינגה
ישבו שלושה מבני הקרת
אילמים, גביעם בתול נותר,
גם הקוּבעת העוברת.
לא סחפם ניגון מיתר,
לשיר באיאן אוזנם חירשת,
עינם מושפלת דאובה
ואל רוסלאן קינאה חורשת.
אוכלה נפשם הכאובה
במשטמה ואהבה.
ראשון, רוגדאי, לוחם קשוח,
הרחיב עם חרב לכל רוח
גבולות העיר האדירה.
שני פרלף, צרחן נפוח,
במשתאות תמיד סרוח
אך קרב בדרך כלל ירא.
אחרון, נפשו מלאה בלהט,
רטמיר, בן לחאָנֵי כוֹזאַר,
מפני שלושתם עצבות נוגהת
ויום החג להם הוא מר.

הנה נגמר, כולם כבר משו
שורות התערבבו, נרעשו
הכל צופים באוהבים.
עיניה העלמה השפילה
כמו בליבה עצבות הכילה
והחתן צוהל, מקסים.
הצל הגיע כבר העירה
ושעת חצות, קרב בואה,
האצילים, שתויים מבירה
יצאו כבר מהמבואה.
בתוך רוסלאן שמחה נרקחת
בדמיונו ידו מונחת
על חן הבת הביישנית;
אך בתוגה סודית של נחת
ולדימיר בברכה נשכחת
בירך הצמד המרטיט

הנה, כבר הכלה הובלה לה
אל המיטה הרחבה;
כבה האור ונר הלילה
הדליק לם אל האהבה.
כן, התגשמה תקווה עורגת
מוכן דורון האהבים,
מלא קנאה ינשור הבגד
על השטיחים המרהיבים.
אתם שומעים לחישה רותחת
ומתק נשיקות וחום
וקול בריחת תבוסה-ניצחת
של בישנות, היסוס ותום?
רוסלאן באושר כבר משגיח,
הוא בא... קרב... קרב... פתאום,
רעם הרעם, אור הבליח,
עשן פשט בחדרים
הכל רועד ואין רואים
רוסלאן נפשו כמעט הפריח...
הכל שקט. בדמי הלֶיל
קול לא מוכר נשמע כמו שניים
ומשהו שחור, אפל
זינק ועף אל השמיים...
ושוב דמם לו ההיכל;
רוסלאן המום ומבוהל,
בכל גופו זיעה תנוע
ברעד עז ויד לחה
הוא מבקש בחשכה,
הו סבל: ריק הוא היצוע!
רק האוויר ידו ליטפה,
לודמילה גזה, נחטפה,
בכשף זר ולא ידוע.

אוי, אם אוהב סובל בלאט
מתאווה לא מתועלת,
אולי עצוב להיות לבד
אך עוד אפשר לחיות בחלד.
אבל אחרי שנים רבות
לחבוק אשה כה נאהבת
מושא לרגש עד דמעות
ואז במחי דקה אורבת
אותה לעד כך לאבד,
ברור, מוטב להתאבד!

אך הוא נושם, עודו מזיע
ואיך הגיב מנהיג העיר?
בשורת-איוב אותו הכריעה
ועל רוסלאן חרון הכביר.
כל חצרו אסף בצֶרָח
היכן לודמילה? אי הפרח?
גופו רועד מזעם רב.
רוסלאן חירש, "בנים הושיעו!
זכויות רבות לכם יגיעו.
רחמו על איש זקן ושב!
הגידו מי מכם יצליח
לשלוף את אפרוחי מפח?
על גבורתו, אני מבטיח,
הוא התענה ובכה, פרחח!
את אשתך הפקרת כך!-
הוא לעלמה יהיה לגבר
ואף אוסיף חצי מלכות
אז מי יושיע מהשבר?"
אני! רוסלאן סח בעצבות.
אני! אני! קראו ביחד
פרלף, רוגדאי וגם רטמיר.
נרתום סוסים ללא כל פחד,
נמצא אותה! מילת אביר!
אבינו, לא נרבה בדבר
להצילה נצא מיד

יוצאים ביחד בני החיל
רוסלאן שבור מאומללות:
המחשבה אודות הליל
גורמת לו לרצות למות.
רותמים סוסים מבני השפר;
חולפים על חן חופי הדנייפר
טסים בתוך ענן אבק;
נעלמים אל המרחק;
את הרוכבים לראות חָדֶלו...
אך המנהיג עודו בוהה
אל שדות שממה, חיוור כצל הוא
במחשבתו עימם דואה.

רוסלאן סבלו נשא באלם,
לא נשארה בו הכרה.
מאחוריו רכב בתלם
פרלף בסבר יוהרה.
בחשיבות הוא התרווח
וסח בקול: "בקושי רב,
רעי, יצאתי למרחב!
מתי אפגוש ענק פוחח?
או-אז יזרום נהר של דם
או-אז יפול קורבן או שניים,
שמח פגיוני הלא נרדם
עלז סוסי עז העיניים!"

רטמיר דמיין כבר ברוכבו,
כי מחבק הוא את לודמילה.
כמעט רקד על אוכפו;
דמות הנסיכה נפשו הצהילה.
באש תקווה יוקדות עיניו
סוסו העז מדהיר נלהב,
בו מתגרה עד רטט דמע,
עוצר אותו לרגע קל
ושוב מדהיר אל גיא וגבע.

רוגדאי זועף בדרך קבע,
מפחד התעמרות גורל.
מרוב קנאה נפשו קודרת,
מהבאות ליבו חושש
ועל רוסלאן שנאה עיוורת
נורית מתוך עיניו כמו אש.

היריבים לרכוב המשיכו
ביחד, יום אחד תמים.
חופי הדנייפר כבר החשיכו,
הלֶיל גלש מההרים.
הערפילים כיסו, העיבו,
הגיע זמן המנוחה.
אך לרגלי ההר הצליבו
דרכים את דרך המלוכה.
כאן ניפרד, כי בא הזמן,
ביד גורל חיים נפקיד
והסוסים בלי דעת אן
פנו לחוד אל העתיד.

רוסלאן, אומלל, מה מעשיך
לבד בלב שממה צחיחה?
תראה בשחור חלומותיך
את ליל אבדן הנסיכה
עד הגבות קסדה חבשת,
מיד עזה מושכות נטשת
סוסך הולך בדאבה.
האמונה והתקווה
מתרחקות במלוא תדהרת.

פתאום נקרה מולו נפערת:
מוארת היא, והוא כבר בא
מתחת קמרונות הגבע
אשר גילם כגיל הטבע.
נכנס זועף ומה גילה?
זקן קורא במגילה,
זקנו לבן, סברו רוגע
הנר דלוק אל מול פניו
אלי הקלף פונות עיניו
ובו תשומת ליבו נוטע.
ברוך הבא, ילדי הטוב!
חייך הסב אל אבירנו
עשרים שנה אני בגוב
נובל לבד עד פגישתנו
אבל סוף סוף קרה דבר
אשר ניבא לי גורלנו,
לא סתם מקרה הפגיש את שנינו,
שב והקשב לי בן יקר.
רוסלאן, אבדה לך לודמילה,
את רוחך עצבות השפילה
אך רגע זה יחלוף מהר
וקסם-רשע ישבר.
חמוש באמונה עולזת
לך עד הסוף, עם רוחך,
קדימה! בגבורה נועזת,
אל הצפון פרוץ דרכך.

רוסלאן, הסכת, צרך מנגד
כשפן נורא שמו צ'רנומור
חוטפן מקדם של בנות חמד
מלכם של הררי השחור.
את ארמונו בקצווי חלד
עוד לא שזף מבט גיבור,
אבל אתה עם חרב פלד
אליו תבוא – והכשפן,
סופו ימצא ממך, רוסלאן.
אבל עתה אותי תניח
כי גורלך לוט בעשן
ורק אתה אותו תפריח.

ואבירנו התכופף
ביד הסב נישק כל קמט,
עיניו אורות, סבלו חולף
עצבת בלבו נרדמת,
הוא התחייך, עלז - אך שוב
עגמו פניו ברעד פתע.
-"סיבת יגון השלך בלי רתע!
ידעתי, זה נושא כאוב..."
המשיך הסב, "אותך תזוויע
תאוותו של הכשפן.
אך לנסיכה היא לא תפריע
ותומתה לא תסוכן...
הוא משנה סדרי רקיע
ישרוק - ולבנה תרעד.
אך את הזמן אינו מרתיע
כי לחוקיו גם הוא מועד.
מלא קנאה, ישמור כאוח
על טירתו האיומה.
הוא רק סוהר בלי און וכוח
של שבויתו המקסימה.
הוא מסביבה הולך באלם
ומקלל גורל עליון.
אך יום אתמול חלף כבר, עלם
הגיעה שעתך לישון."

רוסלאן על עור נשכב בלי כוח
אל שריד האש בלאט קרב.
מאל שינה ביקש קוריו
והתהפך ללא מנוח.
לשווא! רוסלאן סח לנביא:
איני יכול לישון אבי.
מה אעשה? נפשי נרעשת,
שנתי ברחה, חיי בלי חן
הרשה לי לב לרענן
בשיחתך המקודשת
ומחל לי על שאלת חצוף;
גלה לי מי אתה רב חסד
שבינתך הכל תופסת
ומה לך בגוב עלוב?

ובחיוך עצוב, רב תוכן,
הסב פתח בסיפורו:
אני מפינלנד, נוף הלובן
שכחתי כבר, דהה אורו.
בגיא בו זר לא שם הרגל
רעיתי צאן כפרי החבל,
בנעורי חוותה נפשי
רק אילנות שקועי תרדמת,
נהר זורם לו בחופשי
ומשחקי דלות שוממת.
אך שקט זה המבורך
לא פרק זמן ארוך נמשך.

בעמק שליד כפרנו
כוורד בין חוחי חיינו
פרחה נַאִינַה. ובכפר
לא השתוותה לה בת ביופי.
בבוקר צח אחד, בשופי,
נהגתי עדריי לכר,
בחמת חלילים ניגנתי
ולרגליי הפלג שר
ושם ישבה - אני נדהמתי -
יפהפייה עם זֵר נשזר.
אלת גורל רשתה הכינה,
אביר, הן זו הייתה נאינה!
אני אליה - ולהבה
על עוז-מבט כפרס הגיעה
נפשי נודעה לאהבה
עם כיסופים עד לב רקיע
ועם עינוי התאווה.

חצי שנה היא לב השאינה
ואז פרצה היא אל הדרור.
ברטט "אהבתיך נאינה"
אמרתי לעלמה. בכפור
ובהדרת קרחון הקשיבה
וכמו מכס מלכות גֶאֶה
בהבעה שלווה השיבה:
'איני רוצה אותך, רועה!'

וכל חיי כמו האפילו,
בקתה נוחה, צל אילנים,
שירי שמחה של הרועים
את נשמתי כבר לא הצהילו,
דבריה את לבי הרעילו.
ולבסוף אמרתי די.
אני עוזב את עדריי,
על בוגדנות הים אפליגה
עם חבר מרעים אמיץ
בפלד חד, אויב אפיץ,
וכך לבה הגא אשיגה.
אספתי דייגים עזים
למצוא זהב, סיכון, תפארת,
את מנוחת ארצי הזים
קול הפלדה המזמרת
עלי כלי שיט נרגזים.
בי התקווה שצפה כפלג,
הפלגתי עם הגיבורים.
עשור שלם, גלים ושלג
הסמקנו מדמי זרים.
השמע טס - מלכי החלד
יראו מפני עוז רצוני.
גדודים גאים ברחו מפלד
אנשי הזוהר הצפוני.
בעוז ובחדווה לחמנו,
שלל חילקנו ברעות
ואת המובסים ניחמנו
במשתאות הידידות.
אך בלבי משלה נאינה,
גם במשתה, גם בקרבות.
נפשי מאהבה הרנינה
חלמה על ארץ האבות.
נחזור הביתה בני תפארת,
נתלה על קיר שריון עופרת,
נעיר ביתנו העצוב,
רק סחתי - בגלים הקצפנו,
עזבנו פחד לבלי שוב.
אל מפרצנו האהוב
ברוב שמחה גאה שצפנו.

כן, התגשמה תקווה קדומה!
רצון נלהב קרם עור, עצם!
ורגע של פגישה, רב קסם
גם בשבילי צהל, המה.
למרגלות אשה נכספת
הנחתי חרב דם-נוטפת,
בדים, זהב, פנינים נאות
נפשי רגשה, תשוקה נשטפת,
ודום שתיקה היה עוטף את
נחיל חברותיה המקנאות.
עמדתי כשבוי שחוח
אך העלמה פנתה אחור
ולי הסיחה בקור רוח:
'איני רוצה אותך, גיבור!'

למה ימשיך עוד ויוגד
סיפור על אכזבה ושבר?
גם ביושבי בדד, בדד,
כשכבר אני קרוב לקבר
אמשיך לסבול את יגוני
וכשבבת נפשי נזכרת
אל שער הכסף של זקני
דמעה כבדה בלאט נושרת.

אבל... אמשיך... : במכורתי
בינות למדברי ביתי
חכמה פלאית שם מסתתרת
מקום בו שקט-נצח דר
ביערות, בקצה החלד
חיים קוסמים כסופי שיער
ובחוכמה גבוהה, נפתלת
הם מגלים את הנסתר.
אזנם, תקלוט כל שישמיעו,
מה שיהיה, מה שנחווה.
לפקודתם מיד יצדיעו
המוות, אף האהבה.

וכך אני אוהב, קודח,
החלטתי בלב רותח
ללמוד הכשף האדיר
ובליבה הקר כמו קרח
אש אהבה כך להבעיר.
את חיבוקי הדרור חמדתי
ביער מבודד, אפל
ללמוד מבלי להתעצל
מפי קוסמים, שנים התמדתי
הזמן המיוחל קרב
וסוד הטבע הדרמטי
גיליתי לאושרי הרב.
הבנתי את רזי הכשף,
ושמחתי ברקה כמו רשף
עכשיו, נאינה, את שלי!
הניצחון עתה הוא לי!
אך הצוחק בלעג, עלם,
הוא הגורל, רודפי מקדם.

בחלומות תקווה תמה,
בהילולי ערגה שוקקת,
מילות הקסם סח בשקט,
מעיר רוחות - ובדממה
חץ אהבה רעם ברטט,
סופת פלאים צרחה בלי די
הכל נרעד תחת רגליי...
פתאום הופיעה מול פניי
קשישה, שיניה כבר הוריקו,
עיניה השקועות הבריקו
היא רעדה כפגר חי
אלת גורל לי שי הכינה,
אביר, הן זו הייתה נאינה!
מרוב אימה פי נאלם
בבעתה אותה סקרתי
מספקנות עוד לא שוחררתי
ואז צרחתי בבכי רם:
'הייתכן? זו את? נאינה?
איה יופייך הנהדר?
האם פגע בך שד אכזר?
מדוע כה בטנך השמינה?
הגידי כמה זמן נמנה
מאז לכתי ליערים,
הרבה?' - 'כן, ארבעים שנה -'
כך לי השיבה הזקנה,
'היום אני כבר בת שבעים.
מה נעשה' - קולה צווח -
שנותינו כיונים המריאו,
אביב חיינו כבר פרח,
זמני קמילה עתה הגיעו.
אך חברי! זו לא צרה,
עת נעורים אינה מושלמת.
אמנם כבר אין אותה גזרה,
אולי אני מעט גיבנת,
איני כבר נערה קסומה,
לא מרהיבה, לא מדהימה,
אבל, (הוסיפה הזוממת)
אגל לך, אני קוסמת!

וזו אכן הייתה אמת.
בדום שתיקה מולה עמדתי.
הייתי טמבל למופת
עם כל הידע שלמדתי.

אך הנורא הוא: הכישוף
פעל עתה במלוא תפארת.
אלילתי (עם גב כפוף)
רצתה בי בתשוקה סוערת.
את פיה הנורא עיקמה
בקול של קבר, הכנימה,
הסיחה סבר כיבושין
שכמו בישלני ברותחין.
רעדתי במבט מושפל
והיא מתוך שיעול המשיכה
את תשוקתה לשפוך כגל:
'האהבה עתה הגיחה,
עכשיו הבנתי מה טיבה,
כה עדינה, כה מרהיבה.
הלב גואה, נפשי נשרפת,
הרגש בתוכי סוער,
תבוא אל זרועותיי מהר!
הו אהובי, אני נטרפת!'

ותוך כדי, הבת, רוסלאן,
לי, בלי בושה, עשתה עיניים.
ותוך כדי, את הכַפְתַן,
לפתה בעוז בשתי ידיים.
ותוך כדי, עורקיי קפאו,
מרוב בחילה עיניי עצמתי,
ואז פתאום צרחה הרמתי
ושתי רגליי אותי נשאו.
בעקבותיי קולה: 'פושע!
עוד אל דמותי תתגעגע!
את כל חיי הפכת כך;
אהבתי עתה השגת
ובבוזך לבי הרגת,
כל הגברים הם היינו הך!
כבוד בתוליי בעוז נלקח,
אותי פיתה הוא ברוב כשף,
סינוור עיניי בברק הרשף,
בוגד, נבל, אוי לבושה!
אך גורה מנקמת אשה!'

וכך ברחתי מאשהּ.
במערה נפשי נרדמת
שבעה מדכי ואכזבה
ואת לבי שם ינחמו
חוכמה, הטבע, השלווה.
מיתה כבר לפתחי מונחת
אך את רגשות הדאבה
המכשפה עוד לא שוכחת
ואת רגשות האהבה
היא לרגשות שנאה-רותחת
בשחור נפשה מזמן הפכה.
היא גם אותך תרדוף בקצף,
תפעל למען כישלונך,
אך לא לעד ימשול העצב."

רוסלאן הקשיב בלב נפעם
לסיפורו, נפשו לא די לה.
את שתי עיניו הוא לא עצם
וקול מעוף שעות הלילה
בנשמתו כמו נאלם.
אך שמש כבר עלתה זוהרת,
אסיר תודה, אביר-תפארת,
חיבק את פין באהבה
נפשו מלאה ברוב תקווה
יצא החוצה ובלהט
רתם סוסו המלכותי
באוכפו נזקף, שרק אט
"אבי, אל נא תנטוש אותי."
והזקן לאבירנו
קורא בקול: "מסע מוצלח!
עם כלתך, יחדיו תרונו,
אם עצותיי שם לא תשכח!"


שיר שני[עריכה]



אנשי קרבות, יודעי החרב,
הילחמו כרצונכם.
לאל-תהילה הקריבו טרף
והתענגו באיבתכם!
שהעולם מכם ירתיע
בפחד רב מזעמכם
אין איש אשר לכם יפריע
או ירחם על נשמתכם.
חרבות שירה לקרב הבריקו
אתם, לוחמי הרי "פַּרְנאַס"
אך את העם אל נא תצחיקו
עם קול של ריב לא מנומס.
תריבו - ברם לאט, בנחת.
ויריבי האהבה,
אתם צריכים לחיות ביחד
כי האמינו, אין תקווה
אם הגורל, מושל החלד,
לב נערה לאיש ייתן
היא תאהבו. אין כל תוחלת
להיאבק וּלְרַטֶן.

בעוד רוגדאי, גיבור הקרת,
רדוף בהרגשה קודרת
בהיפרדו מיריביו
חדר לארץ מבודדת
ושם רכב ביער עב
כשמחשבתו אותו טורדת,
רוח רעה בלאט טרפה
את נשמתו מלאת הצער
ולשונו הכל שרפה:
ארצח!... אקבור אותך ביער...
רוסלאן! אתה אותי תכיר...
עוד העלמה תבכה בעצב...
סוסו סובב אז האביר,
ולאחור דהר בשצף.

פרלף האיש המהולל
את כל בוקרו בנום צלל,
בהיחבאו מאור השמש.
ליד גדת נחל, הוא, לבד,
חיזק תעצומות הנפש
בארוחה אשר סעד.
פתאום ראה: דוהר מנגד
אביר עם סוס כביר כמותו.
בלי לבזבז שנייה בודדת
פרלף נטש ארוחתו,
את כלי זינו זנח בלי פגע
אל האוכף זינק בין רגע,
והרוכב רודף אותו.
עצור, פחדן חסר כל אומץ!
לועג לו הרודף בחומץ,
בזוי, אני אתפוס אותך

ואת הראש אוריד ממך.
צרחת רוגדאי נשאה ברוח
פרלף הכיר והצטמרר
ובצפו לקץ בטוח
הדהיר סוסו יותר מהר.
כך בְדִיוק שפן, בפחד
כששתי אוזניו צמודות פדחת,
על פני שדות ויערים
נמלט מפני עשרות כלבים.
בנתיב בריחה זו המפוארת,
אביב המיס שלגי עטרת
זרמים דלוחים זרמו, גאו,
ובאדמות הבוץ תעו.
לתעלה הסוס הגיע
הניף זנבו, ציהול השמיע,
ברסן את שיניו נעץ
ומעל התעלה קפץ.
אך הרוכב, ראשו מתחת,
נפל בפלופּ אל הבתרון.
נפשו את העולם שוכחת
ולמותו היה נכון.
רוגדאי זינק כשד משחת
פגיון אכזר לקטול הונף
תמות שפן! שפתו רותחת
פתאום זיהה שזה פרלף.
את זרועותיו ריפה בשבר,
פליאה, עברה ואכזבה
כמו נכתבו על פני הגבר.
שיניו חורק בדאבה
רוגדאי - ראשו עצבות מביע -
מיד את הערוץ עזב...
זעם... אך רק בקושי רב
על כשלונו בת צחוק הבליע.

ואז למרגלות ההר
פגש הוא בקשישה נידפת,
גיבנת ועם יד רופפת
במטאטא דרכים מוזר
אל הצפון מיד הצביעה
אותו תמצא שם, היא השמיעה
ששון בתוך ליבו סער
ואל מותו נלהב דהר.

ופרלפנו? עד הערב
רעד בדומן עד בלי די
ורק תוהה "אני עוד חי?"
ואי הלך אכזר החרב.
פתאום שמע הוא מעליו
זקנה עם קול חורק, נתעב.
תקום, גיבור, הכל רגוע.
כבר לא תפגוש אויב פרוע.
הנה הבאתי את סוסך
תקום וכרה את אוזנך.
פרלף זחל, לבו רעוע
מחוץ לבוץ המתערם,
את סביבותיו סקר בפחד
ולבסוף נשם בנחת:
'תודה לאל, אני שלם!'

'הקשב!' המשיכה הקשישונת,
'את הנערה קשה למצוא,
היא כבר רחוק, אין שום מתכונת
לשנינו לה חרות ליצור.
גם התבל היא מסוכנת,
אינך רוצה למות צעיר.
הקשב לסבתא מגוננת
ושוב בנחת אל העיר.
מדרום לקייב, שם תגיע
באחוזה אבות בלי ניע
תנוח חף מדאגות
ותצפה לבוא האות'

אמרה - פרחה אל הרקיע
ומה עשה אז הגיבור?
בלי סבלנות פנה אחור,
ויתר מיד על כל תפארת
ואף על בת ולדימיר-אור
וצליל רשרוש עלוות צמרת,
מעוף ציפור, ציוץ חולדה,
גרמו לו חיל ורעדה.

רוסלאן דוהר רחוק בינתיים
בין יערים, ומחשבתו -
היא כרגיל פרשה כנפיים
אל הנסיכה, ראש שמחתו.
"היכן אשתי תכולת העין?
האם נושמת היא עדיין?
אראה את טוהר מבטך?
אקשיב לנועם שיחתך?
או שקבע גורל החלד
שבשביה תחיה לעד
וכבתולה תהיה נובלת,
ובצינוק אפל תרעד?
או שיריב חדור עוז רוח
יבוא... לא, לא, אני בטוח:
חרבי עודנה בידיי
ראשי עדיין על כתפיי."

לעת ערבית קרא האוח
על צוק תלול מעל נהר.
רוסלאן רכב כשהוא נינוח,
הכל שקט. פתאום ניתַר
זמזום של חץ מהיר מפלד,
שקשוק שריון, צרחה, מצהלת,
וקול פרסות מטיל מורא.
עצור! הריע קול נורא.

הוא סב: בישימון רגוע
עם חניתו דוהר, פרוע,
רוכב חמום. בסערה
רוסלאן פרץ מולו כרעם,
הנה, הנה הכפיר נתפס!
קורא לו הרוכב העז
היכון לקראת מותך הפעם,
אתה תָרקיב כאן בחולות
ושם תתור אחר כלות

עברה אחזה באבירנו
כי הוא הכיר פראות הקול...

אהה, ידידי! ועלמתנו?
עוד נתאר כאן קרב גדול.
עתה נשאיר אותם לרגע
כי כבר הגיע עת וזמן,
לחשוב על אהובת רוסלאן
וצ'רנומור נורא הפגע.

לדמיוני שאין לו גבול,
עיתים שותף די לא צנוע,
סיפרתי איך בליל פרוע
יופייה הרך והבתול
נחמס מאיש אחוז תבהלת
והתנדף אל תוך העלט.
הו אומללה! כשהרשע,
ביד לוהטת וקשה
תלש אותך מהיצוע
וגז כמו רוח לעבים
דרך עשן כבד, שרוע
ואז גררך אל ההרים -
הכרתך מיד איבדת
ולטירה האיומה,
רוטטת, לבנה, דמומה
בתוך שנייה אחת הורדת.

ממפתנה של הבקתה
ראיתי בשלהי קייטא
איך אחרי פרגית דוהרת
סולטאן הלול, אחוז יהרת,
תרנגולי רדף, דלק
ובכנפי תשוקה סוערת
את הבורחת כבר חבק;
את החבריה המקרקרת,
הנץ המנוסה סרק.
הוא חג בסבלנות רותחת
עם תכסיסים מלוא האמתחת
ועט למטה כמו ברק.
לכד, עלה. דואה ברוח
אל אופל של נקיק בטוח
נושא הזד את הפרגית.
לשווא שכווי מבכי מרטיט
ומאימה קרה מזיע
יקרא לאהובת ליבו.
הוא רק רואה נוצות סביבו
עפות ברוח המסיע.

עד בוא השחר, הנסיכה
שכבה בנשיה קודרת.
כמו בסיוט הייתה שוררת
אך לבסוף עינה פקחה
ניעורה - להוטה, סוערת,
ועם אימה ומבוכה
נפשה לתענוג שוחרת
ליטפה מיטת כשפן זוהרת,
"היכן" - תלחש - "אהוב חביב?"
קוראת לו וקפאה כנציב,
בהלם תסתכל סביב.
לודמילה, אי חדרך ילדונת?
המסכנה רק בכותונת
שכבה בינות לכריות
מתחת גְאוֹן פרגוד זהב,
סדין מרהיב, שמיכת חלב,
עם עיטורים וציציות;
בכל מקום רקמת תולעת,
רובין יבריק כשמש פז
נרות עם לבונה נודעת
יקטירו בושם דק כרז.
עד כאן... ידי עתה הוּסַטַה
מלתאר ארמון פלאים
כי הקדימתני שחרזדה
זאת לעשות בעט מפעים,
אך העצבות – תמיד היא רדה
אם איש אהוב בו לא רואים.

שלוש בנות יפות כוורד
בכסות קלה ונהדרת,
אל הנסיכה הגיעו כבר
והשתחוו לה עד עפר.
ואז אחת, תמה, קורנת
קרבה בצעד מחושב
ולנסיכה ביד אומנת
קלעה ברוך צמת זהב,
עליה בסיפוק השקיפה,
ובהילת פנינים הקיפה
את צווארה המחוטב.
אחריה - מבטה הצניעה -
אליה בת שניה הגיעה;
בתכלת פאר הסרפאן
הולבש גווה המעודן;
כוסו שלל תלתלי השמש
חזה, כתף חפה מנמש
בהינומה, כאד לבן.
הבגד בקנאה לוטף את
יופייה הרך, האלוהי
ונעל חמודה עוטפת
קרסול עדין, דק ופלאי.
האחרונה נתנה טבעת
וחגורת פנינים עבה,
בינתיים זמרית נחבאת
זימרה לה שיר של אהבה.
אבוי, לא רוביני שרשרת,
לא השמלה, לא רקמתה,
לא חנפנות שירי זמרת,
לא ישמחו את נשמתה;
לשווא מראה שם מציירת
את שלל יופייה ותפארתה:
הבת השפילה מבטה,
נפשה שוממת וקודרת.

האיש שבחוקרו אמת
בתהום נפשו ביקש לגעת
יודע בלבו כעת
שאם אשה תשב דומעת
ובגניבה, למרות הֶרגל,
מבעד דמעות נוטפות מעין
תשכח בראי להסתכל,
אז באמת משחק כאן אין.

ושוב לודמילה לבדה
בלא לדעת עתידה
אל הסורג היא מתקרבת,
ומבטה עובר, סובב את
מרחב הקרח הסגריר,
הכל שומם, מישור השלג
קורן כמרבדי קשמיר
פסגות הרים קודרים בפלג
של חדגוניות צחורה טובעות,
בשנת הנצח הן שקועות.
אין זכר לעשן מבית
או לנווד בין הכפורים,
וקול עולז של קרן ציד
לא יפזז בין ההרים.
רק לעיתים - בדחי שורקת -
תמרוד הרוח בשדה-שקט
ובקצווי רקיע שב
היא תבדר לה יער עב.

לודמילה ביאוש הרטיטה,
מרוב אימה פנים הליטה,
אלי! מה לה יקרה עתה!
אל דלת כסף היא פנתה
במנגינה היא אט נפתחת
ועלמתנו המְצוברחת
נחתה בגן. מקום מדהים:
יפה מבוסתני ארמידה
או מגנים אותם השלים
שלמה או מחורשות טברידה,
ממול רחשו, כאנייה,
עצים שגיאים יפי תפרחת,
שדרות תמרים, דפנה פורחת,
ושביל הדס ריחניה,
וארזים גאי צמרת
ופרדסי חמדה מובחרת
שהשתקפו בראי אגם.
בקעות, חורשות, גבעות-עשרת
באש אביב יוחַיו שם.
רוחות אייר קרירות יתירו
בין השדות המקסימים
וזמירים בני סין ישירו
בינות לענפים רמים.
מעיינות פנינים ירחיקו
ברעש גיל אל הענן,
מתחתיהם פסלים יבהיקו
כְמו חיים, אף האמן
שמאלים למד כנער
יצפה בתדהמת-אין-קץ
והמפסלת ירוצץ
מרוב תסכול, קינאה וצער.
בהתנפצו על שיש בַהַר
בקשת של פנינה ואש
שר המפל את שיר הסער
ונחלים בצל רוחש
מסלסלים בקול לוחש.
מקלט קריר בלב היער
בינות ענפי האילנים
מבהיק באון צחור האַפֶדֶן
בכל מקום ורדי גן עדן
פורחים, נושמים בין השבילים.
אך העלמה המיואשת
תלך, תבהה ולא תראה
לפאר הקסם היא אדשת,
עצוב לה פלא המראה,
כבסיוט היא מנתבת
את גן הקסם היא סובבת
תיתן חירות לבכי מר
ומבטים מלאי עצבת
אל הרקיע האכזר.
פתאום באור עינה נוגהת,
על פיה שמה אצבעה,
נדמה ומזימה מזוועת
נולדת... דרך נוראה;
גשרון מעל זרמה שוקקת
תלוי בין שני צוקים בדחי,
באומללות כבדה, נשנקת
היא מתקרבת ובבְכי
היא הסתכלה על שקוק הנחל,
הכתה בדמע בחזה,
למות החליטה בתעוזה -
אך לא קפצה אל תהום הכחל
ורק בגשר אחזה.

לודמילה נערת החמד
שכל היום בחוץ בלתה
עייפה ומבכי כבר דוממת
ובנפשה חשבה: עתה!
על דשא רך ישבה בלי כוח,
פתאום צל אוהל דק מוזהב
נפרש מעל, ריח ניחוח
סעודת פאר, עלה באף
על בדולח צלחות תפארת,
מאחורי פריחת ענף,
ניגנה לה נבלאית נסתרת.
לודמילה מתפלאת לנס
אך בליבה כאב כוסס.
רחוק מאהובי, בכלא
מדוע לי חיים כאלה?
אתה הוא זה שתשוקתך
הרצחנית אותי מרתעת
לא אפחד מרשעותך,
הנסיכה למות יודעת!
איני זקוקה לאוהלך,
לאוכל, שעמום שירך,
כן! לא אטעם פירור אפילו!
אמות בינות עצי גנך
חשבה קצת - ולזלול התחילה.

לודמילה קמה ומיד
פרגוד הקסם הניד,
הבדולח, הזהב, נגוזו
והצלילים לא יעלוזו.
ושוב לבד עמדה לודמילה
נודדת בין בוסתן לנחל
בינתיים הלבנה התחילה
בגאווה לשרור בכחל.
האפלולית ירדה באון
על הגבעות ובם תנוח.
הנסיכה נוטה לישון
לפתע כוח לא ידוע
עדין מרוח של שקיעה
על האוויר אותה מפריח
אל הטירה המרתיעה
ובעדנה רבה מניח
מבעד קטורת הוורדים
עלי משכב דמעות, פחדים.
שְלוש הבנות מיד הופיעו
ומסביבה גופן הוגיעו
להפשיטה מלבוש-גאון
אך מבטן הרה אסון
ובשתיקה המאולצת
אליה חמלתן פורצת
ולגורל נזיפת אין-און.
אך נמהר: ברוך, בנחת,
הוסר לבוש הנסיכה.
בהרהיבה בחן תפרחת
ובחולצה צחורה, נמתחת
היא התכסתה לה בשמיכה.
באנחה הן לה אז קדו
ובמהירות פנו, נפחדו,
הדלת סבה, ננעלה,
אלי, מה יארע כאן לה!
היא כעלה נידף חוששת,
בלי נשימה, נפשה רוגשת
תברח מיד שינה רגעית
לרעשים היא מרותקת,
אל אופל לַיל היא תביט,
הכל חשוך מולך שקט!
רק את לבה תשמע ברטט,
ותדמיין שדים הומים.
אל מיטתה - תחשוב - הם באו
היא תתחבא בין הסדינים
ואז... הו לא! אכן נשמעו
קולות מצעד, ברקו ברקים,
בבת אחת הואר החושך,
בבת אחת דלתה פורצים,
בלי אומר בגאון של מלך
עם חרבות גלויות על ברך,
טור כושיים צועד בסך
בהקפידם על צעד צעד
ועל הכר נושאים ברעד
זקן שיבה ארוך ורך.
ואחרי הכר בנַהַר,
בהרימו צוואר כנער,
גמד גיבן נכנס, עלז.
לפדחתו המגולחת
שלמצנפת הייתה תחת
היה שייך זקן-מופרז.
הוא למשכב פנה: ואז
מהמיטה זינקה לודמילה
את מצנפתו של הפרחח
ביד זועמת היא הפילה
אגרוף רועד הורם, נמתח
ומאימה צרחה היא כך
שכל שומריה היא הבהילה.
ברעד התעוות הדך
חיוור יותר מבת נפחדת,
אוזניו סתם ביד רועדת,
רצה לרוץ, אך בזקן
סובך, נפל ומתפרע,
הוא קם, נופל, משמר כשפן
מה לעשות אינו יודע,
רצים, מבהלה צורחים,
את הגמד לוקחים בלֶפֶת,
להתירו מהסבכים
ולה הפקירו המצנפת.
ומה עם האביר הטוב?
אתם זוכרים פגישה מַפְתַעַת?
בעפרונך מאוב תשלוף,
אורלובסקי, ליל גבורה מכרעת!
ירח צף באור יקרות,
האבירים לחמו בשצף,
נפשותיהם מטורפות,
החניתות שבורות בעשב,
החרבות מחורפות,
השריונים בדם נמלָאו,
המגינים מזמן נקרָעו,
הם נלחמו על סוסיהם,
החול הופרח עד עיניהם,
מתחתיהם, בני סוס ניתשו
האבירים היו שזורים,
מלפיתה עזה לא משו
כמו לאוכף ממוסמרים,
רמ"חיים בעברה סגורים
ושום כאב הם כבר לא חשו.
בעורקיהם האש תלהיב
חזה ירעד על לב יריב,
והנה כבר נרפו, נחלשו-
פלוני יפול... רוסלאן, בלי אות,
ברטוט נפשו, ביד פרעות,
את האויב תלש בזעם
הרים, החזיק בשתי זרועות
ולגלים השליך ברעם.
תמות! מריע הוא בנהם,
תמות קנאי חורש רעות!

קוראי הטוב, ניחשת בטח,
עם מי נלחם רוסלאן הכפיר
היה זה מבקש דם-רצח,
רוגדאי, תקוות אנשי העיר.
אוהב קודר של בת המלך
לאורך גדות גאון הנהר
אחר עקבות רוסלאן הוא תר
מצא, השיג, אך אל הזעם
בגד בבן קרבות ורעם.
גיבור רוסי עתיק ימים
קצו מצא ביערים.
ורק נודע שאת הגבר
בת-הנהר של זה העבר,
אצבעותיו חפנה, חטפה,
ובנשקה ברוך כל אבר,
בשחוק לקרקעית סחפה.
וזמן ארוך אחר, בליל,
כשהוא שחה בין הדגים,
רפא כביר של בן החיל
הפחיד את כל הדייגים.

שיר שלישי[עריכה]



לשווא אל הכלים נחבאתם
למען חברים שלווים,
שירי שלי! אינכם נושעתם
ממבטי קנאה טורפים.
את המבקר קנאה הובילה
לכן שאלני הוא לְמה
בשירתי הייתה לודמילה,
כמו ברוסלאן ספק הטילה,
גם נסיכה וגם עלמה?
קוראי הטוב, רואות עיניך?
חותמת זד כאן, אפלה!
הגד זואיל, הגד, אייך!
נו, איך אשיב על השאלה?
האודם על עורך ינוח
הסמק, עליך לא אחלוק,
בצדקתי אני בטוח
על כן בענווה אשתוק.
אך את תביני זאת קְלִימֶנַה,
תשפילי אט את מבטך,
קורבן לשעמום אל קנא...
אני ראיתי; דמעתך
על שירתי בלאט קורנת
הסמקת ומבטך כבה
ואנחתך כל כך מובנת!
קנאי: ירא, העת קרובה,
אַמוּר יחדיו עם אל העצב
כרתו הסכם עתיר גבורות
ולראשך במלוא הקצב
הוכנו קרניים הדורות...

כבר שחר קר זהר ברטט
על הררי רשעות ושחור
אך בטירה שרר השקט
על המיטה נח צ'רנומור
בלי כובע בחלוק של בוקר,
פיהק ברוגז בפני פוקר
ומסביב לסבך זקנו
העבדים עמדו בפחד
והמסרק של אדונו
סירק את סלסוליו בנחת,
בשביל תוחלת וּלִיפִי
על השפם האין סופי
צלוחית בשמים הייתה נזלפת
ותלתליו שוּזרו באון
ואז פתאום מהחלון
חדרה מפלצת מכונפת
צוואר ברזל הרעיש, נמרץ,
היא התפתלה, ראשה הרכינה
ואז הפכה היא לנאינה
בפני קהל המום נפרץ.
שלום - אמרה בקול דרמטי -
עמית אהוב ונערץ.
עד כה על עוצמתך שמעתי
רק מרינה ושמע רץ
איבה את שנינו מקרבת
לשותפות בקרב נחרץ
הסכנה לך אורבת,
ענן מעל ראשך נקרץ,
ותמימותי המחוללת
אותי לנקמה קוראת

עינו בחונף מתחבלת,
כשהוא איתה הברית כורת.
הו כה פלאית את! הו נאינה!
יקרה לי ברית הכשפנים,
לפיני הפתעה נכינה,
אותי יפחיד שולף שפנים?
אויב חלש לא יאיימני
כי לי דורון נפלא נרקח.
זקן נאה, מרהיב וצח
לא לחינם כך יעטרני,
כל עוד לשיער זה הכסוף
אויב בחרב לא יגיע
שום בן אביר, אמיץ, אלוף,
שום בן תמותה לי לא יפריע
את תוכניתי לקרום לגוף.
לודמילה היא שלי לנצח
גורל רוסלאן - להיקבר!
והזקנה אומרת, "בטח!
הוא ישבר! הוא ישבר!"
ואז שלוש שריקות השמיעה,
שלוש רקיעות רקעה רגלה
וכדרקון שחור המריאה.

ברהב משי אצטלה,
כשפן שכשפנית הצהילה
לבש עזות וגאווה
ושוב נשא הוא אל לודמילה
שפם, כניעות ואהבה.
העבדקן הילך בנחת
אל מגורי שבויה גונחת
עובר על טור החדרים,
הבת לא שם, הוא לכרים,
אל החורשה הוא עט כנשר,
סְביב לאגם, מתחת גשר,
ליד מפל, ביערות...
היא נעלמה בלי שום עקבות!
מי יתאר בלבול הדעת
וטירופו אפוף הלהט?
מאכזבה חשכו עיניו,
אנקת פראות פלטו שפתיו,
הי עבדים! מיד הגיעו!
לכאן, אסמוך רק עליכם!
מיד את הנסיכה הביאו!
מהר! שומעת אוזנכם?
אם לא - עוד עדיכם אגיע!
בתוך זקני אתכם אטביע!

קוראי, האספר לך
לאן לודמילה התחמקה לה?
היא כל הליל היתה בוכה
לגורלה – אך גם צחקה לה.
כן, הבהילה זה זקן העב
אך צ'רנומור היה ידוע,
הוא הצחיקה, ואין מצב
שחיל וצחוק יחדיו ינועו.
כששמש פז התעוררה
את המיטה עזבה לודמילה
ואת מבט עינה הובילה
מבלי משים, אל המראה.
מבלי משים זהב קלוע
מצחור כתפה הרימה אט,
מבלי משים תלתל פרוע
מעל עינה קמעה הוסט
את המלבוש עטור הבַהר
מבלי משים מצאה בלאט
באנחה לבשה, מצער
דמעה קטנה זלגה לאט
אך עוד הופנה תכול המבט
אל הזכוכית המלוטשת
וללודמילה התחשק
- היא לא יכלה להתאפק -
למדוד מצנפת איש הכשף,
מבט אין בה אשר יזרה,
הנערה עמדה שוממת,
ולעלמה בת שבע עשרה
איזו מצנפת לא תואמת!
להתגנדר תמיד יש זמן
לודמילה המצנף הסיטה
ישר, קדימה, מלוכסן
הפכה אותו ואז הביטה,
ומה? הו נס ימי עבר!
לודמילה במראה נגוזה,
הפכה אותו - פרצוף מוכר,
אל מול פניה יעלוזה
חבשה הפוך, ושוב לא כאן,
הורידה - במראה! הו יופי!
"טוב יקירי, טוב בן כשפן
עתה אין סכנה או דופי
עכשיו אשכח מהטרחה"
וכובעו של הפושע,
הבת, מגיל סמקו לחייה,
קדימה לאחור הפכה.

אבל נחזור אל איש-נחטפת.
איך לא נבוש כה למכביר
לכתוב על זקן-כשפן, מצנפת
וכך לנטוש את האביר?
כשתם קרב אכזרי עם לַיִל,
עבר הוא יער סבכני
וכר נרחב מול בן החיל
נפרש בשחר רב גוני.
נשמת רוסלאן בלאט הרתיעה,
שדה קרב נושן מולו הופיע.
הכל שומם, אי שם נראות
עצמות שלדים על הגבעות,
שלל כלי משחית שוכבים בעצב,
מיני רתמות, מגן חלוד,
בעצם יד פגיון עקוד,
קסדה צימחה עליה עשב
ובה גולגולת מרקיבה,
גיבור וסוס - בקרב הוכרעו -
עם רתמתם המרהיבה,
שוכבים דמומים. חצים נִתְקעו,
באדמה הלחלוחית,
וקיסוסית אותם עוטפת...
אין את שהדממה ישחית,
ויִרַגֵז מדבר השקט
ושמש בפסגה תלהיט
בקעת צלמוות מנותקת.

רוסלאן סקר באנחה
את השדה, במבט עצבת,
שדה, שדה, מי עפרך
זרע בתפארה נרקבת?
סוסו של מי אותך רמס
בשעת סופו של קרב מכריע?
מי בתהילה מותו תפס?
איזו תפילה לאל הגיעה?
שדה, מדוע זה תשתוק
ועשב נשיה הצמחת?
אולי באופל העמוק
גם לי גורל-מקום הבטחת?
אולי על גבע לא מוכר
יכינו לי את רוך הקבר
ומיתרי כלילי הזמר
לא יספרו עלי דבר!


אך אבירי מיד יזכור
שכל גיבור זקוק לחרב
ולשריון, והגיבור
איבד הכל בקרב של ערב.
הוא מהלך בין המוכים
בתוך שיחים, בשדה עַצֶבֶת
בגוש של שריונים נמקים,
של חרבות, קסדות-רַקֶבֶת,
הוא מחפש לו כלי משחית
מדבר אילם הקיץ בנהם
ושדה קרבות יחרוק - ירטיט.
מגן הרים הוא בלי כל טעם,
השיג קסדה, גם קרן-צליל
ורק מצוא חרב לא השכיל.
את השדה סרק לא פעם
וחֶרֶב רב עינו תשווה,
אך הן קלות, סובלות מקוטן
והגיבור כוחו במותן
לא כמו אביר ימי הווה.
בשביל משחק ושעשוע
לקח חנית פלד רקוע,
שריון על החזה לבש
והלאה לדרכו הוא חש.

שקיעת דמים מזמן החווירה
מעל לארץ ישנה
רוב ערפילים כחולים הקטירו,
זורח זהב הלבנה.
הגיא חשך: שביל לא ידוע
רוסלאן עובר לו משורעף
ואז בערפל נחשף
מין תל ענק, בלאט יזוע
ומשהו נורא נוחר,
הוא מתקרב אליו - שומע,
קול נשימה, נדמה, בוקע.
רוסלאן מביט, לצליל שוחר,
בלי רעד כי רוחו בת חוסן
אך בניעו בפחד אוזן
הסוס רוטט ומנתר.
הוא ראש עיקש מנענע,
אף שיערו סומר נרגז
פתאום באור ירחי נוגֶהַ
הוחוור הערפל הלז.
הובהר - והאביר העז
ראה מין פלא משגע,
היש לי צבע או מלה?
ראש חי בפני רוסלאן נגלה.
עיני ענק נמות כילד,
נוחר, מניע קסדת פלד
ונוצותיה במרומים
כמו צל נעות באופל רוח.
ביופי המזרה אימים
מעל מדבר חשוך ינוח,
בשתקנות אין קץ מוקף
שממה בלי שם, נוטר נטוע,
בפני רוסלאן הוא שם ניצב
צופן איום ולא ידוע.
בתהייה רצה הוא אז
להעירו משנת הרז,
בלאט לפלא הוא הגיע
על גב הסוס הקיף אותו,
מול נחיריו עמד בלי ניע
ודגדגם בחניתו.
הראש הוער, פיהוק הבליע,
פקח עיניו, עיטוש השמיע
הכל רעד, סופה המריאה
אבק עלה. מהריסים
הרקיע להק ינשופים,
חורשה תמימה כבר לא תנוח,
ההד עיטֵש - וסוס עז רוח
קפץ, הרתיע וצהל
אף האביר כמעט נפל
וקול הושמע באון וכוח:
לאן תלך, אביר בלי מוח?
איני צוחק, תעוף מכאן!
מיד אבלע אותך, חוצפן!
רוסלאן בבוז ראשו הגביה,
ברסן את סוסו עצר
וצחוק של גאווה השמיע.
מה רצונך ממני, זר?
זעום פנים הראש הצריח
"אלו אורחים האל הפריח,
שמע, הסתלק לעזאזל!
אני רוצה לישון, כבר לֶיל.
שלום לך!" אך כפיר החמד,
בשמוע זה משפט חצוף
קרא בחשיבות זועמת:
"בלום את הפה ראש כרוב עלוב!
אמת שמעתי, לא דבר רֶכל,
הראש גדול אך אין בו שכל!
אני רוכב לי, לא משוויץ
אך אם אתקוף, קצך יקיץ!"
ואז בהיאלמו מזעם,
בהתלקחו מכעס, רעם,
הוא התנפח; כמו חמה
עיני הדם ברקו, הבעיתו,
שפתיו בקצף עז הרטיטו,
מפיו, אוזניו עשן רמה
והוא פתאום במלוא החיל
החל לנשוף על האביר,
לשווא הסוס עצם העין,
הרכין ראשו, אומצו הגביר,
מבעד רוח, גשם, ליל
המשיך בנתב לא עביר.
אפוף בחיל, סומא עיניים
דוהר הוא שוב, עייף פי שניים
אל השדה לנשום אוויר.
רוסלאן ניסה שוב להבקיע
ושוב הוסג, אין שום תקווה!
הראש בעקבותיו השמיע
כמו מטורף, צחוק משובה.
רועם: "הי גבר, הי גיבור
לאן זה? רגע, תעצור!
אביר, סתם צווארך תכריע,
האם אני רואה היסוס?
כבדני במכה, תגיע,
כל עוד נושם וחי הסוס."
בינתיים את רוסלאן, בעֶלֶט,
בלשון אימים, סנט, הקניט,
רוסלאן בנפש מתוסכלת
איים עליו בחוד חנית,
נפנף אותה ביד קוטלת
ואז חוד להב קר מפלד
בלשון-חצוף נעץ, תקע,
ודם מלוע פולט רעם
כמעין מיד בקע
מרוב פליאה, כאב וזעם
הראש איבד את עוז רוחו
וברוסלאן הביט בפחד
ברזל לעס, החוויר באחת,
בשקט עז להט מוחו.
כך לעיתים באמצע סצינה,
חניך כושל של מלפומינַה
מוחרש לפתע בשריקות,
עיניו בסנוורים מוכות
מחוויר, את תפקידו שוכח,
רועד בראש מורכן, מושפל
ובגמגום קולו שוחח
מפני צחוקו של הקהל.
רוסלאן ניצל את זה הרגע
ואלי ראש מובך מפגע
כמו נשר עט לו האביר
ובזרועו המאיימת
בלחי עם כפפה נוקמת,
במלוא תנופה מכה הכביר.
מן המדבר ההד הגיע
של המכה ועשב-טל
בדם קוצף עצמו הטביע
מן המכה הראש הוטל
והתגלגל, קסדה השמיעה
ניקוש ברזל יציק מרעים
ובמקום הריק הלהיטה
בזוהר חרב גיבורים.
רוסלאן, נפשו מגיל הרטיטה
אסף אותה ואת הראש
על עשב-דם דוהר לפגוש
בכוונת-אכזר ניצחת
לחתוך גם אוזן וגם אף.
רוסלאן החרב כבר חשף,
היא כבר הונפה מעל, רוצחת
פתאום שומע הוא מופתע
אנקת תחינה אליו עלתה.
החרב הוא מוריד בשקט
עברת הפרא בו נמתקת,
רצון סוער לנקום גסס
בנשמתו המפויסת,
כך בבקעה הקרח נס
כששמש בשלטון נוססת.

"גיבור, החדרת בי תבונה",
באנחה הראש השמיע
"ידך החזקה הכריעה
שהאשמה, בי נתונה.
ומעכשיו - לךָ כעבד
אך אבירי הייה רב חסד
ראוי גורל נפשי - קינה
גם בי גבורה הייתה טמונה
בקרב דמים יריב שווה ערך
לא צץ מולי בשום מצב
הייתי מאושר, אין עב,
אם לא אח רע בגובה ברך!
הו צ'רנומור מזימתי
אתה אשם בכל הפגע,
נבל, חרפת כל משפחתי
שעם זקן נולד בן רגע,
על קומתי המופלאה
מגיל צעיר נפשו רותחת
בנשמתו המקַנְאה
שנאה רבה הייתה פורחת.
תמיד הייתי די פשוט
למרות גובהי. עלוב הנפש
בגובה של ילדון פעוט,
חכם כמו שד, נתעב כמו רפש.
עם כל זה, דע, לאסוני,
בתוך זקנו הכה פלאי
טמונה עצמת נס מקוללת,
ובבוזו לכל החלד
כל עוד זקנו נשאר שלם,
מכל איום הוא יתעלם.
הוא העמיד פנים של רֵעַ,
'תשמע' אמר הוא בערמה,
'למשימה בוא ונצאה,
בספר מאג, שדה רשמה:
מאחורי הרים - שרשרת,
על חוף שקט של ים חמים,
בתוך מרתף אטום נשמרת
מין חרב זיו, ומה? אימים!
ביררתי בכשפי העלט
שבפקודת גורל חובלת
נטעם את טעמה עתה
את שנינו היא תשבית מלכת;
את נס זקני תהיה חותכת
גם את ראשך, תשפוט אתה
כמה חשוב הוא להגיע
אל המצאה זו של שטן!'
-'נו מה, מה לנו כבר יפריע?'
אמרתי לו - 'אני מוכן,
אלך אף אחרי קצה חלד'.
עץ אורן על כתפי הונח
ועל אחרת - לתועלת
הסעתי גם פושע - אח.
לדרך ארוכה יצאתי,
לאל תפילה בלב נשאתי,
וכמו על הנבואה חלק
שבילנו מצרות, חלק.
מאחורי הרים - שרשרת
מצאתי את שחור המרתף
זרועי אותו מיד עוקרת
ואת החרב תלטף
אך לא: אלת גורל הסיטה
ומריבת אחים הלהיטה
וכן, היה על מה ללהוט:
בחרב פלא מי ישלוט?
צרחות רמות לרעום התחילו,
זמן רב להטנו ובקץ
תרמית נואלת הוא אימץ
שקט והתרכך כאילו
'נשאיר ריבנו מאחור',
אמר ברהב צ'רנומור,
'הן כך בזה נשפיל בריתנו,
בינה פוקדת לא לריב
ניתן לפור לשפוט בינינו
למי שייכת חרב -זיו.
נטה אוזנינו אל האפר'
(הוא מתוחכם היה, הדֶבֶר!)
'ומי שצליל ראשון ישמע
ישלוט בחרב עד הקבר.'
אמר, ירד לאדמה,
גם אנוכי, טיפש, נשכבתי
שוכב ולא שומע כלום,
חשבתי; אַכַזֶב ערום!
אך ברוב כזב התאכזבתי,
הזד בשקט דק ורב
אלי על בהונות קרב
הוא התגנב אך לא ניחשתי
ואז החרב תתנפנף
ועוד לפני שהתעטשתי
ראשי כבר עף מהכתף
וכוח שמעל הטבע
את נשמתי השאיר בו קבע
הקוץ כיסה גופת אביר,
במרחקי בקעה נשכחת
בלי קבר גופתי מונחת,
אך את ראשי הוא העביר
אל זו הארץ הנידחת
בה לנצחים עלי לשמור
על חרב זו של הגיבור.
הו אבירי, גורל שומרך,
תיקח אותה, אל ינטרך,
אולי תפגוש בדרכך
את הגמד, קוסם הרשע
בערמומיות וגאון הפשע
למעני נקום נקמתך.
אולי סוף סף אשכח מבכי,
ואעזוב את העולם
וכאסיר טובה ננקם
אשכח לך סטירת הלחי".

שיר רביעי[עריכה]



כל יום כשמשינה אקיץ
לאל תפילת תודה אביע
שהוא כבר לא כל כך מפיץ
קוסמים מתחת לרקיע,
נוסף על כך - לו תהילות!
מוסד הנישואין בטוח,
וכשף רע כבר לא רקוח
כלפי גברים ובתולות,
אך יש קוסמים שונים בחלד,
אותם אשנא במאודי:
חיוך, עיניים צבע תכלת
וקול נעים - הו ידידי!
אל תאמין, היא משקרת,
אל נא תבלע כמוני את
תרעלתה המשכרת
ונוח על משכב שקט.

גאון שירה, קסמו ככתר,
פייטן של חזיונות הסתר,
שדים, דמיון ואהבה,
בעדן, קבר הוא נוכח,
של מוזתי השובבה
שותף, נוטר ומטפח:
אורפיי צפוני, סלח גאווה:
בשירתי המשתובבת
בעקבותיך אתעופף
ונבל מוזה מתלהבת
בשקר - קסם יחָשֶף.

רעי, סיפרו לך כנער
איך בעבר רשע נתעב
מכר לשד נפשו מצער
ואחר כך, גם של בנותיו.
איך בצדקה ביד נרחבת,
באמונה, צום ותפילה
בחרטה כנה, כואבת,
מצא בקודש מחילה.
איך מת, ואיך שרפים הרדימו
תריסר בנותיו המקסימות
אותנו אז שבו, הדהימו,
תמונות ליל סתר איומות,
החזיונות עוטי הזוהר,
עברת האל, השד הרע,
קסמן של בתולות בנות טוהר,
וסבל של עינוי נורא.
איתן בכינו ונדדנו
סביב חומת שן טירתן,
בלב רגיש ורך אהדנו
את דום שביין, את דום שנתן,
לבוא וואדים קיוותה נפשנו,
חזינו ביקיצתן,
את הנזירות בשעת לכתן
לקבר - אב ליווה לבנו.
הייתכן? כוזבו אוזנינו!
אך האומר אמת אני?

רטמיר בהפנותו דרומה
מאוץ של סוס לא סבלני
חשב שעם שקיעת-שַנִי
עם נערת רוסלאן יהומה
אך יום זוהר כבר השתפל,
לשווא רטמיר אימץ העין
אל אד רחוק להסתכל
מעל נהר אין כלום עדיין
קרנה של שמש תתחכלל
מעל ליער-פז נוגֶהַ.
רטמיר עבר צוקים שחורים,
ובמבט נוגה, יגע
חיפש מקלט ביערים
אל הבקעה בלאט ירכובה,
ואז ראה טירה על צוק,
חומת השן תצמח לגובה
מגדל על החומה יצוק
על החומה עלמה עומדת
כמו ברבורה על ים - בודדת,
תלך מוארת בשקיעה,
שירה כמעט ולא נשמע;
על הבקעה דממה יורדת.
האופל כבר שוכן בניר,
עולה מהגלים הרוח,
כבר מאוחר נודד צעיר
אל טירתנו בוא לנוח.

בלֶיל כאן שקט, אין מעיר
אך בימים שמחה שוררת,
אל קריאתנו הנוהרת
אלינו בוא נודד צעיר.

כאן נְחיל יפות אותך יסעיר
בנשיקתן הלא נמהרת.
אל קריאתנו הנסתרת,
אלינו בוא נודד צעיר.

כששחר פז שירו ישיר
כוס יין לפרידה נותרת,
קריאת בנות שלום שוחרת,
אלינו בוא נודד צעיר.

האופל כבר שוכן בניר,
מהגלים עולה הרוח,
כבר מאוחר נודד צעיר,
בצל ביתנו בוא לנוח.

היא מזמרת, מגרה,
נפשו לשער כבר צוהלת
מתחת לחומה בצורה
עדת יפות אליו נקהלת
הן מלטפות ברוך מילים
הוא כבר מוקף, הן לא ישפילו
ממנו מבטים קסומים.
אל האורווה הסוס הובילו
החאן נכנס אל ההיכל
ונחיל חביב אחריו צהל.
אחת תיקח קסדת כנפיים,
שניה את השריון בינתיים,
זו חרב, זו מגן אבוּק.
יחליפו מלבושי תפנוק
שריון קרבות עשוי הפלד,
אך קודם העדה אותו
אל בית מרחץ רוסי נוטלת
שם אד מפנה את זרמתו
אל גיגיות בורקות מכסף
ומזרקות ישפריצו שצף;
שטיח מבושם יסמין;
עליו החאן שוכב לנוח;
ואד שקוף עליו ישוח.
בהשפילן מבט עדין
המקסימות, כמעט בלי בגד
בדאגה רכה, שקטה
סביב לחאן עדה עורגת
של נערות יפות בילתה;
אחת מעל החאן נופפת
בבד לבנה עטור בדים,
שלבונה אותו עוטפת.
אחרת בבשמי ורדים
אברי עייף בלאט תשפיע
ובניחוח מור תטביע
את שחור וקסם תלתליו.
נפשו בעינוגים הגילה,
הוא כבר שכח יפי לודמילה
שבעבר כל כך אהב,
בתאווה הוא מתייגע
עינו תנדוד ותפזז,
בציפיית תשוקה שופע,
כולו בוער, ליבו נמס.

הנה, מהמרחץ מגיח
בגדי קטיפה עליו מניח.
בחוג בנות חמד לרטמיר
מוכן מיד משתה עשיר.
איני הוֹמֶר, בשיר מריע
רק הוא יכול קלס זיוון
של חגיגות אנשי יוון,
צלצול וקצף הגביע,
נעים לי בעקבות פַרְנִי
בנבל רשל לשבח
ערום בלַיל עירוני,
גם נשיקת אוהב קודח!
הכל מואר בלבנה:
טירה, רואני, מרוחקת.
אביר שוכב באפס שקט
שקוע בבדידות שינה
מצחו ולחייו בלהט
של אש רגעית בורקים בלאט
שפתיו, חצי פתוחות בלי דעת,
בסתר יפתו כל בת,
הוא בשקיקה, לאט, גונח,
רואן - וּבְשינה של אש
שמיכה מצמיד ומתאנח
הנה בשקט - אין - לוחש,
היא כאן. בקנא נאחזת
תחרוק רצפה, רגלה נחפזת
ותחת יֶרַח מבלש
חמקה עלמה. חלום כנפיים!
הו, הסתלק לעזאזל!
היעור - שלך הוא זה הלֶיל!
היעור - יקר הוא שבעתיים!
היא מתקרבת, הוא שוכב,
ובשינה נפשו נמתקת,
כיסוי ממנו יתנדף,
פלומה את חום מצחו חובקת,
בדום שתיקה היא לפניו,
היא לא נושמת, לא רועדת,
כמו האלה המתחסדת
בפני רועַה המאוהב.
הנה היא אל גופו יורדת,
ברכה תשעין על המשכב
פניה היא אליו מטה אט
ברעד, ברצון נלהב
את שנת בר המזל קוטעת
בנשיקה של להט רב...

אך רֶעַ, בְתוּלִי הַנֶבֶל
לכן הפך לשתקני,
נחלש קולי החישני
נשאיר את הצעיר להבל,
שיר זה אני עתה מפסיק,
רוסלאן אותנו מעסיק!
רוסלאן - אביר שאין כמוהו,
איש נאמן, גיבור כשמו הוא,
בקרב עיקש הוא התיגַע
מתחת ראש כביר נטוע
בשנת המתק הוא שקע
אך הנה כבר הפז ינוע,
רקיע כבר כחולו רקע,
הכל בהיר: וקרן שמש
על סבך שיער הראש תזהיר
רוסלאן ניעור וסוס מהיר
כחץ נשא את האביר.

ימים עוברים, החל הכמש,
עלה קשיש מעץ ינשור,
ביער רוח סתיו נעור
זמירת בני הכנף משכיח.
אד סגרירי ומעונן
יחבוק גבעות בלי עץ או שיח,
החורף התקרב - רוסלאן,
את נתיבו הוא לא יניח
אל הצפון. כל יום בהיר
מכשול לפני רוסלאן מניח,
או שנלחם הוא עם אביר,
עם מכשפה, ענק עז רוח,
או שבאור ירחי עמום,
כמו מִבעד חלום קסום
באד כסוף תשב, תנוח,
בת ים על בד עץ תתנדנד
ובין עלים את אבירי
היא תפתה ותצודד,
רק בחיוך דק, ערמומי.
אך בגורל סודי נטור
אביר החמד לא יסור,
התאווה בו לא תפציע
ידחה הוא כל אשר תציע
רק לנסיכה לבו שמור.

בינתיים לא נראית לעין,
מהכשפן הזוועתי
מוגנת במצנף עדיין
מה תעשה נסיכתי
לודמילה היפה כוורד?
אילמת, עצובה, קודרת
היא תהלך בין הגנים
אל חברה היא משתוקקת,
או בשקעה בשרעפים
אל קייב, שדות מרעה יפים
בשכחה נפשה חומקת,
אחים ואב היא מחבקת,
את חברותיה היא תפגוש,
את אומנותיה לא תנטוש,
השבי, הפרידה נשכחו,
אך במהרה האבודה,
עיניה בחלום לא טחו,
שוב עצובה ובודדה.
עבדי כשפן אוהב, כרוח,
ביום, בליל, מבלי לנוח,
בינתיים בטירה, בגן,
אחר שבויה יפה חיפשו
התרוצצו, קריאות נשאו,
אך לא מצאוה כמובן.
הנסיכה משתעשעת:
פתאום בחורש כַשְפַני
בלי כובע פלא היא מופעת,
קוראת להם, "הנה אני!"
וכל הכנופיה אליה
אך לצדדים - פרחה בלי אות -
ובקלילות חומקות רגליה
מפני ידי טורפים כלות.
בכל מקום הם שם הבחינו
בעקבותיה הרבים,
קליפות של תפוחים זְהובים,
מצאו הם משלחות בשטח,
טיפות של מים מִגֶבים
על כר נוגה נפלו - בפתח,
אז בטירה ידעו לבטח
שהיא אוכלת או שותה
על ענפי לבנה או ארז
את לילותיה היא בילתה,
ביקשה לרגע את שנתה
אך רק בכתה דמעות כברז,
קראה לבעל, לִמְנוחה,
עונתה בפיהוקים וצער
ורק מעט לפני זריחה
ראשה השעינה הנסיכה
על בד ונמנמה ביער.
עם אור, כשאפלה שולחה
לודמילה למפל הלכה
להתרחץ בקור העין,
אף הגמד הבחין בעין
בשחרית, מההיכל,
איך תחת יד שקופה במים
שצף ושר לו המפל,
באומללות כבדה עדיין,
עד שעת שקיעה, היא שם וכאן,
טיילה, הסתובבה בגן,
לפנות ערבית ניתן לשמוע
קולה הזך כפעמונות,
בחורשים אנשי הרוע
מצאו זרים של רקפות,
פיסות צעיף על בד גבוה
וגם מטפחת עם דמעות.

בתאוות אימים פגוע,
באכזבה, רשעות נגוע,
המכשף החליט בסוף
את הנערה לתפוס לנוע,
כך אֵל צולע, על החוף,
כשהתחתן מבלי לחשוב
עם האלה הנהדרת
פרש רשתו לאוהבים,
וכך חשף לשחוק אלים,
את רוך זממה של הזוהרת.

משעמום, המסכנה
בתוך קרירות שיש-אפדן,
ישבה שקטה מול חלונה
וכך, מבעד וילון על אדן
היא הסתכלה על הפריחה.
פתאום שומעת: "נסיכה!"
ואת רוסלאן תראה רוטטת,
תווי פניו, הילוך, אגן,
חיוור הוא, בעיניו ענן,
שוקו בדם פצעו שותתת,
לבה נרעד, "רוסלאן, רוסלאן!
רוסלאן! זה הוא!", כחץ מקשת
אל בעלה תרוץ ביעף,
בדמע היא תפנה אליו,
אתה פצוע... מלחשת,
היא כבר חיבקה, ראשה כבשה,
הו לא! הרוח מתנדפת,
היא ברשתות, מעל ראשה
נפלה כבר פלא המצנפת
בפחד היא תשמע קריאה
"שלי היא!" באותה שניה
תראה כשפן בשתי עיניים,
פלטה בלאט אנקת גוסס,
היא התעלפה - ושנת הנס,
עטפה אותה ברוך כנפיים.

מה יתחולל עם היפה?
זוועה: זרועו בגדה הפשילה
ויד חיוורת, חצופה
ליטפה את חמוקי לודמילה!
האם באושר הוא יגיל?
פתאום נשמעת קרן-צליל,
היא לכשפן בקול כורזת
בבהלה כשפן חיוור,
חובש לה כובע. מזרזת!
קוראת לו שוב! חזק יותר!
והוא אל הפגישה מגיח,
על הכתף זקנו מניח.

שיר חמישי[עריכה]



אח! עלמתי היא כה נאה!
מוסריותה מכל יקרה לי.
היא רגישה וגם צנועה,
באהבים היא לא פרועה,
קצת שובבה, אז מה? זה רע לי?
בכך יותר היא נפלאה.
בקסם מחודש זוהרת
תשבה אותנו כל שעה,
הגד - האם בת השוואה
איתה, דֶלְפִירַה הקודרת?
על האחת האל השית
מבט ולב למשוך בלהט,
חום אהבה היא בי נוטעת,
צל חיוכה אותי ירטיט.
וזו - פרש בחצאית!
רק אין שפם לה, למרשעת.
באושר לב האיש מואר
כשבערבית, בְכוך נסתר,
לודמילה לקראתו האירה,
ואף כינתה - אהוב יקר.
אך האמינו, מאושר
גם הנמלט מפני דלפירה
וזה שלה לא מיודע,
אך לא על זאת האגדה!
אז מי קרא לאיש הכשף,
אלי דו קרב בקרן-צליל?
מי פחד בכשפן הנחיל?
רוסלאן. הנקם בו - כרשף,
הגיע אל משכן הרשע,
הכפיר כבר לרגלי ההר,
הקרן כמו סופה נוהמת,
בלי סבלנות הסוס סער,
פרסה בשלג לא דוממת,
רוסלאן יושב ומחכה
פתאום על קסדתו בזעם
מיד בלתי נראית מוכה,
החבטה נפלה כרעם,
רוסלאן, המום, הביט אחור
ואז ראה מעל הקֶסֶד
עם אלתו המתנוססת,
ריחף בנחת צ'רנומור.
מגן הרים, ראשו שחוח,
חרבו הונפה, שרקה ברוח,
אך הכשפן כבר בעבים,
לרגע גז, ומגבהים
על הגיבור שועט בלהט
אך אבירי, זריז, חכם,
לשלג בתנופה מכרעת
המכשף נפל, לא קם.
מפיו מילה אינה נשמעת,
רוסלאן כבר רץ אליו רגלית
בזקן העב תופסו, בלי ניע,
המכשף נוהם, מרטיט
ועם רוסלאן פתאום מרקיע.
הסוס בעקבותיו מביט
הוא כבר תחתי ענן הסער
רוסלאן עצמו אינו מפליט
חולפים על פני חשכת היער,
חולפים על פני הרי הסהר,
חולפים על פני תהום הים.
ידו כאבן מתעקשת,
את הזקן היא לא נוטשת
ותחזיקו בגובה רם.
עוצמת הזד כבר די נחלשת,
המום מכוח איש רוסי
המכשף בלב רקיע
לוחש לו כנחש ארסי:
"אביר יקר, כבר לא אפריע,
אני אוהב את גבורתך
אשכח הכל, אסלח לך,
ארד, אך זאת רק אבקשה..."
-"תשתוק כשפן מזימתי!"
קטע רוסלאן את איש הרשע,
"עם מענה של כלתי
רוסלאן הסכם אינו קובע.
החרב תעניש פושע,
תעוף אף עד מעון שטן
אך לא יהיה לך זקן".
המכשף בחיל שוקע;
בצער, ביגון כַאַב,
זקן ארוך טלטל לשווא,
הוא כבר מותש, עייף, יגע,
רוסלאן אינו עוזב, קורע
וממרט שערותיו.
הוא את רוסלאן נשא יומיים
ובשלישי נכנע בלי תנאים;
"הו אבירי רחם על סב!
איני נושם, תן לי לנוח
עזוב אותי, השאר בי רוח!"
"לאן תרצה? לאן ארד?"
-"אתה שלי! אהה, רועד?
עצמה רוסית כשפים השפילה!
עתה קחני אל לודמילה"

המכשף ציית, הפנים,
עם האביר הוא טס, מזיע,
ריחף - ובשניה הגיע
אל בין הריו הנוראים.
ואז רוסלאן ביד נוטרת
שלף חרבו של ראש מוכרע
תפס זקנו ביד אחרת,
וקיצצו כמו עשב רע.
"דע מקומך!" - לְשונו נוגשת,
"נו, שרץ, אי הגאווה? אי כשף?" ועל חוד הקסד,
קשר מיד זקן שיבה.
רוסלאן לסוס שורק בנחת,
הסוס צוהל ומנתר
את הגמד שם באמתחת,
בקושי חי הוא וחיוור.
ואז בלי לאבד אף רגע
הוא ממהר אל ראש ההר,
השיג, הגיל בו אז יבער,
דוהר אל היכלות הקסם,
בראות זקן על חוד הקסד
- הוא ערובת הניצחון -
נחיל שומריו של הארמון,
נשים כלואות של בית הזוהר,
כמו רפאים, מכל מקום
שופעים - נגוזו. הוא עד תום
סורק את היכלות היוהר,
קורא לנסיכת החן,
רק הד של קמרונות הטוהר
תשובה לאבירי נותן,
בסער רגשות - אין תואר -
בלי סבלנות יוצא לגן,
הולך, סובב, היא לא מופעת
מבט נבוך עינו נוטעת
הכל שומם. הנוף שתקן,
הביתנים ריקים: בקער,
על גדות הנחלים, ביער
לודמילה שם לא תעבור,
שום צליל לאוזן לא מגיע
קור פתאומי עליו משפיע,
בטהור עיניו חשך האור,
בתוך מוחו אימה שוררת;
אולי עצבות...שביה קודרת
… שנייה... גלים... בחלום עוועים
מוחו המאוכזב שקוע
ראשו כמו של שבוי כנוע
הוא מתענה בעינויים
כולו קפוא, ניצב כאבן,
שכלו חשוך, כמו אש בתבן
הרעל של אוהב נואש
בתוך לבו להט, געש.
נדמה וצל עלמת החמד
ליטף פניו המעונים
פתאום בנשמה זועמת
רוסלאן שועט בבוסתנים
בזעקה אשתו תובע,
מהגבעות סלעים קורע,
הכל חרבו תשמיד, תחריב,
חורשות, בתים בכל פורע,
גשרים מפיל, אימה זורע,
נוף ערבה נחשף סביב!
ומרחוק ההד שופע
ברעם, רעש, נפץ, ריב.
בכל מקום חרבו שורקת,
מקום מופלא הוחרב כליל,
בשיגעון עינו סורקת
אחר קורבן. חרבו בצליל
שריקה את האוויר קורעת
ואז פתאום מכת פתאים,
מנסיכה שקופה גורעת
מתנת פרידה של איש פלאים...
חרבו את הקסמים הפילה
ברשת התגלתה לודמילה!
עיניו אינן מאמינות
נפשו מרקעת מרוב נחת,
רוסלאן נופל למרגלות
בת נאמנת לא נשכחת.
ינשוק ידה, רשתה יקרע,
דמעות של גיל סביב יזרע,
יקרא לה - אך היא מנמנמת,
עיניה, פיה עצומים,
וחלומות ערגה תמימים
נפשה הצעירה רוקמת,
רוסלאן נועץ בה מבט מר
ושוב נפשו בדכי שוקעת,
פתאום שומע קול מוכר,
מילה של פין תקווה נוטעת;
קום, התנער! לדרך, צא
העירה עם המנומנמת
חדש בלב עוצמה רועמת,
כבוד ואהבה רַצֶה
על הרשעות ייפול הרעם,
שלווה תשרור בממלכה
ואז בקייב, הנסיכה,
בפני האב תיעור כמו פעם
מהשינה הנסוכה.
רוסלאן בנפש מעודדת
מזה הקול, אותה תפס
ובדממה החל לרדת
עם נטל היקר מפז
אל הבקעה המבודדת.

עם הכשפן אחר אוכף
בשקט לדרכו רכב,
בזרועותיו שכבה לודמילה
רעננה כמו שחר-אור
ועל כתפו של הגיבור
פנים שלווים בלאט הטילה,
בפז ארוך ומסולסל
הרוח בעדנה רוקמת
כל כך תכופות הבת נושמת,
כל כך תכופות תחת תלתל
כשושנה היא מתאדמת,
חלום סודי ואהבה
מראים לה דמות גיבור הקרת,
ובלחישת תם מתאווה
את שם אישהּ הבת אומרת…
והוא יקלוט מעלפונה
נשימתה מלאת הקסם,
חיוך, דמעה, אנקת עדנה,
וכף ידה המפרכסת…

בינתיים, על הרים, בקעות
גם בימים, גם בלילות
רוסלאן רוכב ללא מפריע
עודו רחוק קהל מריע
והיא תישן. אך האביר
כשהתשוקה בו אש תבעיר
האם סובל נצחי, מושיע,
את בת החמד רק נטר
ובחולמו חלום צנוע,
בהשקיטו רעב פרוע
מעצב את עצמו פטר?
נזיר צעיר אשר שמר
לנכדיו סיפור קלוע
על אבירי המצוין,
עומד על דעתו איתן.
ואאמין! אם אין לה חלק,
הלהט גס, אין בו תוחלת
כי אושר רק לזוג ניתן.
רועות, את שנת עלמת הקסם
אין להשוות כלל לשנתכן,
ביום אביב - עונת החן -
בצל עצים על דשא-עשב
זוכרני כר מרעה נחמד
בתוך חורשת לִבְנה נשתלת
זוכרני איך הלֶיל ירד,
זוכרני שנת עלמה נוכלת,
אח, הנשיקה הראשונה,
רועדת, עדינה, כושלת
היא לא הפריעה לשינה
הסבלנית והמוחלת…
אך די לי קשקושים לפזור!
לְמה לי זיכרונות הלהט?
סבלו ועינוגו, מדעת,
איני רוצה בכלל לזכור
תשומת לבי רק זאת יודעת:
הבת, רוסלאן וצ'רנומור.

מישור נפרש בפני הצמד
עם כמה אשוחים דקים;
פסגת גבעה במרחקים
נראית שחורה ומאיימת,
על רקע של רקיע צח
עין האביר כבר מנחשת
שהם קרבים אל ראש האח.
ריצת הסוס כבר מתגעשת
אל עבר פלא הפלאים
עינו קפואה, תבהה בלי נוע,
כיער, תלתלים כהים,
צמחו על ראש אדיר, גבוה,
שתי לחייו כבר לא סמוקות
כוסו בחיוורון עופרת,
שפתו על פיו כבר לא סוגרת
ולסתותיו צמודות, שותקות,
מעל הנפש הנוטשת
יום אחרון חלף, עבר,
אליו רוסלאן מיד דהר
עם עלמתו ואיש הכשף.
הוא הזדעק "הי ראש כביר,
ידי על הבוגד מונחת,
ראה! אחיך באמתחת!"
דבר גאווה של האביר
החיה הראש לזמן פורח
הרגש בו נעור זורח,
הוא התנער כמו משינה,
הביט, ברעם התאנח
את האביר בשמו כינה,
לזוועתו זיהה רוצח
אפו נופח, על לחייו
הסומק עוד בער בלהט,
לפני המוות מעיניו
עברת גוסס באש נוגהת.
מתוך בלבול, חרון אלם
הוא בשיניו חרק, הבליע.
לשון הראש ניזוף הולם
בקיפאון לאח השמיעה...
כבר שעת הפיכתו לז"ל
בתום עינוי נורא, נוקשת.
הסומק מפניו אזל,
נשימתו הייתה נחלשת
עינו כבתה ולא תיעור
ואז רוסלאן וצ'רנומור
ראו איך נשמתו נוטשת
אלי הגן המעודן...
רוסלאן ממנו סר באלם;
ליד אוכף כשפן קטן
לא זז מפחד נקם שֶלֶם
ובשפתו של השטן
אל השדים לחש בלי בֶלֶם

על חוף חשוך ומשתפל
של נחל צר ולא ידוע,
בקור של יער עב, אפל
עמד צריפון כמעט נופל
באורנים סבוכים שקוע.
הנחל בזרמו לאט
ליטף בגל רדום, מועט
גדר קטנה מסוף קלוע
ומסביב המה, רגוע
במקהלה עם רוח קט.
בקעה רוגעת שם נסתרת
שקטה, בודדת ותמה,
היה נדמה שהדממה
מבראשית היתה שוררת.
רוסלאן מאוץ סוסו בלם
הכל היה שקט, רוגע
העמק והחורש גם
באור של שחר-פז-נוגֶהַ
פרחו מבעד אד בוקרי
רוסלאן על כר אשתו מניח
כורע גם, אֶנְקַה מפריח
של דיכאון אילם, טרי
ואז מולו פתאום הופיע
מפרש צנוע של סירה
מפי דייג בקעה שירה
מעל נהר כמעט-בלי-ניע
בפרוש רשתו על הגלים,
האיש על משוטו נטוע
משיט אותה אל חוף עלים
שבו צריפון קטן, צנוע.
ואבירי הטוב ראה
איך הסירה לחוף הגיעה
ואז מהבקתה הופיעה
עלמה יפה תמירת גזרה;
שיער פזור, טיפה נוטפת
חיוך, מבט שקט ורך
כתף ושד היא שם חושפת
היא מקסימה, שובה כל כך,
ואז הם התחבקו בלהט
ישבו ליד נהר קריר
ושעת הפנאי להם מופעת
עם אהבה וחום מסעיר.
ובפליאה רבה, אילמת
את מי בדמות דייג חולמת,
זיהה פתאום רוסלאן הכפיר?
חאן כוזארי עטור תפארת
באהבה, לחימה סוערת,
של אבירי - יריב צעיר.
רטמיר באהבה שוקטת
שכח תהילה, גם נסיכה
ובם בגד בלי אנחה
עם חיבוקה של בת שוקקת.

רוסלאן קרב ובמכה
רטמיר זיהה את אבירנו
קפץ, דהר, קול צעקה...
מחיבוקם חיבה קורנת
עיני פקוחות? שאל רוסלאן
מה לך כאן? למה עזבת
חרדת האיש המזוין
וחרב לה תהילה הוספת?
-"רעי", ענה לו הדייג
"חזיון שווא של פאר פרוע
בתוך נפשי כבר נהרג
לי האמן - תום שעשוע,
חום אהבה, בוסתן צנוע
יקרו לי מתהילת אוויל
בקרב דמים כבר לא חשקתי,
תשלום מס לטירוף הפסקתי
אותי כבר זעם לא ירעיל,
נפשי מזיכרוני הפילה
הכל, אפילו את לודמילה".
- "חאן יקירי נפשי תגיל"
אמר רוסלאן - "היא כאן איתנו"
- "איזה גורל מוביל אותנו?
אשמע טוב? נסיכה רוסית,
היא כאן איתך? אלך, אביט
אך לא, הרשה, בגידה אורבת,
נערתי לי נעימה,
לנטישתי תהילת עצבת
ברוב חינה היא אשמה
היא לי חיים היא לי החלד!
היא לי החזירה התקווה,
את בחרותי המנוצלת
גם אהבה וגם שלווה.
לשווא לי אושר רב הבטיחו
שפתי קוסמות יפהפיות,
תריסר עלמות לי לא הניחו,
למענה נטשתי זאת;
עזבתי מצודה צוהלת,
בצל שומר של יערים
הנחתי חרב, קסדת פלד
שכחתי מתהילה, צרים
כמתבודד תם, לא ידוע
בחור נידח ומאושר
איתָך לי הנתיב קלוע
איתך, רק בך לבי מואר"

רועה נחמדת האזינה
אלי שיחת רעים כנה
ובנתנה בחאן עינה
חייכה ומאכל הכינה.

על חוף נהר עד יום צלל
שניהם ישבו, זמנם הנעימו
הזמן את שעותיו זלל
כשידידות, גברים הקימו.
חשך היער, גם ההר
ירח התעורר - אין לחש
רוסלאן לדרך כבר מיהַר
בכסותו ללא כל רחש
עלמה דמומה, הולך רוסלאן
ועל הסוס עולה בשקט
בשרעפים עטוף החאן
ונשמתו לכפיר שוקקת
הוא מאחל לו אושר רב
ואהבה ורוב תפארת
ומחשבות על נעוריו
הוחיו בגאווה קודרת...

מדוע לא נתן גורל
לקתרוסי, בשיר מִצְהֶלת,
רק לרומם גבורה אל על
וגם (לא ידועות לחלד)
רעות תמה ואהבה?
זמר אמת כה עצובה
מדוע בשביל בנֶי מולדת
עלי רוב רשע להראות
אל סתר ערמומיות בוגדת
בשיר אמת אור להפנות?

אוהב נקלה של בת החמד
-מלהט לתהילה הוא חף-
לא מיודע לאיש פרלף
בערבה שקטה שוממת
למכשפה נסתר חיכה.
היום החגיגי היכה
נאינה מול פניו הגיחה,
אמרה: "אתה אותי תכיר?
רכב אחרי; רתום סוס אביר!"
בחתולה רוחה הפיחה
הסוס נרתם והיא הדריכה;
בשביל חשוך ביער עב
אחר זנבה הלך פרלף.

בקעה רוגעת נמנמה לה
בהתעטפה באד לבן.
הלבנה טיילה בלילה
בין עננה לבין ענן
ואור בוהק שלחה הגלה.
מתחת לו שתק רוסלאן
בתוגתו המדממת
עם נסיכה יפה, נרדמת
הרהור עמוק הרהר האיש.
שאיפה רדפה שאיפותיים
וכבר את החלום ירגיש
דואה אליו עם קור כנפיים
עליה בטשטוש עיניים
הביט, גופו כבר מנומנם
ועם נפשו המיוגעת
למרגלות הבת נרדם.

חרדת חלום בו אז נוגעת:
פתאום ראה את העלמה,
מעל תהום - אימה מזוועת -
עמדה חיוורת ודמומה.
ואז פתאום היא נעלמת
מעל תהום עמד הוא רק,
וקול מוכר אליו זעק
מתוך תהום שקטה, דוממת…
רוסלאן מיהר אחר אשתו
אל שחור תהום קפואה, קודרת
ואז לרוב תדהמתו
ראה את ולדימיר בקרת
בחוג לוחמים כסופי שיער,
בינות תריסר בנים - תפארת
איתו קהל אורחים מוכר
יושב בתוך טירה זוהרת.
ולדימיר רוב עברה אחוז
כמו אז, ביום פרידה מזוויע
כולם יושבים מבלי לזוז,
צליל לא יעזו להביע
קול הס הוטל בנוכחים,
קוּבַּעת נחה, אין מריע,
ואז ראה בין האורחים
רוגדאי המת יושב, מזיע
הבר מינן כמו חי הסיט
אל פיו את קצף הגביע
שותה, שמח, לא מביט
אל כפיר ניצב המום בלי ניע.
גם חאן ראה הוא במפתיע,
רעים, אויבים, ואז פתאום
צליל של מיתר נרגש יהום
שירת באיאן סיפרה, הביעה
סיפור של עוז ואהבה.
ואז נכנס בגאווה
פרלף ולצדו לודמילה
מהזקן אין שום תגובה,
שותק, עצבות רוחו השפילה.
לוחמים ואצילים שותקים
בהחביאם סופות הנפש,
הכל נגוז וקור מתים
אופף את הישן כרפש,
הוא בשינה כמו בתהום
נפשו בדמע מתייסרת,
הבין ברטט "זה חלום"
עוּנה, אך הזיה קודרת
אין בכוחו הרב לבלום.

הלבנה כמעט נחבאת,
חורשה באופל רב נבלעת.
העמק בשינה אחוז...
בוגד נבל רוכב על סוס.

הוא בא אל מַעַרֶה היער
גל קבר, הוא רואה, קְדוֹרַן
למרגלות הבת, רוסלאן.
סוס האביר סובב במער
פרלף בפחד רב מביט
באד נאינה נעלטת
ליבו מרתיע ומרטיט
ורסן יד קרה שומטת.
חרבו בלי רחש הוא שולף
ואת רוסלאן בלי קרב, בלי מרץ
רוצה לשניים לשסף...
סוס האביר הרגיש בשרץ
צהל, זעם והתרתח
רקע, קפץ, סימן בלי ערך!
רוסלאן חרש, חלום הפרך
כמו סלע את נפשו מעך.
המכשפה בו מזרזת
ואז פרלף ביד מובזת
פלדה בלב הכפיר נעץ,
ובאימה ברח, פרץ
כשבשלל ידו אוחזת.

בלֶיל, בלי הכרה, רוסלאן
שכב למרגלות גל קבר
הזמן שעט ודם הגבר
זרם כמו נחל רב, איתן.
בבוקר כשהוא חי עדיין,
השמיע אנחת דואב
הוא התרומם בתוך כאב
ראשו הרכין, עצם העין -
ואז נפל, חיים בו אין.

שיר שישי[עריכה]



את מצווה, רעה פורחת
על נבל קל שירה קולחת
על ימי קדם להגדיש,
למוזת פלא להקדיש
שעה של פנאי מפז יַקֶרֶת...
האם תדעי רעה זוהרת
בסכסוכו עם שמע זר
רעך, נפשו מגיל רועדת,
שכח מְלַאכתו המתבודדת,
וקול של נבל פז יקר.
מנעימות צליל, שעשוע
נגמלתי כי לבי פונק...
רק בך, רק בך לבי שקוע
וקול תהילה - לשווא תצעק!
נטש אותי גאון הסתר
של חלומות מדומיינים,
רק אהבה (לי היא ככתר)
וגם העונג, בי הומים.
אך את ציווית, נפשך הצהילה
מסיפורי עלמה נאווה,
משלי תהילה ואהבה:
גיבור מזהיר שלי, לודמילה
ולדימיר, כשפנית, כשפן.
ואף עצבות קוסם מושיע
את דמיונך כבשה, הכריעה
את האזנת לקשקשן
ובחייכך נרדמת לא פעם
אך מבטך המעודן
לחיות נתן לי את הטעם,
אם כן, אוהב די פטפטן,
יפרוט שוב על מיתר עצלן,
יישב למרגלות הגברת
ויקשקש על כפיר הקרת.
אך מה אמרתי? אי רוסלאן?
שוכב הוא מת בשדה השקט,
זרמת דמו כבר לא שוקקת,
מעל ראשו עורבַן חמדן,
קרנו תדום, שריון - נטוע,
קסדת זַקָן כבר לא תנוע!

אל הגוויה הסוס נטה
בראש גאה מורכן בצער
בתוך עיניו האש כבתה!
ברעמת זהב אין סער
הוא לא צוהל, נפשו שממה,
ימתין עד שרוסלאן יפציע
אך שנת רוסלאן היא שנת דומה
ומגנו קול לא משמיע.

וצ'רנומור? אחר אוכף
הכשפנית בו לא נִזְכַרַה
עוד לא מודע הוא למצב
עייף, רדום, רוחו כבר סרה,
את הגיבור והעלמה
קילל משעמום באלם
כשזמן רב לא שמע דבר מה
הציץ החוצה - איזה פלא!
ראה הוא: גיבורנו מת
שלולית של דם גופו שותת
לודמילה אין, הכל רוגע
הזד מאושר כבר רועד
חשב, "החופש בי נוגע"
אך הגמד עלז לשווא.

נפשו בכשף עז מוגנת,
עם בת החמד הנרדמת
לקייב ממהר פרלף,
אפוף תקווה וחִיל מגיע
וגל דנייפרי אליו מופיע
מתוך תשלובת מפרציו.
הוא כבר רואה קריית זהב,
הוא כבר דוהר בתוך הקרת,
הרחש בשדות גובר,
מרוב שמחה העם נוהר
אחר פרלף, נפשם נסערת
לאב רצים הם לבשר
והבוגד כבר בחצר.

לבו מעצב רב שחוח,
ולדימיר-אור ישב שְבור רוח
בארמונו עטור הזיו,
בשחור הרהור נפשו סוערת.
האצילים ישבו סביב
בחשיבות כבדה, קודרת.
פתאום לקול נפלא יקשיב
של צהלת קהל מריע:
הדלת זזה: לפניו
לוחם פלוני פתאום מופיע
כולם קמים ברחש רב
ואז נבוכו וההימו
לודמילה כאן! פרלף? האם הוא?
כשגיל בו העצבות מפיג,
מהכסא קם המנהיג,
מרוב שנותיו כבד הצעד
שבו הלך אל ילדתו
הוא מתקרב, יד אב ברעד
רוצה לגעת, אך בתו
המקסימה כלל לא מקשבת
ומנמנמת מכושפת
ביד בוגד. כולם מפנים
אל המנהיג מבט תמה.
והזקן ברב-בוגדים,
מבט בלתי שקט תוקע.
באצבע על ערמת שפתיו -
היא ישנה - אמר פרלף
לפני ימים כך מצאתיה
ביער מורומסק השומם
בזרועותיו של שד זומם
היה שם קרב! אין להביע!
שלושה ימים! הלבנה
שלוש זריחות עלתה זוהרת
הוא נהרג אך השינה
בבת כבר אז הייתה שוררת.
ומי יפסיק שנת פלאים?
מתי תחדל היא מלנוח?
זאת לא אדע - גורל סתרים!
ולנו רק אורך הרוח
בשביל תקוות הלב שלוח

ובמהרה עם הבשורה
השמע רץ בכל הקרת
בעם רב - צבע, סערה
כיכר העיר המפוארת.
היכל עצוב נפתח לעם
כולם זורמים, אצים לשם
היכן שעל מיטה מוגבהת
עלי סדין של משי זיו
הבת ברוב שינה שוקעת.
האצילים שמסביב
עומדים בעצב: מצלתיים
תופים, קרנות, חצוצרתיים,
מעל ירעישו. והשב
בהתענו בצער רב
רכן שם למרגלותיה
עינו זולגת דמעותיה
ואז בחיוורון, פרלף
מצער, חרטה קודרת
רוטט, הפחד שב אליו.

הליל בא. אין איש בקרת
אשר את רואותיו עצם.
ברעש נקהלו ביחד
על פלא רב דיברו כולם.
כלה על איש הייתה נשכחת
וחדר של כלולות שמם.
אך אור נוגֶהַ של הסהר
נגוז בפני בוקרו של יום
על קייב התווסף עוד סער
בלבול! צרחה, ניהום אדיר
בכל מקום. אנשי הקרת
טיפסו עלי חומות העיר
ואז ראו - גדה אחרת,
ים אוהלים בה למכביר.
המגינים כמו אש הבהיקו
בין השדות רוכבים הבריקו
ממרחקים היו באות
עגלות מסע, נדמה לא תמו.
רוב מדורות על הגבעות,
אסון: הפֶצֶ'נֶגִים קמו!

בינתיים פין, לוחם בשחור,
שליט של כל כוחות האור
במערה דמומה רוגעת
בלב שלֶו המתין לבוא
מכת גורל בלתי נמנעת
שהוא חזה בנבואתו.

באלם חום ערבות הזעם
אחר שרשרת-הר פראית
משכן רוחות, סופות הרעם
מקום אליו הכשפנית
בלֶיל, אף להביט נרתעת
בקעה מופלאת שם נחבאה,
שרים בה שני מעיינות
טיפות חיים אחד ישפיע,
על הסלעים הן מרקדות.
שני מי מוות על מסיע.
הכל שקט, רוחות נמות
קרירות שלגים לא מזדחלת,
חורשות בנות אלף ישנות
אין שום ציפור, אין שום איילת
שיש בה עוז לשתות מי סוד,
זוג רפאים מקוֹם החלד
בחיק שלווה דמומה נוחל את
החוף הזך מפני פלישות.
עם שני כדים לשם הגיע
הפיני, וניצב בלי ניע
הזוג קטע שנת הקדומים
והסתלק מלא בפחד,
הוא התכופף והכדים
במי בתולים טבלו בנחת
מילאם, ועל ענן רכב
והתגלה מיד, בין רגע,
בעמק בו רוסלאן שכב
בדם, הרוג, ללא כל הגה.
הוא נעמד מעל רוסלאן
והטבילו במוות-מים
הפצע תוך שניה קרן,
הגוף פרח תוך שנייתיים,
אז בחיים, מלוא החופניים,
הטביל אותו מושיע שב
וערני עם כוח רב
במלוא חיות, טהור עיניים
רוסלאן הוער. אור יום צוהל
הוא במבט רעב בולע
שחור הסיוט חלף כמו צל,
כל העבר בדמי שוקע
אך אי לודמילה? הוא לבד!
לבו כמעט בו מתפקע
קורא לו קול והוא נרעד
פין מחבקו, תקווה נוטע:
גורל הוגשם. כלום לא אבד,
לך ממתין עתיד שופע,
לך קורא משתה דמים,
זו חרב זיו-אויב תשבורה
לעיר יבוא שלום תמים,
ואז הנסיכה תיעורה.
קח את טבעת החתן
וגע בה בשפתי לודמילה,
כשפי הרז כבר לא ירעילו
הצר יובך בפני רוסלאן
יבוא שלום, דין רשע - שבר
שניכם צפויים לגיל! הו, גבר
היה שלום...תן לי ידך,
רק אחרי מותך, בקבר,
לא קודם, אתראה איתך.

אמר, פרח... רוסלאן מרקיע
באושר פרא ואילם,
רוסלאן שלחיים הגיע
נופף ידו בלב הולם
אך הוא כבר כלום אינו שומע,
בשדה שממה לבד פוסע,
עם הכשפן אחר אוכף
בלי סבלנות, סוס כפיר הקרת,
צוהל, רעמתו נבדרת,
רוסלאן מוכן, הוא כבר עליו,
בריא, שלם ידהר בְסער,
מבעד שדות, מבעד היער

בינתיים, אוי, איזו בושה
כיסתה את עיר לוחמי הפלד,
אל השדות העם נשא
מבט, וחרדתו מוכפלת,
עמד על מגדלים, חומות,
בפחד מחכה לרעם,
קינות אימה בעיר הומות
ורחש של פחדים מזעם,
לבד ליד בתו בלי נים,
ולדימיר בתפילת עצבת
וצוות לוחמים עזים
עם אצילים נאמנים,
מכין עצמו לקרב-עקבת.

היום עלה, הכנופיות
ירדו עם אור מהגבעות
פלוגות פראים נשבו כאפר
ממישורי נהר הדנייפר
ועטו על קריית זהב.
בעיר החצוצרות הרעישו
הלוחמים עצמם החישו
לקראת אנשי הערב רב,
פגשו - והתחולל הקרב.
לפני מותם בני סוס הריעו,
החרבות שריון הבקיעו
סופת חצים עלתה, שרקה
והמישור בדם שקע.
פלוגה בדהרה רוכבת
פלוגה בגדוד שם מתערבבת,
כמו קיר, צפופה ואדירה
שורה נלחמת בשורה
פרש עם איש רגלי ניתשו
סוסים מבוהלים נרעשו
שם צרח קרב של איש הורג
שם מת רוסי, שם פצ'נג

זה באלה הועף למים
זה - עם חץ קל מהשמיים
אחר עם מגנו ניגף
נרמס תחתי סוס מטורף.
הקרב נמשך עד רדת ליל
לא צר, לא בני עמי ניצחו!
ליד נופלים אשר נגְפו
עצמו רואות כל בני החיל,
כבדה היא שנת הלוחמים
רק לעיתים בשדה הכרת
נשמעת אנקת פצועים
וקול תפילת לוחמי הקרת.

צלו של שחר כבר החוויר,
הזרם גל כסוף הניע
יום מפוקפק נולד, הזהיר,
מערפילי מזרח הגיע.
הובהרו יער, גם גבעה
אף הרקיע כבר נראה
עודו במנוחה-שוקטת
נמנם שְדה לחימה לוהטת
פתאום הוער. מַחְנה אויב
באזעקה הוקם, רועשת
צרחת הקרב פתאום גועשת
לבני העיר נבוך הלב
רצים ריצה לא מסודרת,
ראו הם: בין אויבי הקרת
בפלד-שמש כמו באש,
לוחם מופלא על סוס גועש
בסערה דוקר, קורע
בקרן צליל טס ותוקע
זהו רוסלאן. כמו עונש אֵל
על הצרים חרבו נופלת
עלי סוסו חורש, קוטל
במחנה אחוז תבהלת.
היכן שסוס זועם ידהר,
אי בחרבו רוסלאן פורע,
ראשים עפים מהצוואר,
בצרח גדוד על גדוד כורע.
ברגע קל כל שדה הקרב
נמלא גופות כמו בשיבולת,
חיים, דרוסים, חסרי גולגולת,
בחניתות, חצים - גוש רב.
לצליל קרנו, לקול השבר,
פלוגות פרש של הרוסים
שצפו, קצפו אחר הגבר,
ניתשו... מוות לנַסים!
מהכופרים אימה נוגהת.
אנשי פשיטות, לוחמי השעט,
אוספים מהר את הסוסים
להילחם אין בם כל רוח
בצֶוָח, בשדה שטוח
בורחים מחרב הרוסים.
לגיהינום נפשם נותרת,
חרבה של קייב בם תטבח
בעיר צוהלת, מסוערת
אביר אדיר דהר, פרח
בזרוע, פלד חד מכריע
מהחנית האור קרן
שריון הכפיר בדם מזיע
על קסדתו כמו נס זקן:
הוא טס, תקווה לו ככנפיים
ומתקרב אל ההיכל.
העם עם אושר בעיניים
בצעקות סביבו נקהל,
את אבירי שמחה הצהילה.
הוא בא אל אלם הארמון
שבו נרדמת לה לודמילה
ולדימיר שם, חסר כל און
נפשו עצבות רבה הרעילה,
והוא לבד, כל חבריו
הלכו לקרב דמים עם ערב
אך שם איתו, רחוק מחרב
בורח מתהילה, פרלף.
הוא בז לתבהלת מִלְחֶמֶת,
בדלת על משמר עמד.
הוא רק ראה את כפיר החמד,
דמו קפא, השפיל מבט,
משפתותיו הקול נכרת,
כורע באימה על ברך,
בוגד ממתין לגמול שווה ערך!
אך בזכרו דורון קסמים
רוסלאן רץ אל הנהדרת,
נוגע בפנים שלווים
עם הטבעת הזוהרת:
הפלא ופלא: העלמה
את רואותיה אט פקחה לה
דומה שהיא השתוממה
על כך שכה ארך הלילה
נדמה שבשנתה עינו
את הנסיכה, חלומותיה
ואז הכירה - כן, זה הוא!
והאביר בזרועותיה
הלב כפרא בו הולם,
באש חיים נפשו לוהבת
והזקן בגיל אילם
חיבקם ודמעתו אוהבת.

איך אסיים זו אגדה?
את תנחשי נכון, רעונת!
עברת טעות של אב כבתה,
פרלף בפני השב, עלמונת
למרגלות רוסלאן נוכח
בכלימתו, בפשע-רוע:
מרוב אושרו רוסלאן סלח.
נטול כשפים באיש לפגוע
הזד הוזמן אל הארמון,
ואז בחגוג סוף לאסון
ולדימיר בחדווה נוהרת
ערך משתה למוזמנים.

סיפור מזמן הקדמונים
מסורת-אגדה נשזרת.


אפילוג[עריכה]



כך דר שווה נפש של החלד
בתוך השקט הבטל,
ידי בנבל מחוללת
ולעבר פי שר הלל.
שוררתי ועלבון שקע אט
מזל עיוור וגם אויבים,
בגידות דוריד קלת הדעת
ורחש ריכולי טיפשים.
נישא על כנף דמיון פרוע
מוחי עופף בכל תבל,
בינתיים סער לא ידוע
אסף מעל ענן חובל.
גססתי... מלאכית רוחמת
בסערות ימי ראשית:
הו ידידות! את הנוחמת
של נשמתי החולנית!
את זו אשר הרגעת הסער,
את ללבי החזרת שלווה,
את זו אשר פתחת השער
לדרור, אליל בַחֲרות טרופה!
עתה מרכיל, תבל, שכוח
רחקו חופי ניבה נאים,
אל מול פני תנשוב הרוח
מני ראשי קווקאז גאים.
מעל פסגה צחורה, נוהמת,
עלי מדרון תלול מרעים,
אשבע מהתרגשות אילמת
וממראה הוד הקדומים
של נוף עגום, פראי, מרתיע.
נפשי כמו קודם, כל דקה,
בהרהורי קדרות תטביע,
אך אש שירה כבר בי כבתה.
מתור רְשמים נפשי נכזבת,
עברה, פרחה עונת שירים,
עונת חלום ואהבים
עונה של השראה נלבבת
יום גיל קצר כבר נעלם
וגזה מני לעולם
אלת שירי שלווה אוהבת...

הו ידידות! את הנוחמת
של נשמתי החולנית!
את זו אשר הרגעת הסער,
את ללבי החזרת שלווה,
את זו אשר פתחת השער
לדרור, אליל בַחֲרות טרופה!
עתה מרכיל, תבל, שכוח
רחקו חופי ניבה נאים,
אל מול פני תנשוב הרוח
מני ראשי קווקאז גאים.
מעל פסגה צחורה, נוהמת,
עלי מדרון תלול מרעים,
אשבע מהתרגשות אילמת
וממראה הוד הקדומים
של נוף עגום, פראי, מרתיע.
נפשי כמו קודם, כל דקה,
בהרהורי קדרות תטביע,
אך אש שירה כבר בי כבתה.
מתור רְשמים נפשי נכזבת,
עברה, פרחה עונת שירים,
עונת חלום ואהבים
עונה של השראה נלבבת
יום גיל קצר כבר נעלם
וגזה מני לעולם
אלת שירי שלווה אוהבת...