קיצור שולחן ערוך קפט

הלכות פריקה וטעינה
ובו ו סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו

(א)[עריכה]

מי שפגע בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יותר ממה שראוי לה, הרי זה מצוה לסיעו לפרק מעליה, שנאמר, עזב תעזב עמו. ולאחר שפרק, לא יניח את חברו בצער וילך לו, אלא יעזור לו לחזור ולטעון עליה, שנאמר, הקם תקים. ואם הניח את חברו ולא פרק ולא טען, בטל מצות-עשה ועבר על מצות-לא-תעשה, שנאמר, לא תראה את חמור אחיך וגו'.

פרק וטען וחזר ונפל, חיב לפרק ולטען פעם אחרת, ואפלו מאה פעמים, שנאמר, עזב תעזב, הקם תקים עמו. לפיכך צריך לילך עמו עד פרסה, שמא יצטרך לו, אלא אם כן אומר לו בעל המשא, איני צריך לך.

מצות פריקה, צריך לעשות בחנם. אבל לטען, אינו מחיב אלא בשכר, וכן בעד מה שהולך עמו, מחיב לשלם לו.

בהמת גוי, אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, בין שהמשא הוא של ישראל בין שהוא של גוי, אינו חיב, רק לפרק, משום צער בעלי-חיים, ויכול לקבל שכר על זה. אבל לטען, אינו חיב כלל, רק אי איכא משום איבה. ואם אין שם גוי, אלא ישראל מחמר אחר הבהמה, חיב גם כן לטען משום צער הישראל. וכן בהמת ישראל והמשא של גוי, חיב לפרק ולטען משום צער הישראל.

כתיב, כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וגו', שונא זה לא מהגוים הוא, - שהרי אינם במצות טעינה ופריקה, אלא משום צער בעלי חיים, אלא מישראל. והיאך יהיה ישראל שונא ל ישראל, והכתוב אומר, לא תשנא את-אחיך בלבבך. אמרו חכמים, כגון שהוא לבדו ראהו שעבר עברה, והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואף-על-פי שעדין לא עשה תשובה, אם מצאו בצער על משאו, מצוה לפרק ולטען עמו ולא יניחנו כך, כי שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעקר הדת, שנאמר, אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.

בני חבורה שארע לאחד מהם שרגלי חמורו רעועות, אין בני חבורה רשאים לפרד עם חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך. אבל אם נפל חמורו ואינו יכול עוד לילך כלל, רשאים לפרד ממנו, ואין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדי. וכן בני חבורה שנוסעין בעגלות, וארע לאחד מהם איזה קלקול, שצריך לשהות מעט לתקן, אין חבריו רשאים לפרד ממנו, אלא אם כן צריך להתעכב הרבה יותר מדי.