תופעת טבע בתהלים נט ז

תהלים נט ז: “יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב; וִיסוֹבְבוּ עִיר.” (ראו גם תהלים נט טו-טז).

רס"ג: "פהם ירגעון ענד אלמסא יהימון כאלכלאב ויטופון אלקרא".

ריש"ט: "ירג'עון לל מג'רב יצ'ג'ון מתל כלב וייחווטון בלד".

ההבדלים בין התרגומים מזעריים, לכאורה:

את המילה "לערב" רס"ג מתרגם "ענד אלמסא" ואילו ריש"ט תרגם "לל מג'רב";

את המילה "יהמו" מתרגם רס"ג "יהימון" ואילו ריש"ט תרגמה "יצ'ג'ון";

רס"ג תרגם את המילה "ככלב" – "כלכלאב" ורישט תרגמה "מתל כלב"; '

את המילה "ויסובבו" מתרגם רס"ג "ויטופון". לעומתו, ריש"ט תרגמה "ויחווטון";

המילה "עיר" תורגמה על ידי רס"ג "קרא" ועי ריש"ט "בלד".

בין חלק מהמילים שנעשה בהן שימוש יש הבדלים דקים.

ההבדל בין הפועל "האם" לפועל "צ'ג'" הוא שמשמעות הפועל הראשון הוא מבוכה ואילו משמעות הפועל השני הוא שאון ביאור:(לסאן אלערב, ערך "האם" וערך "צ'ג'").

לגבי תרגום המילה "ככלב", רס"ג נטה מעט מלשון הפסוק ותרגם "ככלבים". למעשה, המשמעות לא השתנתה. ריש"ט נצמד ללשון הפסוק ותרגם "ככלב".

לגבי המילה "ויסובבו", גם השורש "טאף" וגם השורש "חוט", משמעותם הקפה ומחוג.

לגבי המילה "עיר", ההבדל בתרגומים הוא בין לשון רבים (רסג) ויחיד (ריש"ט). אמנם, הבדל זה אכן משנה את משמעות המשל. לפי רסג המשמעות היא שלהקת כלבים סובבים בין הכפרים. לפי ריש"ט משמעות המשל היא שכלב משוטט בעיר.

דיון בפרושים השונים:

תרגום יהונתן:

"ויתובון לרמשא יתרגשון היך ככלב ויחזרון קרתא".

לפי תרגום זה, המשל הוא לכלב רוגש, כתרגום ריש"ט שהשתמש בפועל "צ'ג'". גם המילה "קרתא" משמעה עיר אחת, "בלד", כתרגום ריש"ט.

המפרשים נחלקים במשל הכלב:

ראב"ע:

"ישובו – דימה אותם לכלבים שהם נובחים בלילה לשמור המדינה, ככה אלה שומרי הבית".

לשיטתו, כך מסתבר, מדובר בכלבי שמירה שתפקידם להיות ערניים בלילה, לשוטט ולשמור מפני אויב.

אלא, שלשיטת רד"ק אין זה כך. לשיטתו, המשל הוא לכלבים שכשנעורים בלילה הולכים ונובחים: "... כי לעדי ערב הם באים ושבים ויהמו כמו הכלב שהולך ונובח בלילה כשנעור".

עניין זה, של הכלבים הנובחים בלילה, מופיע בגמרא: "רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" ביאור:(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ג ע''א ).

הרי לנו, שבלילה הכלבים צועקים.

אלה מקצת פרושי הפסוק. אמנם, פסוק זה חוזר על עצמו באותו פרק, בתוספת:

"וישבו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר: המה ינועון (ק' יניעון) לאכול אם-לא ישבעו וילינו" (נט, טו – טז).

כך מפרש ראב"ע את שני הפסוקים:

"... יהיו ככלבים לבקש לחם... אם לא ישבעו לא ילינו" (בשונה מפרושו לפסוק ז, בהתאם לנמשל).

לגבי התנהגות הכלבים בבקשם להם אוכל, נאמר (ישעיהו נו יא): " וְהַכְּלָבִים עַזֵּי-נֶפֶשׁ, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים, לֹא יָדְעוּ הָבִין; כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ."

להלן תרגום יהונתן על הפסוק:

"וכלביא תקיפי נפשן לא ידעין למשבע...".

השאלה עולה מאליה: מה הקשר בין תקיפות הכלבים לאי ידיעתם לשבוע? שאלה נוספת: הכיצד אין הכלבים יודעים לשבוע? האם צריך ידיעה כדי לשבוע?

בפרוש "מצודת דוד" נכתב:

"והכלבים עזי נפש – כמו שהכלבים המה בטבעם חזקי התאווה ואינם יודעים משביעה כי בכל עת יתאוו תאווה".

כלומר, אצל הכלבים התאווה גוברת על הידיעה שהם שבעים. בהתאם לכך כתב בעל הפרוש גם ב"מצודת ציון": "נפש – ענין תאווה...".

גם רד"ק כותב דברים ברוח זו: "... הכלבים האלה... נפשם המתאוה היא עזה וחזקה ולא תשבע...".

לפי דברים אלה, ניתן להבין את הפסוק בתהלים העוסק בכלבים הסובבים בערב, שהרי אז עתם, וכן חיפושם המתמיד אחרי אוכל שנפשם לעולם אינה שבעה ממנו.