מלבי"ם - התורה והמצוה

צח. וכי יגח שור את איש . היה ראוי שיסמיך דיני שור. שור שנגח אדם ושנגח שור. ופי' חז”ל שזה שייך למה שדבר למעלה במכה איש ומת שכולל כל מכה. ובאר הפרטים דין המזיד והשוגג, ומכה אביו ומכה עבדו. ובאר ששור המכה יצא מכלל מכה איש להחמיר שחייב סקילה. ועל זה אמרו לכך נאמר בפרשה זו. רצונם לומר שהוא מענין הפרשה.

וכבר הבאתי בפ' אמור ( אמור כא ) בשם הרלב"ג, שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת ואחר כך יאמר באיזה מיתה יומת. כמו מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ) מות יומתו שניהם דמיהם בם (שם). ולפי זה בארתי שם, מה שבבת כהן שזנתה, אמר סתם באש תשרף. כי שם ידעינן שחייב מיתה אפילו בישראל כי היא ארוסה או נשואה. וכן כאן היה לו לומר מות יומת סקול יסקל, רק שהמיתה נודע מעצמו כי גם הוא בכלל מכה איש ומת.

צט. וכי יגח שור . שם שור בא לדוגמא מפני שדרך השור ליגח, וכן בכל מקום. כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כה) מפני שדרך השור לדוש. ואמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים טו), שדרך לעבוד בשור ולגוז הצאן. כמה שאמרו בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלו).

וכמה שאמרו במשנה דס"פ שור שנגח, אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולתשלומי כפל כו'. ובגמ' שם דלכן כתיב בדברות הראשונות ובהמתך ובדברות האחרונות כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, ששורך וחמורך מיותר, ללמד ליתר מקומות שכתב שור או חמור שדבר הכתוב בהוה. שדרך לעשות מלאכה בשור וחמור. לכן אמר למען ינוח שורך וחמורך, שדרך הכתוב בכ"מ לתפוס דבר ההוה,.ולבל נטעה שבא דווקא, הוסיף וכל בהמתך (ועין בתוספתא פ"ו דבבא קמא).

וכן מה שאמר כי יגח בא לדוגמא שהוא הדין בכל אופן שהמית .ותפס יגח שכן דרך הרגיל, שכן גבי מועד תפס לשון והמית. ושלא תאמר לחלק, שבמועד שחמור שמשלם כופר, אין צריך נגיחה דווקא. ובתם שקל, צריך נגיחה דוקא. אמר שלכן כפל והמית איש או אשה. שהוא מיותר שכבר אמר וכי יגח שור את איש או את אשה, כדי להשוות הלשון והמית עם כי יגח. שגם מה שאמרו כי יגח היינו שהמית.

וכבר בארתי למעלה ( משפטים סט ) שר' יאשיה סבירא ליה שמה שאמר והמית איש או אשה צריך ללמד על כל הפרשה שאשה בכלל. ואתיא ברייתא דכאן, כר' יונתן שאמר שם שמה שאמרו והמית איש או אשה לתלמודו בא. ומפרש פה שהוא ללמד שנעשה כל המיתות כנגיחה עמש"ש.

ובמה שאמרו או בן יגח או בת יגח ללמד שחייב על הקטנים כגדולים, יש לומר שזה נאמר רק במועד שמשלם את הכופר לא בתם. ופי' שלכן כפל פעל יגח, שהיה לו לומר או בן או בת יגח. ובא ללמד שבכל אופן שיגח, אף תם הנוגח. כמו שבארתי באיילת השחר ( כלל קנו ) שלפעמים נשנה הפעל להורות שבכל אופן שיעשההפעל כן דינו. בשגם שלשון נגיחה נאמר בתם ולא במועד, ומרמז אף נגיחת התם.

ורשב"י באר עוד ו

שא"א ללמוד מן הדין מן אדם ההורג, דיש לדחות לאדם ההורג קטנים חייב, שכן חייב בנזקים אף שלא במתכוין דאדם מועד לעולם. מה שאין כן השור שפטור בהזיק שלא בכנה. ואזדא ר"ש לטעמיה שסבירא ליה בבבא קמא (דף מ"ו ע"ב) שנוקיו של שור, שלא בכונה פטור דיליף מקטלא. והגמ' (שם ע"א) שאמר על קל וחומר זה משור באדם שעשה בו קטנים כגדולים, לא אם אמרת אדם באדם שחייב בארבעה דברים. ולא אמר שחייב בשלא מתכוין, אתיא כר"י שסובר דנזקי שור שלא במתכוין חיב דיליף מכופר.

ק. סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו . פי' אף אם שחטו קודם סקילה אחר שנגמר דינו אסור באכילה. וכן פירשו בגמ' (בבא קמא מא, קדושין נו ובכמה מקומות) וכן תרגום יונתן ב"ע ולא יתנכס למיכל ית בשריה.

והראב"ע והרשב"ם פירשו שרצונו לומר שאין דינו כנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד) שגם גר ונכרי לא יאכלו. ובאמת בגמרא מקשה דלמא האי לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל דאסור בהנאה, כדרבי אבוה דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל, איסור אכילה והנאה במשמע. ומשיב דהני מילי היכא דנפקא לה איסור אכילה והנאה מקרא מלא יאכל, אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא, אי סלקא דעתך האי לא יאכל איסור הנאה הוא, לכתיב לא יהנה אי נמי לא יאכל, את בשרו ל"ל, דאף על גב דעבדי' כעין בשר.

על כל פנים מבואר מדברי הגמרא, שהשתא שמפרש לא יאכל את בשרו, אם שחטו אחר שנגמר דינו, ידעינן מזה גם איסור הנאה. וכמו שאמרו שם ע"ב בפירוש. ויקשה מאד מה שאמרו במכילחא, אין לי אלא באכילה, מנין שאף בהנאה אסור. הא לא יאכל משמע אסור אכילה והנאה לכ”ע. וצ"ל דשאלת המכילתא מנ”ל ואסור בהנאה היכא דשחטו, דלמא לא יאכל מורה דאסור באכילה אם שחטו.

ואמר יאכל בנפעל לאסור בהנאה אחר סקילה ובזה לא יכול לכתוב לא יהנה. כי מלא יאכל נפקא גם איסור אכילה אם שחטו ועבדיה כעין בשר. ועז"א שיש קל וחומר מעגלה ערופה. והינו שסתם מכילתא ר' ישמעאל. ור' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר, סבירא ליה דעגלה ערופה אסורה בהנאה מחיים [כמה שאמרו בקדושין דף נ"ז ובכריתות דף כה). והנה ר' ישמעאל שסבירא ליה דעגלה ערופה אסורה מחיים, סבירא ליה כר' ינאי בקדושין (דף נז) דכפרה כתיב בה כקדשים ולזה אסורה מחיים, כמה שאמרו התוס' חולין (דף פ”ב ד”ה אמר ר' ינאי). לכן אמר, מה עגלה ערופה שמכפרת וכו'.

ור' יצחק סובר דעגלה ערופה שחיטתה אוסרתה ולא סבירא ליה דמכפרת. ואמר שבכל זה יש קל וחומר ששור הנסקל אסור בהנאה לאחר סקילה מעגלה ערופה. וממילא ידעינן שאסור באכילה ובהנאה אם שחטו לאחר שנגמר דינו, ממה דכתיב יאכל היו"ד בציר"י. דמשמע איסור הנאה לכ"ע. דאין לומר שבא ללמד לאסור כהנאה לאחר שנסקל, דעל זה אין צריך קרא, כי ידעינן מקל וחומר מעגלה ערופה, שאף שאינה מכפרת אינה מטמאה את הארץ וכו'. וזהו שאמרו ר' יצחק אמר אין צריך, רצונם לומר דאין צריך קרא דלא יאכל בציר"י על אחר סקילה, רק על אם שחטו קודם שנסקל. ורבי אמר שידעינן איסור הנאה מפרים הנשרפים.

קא. ולא יאכל את בשרו . אחרי הנפעל לא יצדק מלת את המורה על הפעול, והמדקדקים נאלצו בזה. וזה הכריח לחז”ל לדרוש מלת את דפה, מענין מלת הצירוף כמו עם, כמו שנמצאו שיתוף אתו עמו. ופי' בבבא קמא (דף מ”ב) ובכמה מקומות על הנאת עורו. וזה לרבי עקיבא שדריש את. ור' ישמעאל לא דריש את כמה שאמרו בחגיגה (דף י"ב), ולמדו ר' ישמעאל מקל וחומר מחטאת. ומה שאמר את, להביא עורו, הוא למען דדריש את.

קב. ובעל השור נקי . לדעת ר' יהודה הוא נגד מה שנאמר במועד, וגם בעליו יומת . פי' שחייב מיתה בידי שמים, אמר שבתם הוא נקי מעונש זה.

והנה יפלא, הלא במועד פי' שחייב מיתה בידי שמים ולכן כופר יושת עליו ובזה פטור ממיתה, ואיך יעלה על הדעת שתם יתחייב מיתה בידי שמים ולא יהיה לו כפרה. ואם כן התם חמור ממועד. ונראה, שר' יהודה לשטתו שסבירא ליה (בדף י"ח ומ"ח) שצד תמות במקומה עומדת, ואם כן מה שמשלם כופר הוא על מועד, כמה שאמרו בש”מ.

ולפי זה יש לפרש שמה שנאמר וגם בעליו יומת הוא על צד תמות, שעל זה אין כופר, כי משלם מגופו, וכופר יושת עליו על צד מועד. לכן אמר ובעל השור נקי, וממילא ידעינן שמה שאמרו וגם בעליו יומת, הוא שעל צד מועד ראוי למות ומשלם כופר, וצד תם פטור.

ומה שאמרו נקי מחצי כופר ומדמי ולדות ומדמי עבד, כן סבירא ליה לכולהו תנאי, רק פליגי איזה צריך ללמד. שכל אחד סבירא ליה ששנים האחרים נדע מעצמנו וכמה שאמרו בגמרא ובתוס' (דף מ”א מ"ב), וכן מבואר בירושלמי (פ"ה הוא הדין) רק שתחת ר' שמעון בן עזאי גריס בגמרא ר' אליעזר, ותחת רבן גמליאל גריס ר”ע ותחת ר' עקיבא גריס רבי יוסי הגלילי, ולדידיה תם חייב בחצי כופר, עיי"ש ועיין בירושלמי שם.