קטגוריה:קהלת ג ב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< | ספר קהלת • פרק ג' • פסוק ב' | >>

נוסח המקרא

מהדורת הכתיב:

עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע

המהדורה המנוקדת:

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

המהדורה המוטעמת:

עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת  וְעֵ֣ת לָמ֑וּת  עֵ֣ת לָטַ֔עַת  וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃

המהדורה הדקדוקית:

עֵ֥ת לָ/לֶ֖דֶת וְ/עֵ֣ת לָ/מ֑וּת עֵ֣ת לָ/טַ֔עַת וְ/עֵ֖ת לַ/עֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת וסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה.

לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

  • פרשנות מסורתית:
מקראות גדולות

עריכה


<< · מ"ג קהלת · ג · ב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת  וְעֵ֣ת לָמ֑וּת  עֵ֣ת לָטַ֔עַת  וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃


רש"י

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"עת ללדת" - לתשעה חדשים

"ועת למות" - קצב שנות של כל דור ודור

"עת לטעת" - גוי וממלכה

"ועת לעקור" - עת יבא להעקר

אבן עזרא

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"עת ללדת" - הזכיר ראשית האדם וסופו גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו כי הנה הנטיעים כן הם:

<< · מ"ג קהלת · ג · ב · >>



  • פרשנות מודרנית:
ביאור ויקי

עריכה




תכנון ילודה ותכנון מוות

(קהלת ג ב): "עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ"

הפסוק מלמד, שהאדם יכול וצריך לתכנן את הרגעים החשובים ביותר בחייו - ההולדה והמוות.

עת ללדת

יש זמנים שבהם ראוי ללדת ילדים, ויש זמנים שבהם ראוי להימנע מכך.

כך ניתן ללמוד מיוסף (בראשית מא נ): "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב...": יוסף הוליד בשנות השובע, והפסיק להוליד בשנות הרעב, " "מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון" " (רש"י ע"פ תלמוד בבלי, תענית יא) . ייתכן שהסיבה היא כלכלית - כשיש מחסור במזון, אין זה ראוי להוליד ילדים שיצרכו עוד מזון.

אם כך, עת ללדת היא הנחיה מעשית - ללדת ילדים בעת שאין בה רעב, בעת שיש בה מספיק שפע כלכלי כדי לפרנס את הילדים שיוולדו.

עת למות

האדם אמנם אינו יכול לקבוע מתי ימות, אך הוא יכול להרגיש שהוא מזדקן ולהתכונן למותו.

כך למשל עשה יצחק אבינו. הוא אמנם אמר (בראשית כז ב): "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי", אך לאחר מכן ציווה על בנו להביא לו ציד כדי שיברך אותו לפני מותו. חז"ל גם הסבירו, שהוא התחיל להתכונן מסיבה תורשתית: " "אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן; ויצחק היה בן קכ"ג... אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא" " (רש"י בשם רבי יהושע בן קרחה) .

גם יעקב אבינו התכונן למותו: הוא ציווה על יוסף שיקבור אותו בארץ כנען (בראשית מח), ובירך את כל בניו (בראשית מט).

אם כך, עת למות היא הנחיה מעשית - להתכונן למוות בעת שאדם מתקרב לגיל שבו נפטר אחד מהוריו.

עת ללדת ועת למות

מה משמעות הניגוד בין עת ללדת לבין עת למות?

1. כפי שפירשנו למעלה, הניגוד מלמד על החשיבות העצומה שהתנ"ך מייחס להולדה. הולדה היא החיים, ומי שאינו יולד חשוב כמת.

ויש שפירשו את " עת ללדת " כסמל לכל יצירה. חיים הם ח דוות י צירה י יחודית מ שמעותית, וכשאין יצירה יש מות - מ עצורים ות סכולים (אלחנן לוטוק, ע"פ דוד בן יוסף) .

2. ויש שפירשו ש" עת ללדת " משמעה כמו "עת להיוולד": " "הזכיר ראשית האדם וסופו" " ( אבן עזרא ) . לפי פירוש זה, אין בפסוק הנחיה מעשית כי האדם אינו יכול לקבוע מתי ייוולד, וייתכן שהקטע מלמד בדיוק את זה, שהעתים אינן ביד האדם: כמו שהאדם אינו יכול לקבוע מתי ייוולד ומתי ימות, כך הוא אינו יכול לקבוע מתי יצטרך לנטוע ומתי יצטרך לעקור נטוע, כי ה' קובע הכל מראש.

3. ויש שפירשו ש" עת למות " מתייחסת לאותו תינוק שנולד ב" עת ללדת ": " "בשעה שנולד בן לאדם, הוא שמח... ואילו היה משים אל ליבו בשעת משתה ושמחה שבן זה הנולד לו סופו למות, לא היה שמח עליו אילו היה זוכר שיבוא עתו למות" " ( רבי יוסף קרא ) .

לפי זה, הפסוק מלמד לשמור על איזון רגשי - לא לשמוח יותר מדי בלידה, ולא להצטער יותר מדי במוות, כי גם ללידה וגם למוות יש זמן.

4. ויש שפירשו ש" עת למות " משמעה כמו "עת להמית": בעת שלום יש לעסוק בהולדה, ובעת מלחמה יש לעסוק בהרג של האויב (הובא בפירוש דעת מקרא) .

  • אולם בפסוק הבא נאמר בפירוש עת להרוג, ולכן לא מסתבר שיש להוציא את המשפט עת למות מפשוטו ולפרש שגם הוא אומר אותו הדבר.

5. וחז"ל דרשו: " "אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו; מה בשעת לידתו נקי, אף בשעת מיתתו נקי.." " (רבי ברכיה, דברים רבה ז ה ) .

עת לטעת ועת לעקור נטוע

החצי השני של הפסוק משווה בין חיי האדם לבין חיי העץ: גם לעץ יש זמן שבו ראוי לנטוע אותו, ויש זמן שבו ראוי לעקרו - כאשר אינו עושה עוד פירות: " "אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו, כי הנה הנטיעים כן הם" " ( אבן עזרא ) ,

ויש שפירשו  " "עת לטעת - בעת שלום, ועת לעקור נטוע - בעת מלחמה" " ( רשב"ם ) ;

  • אולם, מהתורה ניתן ללמוד שגם בעת מלחמה יש חשיבות לנטיעה, כמו שנאמר בפרשת הפטורים משירות קרבי, (דברים כ ו): "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ - יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ"

ויש שפירשו את הנטיעה והעקירה על עמים: " "עת לטעת - גוי וממלכה, ועת לעקור - עת יבא להעקר" " ( רש"י ) , ודבריו מסתמכים על נבואות ירמיהו וגם על המשל בתהלים:

  • (ירמיהו א י): "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ"
  • (ירמיהו לא כז): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ, כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'"
  • (ירמיהו מה ד): "כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' 'הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא, וְאֵתה תבקש לך גדולות?! אל תבקש!...'"
  • (תהלים פ טז): "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ, וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ"

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל


מקורות

על-פי מאמר של מחברים שונים שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 1999-11-01.






קישורים

פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=קטגוריה:קהלת_ג_ב&oldid=1107732"