קטגוריה:ויקרא א ב

מפרשי רש"י

[טז] אדם למה נאמר. פירוש, דהוי ליה למכתב 'איש כי יקריב מכם קרבן'. ומה שאמר 'אדם למה נאמר', הלשון משמע אדלעיל קאי, היינו שמביא ראיה לדבריו דבקרבן נדבה איירי, דהא כתיב "אדם כי יקריב", ולמה נאמר "אדם", אלא 'מה אדם לא הקריב מן הגזל, אף אתם לא תקריבו'. ואי בחובה איירי קרא, פשיטא שאין לו להקריב מן הגזל, שאיך יפרע חובתו בדבר שאינו שלו. ויותר מזה, שאין יוצאין ישראל ידי חובותיהן בנדרים ובנדבות, ובודאי אינו יוצא ידי חובתו בקרבן גזול. ועוד, כיון שבא להקיש לאדם, על כרחך בנדבה איירי, דומיא דאדם שלא אתי קרבן חובה, שלא נצטווה עליו:

[יז] יכול אף חיה וכו'. פירוש, שנאמר דחיה בכלל בהמה (בבא קמא דף יז:), ומותר להקריב קרבן מחיה, תלמוד לומר "בקר וצאן". ואם תאמר, לכתוב "בקר וצאן" ולא לכתוב "בהמה", ואין זה קשיא, דהווה אמינא הוא הדין חיה, אלא שדיבר הכתוב בהוה, שהבהמה היא עם האדם, והחיה אינה במצוי, ולפיכך כתב כלל ואחר כך פרט ללמוד דדוקא הבקר והצאן, ולא מידי אחריתי:

[יח] את הרובע וכו'. ואין להקשות דאם להדיוט אסור, לגבוה לא כל שכן, דיש לומר שהכתוב בא לומר היכי שנרבע על פי בעלים, דנרבע על פי בעלים אינו חייב מיתה, דדרשינן (סנהדרין דף ב.) "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כ"א, כ"ט) כמיתת הבעל כך מיתת השור, מה מיתת הבעל על פי שני עדים דווקא (סנהדרין דף ח.), כך מיתת השור על פי שני עדים. וכהאי גוונא אינו אסור להדיוט, שאינו אסור להדיוט אלא אם כן נגמר דינו למיתה, ולגבוה אסור אפילו על פי בעלים וקודם שנגמר דינו. ובפרק כל האסורים (תמורה דף כח.) מקשה דלמה לי קרא, דהא בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול להקרבה (רש"י פסוק ג), נעבדה בו עבירה לא כל שכן, ומתרץ לא אם אמר בבעל מום שמומו ניכר בגלוי, אבל רובע ונרבע שאינו בגלוי - צריך קרא:

[יט] להוציא את הנעבד. ובבריתא פרק כל האסורין (תמורה דף כח:) והלא דין הוא, ומה אתנן זונה ומחיר כלב שציפוי שלהן אינו אסור, שאם צפה האתנן אחר שנתן לה אינו אסור לעשות ממנו רקיעין למזבח, נעבד שציפוי שלו אסור, דכתיב (דברים ז', כ"ה) "לא תחמוד כסף וזהב עליהן", וילפינן מזה (תמורה דף כח:) דציפוי נעבד אסור, לא כל שכן שיהא אסור למזבח, ומתרץ דהווה אמינא שאין הציפוי נאסר אלא בעבודה זרה שאין בו רוח חיים, אבל ציפוי שיש בו רוח חיים שמא הנעבד אינו אסור, כיון שיש בו רוח חיים, וגם אין הציפוי שלו אסור, ולפיכך צריך קרא למעוטי נעבד שגם בעל חי דין נעבד יש לו. והשתא דממעטינן נעבד יש לומר דאף ציפוי שלו, דהא נעבד נקרא, שאסרתו תורה למזבח:

ובפרק כל האסורין (תמורה דף כח:) מפרש למה ממעט מיתורה ד"מן הבהמה" רובע ונרבע, ומיתורה ד"מן הבקר" להוציא הנעבד, וקאמר אצל רובע ונרבע כתיב (להלן יח, כג) "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה", דרשינן "מן הבהמה" למעט רובע ונרבע, וגבי נעבד כתיב לשון בקר, "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים ק"ו, כ'). והתם נמי מפרש דלכתוב רובע ונרבע ולא בעי נעבד, או לכתוב נעבד ולא בעי רובע ונרבע, ומתרץ דאי כתב רובע ונרבע, הווה אמינא דווקא רובע ונרבע, שבין הבהמה שלו ובין של אחרים נעשית הבהמה רובע ונרבע, לאפוקי נעבד, שדוקא אם הבהמה של עובד נעשית הבהמה נעבד, שאין האדם אוסר דבר שאינו שלו (פסחים דף צ.), ולכך כתיב נעבד. ואי כתב נעבד, הווה אמינא דוקא נעבד שציפוי נעבד אסור, אבל רובע ונרבע שאין ציפוי שלו אסור, קא משמע לן. ועל כרחך הך נעבד אינו אסור בהנאה להדיוט, דבעלי חיים אינם אסורים בהנאה, דאם לא כן, אם להדיוט אסור - לגבוה לא כל שכן:

ואין להקשות, כיון דיש ברובע מה שאין בנעבד, ויש בנעבד מה שאין ברובע, אם כן שקולים הם, ויבואו שניהם מן חד קרא, דאין זה קשיא, דאיך נאמר בזה שקולים, דחומרא דרובע דנאסרה הבהמה בין שלו ובין של אחר הוא חומרא מחוץ, שאינו ברובע ונרבע עצמו, וכן חומרא דנעבד דציפוי שלו נאסר הוא חומרא מחוץ. ואי כתב רק חדא, הווה אמינא דחומרא דנעבד - דציפוי שלו נאסר, דאין זה לנעבד גופיה רק לצפוי שלו, אינה נחשב חומרא, וחומרא דרובע שנאסר אפילו הבהמה של אחר - נחשב חומרא שפיר. אי נמי אפכא, דהווה אמינא דזה נקרא חומרא דלא מבעיא דהוא נאסר, אלא אפילו צפוי שלו נאסר, אבל דבר זה, שהבהמה נאסרת אפילו אינו שלו, אינו חומרא בגוף הוא. רק אם היו החומרות בעצמו של רובע ונרבע, ובעצמו של נעבד, אז שייך לומר שקולים, אבל היכי דהחומרות אינם בעצמו, אמרינן דהא הוי חומרא אבל אידך לא הוי חומרא. דגבי שן ורגל דאמרינן (בבא קמא דף ג.) שן יש הנאה להזיקו ורגל היזקו מצוי, בזה אמרינן שקולים הם ויבואו שניהם (שם), אבל לא בענין זה:

[כ] להוציא את המוקצה. שהקצוה לעשות ממנו תקרובת עבודה זרה. דמרובע ונרבע לא מצינו למילף, דרובע אף על גב שהקדישוה ואחר כך נרבעת פסולה, הקדישוה ואחר כך הקצוה לא נעשית מוקצה לעבודה זרה, שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. ומנעבד לא מצינו למילף, דצפוי נעבד אסור, וציפוי מוקצה אינו אסור. ולכך צריך קרא למוקצה. ואי כתב "מן הצאן", לא הוי מוקמינן קרא במוקצה אלא במאי דמסתבר יותר, דהיינו נעבד או רובע ונרבע, לכך איצטריך כולהו:

[כא] להוציא את הנוגח. ובפרק כל האסורין (תמורה דף כח:) מפרש דלא מצי למילף נוגח שהמית מכל הני, דמה להנהו שכן עשה בהם שוגג כמזיד ואונס כרצון, דאפילו אנסה האשה הבהמה והביאה בהמה עליה, הבהמה יש לה דין רובע, אבל בנוגח, דווקא שהמית מעצמו, אבל אם היה מגיחין אותו עד שנגח והמית פטור, דכתיב (שמות כ"א, כ"ח) "כי יגח" - מעצמו, ולא שמגיחין אותו אחרים (בבא קמא דף לט.). ואי הוי כתב מיעוטא דנוגח, לא הוי מוקמינן ליה בנוגח, אלא במסתבר:

[כב] כשהוא אמר למטה מן הבקר. פירוש, דהוי מצי למכתב (בפסוק ג) 'אם עולה קרבנו בקר זכר תמים יקריבנו', מאי "מן הבקר" (כ"ה ברא"ם):

[כג] להוציא את הטריפה. ואם תאמר, ומה בעל מום שאינו אסור להדיוט - אסור לגבוה (להלן כב, כ), טריפה שאסורה להדיוט (שמות כ"ב, ל') - אינו דין שתהא אסורה לגבוה, ומתרץ בגמרא בפרק קמא דמנחות (דף ו.) דמה לבעל מום שכן המקריב פסול כשיש לכהן מום כמו הנקרב, אבל טריפות אינו פסול בכהן המקריב. ואם אמרת יוצא דופן יוכיח, שפוסל לגבוה אף על גב שלא עשה המקריב כמו נקרב, שכהן יוצא דופן כשר, מה ליוצא דופן שאינו קדוש בבכורה, תאמר בטריפה שיש בה בכורה, בעל מום יוכיח, וחזר הדין, אף אני אביא טריפה. דאכתי איכא למיפרך, מה להצד השוה מומם ניכר, דבעל מום ניכר, ויוצא דופן נראה שיצא דופן, אבל טריפה הוא בבני מעים, לכך צריך קרא. ומקשה למה לי קרא, "ממשקה בני ישראל למנחה" (יחזקאל מ"ה, ט"ו) נילף דווקא מן המותר לישראל אבל לא מן האסור לישראל, ומתרץ בגמרא שם שמא דווקא כשנטרפה ואחר כך הוקדשה, שאין הקדש חל עליה, אבל אם הוקדשה ואחר כך נטרפה מותר, ד"משקה בני ישראל למנחה" איירי בתחלה:

ואם תאמר, אם כן ברובע ונרבע, ובנעבד, ובמקוצה, שמא אינם אסורין אלא דוקא כשנעשה הפסול ואחר כך הוקדש, אבל אם הוקדש ואחר כך נעשה הפסול שמא אינו אסור, ונראה לתרץ דבשום מקום אין לחלק בין נעשה הפסול ואחר כך הוקדש [להוקדש ואחר כך נעשה הפסול], דמאי שנא, אלא דלא נוכל למילף "ממשקה בני ישראל למנחה", דקרא דהתם איירי שאין קדוש, ולפיכך צריך קרא, אבל איסור נעבד, ואיסור מוקצה ורובע ונרבע, אין חילוק בהם:

והא דמעטינן מקרא אחריני בפרק יוצא דופן (נידה דף מא.) רובע ונרבע ונעבד ומוקצה בהקדישן ואחר כך נעשה הפסול, היינו לענין שאם עלו ירדו מן המזבח, אבל שלא יקרבו - זה פשיטא שאין חילוק בין שנעשה קודם ובין אחר כך. אבל "ממשקה ישראל" מיירי במקדיש דבר שהוא מותר לישראל, דזה הוא קודם הקדשן צריך שיהיה מדבר שהוא מותר לישראל. ובפרק יוצא דופן תרצו התוספות (שם ד"ה היינו) בענין אחר, דתרצו דהשתא דכתיב גבי טריפה דאסורה אפילו הקדישה ואחר כך נטרפה - ילפינן מזה גם כן לרובע, דהא בקרא כתיבי כולהו כחד. ולפי הנראה אין צריך:

[כד] מלמד ששנים וכו'. דאם לא כן, 'תקריב' מיבעי ליה, מאי "תקריבו" לשון רבים:

[כה] מלמד שהיא באה נדבת ציבור. אף על גב שכבר למדנו ששנים מביאין נדבה, ובודאי אין חילוק בין שנים ובין עשרת אלפים, דודאי בזמן שהם במספר נקראים 'קרבן יחיד', אבל ציבור, שאין להם מספר מפורש, לאו יחידים הם, והווה אמינא שאין עולה באה בציבור, דכתיב "אדם", דמשמע יחיד. ותרי קראי צריכי; דאי כתב רחמנא "תקריבו", הווה אמינא דווקא שנים או אלף מביאין קרבן נדבה, מפני כי דין שניהם שוה, ואין חילוק ביניהם, וכיחיד דמיא. אבל קרבן ציבור, דיש חילוק ביניהם, דהא בקרבן יחיד יש סמיכה, ובקרבן ציבור לא תמצא סמיכה חוץ מן פר העלם דבר דיש סמיכה, וכיון דלא דמיא לקרבן יחיד, והכתוב אמר "אדם כי יקריב" דמשמע יחיד, או דין קרבן יחיד, והיינו כשאינו נדבת ציבור, אבל נדבת ציבור לא, לכך צריך "קרבנכם" (כ"ה ברא"ם):

[כו] היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות. פירוש, אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים, וכשמגיע ראש חודש ניסן, וצריך להביא מתרומה חדשה, אין מביאין מאותם שהיו בלשכה, אלא מביאין מותרות קיץ המזבח. ופירוש 'קיץ' - תאיני חיוורתא נקראים 'קיץ', וזה המין מן התאנים האדם אוכל אותם בקנוח סעודה, לא לשם סעודת קבע. כך אלו המותרות אינם עיקר קרבן, שעיקר הקרבן הוא קרבן חובה, ואין זה רק לשם נדבה: