קטגוריה:דברים לב לד

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

הלא הוא כמוס עמדי וגו' עד סוף השירה. זהו החלק הששי בגאולת ישראל ונקמת האויבים. יאמר שאל יחשוב אדם שנשכחו לפני עונותיהם ותועבותיהם של האומות האלה. כי באמת הלא הוא כמוס עמדי. וחוזר כנוי הוא ליין תנינים אשר זכר. כאלו אמר אותו יין תנינים שהוא רמז אל המעשים שעשו לישראל וראש פתנים אכזר שהוא משל לאכזריותם ורוע פעולתם. זהו כמוס עמדי וחתום באוצרותי. להשקות אותו אליהם ושתו ולעו והיו כלא היו. כי אמדוד אותם מדה כנגד מדה. וכמאמר ירמיה (איכה ד׳:כ״א) גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי. ופירש צורך החתימה והשמירה באמרו לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם. רוצה לומר כי לי תאות הנקימה והשלום מהאויבי' לעשות בזמן הראוי אליו והוא לעת תמוט רגלם שהוא לעת שתתמלא סאתם ולעת שישלם זמן ממשלת' הנגזרת עליהם. וכענין שאמר (ירמיהו כ״ז:ז׳) ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא. ואמנם אמרו כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו. פירשו המפרשים כי מעת שיתחיל רגלם להתמוטט לא יתאחר יום אידם וחש ומהרה יבאו למה העתידו' מהנקמה והשלום שאני מיעד בהם והוא כמו שנבא ישעיהו (סימן ס"ד) בסוף דברי נחמותיו בפרשת נדרשתי ללא שאלו וגו'. הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי אל חיקם. ואמנם אמרו כי ידין ה' עמו כוון בו בלא ספק ד' כוונות עצומות:

הא' שנתן הטעם על מה שעזב הקב"ה את עמו כל הזמן ההוא לסבול עול האומות באמרו כי ידין ה' עמו וגו'. ר"ל שהש"י רצה לעשות דין בעמו על עונותיהם. ולכן עשו מירוק עונות בגלות. וזהו מה שאמר ישעיהו ג"כ באותו מקו' הנזכר עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות וחרפוני ומדותי פעולת' ראשונה אל חיקם. ר"ל כי בראשונה ישלם לישראל כפעלם וידין ה' עמו. ואחרי זה על עבדיו יתנחם ויקח נקמתן מהיהודים:

והכונה הב' שידין ה' עמו על כל הרעות אשר קבל ויראה כי לקה כפלים בכל חטאתיו ולכן על עבדיו יתנח' וישוב לשוש עליהם לטוב וכבר העירו חז"ל על הדין הזה אמרו בספרי עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שנה במי אם ישראל קלקלו לפני המקו' אם המקו' שנה בהם בישראל שהוא אומר ויגידו שמים צדקו הוי אומר ישראל קלקלו לפני המקום ואין המקום שנה בהם הדא הוא דכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני ה' לא שניתי:

והכוונה הג' הוא מה שפירשו המפרשי' שאמרו כי ידין ה' עמו ר"ל יקח דין עמו והוא כמו (תלים מ"ג) שפטני אלהים וריבה ריבי, ואני אחשוב שמאמ' כי קרוב יום אידם הוא סמוך עם כי ידין ה' עמו יאמר כי חיש ומהרה יבאו הדברים העתידים לבא כאשר ידין עמו ויתנחם על צרות עבדיו ורעתם וענין זה כי השם יתברך יאריך אפו לעוברי רצונו בעוד שישראל אינם ראויים להגאל. האמנ' כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם הנה אז ישלם להם גמולם. ויהיה לפי זה כי קרוב יום אידם נתינת סבה. וכי ידין ה' עמו משמש בלשון כאשר שיהיה זה כאשר ידין עמו וגו' וכבר זכר המשורר זה הפסוק עצמו באמרו (שם קל"ה) כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם עצבי הגוים וגו' כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם. בית ישראל ברכו את ה' וגומר. רוצה לומר שכאשר ידין ה' את עמו עם אויביהם אז ידינם גם כן על עצביהם שהם כסף וזהב ויגזור המשפט שכך יהיה כל אשר בוטח בהם ואז ישראל ברכו את ה':

ורמז עוד בזה כוונה רביעית על מה שקובל באומה שתהיה תחיית המתים ויום הדין קרוב לגאולת ישראל וקבוץ גליות. ולזה אמר כי ידין ה' עמו בתחייה כאשר על עבדיו יתנחם בגאולה. והנה זכר שיתנחם השם יתברך על עבדיו לסבות:

האחת כי יראה כי אזלת יד רוצה לומר שאזלת יד ישראל וכחה ואפס עצור ועזוב רוצה לומר כי אין בתוכם לא מלך ולא שר ולא שוטר ומושל עומד בפרץ כי זהו בכלל אפס עצור ועזוב מלשון (שמואל א ט׳:י״ז) זה יעצור בעמי. ועזוב הוא מלשון עזר כמו שפירשנו (פ' משפטים) בעזוב תעזוב עמו. וגם ירמוז באפס עצור ועזוב שיתדלדלו ישראל בעניו' נמרץ כאשר אנחנו היום הזה בעונותינו שאין דבר עצו' באוצרותיה' והעצור והעזוב כל ואפס. וכאמרם (סנהדרין ד' צ"ז) אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס שהוא כפשוטו בלי ספק ועליו נאמר כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב:

והסבה השנית היא ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. רוצה לומר מפני שיראה גם כן מה שאמר האויב כנגד ישראל אי אלהימו צור חסיו בו. אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. רמז לקרבנות ונסוך היין שהיו עושין במקדש וישחקו מישראל באמרם אי אלהי יעקב אשר הקרבתם לפניו כמה קרבנות ונסוך היין יקומו עתה ויעזרו אתכם ויהיו עליכם סתר' בעת צרותיכם. וכן בדברי דוד (תלים ע"ט) למה יאמרו הגוים איה אלהיהם. עד שאמרה מרתא בית בילגה כשטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם כדאיתא (דף נ') בסוף מסכה סכה. וכאשר יחליטו האומות המאמר הזה בבזיון הש"י וחרפתו הוא העת המיועד שיעשה בו השם למען שמו הגדול. והש"י ישיב על זה ראו עתה כי אני אני הוא. רוצה לומר האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם כמו שאמרתם ואין אלהים עמדי. כי אני יחיד ולא כמו שאמרתם חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם כמו שאמרתם הכל בלשון רבים ראו עתה כי אני יחיד ולא רבים. אני אמית ואחיה ר"ל אני הוא מי שעשיתי את ישראל כמתי' כמו שנאמר (איכה ג׳:ו׳) במחשכים הושיבני כמתי עולם ולא אתם בגבורתכ'. ואני אחיה אות' עתה ואגאלם. אני מחצתי אותם בגלותם ואני ארפא כמו שנא' (ישעיהו ל׳:כ״ו) ביום חבוש ה' את שבר עמו מחץ מכתו ירפא. אבל דעו כי כאשר עשיתי להם כן אעשה לכם ואין מידי מציל ורמז ג"כ בזה המאמר סמיכות זמן התחייה לזמן הגאולה. ולזה אמר אני אמית ואחיה בתחיית המתים. מחצתי ואני ארפא בגאולת העם ואין מידי מציל את עוברי רצוני. ואמרו כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם אמרו המפרשי' שהוא כדרך הנשבע שירים ימינו לשמי' וישבע. ויותר נכון לפרש שאפילו יעזרו אותם מערכו' השמים או שהככבים ממסלות' ינגדו בגאולה לא תמנע מפני זה כי אשא ידי עליהם ואבטל כל ממשלת' וזה אמרו חי אנכי לעולם ולכן אהפוך משפטי המערכות השמימיות לקיום רצוני וחפצי. ורבי אברהם פירש חי אנכי לעולם שהוא ענין השבועה כמו שאני חי כן אעשה זה. והנכון שיאמר האם חשבתם שכבר נתבטל יכלתי והייתי כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע וכמת ראו עתה כי אני אני הוא מה שהייתי בימים הקדמונים בשורי על אהלי ישראל. ואלהי האומות ושריהם מליצים עליהם טובה ולא יועילו להם דבר כי אין אלהים עמדי ואין מי ימחה בידי. ולכן אני אמית לאומות ואחיה לישראל ולאותם שמחצתי אני ארפא ואין מידי מציל כי חי אנכי לעולם ועד. והרמב"ן ז"ל כתב כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל הנקרא יד ה' ועתה בעת רצון ישאנה אל השמים העליונים והוא היד הגדולה הנלחמת לישראל שראו ישראל על הים ושזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה את ידי החזקה אם שנותי ברק חרבי. רוצה לומר בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפט של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם. ועם היות שורש דבריו בחכמת הקבלה נאים הדברים בעצמם ואפשר לפרש אם שנותי ברק חרבי מלשון שנוי ואין מלת אם להיות הדבר מסופק. אבל הוא לשון כאשר. כמו ואם יהיה היובל לבני ישראל אם כסף תלוה את עמי. יאמר כאשר אשנה ברק שעד עתה היה הברק כנגד ישראל ואשנה אותה כנגד האומות וגם זה לא בכעס וארך אפי' כי אם שתאחז במשפט ידי וכפי שורת הדין אתנהג בדבר הנה אז בלי ספק אשיב נקם לצרי וגו'. כי זו היא גזרת המאמר וענינו אשיב נקם לצרי. שהם האומות המרשיעו' והמצירות יותר לישראל במעשיהם ולאחרים שלא הצרו במעשיהם כל כך אבל במחשבותם ואמונותיהם היו שונאי ה' ואויבי אומתו אמר ולמשנאי אשלם רוצה לומר שישלם להם כפי מעשיהם. וביאר שהנקמה לא תהיה בגלות ארוך כמו שהיה לישראל כי אם במכת חרב והרג ואבדן גדול. וזהו אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר וכל זה דבור המשליי בכלי הגבור. וביאר סבת דם החצים באמרו מדם חלל ושביה. רוצה לומר מסבת החללים שהרגו מישראל והשבויי' ששבו מהם וביאר בשר החרב באמרו מראש פרעות אויב. רוצה לומר שהנקמה והפרעון מהאויב יהיה בהתיז את ראשו בסבת הפרעות והנקמות שעשו בישראל. ואמר אחר זה הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וגו'. להגיד שעושי הרע בעיני ה' עם היות שינקם הש"י מהם והנה לא יצרו לישראל על זה ולא ישנאהו עליו אבל ישתדלו להחניף את ישראל ולרצותם כדי שהם ירננו וזה על שלשה דברים. הא' נקמת דם השפוך מישראל וזהו כי דם עבדיו יקום. הב' שה"י ישיב נקם לצריו על מה שעשו ודברו כנגדו לא בעבור נקמת ישראל כי אם בעבור חלול כבוד השם. והג' וכפר אדמתו עמו רוצה לומר שיכפר השם יתברך לאדמתו ולעמו וישיבהו על הארץ לבטח. הנה אם כן כמו שבאו ורננו עד הנה השמחים לעשות רע בעמל ישראל יראו עכשו וירנינו את עמו זה על שלשת הדברים האלה. על נקמת המתים בגלות שישפך דם פועלי און על נקמתם. ועל נקמת חלול השם. ועל כפרת העם והארץ. שעם היות כלם עונשים גדולים אליהם לא יעצרו כח להתרעם ולהתלונן אבל בהפך שירנינו את עם ה'. ואפשר לפרש וכפר מלשון טהרה כמו שפירשו ר"א. וטהר את אדמתו עמו ושעם ה' יטהרו את הארץ מגלולי העמי' שישבו עליה בזמן הגלות. הנה יצאו לנו מדברי השירה הזאת ז' כללים באמונתנו:

האחד שהנקמה והשלום עתידים להיות בהכרח בכל הצרי' אותנו וכמו שאמר לי נקם ישלם. ואמר אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וגו' והכלל הזה מבואר ידוע שלא נתקיים בבית שני ולא בזמן אחר:

הכלל הב' שנקמת האויביהם וגאולת ישראל יש להם זמן מוגבל וידוע נגזר בחכמתו העליונה אי אפשר שיעבור ממנו ולא גלה אותו לשום נוצר. והתבאר זה מאמרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי כלומר שהיה סתום וחתום שלא ידעהו אדם וכמו שאמר לדניאל (סימן י"ב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. ואמר עוד מסכים לזה לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם והרי שיש לדבר עת ידוע וזמן מוגבל לא ידעהו בלתו. וגם זה מורה שלא נאמר זה על פקידת בית שני כי היה יודע כל שער עמי כי לשבעים שנה יפקדו:

הכלל הג' שגאולת ישראל תהיה אחרי שכפי הדין ירצו את עונם ויקחו ככל חטאתם. וכמו שאמר כי ידין ה' עמו כפי הכונה הראשונה. והב' שזכרתי בפירושו. ואמר כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב כי יגיע מצבם לתכלית הפלגת השפלות ואז כפי הדין יזכו לגאולה. ומסכים לזה אמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והיה זה אחרי שאמר ואשיבה ידי עליך ואסירה כל בדיליך וגו'. וגם זה לא נתקיי' בבית שני כי לא ירדו ישראל קודם בואם לבנין הבית לדלות ולשפלות המופלג אבל היו בבבל בעושר וכבוד ומעל' רבה כאשר נפקדו:

הכלל הרביעי שבגלותנו זה תמה זכות אבות כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ואין לנו הצלה מיד העמי' רק בעבור שמו הגדול והתבאר זה מאמרו לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. ואמר גם כן על זה עצמו ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה. ראו עתה כי אני אני הוא וגו'. ומסכים לזה אמר יחזקאל הנביא (סימן כ') וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרככם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל. וכן אמר עוד ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים. וכבר נתן הרב טעם נכון ונכבד בזה מאשר האומה הישראלית היא המפורסמת והמודיעה אמתת השם יתברך ואמונתו ובבטולה תהיה בריאת המין האנושי לבטלה:

הכלל החמישי שתחיית המתים תהיה סמוכה וקרובה בזמן לקבוץ הגליות. והנה יראה זה מאמרו כי ידין עמו ועל עבדיו יתנחם. ואמר אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. וכבר העיר עליו המלאך (סי' י"ב) לדניאל באמרו ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וכדברי ישעיהו (סימן כ"ו) יחיו מתוך נבלתי יקומון וגו'. ואמר (שם כ"ז) ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' וכמו שפירשתי בספר ישעיהו:

והכלל הששי שהגאולה והכפרה אשר ידענו בשיר' הזאת אינה בתנאי התשובה ולא כשנשמע בקול ה' ונשמור מצותיו ונעבדהו אבל השירה הזאת אינה רק שטר עדות שנעשה הרעות והחטאים עד אין די. ושהוא יתעלה יעשה בנו בתוכחות חימה ועונשים רבים אבל לא ישבית זכרוננו מני ארץ. ושאחרי כן הוא יתברך למען שמו הגדול ובלתי החל לעיני הגוים ישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה ויכפר על חטאתינו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ואם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה אמרו בספרי גדולה שירה שיש בה מעכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא וכמו שזכר כל זה הרמב"ן ז"ל:

הכלל השביעי שכל דברי השירה הזאת נתקיימו ולא יפול דבר ממנה ארצה לא במה שיעד מירושת הארץ ודשנותה והצלחותי' שהוא חלק החסדי' ממנה כי כלם נתקיימו בשלמות רב. ואם בעונות והחטאים שיעשו מהעכו"ם. ומהשדי' האנשים והנשים שהוא חלק הפשע הכל בא כמו שספר. ואם בעונשים הרעות והצרות שיעד עליהם שהוא בחלק הענש כי בכלם לקו וזה אם בבית ראשון ואם בבית שני ובגלות. ומאחר שראינו שכל חלקי השירה ויעודיה נתקיימו ככל הכתוב בה ראוי שנאמין אמונת אומן שגם כן יתקיים החלק האחרון ממנה מהגאולה ונקמת האויבים. ומה נמלצו דברי הרמב"ן שכתב ז"ל. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מהחוזים בככבים שהגיד מראשית היו ראויין להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה ולא נפל דבר אחד. אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו נאמן ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו. ע"כ. הנה נתתי לך בדבר הזה ז' הכללים הכוללים אמתת השירה ויעודיה והם באמת לכל בעל דעת ז' פנינים יקם ה' את דברו הטוב אמן: