קטגוריה:דברים כה ב

מלבי"ם - התורה והמצוה

"והיה אם בן הכות הרשע ". שעיינו בהל"ת (=בהלא תעשה) שעשה, ויש בו מלקות.

והפילו . אין לפרש כפשוטו, שיפילו לארץ כדרך הנופלים והיה מושכב,

• א) משום שנלמד להלן, שילקהו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו, שא"א כשהוא שוכב.

• ב) כי שרש נ.פ.ל. יורה רק כשהתנועע ממקומו, וע"פ רוב אמר על המקום ששם נפל, כמו " נופל בשדה ", ועוד הרבה. (ובזה יתיישב, מה ש" ותפול מעל הגמל " (בראשית כד סד), תרגם אונקלוס "ואתרכינת מעל גמלא", מפני שלא נזכר להיכן נפלה; וע"י נס לא נפלה לארץ, או שהעבדים הקימוה). וכן כאן, דכתיב " והפילו ", ולא אמר להיכן, פי' שינענעוהו ממצבו הראשון. וזה שאמרו, "לא עומד ולא יושב (וכ"ש לא שוכב, גם מפני טעם הא'), אלא מוטה".

השופט והכהו . לא שהשופט בעצמו יפילו ויכהו, שא"כ לא היה לומר " לפניו ", שאם הוא המכה, מוכרח שיהיה לפניו! ואף שחז"ל אמרו, ש" לפניו " קאי על המוכה, שיכהו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו; אבל א"כ, היל"ל לכתוב "מלפניו" ולא " לפניו "! ע"כ שרק ע"פ צוויו נעשה, ולכן יקרא שהוא המפיל והמכה, כאשר נתבאר לעיל, גבי " כי תקצור ".

לפניו . קאי על השופט, שתהיה ההכאה בפניו, שיהיה באותו מעמד. ולא כדיני נפשות שא"צ להיות בשעה שימיתוהו. מפני ששם אחת דתו להמיתו, ורק אולי ימצא לו זכות מוסרים עמו שני ת"ח, אם יראו שיש ממש כדבריו - יחזירוהו. אבל המלקות, שיש בו הרבה פרטים שהדיינים צריכים בעצמן לראות - שלא יכהו המכה יותר מכחו, וגם לא בפחות מכחו, וגם שאם יתקלקל ברעי יהיה נפטר, גם אם תפסק הרצועה או שיראו בו חשש סכנה יפסקו המכות, כי התורה לא צותה רק להכותו ולא להמיתו. אבל היה לכתוב "והפילו השופט לפניו והכהו", שיהיה סמוך " לפניו " אל " השופט ". ומדסמיך " לפניו " ל" והכהו ", שמדבר גם על המוכה, למדו שקאי גם על המוכה, שיכהו שליש מלפניו. (ויתכן שחז"ל ידעו מבנה האדם, שאם יוכה במק"א (=במקום אחד) , לא יסבול הל"ט מכות,

• א) שהמכות יהיו תכופות זו אחר זו, ולא יוכל השיב רוחו.

• ב) שיתהוה שם קבוצת הדם ויבא לדלקת. ואף אם תחלק המכות בג' מקומות מלאחריו, יעשה תנועה חזקה את הדם לצד פניו, לכן בהכרח שיכהו גם מלפניו להחזיר מרוצת הדם לאחריו. ומפני שמלפניו עצמות הצלעות אינם שלמים כמלאחריו, לכן אמר "שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו").

כדי רשעתו . " כדי " הוא משרש ד.י., ופירושו שההכאה תהיה די לרשעתו. ובכ"מ שיאמר "די" ולא אמר "והותר", פי' ולא יותר, כמו דבש מצאת אכול דיך .

במספר . יש הבדל בין מנה לספר. "מנה" יורה על המונה לדעת מה שיש לו, או מה שהוא נותן לו, ואז ידקדק אף באחת. ו"מספר", הוראתו סכום, ואז לא ידקדק באחת; וביותר יבא, על מי שרוצה לעשות דבר בסכום ידוע, ויש שהסכום מתחלק עוד לסכומים קטנים ומכולם יהיה סכום אחד. כמו וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים . (ויקרא כה ח) וספרתם לכם וגו' שבע שבתות (שם כג טו) (ומה שנאמר (שם טו כח) וספרה לה שבעת ימים , שלפ"ז היה לומר "ותמנה לה שבעת ימים"! אבל גם שם כל שבעת הימים הם סכום אחד, שאם תראה בהם תסתור הכל). וכן מונה מספר לכוכבים , פי' שיש להכוכבים כמה מספרים שהם סכומים גדולים, והשי"ת מונה המספרים. ו" מספר שמות " הנזכר כמה פעמים בסדר במדבר, פירושו שהיו יודעים בכל בית אב, כמה יש משם ראובן, וכמה משמעון וכדומה. ובכל א' מהשמות, ידעו גם שמות אבותם, וכשהיו צריכים לאחד, עי"ז היו מוצאים אותו. וזה שאמר לבית אבותם במספר שמות . (ובזה יובן מ"ש (הושע ב א) " והיה מספר ב"י ", ומסיים " ולא יספר ". וכפי שכתבנו שמספר הוא סכום, כך היא המליצה, שבאיזה סכום יסכמו ב"י?. ומסיים שידובר הסכום שלהם באלה הדברים, כחול היום אשר לא ימד ולא יספר ).

וא"כ " במספר " הנאמר כאן הוא סכום. ובזה סמכו חז"ל, שהמלקות יהיו משולשים - שלשה פעמים י"ג, שהם ל"ט. ואם אמדוהו שלא יוכלו להכותו רק כ', לא היה לוקה רק י"ח - ג' פעמים וי"ו. וגם מקום ההכאות נחלק לג' מקומות, שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו, היינו שליש בכל צד מכתפיו. וגם כולם הם סכום א' לכמה פרטי דינים. ומדלא אמר "מספר", רק " במספר ", נלמד שבא גם על המנין הפשוט,

• א'. פן יתן לו א' יתרה.

• ב'. שדרך כל מונה למנות במתינות, והמכה לא יכה עד שישמע מהמונה. ועי"ז יהיה להמוכה ריוח מעט להשיב רוחו אליו.

ויש שכתבו, כי אחרי שהמכה ישים מעינו במספר המכות, פן יטעה ויוסיף אחת ויתחייב גם הוא מלקות; ועי"ז יחלש מעט כחו, וירוח מה להמוכה. ונמצא ש"במספר" הוראתו על המנין, ודרך המונה להתחיל בא' ב' כסדר, וא"כ עד כמה יהיה מונה. ואמר הכתוב.