קטגוריה:בראשית מט ו

מקראות גדולות בראשית

תרגום

אונקלוס: בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה:

ירושלמי - יונתן: בְּעִטַתְהוֹן לָא אִתְרְעִיַית נַפְשִׁי וּבְמִכְנַשְׁהוֹן לִשְׁכֶם לְמֵחַרְבָהּ לָא אִתְיַחַד יְקָרָא אֲרוּם בְּרוּגְזֵיהוֹן קָטְלוּ מַלְכָּא וּשׁוּלְטָנֵיהּ וּבִרְעוּתְהוֹן פָּכְרוּ שׁוּר בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן:

ירושלמי (קטעים):

(בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - זה מעשה זמרי: כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו "זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?", אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד): "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב "בן יעקב".

"בקהלם" - כשיקהיל קרח, שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן, "אל תחד כבודי" שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א): "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא נאמר "בן יעקב". אבל בדברי הימים, כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דברי הימים א ו כב): "בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".

"אל תחד כבודי" - כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר "אתה, כבודי, אל תתיחד עמם!", כמו (ישעיה יד כ): "לא תחד אתם בקבורה".

"כי באפם הרגו איש" - אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז): "והכית את מדין כאיש אחד", וכן במצרים (שמות טו א): "סוס ורוכבו רמה בים", זהו מדרשו.

ופשוטו: אנשים הרבה קורא "איש", כל אחד לעצמו: באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג): "וילמד לטרוף טרף, אדם אכל".

"וברצונם עקרו שור" - רצו לעקור את יוסף, שנקרא "שור", שנאמר (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו".

"עקרו" - אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון ( יהושע יא ט): "את סוסיהם תעקר".

"בסודם אל תבא נפשי" - (ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו זו אסורה או מותרת אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך אל יזכר שמי בדבר שנא' זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב

"בקהלם" - כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן

"אל תחד כבודי" - שם אל יתיחד עמהם שמי שנא' בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נא' בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נא' (דברי הימים א ו) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל

"אל תחד כבודי" - כבוד ל' זכר הוא ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם כמו (ישעיהו יד) לא תחד אתם בקבורה

"כי באפם הרגו איש" - אלו חמור ואנשי שכם ואינם חשובין כולם אלא כאיש א' וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו) והכית את מדין כאיש אחד וכן במצרים סוס ורוכבו רמה בים זהו מדרשו ופשוטו אנשים הרבה קורא איש כל אחד לעצמו באפם הרגו כל איש שכעסו עליו וכן (יחזקאל י"ט) וילמד לטרוף טרף אדם אכל

"וברצונם עקרו שור" - רצו לעקור את יוסף שנקרא שור שנא' בכור שורו הדר לו עקרו אשרישו"ר בלע"ז ל' (יהושע יא) את סוסיהם תעקר

(בראשית מט ו): "בסודם אל תבוא נפשי" - אמר רב אהרן, שפירוש "אל תבוא נפשי" כמו (קהלת א ה): "ובא השמש", והטעם, שלא ארצה להיות חוץ מעצתם. והנה פירושו הפך הדבר, כי מה טעם לכלי חמס, והלא אמר לשניהם (בראשית לד ל): "עכרתם אותי". ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם. לולי חתת אלהים היו מסבבים להשחית הכל.

וכן פירש (בראשית מט ז): "ארור אפם" = "וברצונם עקרו שור ארור", כי אפם עז, ואלה פירושים קרים.

"בסודם אל תבא נפשי" - אמר רבי משה הכהן ז"ל, כי "כבודי" כמו נפשי, ורבים בספר תהלות כמוהו. ויפה פירש, כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות, (דברים לב ז): "שאל אביך", (במדבר כג ח): "מה אקוב".והנה:

• "בסודם" כמו "בקהלם",
• ו"תבא" כמו "תחד",
• ו"נפשי" כמו "כבודי".

ויאמר רבי יהודה בן בלעם הספרדי, שטעה רבי משה, כי כבוד הנפש הוא הגוף, כמו עדי בצואר, כטעם (תהלים קג ה): "המשביע בטוב עדיך", וראייתו: (תהלים ז ו): "וכבודי לעפר ישכן סלה".

ואני אומר, שרבי יהודה טעה, כי הנה הכתוב אומר (תהלים ל יג): "למען יזמרך כבוד", (תהלים טז ט): "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי" שהוא הגוף, וזה "כבודי לעפר" הוא על דרך משל, שיכניע נפשו עד העפר שאין למטה הימנו. והנה אתן לו עד נאמן, והוא: (תהלים קיט כה): "דבקה לעפר נפשי".

"תחד" מלשון יַחַד, ועל דעת רבי משה הכהן המדקדק ז"ל, שהנח הנעלם תחת אלף "אחד", וכן אמר על (בראשית מז יט): "לא תשם".

וטעם "בסודם" כמו (תהלים לא יד): "בהוסדם יחד עלי", אחר שכליהם הם חמס, אל תבא נפשי בסודם.

"הרגו איש" - שם המין, כמו (בראשית לב ו): "שור וחמור", והרמז על אנשי עיר שכם.

"שור" - חומה, וכן (בראשית מט כב): "צעדה עלי שור". וכבר ביארתי בספר מאזנים, כי החולם והשורק יתחלפו זה בזה.

ו"עקרו" - כמו (יהושע יא ו): "סוסיהם תעקר".

וזה אות כי עיר שכם גדולה היתה, כי היא מוקפת חומה.

שיטה אחרת

(בראשית מט ו): "בסודם ובקהלם לא באה נפשי וכבודי" - והנה הברכה שברכם, כי לא בא יעקב אבינו לקלל את בניו רק לברכם. על כן אמר:

כבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם (בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל (בראשית מט ז): "אפם ועברתם". וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".

וטעם (בראשית מט ו): "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" - שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם.

ואמר אונקלוס, כי טעם שוֹר כמו שוּר בשורק, מן (בראשית מט כב): "בנות צעדה עלי שור", ותרגם בו עוד "סנאה", מן (תהלים צב יב): "ותבט עיני בשורי". והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הרגם אנשיה. ויהיה "עקרו" מן (צפניה ב ד): "ועקרון תעקר".

ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א), כי שור גדול בבהמות, רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו", (עמוס ד א): "פרות הבשן אשר בהר שומרון". וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים.

והנכון בעיני, שהכתוב כמשמעו, אמר כי "באפם הרגו" כל "איש" באפם, "וברצונם", אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, "עקרו" כל "שור", רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה, לומר, כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה, אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. ו"עקרו" מן (יהושע יא ו): "ואת סוסיהם תעקר".

אך הכל לשון אחד וענין אחד. "וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" - שעשו החמס באפם שכעסו על שכם וברצונם שהם חפצים בו לא פשע המומתים ולא חטאתם ואמר אונקלוס כי טעם שור כמו שור בשורק מן בנות צעדה עלי שור (להלן פסוק כב) ותרגם בו עוד סנאה מן ותבט עיני בשורי (תהלים צב יב) והטעם שעקרו עיר מוקפת חומה את טפם ואת נשיהם אחרי הרגם אנשיה ויהיה "עקרו" מן ועקרון תעקר (צפניה ב ד) ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א) כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ כמו בכור שורו הדר לו (דברים לג יז) פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד א) וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו אמר כי באפם הרגו כל איש באפם וברצונם אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל ו "עקרו" מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו) אך הכל לשון אחד וענין אחד

ואמר:

• אל תשבחו אותם בממתיקי "סוד", מפני שלא גילו לאדם המרמה שעשו לאנשי שכם, להביאם בברית מילה כדי להרגם;
• ואל תפארו אותם להיותם חסים על "כבודם" במה שאמרו (בראשית לד לא): "הכזונה ייעשה את אחותנו";

כי:

• (בראשית מט ו): "בסודם" שעשו בזה "אל תבוא נפשי",
• "ובקהלם", שנקהלו על אנשי שכם להרגם מפני כבוד, "אל תחד כבודי".

ואמר "אל תבוא" ו"אל תחד", כאילו דיבר נגד נפשו וכבודו: "אל תבוא, נפשי!", "אל תחד, כבודי!".

לפי ש"באפם הרגו איש", רוצה לומר, אם עשו אותו מעשה באף ובחמה על חילול כבוד, היה להם להרוג את שכם בלבד, והייתי אז מודה כי באפם הרגו האיש ההוא; אבל שאר העם אשר בעיר, בהיותם נכנסים בברית האלהים, למה הרגו אותם? - אין ספק שלא באפם עשו זה, כי אנשי העיר לא חטאו בדבר ההוא, אלא "עקרו שור", רוצה לומר, את העיר כולה, כדי לגזול קניינה, כי היו "כלי חמס מכרותיהם".

ו"שור" הוא לשון חומה, רוצה לומר, חומת העיר; ועניינו, שהשחיתו העיר ההיא מעיקרה, ערו ערו עד החומה ויסודותיה, לגזול כל אשר בה.

וחז"ל אמרו, שהוכיחם בזה על עניין יוסף, ששמעון ולוי הם היו אשר אמרו (בראשית לז כ): "ועתה לכו ונהרגהו", ושזהו אמרו "וברצונם עקרו שור", שזהו יוסף, שהיה רב תבואות, מלשון (משלי יד ד): "ורב תבואות בכוח שור". ומפני זה אמר משה רבנו עליו השלום עליו (דברים לג): "בכור שורו הדר לו".

ולכן קילל עברתם וכעסם, כי הנה לא קילל את בניו חלילה, אבל על כעסם אמר (בראשית מט ז): "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".

גם אחשוב שהאשימם, לא לבד על מעשה שכם, כי אם גם כן על עניין שיטים, שהיו העוברים שמעונים, וכמו שכתב הראב"ע, מספרם לעד וגם נשיאם. וכן האשים את לוי בעניין קורח ועדתו, שהיו בני לוי הנקהלים על משה, אמר "ובקהלם אל תחד כבודי":

"כי באפם הרגו איש", וזהו בשכם, שהרגו כל אנשי העיר, ו"איש" שם המין, כמו "איש יהודה", שלא הבחינו בין צדיק לרשע, אלא להרוג כל איש.

"וברצונם עקרו שור", אמר על עניין השטים ועל מעשה קורח, ומילת "שור" הוא מלשון (במדבר כד יז): "אשורנו ולא קרוב", ולפי שבלעם צפה ברוח הקודש מעלת ישראל ובירכם, ואלה העוברים השמעונים עקרו הנבואה ההיא וברכתה, וכן קורח ועדתו היה ברצונם ודעתם לעקור נבואת משה, לכן אמר הזקן במליצתו "וברצונם עיקרו שור", רוצה לומר, ברצונם וכוונתם עקרו שור, שהוא כינוי לנביא הרואה, אם בלעם ואם משה, בנבואותיהם.

ולכן אמר "ארור אפם", שבו החריבו את שכם, "ועברתם", רוצה לומר, והעברתם על מצוות ה' על השטים, "כי קשתה", שכל-כך היתה אז קשה.

(בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי" -

• (סנהדרין קט, ב): "אמר ריש לקיש:... קרח - שנעשה קרחה בישראל; בן יצהר - בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים; בן קהת - בן שהקהה שיני מולידיו; בן לוי - בן שנעשה לויה בגיהנם. וליחשוב נמי בן יעקב - בן שעקב עצמו לגיהנם?! - אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו' שנאמר בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי - "בסודם אל תבא נפשי" אלו מרגלים, "ובקהלם אל תחד כבודי" זה עדת קרח"

"עקרו שור" -

• (מגילה ט, א): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים... ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם... וכתבו לו... כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס"

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

רש"י שואל: הרי "תחד" זה לשון נקבה, ו"כבודי" זכר?

לכן יש להסביר שהפסוק פונה ל"כבוד שלי" ואומר לו:

אתה, הכבוד שלי (כלומר אני), אל תחד איתם ביקהלם.

(זכר בציווי, נכתב כמו נקבה בעבר).

ובלשונו של רש"י:

אל תחד כבודי - כבוד ל' זכר הוא ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם כמו (ישעיהו יד כ): "לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה".

אך מה עם החלק הראשון: "סֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" - האם גם זה חלק מהפניה ל"כבודי"? זה קשה לאמר כי טעמי המקרא מפסקים כך שהפסוק הוא תיקבולת:

בְּסֹדָם - אַל תָּבֹא נַפְשִׁי; בִּקְהָלָם - אַל תֵּחַד כְּבֹדִי .

ולא:

בְּסֹדָם, אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד - כְּבֹדִי .

אם כן חוזרת השאלה: כיצד "תחד" בלשון נקבה מופנה ל"כבודי" שהוא זכר?

הראב"ע מפרש ש"נפשי" ו"כבודי" מקבילות, ולכן "תחד" היה יכול להכתב בלשון נקבה.