תרגום

תוכנית החלוקה של אברהם

ע"פ דוד אקסלרוד, אברהם הציע ללוט לבחור ראשון כי אברהם הוא זה שהציע את השינוי: מי שמציע שינוי הוא הנותן זכות בחירה ראשונה ועדיפות לשותפו.

וע"פ ר' יצחק דב פריז ( במאמר שהתפרסם באתר מכללת שערי משפט ), אברהם נהג כאן על-פי הכלל הידוע "ראשון חולק, שני בוחר"; כלל זה מבטיח הגינות - הוא מבטיח שלראשון תהיה מוטיבציה לחלק באופן שוויוני והוגן, כי אם לא יעשה כן, השני יבחר את החלק הטוב יותר. ואכן, אברהם חילק את הארץ לשני חלקים שווים - צפוני ודרומי: " "לכאורה, הציע אברהם חלוקה שוויונית הוגנת, המזכה כל שותף בנתחים הן ברצועת ההר הצחיח הן בבקעת הירדן הדשנה, ולפיכך הציע ללוט לבחור בין החלק הצפוני לבין החלק הדרומי." "

אולם לוט לא קיבל את החלוקה של אברם - הוא העדיף חלוקה בין מערב למזרח, ובחר לעצמו את החלק המזרחי של הירדן - ראו ויסע לוט מקדם . ויותר מזה, לוט חילק: ארץ כנען המובטחת לאברם, ועבר הירדן אשר מחוץ לארץ כנען לשאר האומות. לוט ויתר על חלקו בארץ כנען והוציא את עצמו מברכת אלוהים לאברם. לוט ויתר על יחוסו כיורשו של אברם, וכל זה ללא מילה, ללא ויכוח וללא תשלום.

אברם ידע שרועיו רבו עם רועי לוט והוא לא גער בהם, ושהוא שלח אותו מעליו ודרש פרוד. כאשר לוט נשא פניו ועזב את כנען ללא הסכם ביניהם, אברם הבין שהוא נשאר בעל חוב ללוט עבור החלק שהוא וויתר בכנען, ויורשיו של לוט יכולים בעתיד לשוב ולדרוש את חלקם, שאברם הציע לאביהם. כאשר אלוהים הורה לאברם להסתכל על כל הארץ סביבו וחזר על ברכתו לאברם וזרעו (ביאור:בראשית יג יד), אברם הבין את שגיאתו והבין שהוא חייב לשלם ללוט כדי לבטל את הצעתו ללוט לקחת חצי מכנען.

פעמים אברם וויתר על חלק מכנען: עכשו הוא נותן חצי ללוט, ובהמשך אברהם משאיר למלך גרר את שפלת החוף באזור גרר (עזה, אשקלון).

חלוקה הגונה אבל לא מעשית

כאשר אברם הגיע לארץ המובטחת הוא העלה קורבן ליד בת אל, אולם בגלל חולשתו הצבאית הוא הלך ונדחף לכיוון באר שבע, ככתוב: "וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (ביאור:בראשית יא ט). ממצרים אברם שב עשיר וחזק, והיה יכול לנוע כרצונו, ככתוב: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב, וְעַד בֵּית-אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי" (ביאור:בראשית יב ג).

לאחר סיכסוך הרועים, אברם דרש שלוט יפרד ממנו.

ואז אברם הציע, "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה"

הצעה הגונה:

• אברם הציע לחלק את הארץ המובטחת לשני חלקים לאורך הארץ, והציע ללוט לבחור את הצד המערבי או המזרחי. חלוקה צפון/דרום תתן לאחד אזור גשום יותר, אולם גם חלוקה מזרח/מערב תעניק לאחד אזור גשום יותר.
• אברם נתן ללוט לבחור את האזור העדיף בעייני לוט.

אברם לא הבין שאלוהים התכוון לתת את כנען רק לו ולזרעו, ולמעשה הוא כמעט פגע בתוכניתו של אלוהים, לכן, מיד אחר לכת לוט, אלוהים חזר וציין שהארץ היא רק לאברם וזרעו, ואסור לאברם להבטיח חלקים מכנען לאחרים.

אולם היתה בעיה בהצעתו של אברם:

• הסיפור מזכיר את המשל של איזופוס השועל והחסידה - כאשר האורח לא היה יכול להנות מהאוכל שהוגש לו.
• לוט היה חלש מאברם ואפילו כאשר הם היו ביחד, אברם הלך ונדחף נגבה, ולא היה מסוגל להשאר במרכז הארץ.
• עכשו אם לוט יהיה לבדו, ואפילו אברם הרשה לרועים לריב ופקד עליו להפרד ממנו, אין אפשרות שלוט ימצא מקום מתאים בתוך ארץ כנען. מכל מקום יזרקו אותו דרומה, אפילו יותר דרומה מבאר שבע.

ההצעה נראית הגונה אבל לא מעשית. לוט לא היה מסוגל לשלוט על אזור למקנה שלו ללא הבטחה מאברם להגן עליו.

לא ברור אם אברם הציע הבטחה שכזו, אבל ידוע שאברם יצא להתקפה כדי להציל את לוט שנשבה על ידי ארבעת המלכים (ביאור:בראשית יד יד).

מכאן נבעה הסיבה שלוט יצא לסדום. סדום היתה כגן אלוהים, ואנשיה אסרו על זרים לבוא להתישב בעיר, אבל אדם שזכה להפוך לתושב סדום נהנה ביחד איתם מהאדמה הטובה וקיבל הגנה בפני זרים. כך לוט מצא הגנה בסדום מאברם ואנשי כנען שדחו אותו. כמובן כל זה היתה חלק מתוכניתו של אלוהים, להעביר את לוט וזרעו לעבר הירדן המזרחי וליצור לו עם שם, שבמידה מסוימת יגן על עם ישראל מהמזרח.

לעיון נוסף:

• השוואה בין הביטוי הלא כל הארץ לפניך לבין ביטויים דומים

על המחלוקת (והכנעני אז בארץ): פירושו של אדמו"ר בימינו

(לפרשת לך לך. רקע: למדנו באותה תקופה בשיעורים לאחר המנחה עם האדמו"ר הלכות מכירת בית כנסת ולשם הפרשה היתה משמעות כפולה והמ"י)

התורה הקדושה אומרת "והכנעני אז בארץ". אני רוצה לדבר בעניין המחלוקת.

והפעם אדבר בצורה גלויה בלי רמז ובלי דרש ובלי סוד - לפי הפשט. אשמח אם תספרו את זה לכולם (ישבו שם כמה מהמועמדים לראשות העיר וגם אנשים הקשורים עם מי שאכן נבחר - והדברים הגיעו ליעדם. חלק מהשומעים בכה בשמיעת הדברים. בינתיים הדברים כנראה נשכחו...).

כשהגעתי ל***** בתחילת דרכי בארץ, וכבר קניתי את הבית שלי, הלכתי ברגלי לראות איפה אגור. אני רואה לפתע קבוצה גדולה של תימנים עומדים מחוץ לבית הכנסת. יהודים עם זקנים ופיאות. שמחתי לקראתם ושאלתי: מה ההתכנסות הזו. הם ענו לי: בתוך בית הכנסת יש כרגע את שר הפנים, יהודי חרדי. הוא מבטיח בתי כנסת לאלו ולאחרים, ולנו לא נותנים בית כנסת. לכן אנחנו פה בהפגנה, והנה הביצים שאנחנו נזרוק עליו כשיצא. עמדתי נדהם. ואז פתחתי ואמרתי להם: כך בונים בית כנסת?! כך כתוב ברמב"ם?! זורקים ביצים?!

נדמה לי שאני מכיר את ההלכות על בית כנסת לרמב"ם:

כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין בו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה הוא הנקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים. כשבונין בית הכנסת, אין בונין אותו אלא בגובהה של עיר, שנאמר בראש הומיות תקרא, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר ולרומם את בית אלוקינו, ואין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה, ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה וכו' אני לא זוכר שום מקום שכתוב שזורקים ביצים כדי להקים בית כנסת!! הרמב"ם אומר: בתי כנסייות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן, ומרבצין אותן. זה הכבוד שלכם, להשפיל שר בישראל?

התימנים שאלו אותי: כבוד הרב מה נעשה? וברוך השם הדברים שלי נכנסו לליבם. עניתי להם: קודם כל תלכו הביתה. תשאירו שלושה איתי, ונכנס ונדבר עם השר. נכנסנו והשר קיבל את פנינו בכבוד. אמרתי לו שגם התימנים רוצים בית כנסת. הוא אמר שהם יכולים להסתדר בתוך בית כנסת אחר, אבל הסברתי: כבוד השר יודע שהנוסח שלהם שונה לגמרי, והם לא יכולים להשתתף, הם צריכים בית כנסת משלהם. ובסופו של דבר קיבלו. אבל, רבותי, העיר הזו נשארה בחורבנה. היו בה **** בתים כשבאתי לשם, ונשארו בה **** בתים. אתם יודעים למה? בגלל המחלוקת! במחלוקת לא בונים שום דבר, רק מחריבים. מי שרוצה לבנות משהו, יש הלכות איך עושים את זה. יש הלכות לשון הרע. יש הלכות גמילות חסדים. היו להם עתודות קרקע שהיו הופכות אותם לאחת הערים הגדולות ביותר. והם נשארו בדיוק כמו בזמן שהגעתי לשם. והכנעני אז בארץ.

[עבר לדבר על עיר בארץ שהתפתחה באופן מוצלח]. עכשיו שמעתי שכאן הירוקים לא רוצים שיבנו בכלל. לא זה יקבל ולא זה יקבל. אולי הסיפור הזה אמיתי ואולי רק משל. פעם שני יהודים זקנים הגיעו לרב, בחורף קר, עם מעיל אחד. האחד טוען: זה אבא שלי בן תשעים. הוא כבר בסוף ימיו, ממילא הוא לא ישרוד את החורף. לי נותרו כמה שנים, אני בן שבעים, גם לא צעיר, והמעיל יציל את החיים שלי. אין לאבא שלי רחמים על בנו? עונה השני: תראה מה זה? איפה כיבוד אב? הוא לא מתבייש? אני בן תשעים, בלי המעיל הוא ממש מקצר את ימיי. הרב ענה: תצאו החוצה ותחזרו כשכל אחד טוען את הטענה של השני. יצאו וחזרו. הבן אומר: תראה, למרות שאני זקן בן שבעים, בכל אופן אני במצב יותר טוב מאבי בן התשעים. אני רוצה שהוא יקח את המעיל. והאב אומר: מה פתאום? אני ממילא לא אחזיק מעמד. הוא בני האהוב, איך אוכל לקחת ממנו את השנים הרבות שמחכות לו. הרב אמר: הפתרון פשוט. יש לי כאן כסף לצדקה שקיבלתי בדיוק בסכום שמספיק לקנות עוד מעיל. לכו ותקנו מעיל נוסף, ולשניכם יהיו מעילים.

שאלו אותו: אם כן למה היינו צריכים לצאת ולחזור ולטעון כל אחד את הטענות של השני?

אמר להם הרב: לפני שיצאתם, שניכם צדקתם. באמת כל אחד צדק. אתה באמת זקן יותר ואתה האבא - ולכן המעיל לא מגיע לבן שלך. מצד שני גם אתה צעיר ואביך במצב מסוכן ממילא - לכן המעיל לא מגיע לאבא שלך. שניכם צודקים והמעיל לא מגיע לא לזה ולא לזה. אחרי שיצאתם וחזרתם, גם שניכם צודקים. לשניכם מגיע מעיל, אז הנה - הצדקה שקיבלתי בדיוק מתאימה לזה.

התורה הקדושה מלמדת אותנו: לפני שהיתה המריבה בין הרועים של לוט והרועים של אברהם אבינו עליו השלום, היה 'והכנעני אז בארץ'. הם היו פה באופן ארעי. במקרה, היה פה כנעני. אבל ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט? והכנעני והפריזי אז יושב בארץ! יש כאן מישהו שלישי שלא שמנו לב אליו... שמעתי שהרופאים אומרים שהמחלה לא עלינו נמצאת כל הזמן. אבל חולים רק כשנותנים לה לפרוץ. פתאום יש את הכנעני אז יושב בארץ. לא זה יקבל, ולא זה.

אני אומר את זה מפורשות. העיר הזו יכולה לפרוח ולהצליח. יש פה כמויות אדירות של קרקע לעשרות אלפי יהודים. המחלוקת לא תוביל אתכם לשום מקום, רק לחורבן. אם אתם רוצים לבנות, יש רק דרך אחת. תמצאו את הדרך איך לוותר או להתפשר או להסכים או לדבר או לעשות משהו כלשהו. יש אלף דרכים ואלף פתרונות.