תרגום

מצוות פריה ורביה לבני נוח

בראשית ט א : "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"

אחרי המבול העולם כאילו נברא מחדש. נוח ומשפחתו יצאו מהתיבה, עם כל החיות שהיו איתם, במטרה לפתוח דף חדש בתולדות העולם. יש דמיון רב בין הפרשה שאחרי המבול לבין פרשת בריאת האדם:

אחרי המבול מתאר הכתוב את מחשבותיו ותוכניותיו של ה' (בראשית ח כא): "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ; זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה - לא ישבותו" .

לאחר מכן מתאר הכתוב את דבריו של ה' לאדם (בראשית ט א): "ויברך אלהים את נוח ואת בניו; ויאמר להם: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים; בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים, בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה; כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו--אדרוש, את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו יישפך; כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה."

גם כאן נפתחים דבריו של ה' באותם שני פעלים - "ויברך א-להים את נח ואת בניו, ויאמר להם..." .

לפי זה, אפשר לפרש שגם כאן, כמו בפרק א, יש ברכה ומצוה. ואכן, גם מבחינת התוכן ניתן לחלק את דברי ה' לברכה ומצוה:

החלק הראשון של דברי ה' מתחיל בברכה זהה לברכה שניתנה לאדם הראשון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" . גם המשך הדברים נראה כברכה: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים; בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים, בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה; כירק עשב נתתי לכם את כל" : ה' כבר לא מצוה על האדם לשלוט בחיות, אלא מבטיח לו שהחיות יפחדו ממנו ושהוא יוכל אפילו לאכול אותן.

אבל בהמשך דברי ה' יש מצוות: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו - אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו יישפך; כי בצלם אלהים עשה את האדם" . המצוות היחידות שה' מטיל על האדם כאן הן - להימנע משפיכות דמים מיותרת: לא לאכול בשר חי עם הדם שלו, לא להרוג בני-אדם, אבל כן להרוג רוצחים.

בסוף הקטע נאמר "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה" : לכאורה המשפט הזה נראה כחזרה על המשפט שנאמר בתחילת הקטע, אבל לאור החלוקה לברכה ומצוה קל להבין את ההבדל בין שני המשפטים: המשפט הראשון נאמר כברכה והמשפט השני נאמר כמצוה (וכך פירש גם רש"י).

אבל יש לשים לב שהציווי הזה הוא כפול: הוא כולל גם את המצוה הידועה "פרו ורבו", וגם מצוה נוספת - "שרצו בארץ ורבו בה".

ההבדלים

ראינו שיש כמה הבדלים בין פרשת בריאת האדם לבין פרשת אחרי המבול. כעת ננסה להבין את הסיבות להבדלים, לפי הסדר.

"הסיבה לברכות הנוספות" : כאשר היה נוח בתיבה הוא השלים חלק גדול מהמטרה שלשמה נברא האדם: הוא משל בחיות. במשך שנה שלמה הוא הנהיג את התיבה, שבה היו שניים-שניים מכל חית הארץ. לפיכך, אחרי המבול ה' כבר לא היה צריך לצוות על נוח שימשול בחיות, כי נוח כבר עשה את זה בהצלחה. אחרי המבול ה' נתן לנוח ליהנות מההצלחה שלו, והבטיח לו שבעתיד כל החיות יפחדו ממנו ויצייתו לו, וגם התיר לו לאכול אותן.

"הסיבה לאיסור שפיכות דמים" : שפיכות דמים היתה הפשע החמור ביותר בדור שלפני המבול - הדרגה החמורה ביותר של "חמס". לפיכך ה' הדגיש את איסור שפיכות דמים, וגם חייב את נוח ובניו לאכוף את האיסור הזה, ולהוציא להורג רוצחים - כדי להבטיח שהחברה לא תתדרדר שוב למצב של "מלאה הארץ חמס".

"הסיבה למצוה "פרו ורבו"" : מכיוון שה' כבר לא מצווה על נוח ובניו למשול בעולם, נראה שהמצוה לפרות ולרבות היא כבר מצוה העומדת בפני עצמה. כדי להבין את הסיבה למצוה זו נקרא שוב את מחשבותיו של ה' לאחר שנוח הקריב לו קרבנות, לפני שדיבר עם נוח: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ; זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה - לא ישבותו'" . יש פירושים שונים לקטע הזה, אבל הנימה הכללית שעולה ממנו היא נימה של אהבה - ה' אוהב את בני האדם שנשארו, ה' אוהב את הארץ, ה' אוהב את הטבע שברא. הוא לא רוצה להשמיד אותו יותר בשום מקרה, אלא להיפך - הוא רוצה שהטבע ימשיך להתקיים, לגדול ולפרוח. בפרט, גם לאדם כבר יש חשיבות בפני עצמו: הוא לא רק 'מנהל-עבודה' שתפקידו לנהל את העולם, אלא יש לו חשיבות עצמית, וה' רוצה שיהיו הרבה כמוהו בעולם. ולכן ה' מצווה על נוח ובניו לפרות ולרבות בלי קשר למטרת בריאת האדם.

"הסיבה למצוה "שרצו בארץ ורבו בה":" מעיון במקומות האחרים בתנ"ך שבהם מופיע הפועל "שרץ" , אפשר אולי להסיק שמשמעו הוא "התרבה בדרך לא-טבעית, ע"י יצירת יש (כמעט) מאין". לפי זה, משמעות המצוה הזאת היא שלבני-נוח יש רשות (ואולי אף חובה) להתרבות באופן לא טבעי, למשל ע"י שכפול גנטי!

עכשיו נתבונן שוב במצוות פריה ורביה בימינו. מכיוון שאנחנו בני נוח, המצוה שמחייבת אותנו היא מצוות פריה ורביה כפי שניתנה לבני נוח ולא כפי שניתנה לאדם וחוה. לכן, בניגוד למה שנראה מפרק א:

צריך לפרות ולרבות בלי קשר לשאלה אם העולם מלא או לא (במצוה השניה לבני נוח לא נאמר "ומלאו את הארץ").

צריך לפרות ולרבות בלי קשר למשימות האחרות שיש למלא כדי למשול בעולם.

{דרך אגב: מסקנה נוספת שהסיקו מכאן היא שמצוות פריה ורביה בימינו חלה רק על גברים! אמנם, המצוה הראשונה נאמרה גם לאדם וגם לאשתו, אבל המצוה השניה נאמרה רק לנוח ולבניו. אני לא יודע מה המשמעות של השינוי הזה}.

מצד שני, מעיון בפרשה נראה שהמצוות שנזכרות בה חלות על החברה באופן כללי, ולא על כל אחד ואחד באופן פרטי: כמו שהמצוה להרוג רוצחים ("שופך דם האדם באדם דמו יישפך") לא מחייבת כל אחד אלא רק את החברה (כלומר החברה מחוייבת להקים מערכת משפט שתהרוג רוצחים), כך גם המצווה לפרות ולרבות לא מחייבת כל אחד אלא רק את החברה (כלומר האנושות מחוייבת להתרבות, אבל לא צריך שכל אחד באופן אישי יעסוק בזה).