מקראות גדולות בראשית

תרגום

אונקלוס: וחזא יי ית כל דעבד והא תקין לחדא והוה רמש והוה צפר יום שתיתאי:

ירושלמי - יונתן: וַחֲזָא יְיָ יַת כָּל דְעָבַד וַהֲוָה טַב לַחֲדָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם שְׁתִיתָאֵי:

ירושלמי (קטעים):

"יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: ע"מ שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה.

דבר אחר: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - כלם תלוים ועומדים עד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה וזהו יוֹם הַשִּׁשִּׁי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה.

"וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" - הוא הקיום, כאשר פירשתי (לעיל פסוקים ד י יב).

וטעם "מְאֹד" כטעם רבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן, בעבור שידבר בכלל, וימצא רע בקצתו, ואמר כי טוֹב מְאֹד, מאדו טוב.

וזהו מאמרם בבראשית רבה: (בראשית רבה ט ה): "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - והנה טוב זה מות", וכן הזכירו (בראשית רבה ט יא): "זה יצר הרע וזו מדת פורענות".

ולזה גם נתכוין אונקלוס שאמר בכאן "והא תקין לחדא". יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א): "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".

ויש מפרשים, כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו, כי הוא טוֹב מְאֹד.

"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אע"פ שכבר הזכיר כי טוב ביצירת כל יום ויום מ"מ חזר כאן ואמר והנה טוב אחר יצירת האדם, להורות שכל הנבראים הקודמים לא נבראו כי אם בעבור האדם ואע"פ שנאמר בהם כי טוב נאמר על שם העתיד אבל לא היו עדיין במלואם וטובם עד שנברא האדם אשר בעבורו נתהוו כולם אז ראה ויספר והנה טוב מאד. ותדע כי יש הפרש בין כי טוב ובין והנה טוב מאד לפי שלשון כי, הוא מסופק כאילו אינו ודאי שהרי בכל מקום לשון כי על הספק לפי שמלת כי, תורה על הזמן כמו כי תצא כי תבוא, ור"ל וירא אלהים כי טוב היינו שהיה מצפה אימתי יבוא הזמן שיהיה נגלה מה טובם, אבל והנה טוב מורה על הוודאי. ורז"ל אמרו במדרש (בר"ר ח.ה) שהיה הקב"ה מתוכח עם המלאכים אם לברוא את האדם או לא ואילו היה הדין נותן שלא לברוא את האדם היה מציאת כל הקודמים לבטלה לכך נאמר בהם כי טוב המורה על הספק אבל כשנברא האדם אז נעשו ודאי טוב לכך נאמר את כל אשר עשה והנה טוב, לשון והנה מורה על הזמן של עתה שבו נראה האדם ואז נראה למפרע מה טובם ומה יפיים של כל הנמצאים הקודמים והוסיף כאן מאד מה שלא הזכיר קודם זה להורות שעל ידי האדם נעשו טוב מאד רמז לדבר מא"ד אותיות אד"ם.

ויש לפרש עוד, כמשל המאכל בשר ודגים שכל אחד בפני עצמו טוב אבל אם יתערבו יתקלקלו אבל אלו הנבראים לא זו שהיו טובים כל אחד בפני עצמו אלא אפילו בצרופם יחד כולם היו ג"כ טובים וזהו שאמר כל אשר עשה והנה טוב מאד.

יום הששי. הוסיף ה"א בששי לומר שתנאי התנה הקב"ה עמהם על מנת שיקבלו ישראל ה' חומשי תורה, או כולכם תלוין עד יום ו' בסיון כי ה"א במלואו עולה ו', וטעמו של דבר כי העליונים והתחתונים הם שני הפכים ולא יתקיימו כי אם ע"י איזה אמצעי המצרף ומחבר שני חלקים הפכיים אלו וזהו האדם שיש בו חלק גשמי וחלק רוחני חלק אלוה ממעל, והשארות החלק הרוחני תלוי בקבלת התורה א"כ אילו לא קבלו ישראל התורה לא היה כאן שום אמצעי לחבר שני הקצוות ההפכים והיה ההכרח נותן להחזיר העולם לתהו ובהו. ואל תשיבני מן הזמן שקודם מתן תורה כי לעולם היו בעולם צדיקים עוסקים בתורה כנח שם ועבר והאבות ודוגמתם והיה עמהם השם הגדול העולה למספר כ"ו, ע"כ עמד העולם כ"ו דורות בלא תורה בכלל ההמון, אבל לאחר כ"ו דורות שנשלם מספר השם לא היה כח ביחידי הדור להעמיד העולמות כי אם ע"י קבלת התורה לפיכך העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה (סנהדרין צט:) ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' האזינו (לב.א) בע"ה.

ומה שנברא העולם בששת ימים דווקא, אמרו המפרשים שהוא רמז על זמן עמידת העולם הזה שתא אלפי. שני אלפים תהו בלא תורה, כנגד זה יש שני אלפין בפסוק והארץ היתה תהו. שני אלפים תורה, כנגד זה יש שני אלפין בפסוק (שמות יג.ט) למען תהיה תורת ה' בפיך. שני אלפים ימות המשיח כנגד זה יש שני אלפין בפסוק (בראשית מט.י) עד כי יבא שילה ונכון הוא. ומפרשים אחרים דקדקו בריאת כל יום ויום כנגד אלף אחד בזה אחר זה ואין להאריך בהם. וי"א לכך הוסיף ה"א בששי לפי שהעולם נברא בה"א ואחר גמר המלאכה הניח הקב"ה כלי מלאכתו אצל יום הו"ו ולא רצה שתהיה אצלו בשבת כדי שילמדו מכאן שכל אומן יניח אומנתו בששי.

"יום הששי ויכלו השמים". הזכיר השם של ארבע בראשי תיבות אלו, מסכים למה שפירשתי למעלה בטעם כ"ו דורות. וכפי הפשט חתם כל מעשה בראשית בשם של יה המשותף בין איש לאשה מסכים לדברי רז"ל (ב"ב ע"ד:) שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם. ונאמר (ישעיה כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים רצוני לומר בזה שכל מה שברא בעה"ז יש בכולם דמיון הזכר והנקבה כאחד כי כל זכר דמיון אל המשפיע, וכל נקבה דמיון אל המושפע, כנקבה המושפעת מן האיש, וכל הנבראים יש בכולם צד א' משפיע וצד א' מושפע הכל כאחד. כיצד הרי הקב"ה המשפיע הראשון הנותן אמרי שפע אל העולם העליון אבל הוא ית' אינו מושפע מזולתו. והעולם העליון חוזר ומשפיע אל העולם האמצעי נמצא שהעולם העליון יש בו דמיון הזכר והנקבה כאחד שהרי הוא מושפע כנקבה מן סבה ראשונה ית' ומשפיע כזכר אל העולם האמצעי וכן העולם התיכון מקבל השפע מן העולם העליון וחוזר ומשפיע אל העולם התחתון, א"כ גם העולם האמצעי נקרא זכר ונקבה כאחד משפיע ומושפע, והתחתונים אע"פ שהם מושפעים ואינן משפיעין מ"מ יש בהם גם דמיון הזכר יען כי כל נמצאי מטה צריכין זה לזה קצתם נותנים וקצתם מקבלים ויש בהם ג"כ זכר ונקבה ממש ככל הבעלי חיים עד אשר בכולם שייך לומר שהוא מושפע ומשפיע כא' בלתי לה' לבדו יש לייחס תואר האיש לבד משפיע ואינו מושפע ז"ש רז"ל בכמה מדרשים (סוטה מב:) אין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ר"ל אין לייחס תואר האיש המורה על המשפיע ובלתי מקבל בלתי לה' לבדו כי כולם צריכין אליו ית' והוא ית' אינו צריך לשום אחד מהם,

ומה שמצינו לשון איש אצל הבריות, אינו בעצם כי אם בהשאלה בצרוף האשה אבל שם העצם של איש אין לייחס כי אם אליו יתברך לפיכך חתם ביום הו' כל מעשה בראשית בשם של יה המשותף בין איש לאשה להורות שכלם זכר ונקבה בראם ה', ע"כ בעה"ז אין הבריות משתמשים בשם שלם כי אם בשם של יה. אבל לעה"ב יום שכולו שבת אז ישתמשו בשם שלם כי לא המתים יהללו יה, ע"כ נרמז ו"ה בראשי תיבות אלו ויכלו השמים המדבר ביום השבת בנגלה ומרמז בנסתרות ליום שכלו שבת לעה"ב להורות כי אז יהיה השם שלם. וכן דוד חתם מזמור ברכי נפשי המדבר כלו מיצירת מעשה בראשית בשם של יה ועיין עוד לקמן פר' ראה בפסוק כי בגלל הדבר הזה (טו.י).

סוף היום השישי

בסוף היום השישי לבריאת העולם נאמר: [[ביאור:]]

(בראשית א לא): "וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בקר, יום הששי"

והנה טוב מאד

עד עכשיו, כל בריאה הסתיימה במילה "טוב"; בפסוקנו, המסכם את כל הבריאות, נאמר "טוב מאד".

1. על-פי הפשט, המילה "מאד" מציינת את הריבוי והשלמות - הרבה דברים טובים המשתלבים ופועלים יחד הם "טוב מאד".

2. וחז"ל פירשו, שהמילה "מאד" מציינת דווקא את הרע והחיסרון - " "והנה טוב מוות" " (רבי מאיר) , " "טוב מאד - זה יצר הרע" " (ראו טוב מאד זה יצר הרע / חגי הופר ) .

" "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - הוא הקיום כאשר פירשתי (לעיל פסוקים ד י יב). וטעם מְאֹד כטעם רבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן, בעבור שידבר בכלל, וימצא רע בקצתו, ואמר כי טוֹב מְאֹד , מאדו טוב. וזהו מאמרם בבראשית רבה (ט ה)" "" וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד והנה טוב זה מות". וכן" "הזכירו (שם יא) "זה יצר הרע" ו"זו מדת פורענות". ולזה גם נתכוין אונקלוס, שאמר בכאן " והא תקין לחדא ", יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א) לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם . ויש מפרשים, כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו, כי הוא טוֹב מְאֹד" " (רמב"ן ).

ויהי ערב ויהי בוקר

ישנם שני פירושים למשפט ויהי ערב ויהי בוקר :

1. יש מפרשים שזה סיכום של אירועי היום הקודם - "היה ערב, ואז היה בוקר, ואז היה יום השישי" או "היה ערב, ואז היה בוקר, ושניהם יחד מהוים את היום השישי". לפי זה, הלילה קודם ליום, הלילה שייך ליום שאחריו.
2. ויש מפרשים שזה תיאור של אירועים שהתרחשו אחרי היום השישי - "היה ערב, ואז היה בוקר, ובזה הסתיים היום השישי". לפי זה, היום קודם ללילה, הלילה שייך ליום שלפניו.

אולם, לפי שני הפירושים, שביתת השבת נמשכת מערב עד ערב:

1. לפי הפירוש הראשון ברור - הלילה שייך ליום שאחריו, ולכן הלילה שאחרי היום השישי שייך כבר ליום השבת.
2. גם לפי הפירוש השני - בריאת העולם הסתיימה ביום השישי, ואחר-כך "ויהי ערב". בערב שאחרי היום השישי כבר לא נעשתה מלאכה. השביתה של ה' מבריאת העולם התחילה כבר בערב. כך גם השביתה שלנו ביום השבת מתחילה מהערב שאחרי היום השישי.

ישנו יום שבת אחד שאינו חל בהכרח ביום השביעי, ולכן היה מקום להתלבטות, האם השביתה ביום זה צריכה להתחיל מהערב או מהבוקר, והתורה קבעה שגם במקרה זה השביתה מתחילה מהערב. הכוונה ליום הכיפורים, (ויקרא כג לב): "שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם"( פירוט ).

יום השישי

הימים הקודמים נזכרו ללא יידוע - "יום אחד", "יום שני" וכו'. מדוע דווקא היום ה שישי מיודע?

1. ייתכן וזה קשור לשאלה המפורסמת על תחילת הפרק, היום הראשון שנקרא "יום אחד": תופעה דומה חוזרת על עצמה בתחילת ספר שמואל, שם נמצא הפסוק "ולו שתי נשים - שם אחת חנה ושם השנית פננה": הראשונה ממוספרת "אחת", בעוד האחרונה ממוספרת ביידוע: "השנית". ייתכן וזו שיטת מספור מסויימת (שאיננה חייבת לחזור על עצמה בכל מקום, אבל אם יהיו מקומות נוספים שיתמכו בטענה אני אשמח) - שהראשון הוא סתמי בלי מספר בכלל, בעוד האחרון החותם את הסדרה - המספר שלו מיודע. אם הדברים נכונים, הרי שכל הטענות נגד מחלק הפרקים שחתם בין היום השישי לבין שבת פשוט אינן רלבנטיות: ייתכן וגם התנ"ך מתכוון לחתוך כאן, כיון שהשבת היא חריגה מהמסגרת הרגילה, היא תופעה חיצונית לימי השבוע, שאמורים להיחתם ביום "ה"שישי. ואז פתאום מגיעה שבת, בהפתעה בלתי-צפויה ( חננאל , אתנכתא כ"ג ניסן תשס"ט).

וחז"ל מצאו בכך רמזים:

2. "הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: על-מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה" " (רש"י )

3. "כלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה; וזהו יום הששי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה"(רש"י ).