קטגוריה:במדבר כ יב

מפרשי רש"י

[ז] שאילו דברתם וכו'. משמע הכא מפני שלא דברו אל הסלע - חטאו, ואילו בפרשת בהעלותך כתב (רש"י לעיל יא, כב) 'וכי איזה קשה, זו או "שמעו נא המורים"', משמע שחטא שלהם היה במה שאמרו "שמעו נא המורים" (קושית הרא"ם). ואפשר לומר, דלאו דווקא נקט (רש"י שם) "שמעו נא המורים", אלא נקט רישא דקרא, וסמך אסיפא דקרא. וגם מפני שכאשר אמרו "שמעו נא המורים" התחיל החטא, שאלמלא לא כעסו לא באו לכלל טעות, כמו שפירש רש"י בפרשת מטות (להלן לא, כא) אצל "ויקצוף אלעזר על פקודי החיל":

אמנם כאשר תדע האמת, כי שני החטאים מה שאמר "שמעו נא המורים", וכן מה שהכה את הסלע פעמיים הכל חטא אחד. ומפני שרבים נבוכים בפירוש ענין זה, ולא ידעו לעמוד על אמיתת החטא, יש לפרש החטא הזה. דע, כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני וגו'", ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה, כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו "שמעו נא המורים", וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו, ולכך הוא כועס. ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות. וכאשר אמר השם יתברך אל משה להוציא מים מן הצור, היה להם לעשות באמונה בו יתברך, שהרי השם יתברך עושה נס כזה לישראל להוציא מים מן הסלע, ואז היו רואים הבטחון בו יתברך מה שהוא עושה עם הנבראים. והיה למשה ולאהרן להתחדש באמונה ובטחון יתירה, ואז היו עושים בשמחה (והם) עם הנס הגדול שעשה השם, שהיה ראוי לחדש להם אמונה ובטחון בו יתברך, והיה ראוי להם להוסיף אמונה ובטחון, והיה ראוי להם השמחה. ואל תאמר, הרי לא היה הכעס רק על ישראל, הנה אין זה קשיא, כי עם האמונה נתחדש שמחה, לא כעס, ולפיכך לא היה כאן אמונה. וזה שאמר "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", כי אם עשו את הדבר באמונה, והיה להם שמחה במצוה זאת, שעם כל אמונה שמחה, לפי שהוא בטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל שיש להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה נס. והנה שני הדברים, האחד מה שאמר "שמעו נא המורים", ומה שהכו בצור פעמיים, הכל היפך האמונה. ולכך תמצא פעמים אומרים רז"ל שהחטא מה שהכה צור פעמיים, ופעמים אומרים שהחטא מה שאמר "שמעו נא המורים", והכל ענין אחד, שבשעה שעשה השם יתברך נס להם, היה להם להוסיף אמונה ובטחון, ועם האמונה ובטחון אין כאן כעס:

ומה שכתב רש"י שאילו דברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו, שהיו אומרים כי הסלע שאינו מדבר ואינו שומע מקיים מצות בוראו - אנו על אחת כמה וכמה, דמשמע מזה הפירוש "להקדישני" שעל ידי זה יהיה הקדושה, לא כמו שאמרנו, וכן איתא גם כן במדרש כמו דברי רש"י, שזה אינו, שאם כן יקשה לך קושית הרמב"ן ז"ל, כי אין חילוק בין הכאה שמכין בסלע גדול כזה, או בדבור. אבל עיקר הפירוש, כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה, ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו. ואל יהא [ספק] לך, כי הסלע היה מקבל הדבור של השם יתברך בדרך נס, כמו שהאדם מקבל את דבר ה', כדכתיב (פסוק ח) "ודברתם אל הסלע", כי נס היה, והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם, לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכח דבור, הנה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזהו ענין האמונה. ולפיכך אם דיבר אל הסלע, והיה מקבל דבריו ברצון בלי פעל הכרחי, היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה. ואף על גב שבחורב לא היה זה, רק אמר (שמות י"ז, ו') "והכית בצור" (ר' רמב"ן), זה לא היה שם בפני כל ישראל, וכאן רצה שיהיו כל ישראל יקנו אמונה ובטחון בו יתברך, ויראו כי כל הנמצאים נמשכים אחריו ברצון. ועם כל זה משה עשה היפך זה, שהכה פעמיים בצור, גם כעס שאמר "שמעו נא המורים". וזה שאמר "יען אשר לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל", שאילו דברתם - והיו הנמצאים נמשכים אחר השם יתברך ברצון, היה קדושה לעיני ישראל, שיהיו נמשכים גם כן אחריו:

ומה שאמר כאן שיקח המטה בידו (פסוק ח), לא בשביל שיכה בו, רק בכל האותות והמופתים לקח מטה אלקים בידו (שמות ד', י"ז), והרי במלחמת עמלק כשעלה ראש הגבעה נאמר גם כן (ר' שמות יז, ט) "ומטה אלקים בידך", וכן בכל מקום, ואין זה ראיה:

הנה התבאר לך אמיתת הפירוש אשר הוא אמת וברור, ועיין ותעמיק בפירוש הזה, ומה שאמרו בזה, ודבר זה ברור. ובספר גבורות ה' (פ"ז) הארכנו בזה, עיין שם:

[ח] שלא ירבה בתפילה. מכאן משמע שחטא משה היה - שנגזר עליו שלא יביא אותם לארץ - בשביל מי מריבה, ואילו בפרשת שמות משמע בשביל שאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (שמות ה', כ"ג) נגזר עליו שלא יבוא לארץ, כדפירש רש"י שם (שמות ו', א'). ונראה דודאי דמה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "עתה תראה" (שם) 'ולא את העשוי לשלשים ואחד מלכים' (סנהדרין דף קיא.), לא נשמע אלא מכח דיוק, שכך אמר - את זה תראה, אבל לא [מלחמת] אחד ושלשים מלכים. אבל לא קאמר שלא תראה, דאם כן הוי גזירה, אין זה גזירה גמורה, שכל דבר שאינו יוצא מפי ה' אינו גזירה. וג' דברים הם; האחד קודם הגזירה, והגזירה בלא שבועה, וגזר דין שיש עמו שבועה. וקודם גזר דין - קודם שגזר הקדוש ברוך הוא שכך יהיה, אלא שכך הוא רוצה לעשות, והוא נקרא 'עלה במחשבה', ואין צריך כל כך תפילה וזכות גדול שתתבטל. אבל כשנגזרה, אי אפשר שתתבטל אלא על ידי תפילה וצעקה גדולה וזכות גדול. ואחר גזר דין שיש עמו שבועה, אין מועיל לא תפילה ולא צעקה (ראש השנה דף יח.), ופשוט הוא זה החילוק. ותמצא כגון אלו החלוקים, וכמו באדם, לפעמים יחשוב לעשות דבר, וכאשר הוא גומר לעשות אז הוא מוציא את הדבר בפה, ולפעמים הוא נשבע שיעשה דבר פלוני או ענין פלוני. כן כביכול למעלה; עלה במחשבה קודם שגוזר, ואחר שגוזר, וגזר דין שיש עמו שבועה:

ואל יקשה לך, שרש"י פירש בפרשת שמות (שמות ד', י"ג) "שלח נא ביד תשלח" 'שלח עם אותו שאתה תשלח להכניסם לארץ, אין אני סופי להכניסם לארץ', ובפרשת בשלח פירש רש"י (שמות ט"ו, י"ז) "תביאמו ותטעמו", נתנבא הוא שלא יכניסם לארץ, ויביאם אחר לארץ. ובפרשת בהעלותך (לעיל י, כט) פירש רש"י על "נוסעים אנחנו" 'שתף משה את עצמו עמהם, כסבור שיכנס לארץ שעדיין לא נגזרה גזירה'. לא יקשה לך אהדדי, שכל זמן שהיה משה רבינו עליו השלום מדבר בנבואה, אז היה מתנבא שלא יבוא לארץ, כי כך ראה בנבואה. אף על גב שעדיין לא חטא, מכל מקום ראה בנבואה מה שיהיה לעתיד, ולפיכך נתנבא שלא יביאם לארץ, וראה הגזירה של מעלה, שלא יביאם לארץ. ומכל מקום חשב שהגזירה תתבטל בתשובה ובתפלה ובצעקה (ראש השנה דף טז:). ולפיכך בפרשת בהעלותך (לעיל י, כט), שהיה הדבור רק ליתרו, היה משתף עצמו עמהם, לפי שהיה סבור שיכנס לארץ, ותתבטל הגזרה. ומכל מקום כאשר ידבר בנבואה, הוא צריך לדבר כאשר הנבואה נותנת הדין מה שיהיה, והיה מדבר שלא יביאם לארץ, שהרי כך היה בנבואה עליו. ובמי מריבה נגזרה גזרה עליו, כמו שפירש רש"י. והשתא יתורץ הכל, ולית קושיא כלל: