קטגוריה:שמות לד א

עריכה

אלשיך

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ההערות וייתורים שבכתובים נכרים למבין. כי טרם יודיעהו דרכיו אשר שאל, שהם שלש עשרה מדותיו, צוה לעשות לו הכנה לכך, וצוהו לפסול שני לוחות אבנים ויעלם השמים, ושם על ידי זה ישמיעהו את דבריו. ויתכן שיעור הכתוב לפי זה הנה אמרתי לך (לעיל לג כב) והיה בעבור כבודי, שמורה כי אני מעותד לעבור ואז מדי עוברי על פי דרכי ושמתיך כו'. שאם לא כן מהראוי יאמר הנה יעבור כבודי ושמתיך. אך הוא שבעבור כבודי על דבר אחר אעשה זאת שושמתיך כו'. על כן פירש ואמר "פסל לך" כו', כי אז תהיה הירידה להר סיני ואז יעבור כבודו, כמבואר בכתובים. ולהורות לו שלא היה מרחיק הזמן, על כן אמר למעלה (שם שם כא) הנה מקום וכו'. כי אומרו הנה הוא כי הדבר מוכן ומזומן. על כן פסל לך וכו', כלומר עתה בלי איחור:

וביאור הכתוב שאמר לו הקב"ה "פסל לך", כלומר להנאתך ולמעלת גדולתך. ומה היא ההנאה זו שוכתבתי על הלוחות הנעשות על ידך עם היותך בעל חומר, ואין לך שלמות ואושר גדול מזה לייחד הקב"ה פעולה נעשית על ידו ממש כביכול בדבר שהוא מעשה ידי אדם:

ובא להגזים ולפרש מה הוא גודל היתרון הזה. והוא כי "וכתבתי" כו', כלומר מה שאכתוב אינו מה שהוא עתה בשברי לוחות, אף שהיו שם כל האותיות חקוקות ורשומות, אלא מה שהיו מתחלה בראשונות אשר שברת, ולא במה שאחר השיבור. והוא כי בראשונות היתה רוחניות גדולה באותיותיהן ואותו הרוחניות הוא מה שפרח ונסתלק, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה אותיות פורחות באויר. ואמר כי אשר היו מאז ברוחניותן כך אכתבם, באופן שלא חסרו מהראשונות רק מה שאין גם הלוחות מעשה אלהים:

מתוך אלשיך על שמות לד ד:

"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):

הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:

אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:

"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):

או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:

אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:

הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:

הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:

(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:

והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:

ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:

והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':

(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:

(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי: