קטגוריה:קהלת ד
מתוך ויקיטקסט
לחץ כאן להצגת התוכן ↓
א ושבתי אני ואראה את כל העשקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם ב ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה ג וטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש ד וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח ה הכסיל חבק את ידיו ואכל את בשרו ו טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח ז ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש ח יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו גם עיניו [עינו] לא תשבע עשר ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה גם זה הבל וענין רע הוא ט טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם י כי אם יפלו האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו יא גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם יב ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו והחוט המשלש לא במהרה ינתק יג טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד יד כי מבית הסורים יצא למלך כי גם במלכותו נולד רש טו ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמד תחתיו טז אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח יז שמר רגליך [רגלך] כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע
א וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. ה הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. ו טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ. ז וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ח יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ גַּם עיניו [עֵינוֹ] לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא. ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. יג טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. יד כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ. טו רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו. טז אֵין קֵץ לְכָל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה לִפְנֵיהֶם גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ. יז שְׁמֹר רגליך [רַגְלְךָ] כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע.
א וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם׃ ב וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃ ג וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ד וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ ה הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ׃ ו ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ ז וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ח יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עיניו [עֵינ֖וֹ] לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃ ט טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם׃ י כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ׃ יא גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם׃ יב וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק׃ יג ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד׃ יד כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ׃ טו רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו׃ טז אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ יז שְׁמֹ֣ר רגליך [רַגְלְךָ֗] כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃
|
סיכום הדברים בקיצור
בהמשך לנכתב בפרק הקודם על העוולות החברתיות (פסוקים טו-יז) שלמה ממשיך להראות כאן בכמה רוע הוא ניתקל בחייו, והוא משלב זאת עם עצות מעשיות. יש כאלו כל כך מסכנים שכבר אי אפשר לעזור להם, עד כדי כך שהיה עדיף להם לא להיוולד. הכל נובע מיצר הקינאה הגורם לאנשים לרצות להתעשר על חשבון אחרים. אמנם יש גם עצלנים שאינם טורחים כלל, אך הדרך האמצעית צריכה להיות שאנשים כן יתפרנסו, ובכבוד, אך לעשות זאת בנָחַת, ולא על חשבון אחרים. |
א וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִיםהמקופחים, שלא נשפטו במשפט צדק אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵיןולמרות שהם בוכים, אין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַהאוחזים בהם בכח, אין מציל אותם וְאֵיןובגלל אותם עושקים בכח, אין מי שמעז לנחם את העשוקים לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָהעדיין (ועושקים אותם). ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶןעדיין לֹא הָיָה, אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָלהמאמץ שאנשים משקיעים בעבודתם וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂהההצלחה הבאה בעקבות המאמצים כִּי הִיא קִנְאַתנובעת מקינאה של אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, גַּם זֶהעבודה שכל מטרתה להשיג עוד רכוש כדי להתחרות באחרים הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. ה הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיומחזיק את ידיו סביב גופו ואיננו עובד וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹוסופו שימות ברעב. ו טוֹבאך כנגד פתגם זה יש לאמר ש: טוב, עדיף מְלֹא כַףכף יד, חופן נָחַת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָלשהושגו בעמל רב וּרְעוּתוברדיפה אחר ה- רוּחַ.
|
סיכום הדברים בקיצור
כנגד הקינאה הגורמת לאדם להתאמץ כל חייו להתעשר על חשבון הזולת, ממליץ שלמה לעשות דוקא שותפות. בנוסף על כל התועלות המעשיות שבכך (שיתוף פעולה, עזרה בעת צרה, כל אחד יכול לתרום במה שהוא יותר טוב בו) גם נעלמת תחושת חוסר התכלית "וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה?" כיוון שתמיד מצטרפת לעשיה התחושה הטובה של עזרה לזולת. התשובה הנפוצה לשאלה "מהי תכלית החיים שלך?" היא הדאגה לילדים, לדור הבא. הבעיה היא שיש מקרים שאפילו אם מלך דאג לבנו שיעלה גם הוא על כיסא המלוכה, אין לדעת אם לא תהיה הפיכה, והוא יוחלף על ידי אסיר משוחרר. בנוסף, יש לזכור שגם הדורות הקודמים דאגו לדור הנוכחי, ואם אנו לא מוצאים תכלית בחיינו, כיצד אנו יכולים להכנס לתפקיד של "תכלית חייהם של הורינו"? אם אנו רוצים להמשיך לחקור את תכלית העולם, כדאי ראשית כל ללמוד להקשיב לחכמים מאיתנו, ואכן בפסוק האחרון בפרק מתחילה מסכת של עצות, שעיקרם: כדאי להקשיב ולא להרבות בדיבור מיותר. |
ז וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶלעוד דבר הבל נוסף תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ח יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִישאין לו אדם שני בחברתו, הוא בודד גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ, גַּם (עיניו) עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר, וּלְמִיוהוא שואל את עצמו: בשביל מי... אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה? גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא. ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָםבעבודתם הנעשית ביחד, כי שני אנשים יכולים לעשות ביחד יותר מאשר אם היו עובדים לבד. י כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם יִשְׁכְּבוּלישון סמוכים אחד לשני שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם, וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד - הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ, וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁחוט העשוי משלושה חוטים שזורים אחד עם השני (נמשל לחבורה של שלושה אנשים או יותר) לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵקיקרע.
יג טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּןבן עניים וְחָכָםאבל חכם, מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹדעדיין, למרות כל שנות מלכותו. (רומז לסיפור שהיה יודע בעבר על בן עניים שירש את המלכות ממלך טיפש). יד כִּי מִבֵּית הָסוּרִיםהאסורים יָצָאאותו ילד מסכן לִמְלֹךְ, כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁנהפך אותו המלך לעני, כאילו נולד מחדש למשפחה אחרת. טו רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּיםהאנשים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִיהדור הבא אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיולאחר הדור הנוכחי, שהדור הנוכחי עמל מתוך דאגה לדור הבא. טז אֵין קֵץ לְכָל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה לִפְנֵיהֶםבדורות הקודמים, גַּם הָאַחֲרוֹנִיםהדור הנוכחי לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹבדור הבא (כי לאחר שימותו, לא ידעו מה ארע עם הדור שלאחריהם, כמו שלמשל אותו מלך מפסוק יג לא המשיך את השושלת כאשר הוחלף עם הילד העני), כִּי גַם זֶההעמל בשביל הדורות הבאים הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ.
יז שְׁמֹר (רגליך) רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַוהיה קרוב לשמוע את דברי החכמים בבית המקדש, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַחמאשר ללכת לסעודה בה הרשעים זובחים ואוכלים, כִּי אֵינָםהחכמים לא יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע.
קטגוריה זו אינה כוללת דפים או קובצי מדיה.
