פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


כוונת כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, הוא באופן זה, כי פי' לשמה - לשם ה'. פירוש להמשיך התורה אל ה"ה. ואמנם ה' זו היא בלאה, כי כבר ידעת כי סוד התורה הוא ביסוד החכמה, ורחל אינה מקבלת אלא מיסוד הבינה, ולא מאבא, לפי שלקחן יעקב. אלא למעלה לא יש יעקב כנגד לאה, לכן כל אותם האורות שהיו ראוים לצאת אל יעקב ולא יצאו, לסבת היותן כאן סתומים יסוד של אבא מכוסה ביסוד של אמא, לכן כולם יוצאים אל לאה, וז"ס העוסק בתורה לשמה, פירוש, להמשיך מיסוד דאבא אל לאה, ועי"ז יתמתקו הדינים של לאה שכולה הוא דינים קשים כנודע, ולכן שכרו גדול:

וכל כוונה זו הוא ע"י אות ה', לכן לשמה לשם ה', באופן זה, כי הלא אנו צריכין אור לכל פרצוף לאה, כי פרצוף לאה כולה נגד יסוד החכמה המכוסה. והנה הם ג' בחינות - א' בג" ר שבה, וא' בג' שניות שבה, וא' בג"ת, ואין מציאותם שוה. והנה, בג"ר שלה צריך להמשיך סוד הה' בג' מלואין שלה, כיצד - הי ביוד, בחכמה. הא בא', בבינה. הה' בהא, בדעת. ואח"כ בג"א בסוד ציור, כי ג' ציורים יש בה' כנודע, ד"י בחסד, ג' ווין בגבורה, ד"ו בת"ת, וג"ת בסוד הכאה ה' פעמים ה' ביודין, בנצח. הא' פעמים הא' באלפין בהוד. הה' פעמים הה', בההין, ביסוד. וכל אלו מיסוד אבא. ואמנם בכל בחינה צריך לשתף הה' עצמו עמהם. בג"ר, שהיא ה' בג' מלואים, ועולים ל"א, תצרף עמהם ה' עצמה בין הכל ל"ו, והיא סוד לא"ה. ובג"א שהם ה' ציורים ועולין מ"ב, ועם ה' הוא מ"ז, בגימטריא הוי"ה אהי"ה. וב' בחי' אלו שהם ל"ו מ"ז, הם גימ' פ"ג, והוא סוד ב' מלואים ע"ב ס"ג שהם מ"ו ול"ז. ובג"ת שהם הכאות ועולין שס"א, ועם הפ"ג הנזכר גימ' מד"ת, והוא סוד לאה הנקרא מדת כידוע:

והנה, כשתסיר מד"ת מתור"ה, ישאר קס"ז. והוא סוד אחוריים של הבינה הנכנסת בז"א. ואמנם כשיוצא אור התורה, שהיא מן היסוד של אבא אל לאה, אז יש הפסק יסוד הבינה בנתיים, שהוא שם קס"ו אחוריים דס"ג, כי מתמעט אור החכמה, ולקח אותו אימא כמנין קס"ו, והשאר ניתן ללאה. קודם שיתחיל ללמוד, וגם באיזה זמן שתרצה מהיום, תכוין בזאת הכוונה:

ג"כ יכוין האדם כי הוא נברא בצלם אלהים. והענין, כי יש באדם פנימית וחיצונית, וכן הוא באדם העליון. אמנם הפנימית הן המוחין, והחיצונית הוא בשר האדם. והנה, בסוד המוחין הנפשטיז בכל הגוף, כידוע רמוז שם הוי"ה. כיצד - י"ה, הם המוחין שבראש, חו"ב. ואות ו', הוא גוף האדם, והתפשטות המוחין בו. וה' אחרונה, היא עטרה, והוא בת זוגו של האדם. והנה בחיצוניותו הוא רמוז שם אלהים ושכחתיו, ואחשוב שהוא כך - א', בכתר האדם בגלגלת. ל"ה, ב' מקומות של המוחין. אך יותר אמיתי נלע"ד חיים, כי א' הוא הכתר. ה"ל, ג' מוחין חב"ד. ה', הם ה"ק מחסד עד הוד. י', הוא יסוד. ומ', היא מלכות, שהיא מ' סתומה והיא הנוקבא או העטרה של יסוד. ופי' זה הוא אמת. וזהו, ויצר ה' אלהים את האדם, כי מב' שמות אלו נוצר. וז"ס, ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים, הם ב' צלמים. א' הוי"ה וא' אלהים, וזהו בצלמו - צלם ו', שהוא הוי"ה דז"א, ודי בזה:

מורי זלה"ה היה אומר, מי שהוא חריף ובקי בעיון מאוד במהירות, טוב שיעיין שעה אחת או ב' ביום ולא יותר, כדי לשבר אגודי הקליפות, אבל מי שאינו מהיר כ"כ והוא קשה העיון, יותר טוב לו שיעיין בפנימיות הדבר שהוא בפרי, ממה שיעיין בקליפות. והוא שיעיין ויעסוק במדרשים ובאגדות, ובפרט בזוהר ובספרי קבלה. ומורי זלה"ה מרוב מהירות עיונו, היה מעיין ו' דרכים ע"ד הפשוט, נגד ו' ימי החול, ואח"כ היה אומר אותה הלכה ע"ד הסוד, נגד שבת. והיה אומר שעיקר כוונת הקריאה בתורה, תלוי בזה שיכוין לקשר את נפשו להדביקה לשרשה ע"י התורה, כדי להשלים אילן העליון, ולהשלים אדם העליון ולתקנו, כי זה הוא תכלית כל בריאת אדם, ותכלית עסקו בתורה:

גם ראיתיו כשהיה קורא בהלכה בין החברים, היה מקשה בכח עד שהיה נלאה מאד, ומזיע זיעה גדולה, ושאלתיו למה עושה כן, והשיב לי, כי עסק ההלכה הוא לשבר את הקליפה, שהוא סוד קושיות, ולזה צריך שיטריח האדם מאוד, וע"ז נקרא תורה תושיה, שמתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כוחו:

גם העוסק בתורה, צריך לכוין, כי כל קושיא שמתרץ כהלכה, מסיר קש ותבן מהלכה, שהוא אותיות הכ"לה העליונה, ומקשטה בכ"ד קשוטין, י"ב שלו וי"ב שלה, והם סוד, מזה ומזה הם כתובים. ובקראו הלכה, ישים לנגד פניו שמקשט הכלה:

היה אומר, להר"א הלוי יצ"ו, בענין השגת החכמה, הוא תנאי הא', למעט דיבורו ולשתוק כל מה שיכול, שלא להוציא שום שיחה בטילה, כשארז"ל סיג לחכמה שתיקה. תנאי ב', כל דבר שלא תבין בתורה, תבכה עליו ותרבה בבכיה, גם עליות הנשמה בעולם עליון, ולא תשוט בהבלי העולם, תלוי בזה שתישן מתוך הבכיה. עוד אמר לההר"ש אוזיד"א, מי שיושב מ' יום בלי שיחה בטילה, ישיג בודאי השגת רוח הקודש בלי ספק. טוב לאדם שיצייר אותיות הויה נגד פניו בניקוד יראה יהוה וז"ס שויתי ה' לנגדי תמיד, וזהו הגורם להביא יראה גדולה בלב אדם, ולזכך נפש הטהורה. צריך האדם להרחיק עצמו מריח הנבילה, כי הוא פוגם מאוד בנפש, וראיה מן בשמים במ"ש, שמחזירין את הנפש. וגם הריח טוב, ארז"ל שעליו נאמר כל הנשמה תהלל יה. וגם הסתכלות האדם בנהרגין ובנצלבים, פוגם מאוד בנפש האדם, אף ברחוק מאה אמה פוגם:

הנה, ענין הקורא ושוכח מה שלומד. אין ראוי לומר כי מאחר שהכל נשכח ממנו, נמצא יגע לבטלה, ואולי מפני זה ח"ו ימנע לעסוק בתורה. והטעם שקורא ושוכח, הוא שעדיין לא השיג רוח דוכרא, שממנו הזכירה, רק השיג נפש הנוקבא שממנה השכחה. ואמנם הקורא ושוכח, מתקן בעולם הנוקבא, ולעתיד יזכירוהו כל מה ששכח, וא"כ מוכרח לתקן תחלה בעולם הנוקבא, כי שם א"א רק ע"י שכחה, כי המקום גורם לו. ותיקונו הוא כדי להסיר השכחה, יתגלגל בשלג שעולה כמנין שכחה, ויכוין לג' אלפין של ג' אהיה - דיודין דאלפין דההי"ן, וזה יועיל לו הרבה, וירחץ מצחו ג"פ בשלג, ובכל פעם יכוין במלוי א', ויועיל הרבה לזכירה. לטהר המחשבה - יצייר לפניו ה"פ ק"ל, שהוא שם מ"ה, פשוט כמ"מ, וזה רמוז במלת מחשבה - חשב מ"ה, ופי' אם תכבסי בנת"ר, כי ה"פ ק"ל, גי' נת"ר. יחוד להשגה. יכוין בכל יום, שם הויה בנקודתו המושל בו, כגון - יום א', יכוין הויה בסגול, ויכוין כל אות ואות בסגול, ויכוין ג"כ בשמות המלאכים הנז' בתיקונים שהם מרכבת הסגול, כזה - יהוה סטוטרי"ה גורי"אל וענ"אל למו"אל, ותחת כל אות מהם סגול. וביום ב', יהוה בשבא, והמלאכים ג"כ שמעיאל ברכיאל אהניאל ג"כ מנוקדות בשבא תחת כל אות ואות. יום ג', יהוה בחולם, והמלאכים חולם, חניאל להדיאל מחניאל. יום ד', יהוה בחירק, והמלאכים ג"כ חירק, חזקיאל רהטיאל קדושיאל. יום ה', יהוה בקיבוץ, והמלאכים - שמועאל. רמיאל קניאל. יום ו', יהוה במלאפום, שומשואל רפאל קדשיאל. ליל ז', הויה בניקוד כל אות שבא וצירי, והמלאכים - צוריאל רזיאל יופיאל. יום ז', הויה בשבא וקמץ, ומלאכים - קדמיאל מלכיאל צוריאל. מנחת שבת, הויה בשבא פתח פדיאל תוניאל חסדיאל. ובס"א איתא כך, ליל שבת - שמיעל ברכיאל אהני"אל, סטוטריאל גבריאל וענאל למואל. יום ז' - שמיעל ברכיאל אהניאל, קדמיאל מלכיאל צוריאל. מנחה שבת - שמיעל ברכיאל אהניאל, פדיאל תומיאל חסדיאל:

בהכנסו לבית המדרש, יכוין באחוריים דאהיה דיודין שהוא עולה כמנין מדרש. ומורי זלה"ה, כשהיה נכנס לב"ה, היה אומר יהי רצון מלפניך וכו', ואחריה לא שמעתי:

כוונה בעת שעוסק בתורה, למי ששולטין עליו מצולת ים סמאל ונחש, כי מצולת - הם אותיות צל מות, צל דוכרא, מות נוקבא. צריך לכוין בשם א' תמיד ובפרט בעת קביעת התורה אל יזוז מעיניו, ובזה לא ישלטו עליו ולא יתגרה בו יצר"ה. והענין, דע כי שורש הדינין הם אדני ואלהים, בסוד ה"ג, שהם נער ומנצפך כידוע, שהם ב' מינים אלהים זכר ומנצפך, אדני נקבה נער, אלו הם שורש כל מציאת הדינים, ואלו הם תיקון הט' דדיקנא הנקרא לאלפים, כי הם השערות דלא תליין, רק הוא נגד רוחב הפנים ואין תליין בשיקולא, והם בין תיקון ה' לי"ג, והם נקראים מצולת ים העליונים, וב' שמות אלו, גי' קס"א, ומקורם הוא שם אהיה במלוי ההין, שעולה בגי' עם י' אותיותיו קס"א, מנין לאלפים. והנה זה השם, הוא תיקון הט' הנקרא לאלפים, ונקרא כן ע"ש ג' שמות המתחילין בא', שהוא אהיה אלהים אדני. ואמנם סוד הדבר, והכוונה הוא להמשיך מן נוצר חסד שהוא המזל הח', שהוא הויה במלוי יודין כמנין חסד, ממנו תשפיע אור לאלפים שהוא תיקון הט'. והנה שם אהיה דההין, עולה קס"א עם יוד אותיות, ואז תכוין להמתיק אדני אלהים, הנקראים מצולת ים, והם בגי' קס"א ג"כ, ואז תשליך במצולת ים כל חטאתיך, שהוא תיקון הט' ג"כ של מי אל כמוך. ואז אותן החטאים שעשה האדם, שהם אותן המזיקין שברא, הם יורדין במצולת ים עם סמאל נחש, ואינם עולים, לפי שכבר נמתק שרשם שהוא אדני אלהים, ואינם נשפעים מהם. אמנם, בוודאי שאין כח החטאים הנבראים ע"י האדם, שאין מתערבין בהם נצוצי קדושה ע"י העון, לכן אח"כ בהגיעך אל ונקה מזל הי"ג, שהוא אהיה דיודין, ועולה ג"כ קס"א, אז תכוין להעלות אותן הניצוצות ולנקותם, ולהוציאם משם ע"י שם זה וזהו ונקה, נקוי כסף מן העופרת. וסדר שמות אלו, יהיו תמיד נגד עיניך, ובפרט כשתעסוק בתורה תכוונם במחשבתך, בראותך שהחצונים רוצים להתגבר עליך ולהחטיאך, ובפרט, אם אתה בעת תיקון טיפת הזרע שהוצאת לחיצונים, כי אז הם מקנאים ומתגרים בך, ואז טוב לכוין ביחוד זה:

ראוי לאדם לכוין תמיד, ובפרט קודם הלימוד וקודם התפלה, ולהעריך כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש, כי הלא בצלם אלהים עשה את האדם, ובזה תענה ותקובל תפלתו ותורתו, כי עי"ז יוכל לקשר כל העולמות, ע"י שתחול הקדושה עליונה בו. כיצד - יכוין האדם להכין ראשו כסא אל שם הויה בניקוד קמץ, וב' מוחין דיליה חו"ב, ג"כ הווית פתח וצירי. וב' זרועותיו, סגול ושבא. וגופו, חולם. וב' כפיו, קבוץ וחירק. ויסוד, בניקוד שורק ו'. ועטרה, הויה בלי ניקוד, כנזכר בתיקונים. ויכווין ג"כ, כי אדם הוא שם ס"ג, כנזכר אצלנו. ויכוון, כי אוזן הוא שם ס"ג, חוץ ה' אחרונה. ואולי עם זה ישיג לשמוע איזה קדושה עליונה, בתפלה ובעת לימודו. גם חוטם שלו בשם ס"ג, כי הוא גי' כך, ואולי יריח איזה רוח קדושה. וגם בפה שלו, שם ס"ג וכ"ב אותיות מה' מוצאות הפה, אולי ישיג, לרוח ה' ידבר בו, ומלתו על לשונו בעת לימודו ותפילתו, והכל תלוי כפי עוצם כוונתו והתדבקותו. ובסוד העינים, אם הוא בעולם העשיה, יכוון לה' הוויות שחשבונם עי"ן, ה"פ כ"ו, ויכוין השם במלוי ההין. וביצירה, שהוא מב"ש עד ישתבח, יכווין הוויות דאלפין. וביוצר שהוא עולם הבריאה, יכווין לה' הויות דס"ג. ובעמידה שהוא באצילות, יכוין לה' הויות דע"ב. וכן אם הולך בשוק, יכוין שב' רגליו הם נ"ה. וכשמסתכל, יכוין כי ב' עיניו הם חו"ב. וכן כיוצא בזה בכל פרטים, יכוין שהוא כסא לקדושה עליונה. ואין ספק אם כך יתנהג כמה זמן, שישיג לדעת את אשר ירצה, ויהיה כאחד מן המלאכים המשרתים ברקיע, וז"ס בכל דרכיך דעהו, ובפרט אם בכל רגע יחשוב, ולא יעבור המחשבה, וזכור זה בלבך:

ועתה נבאר סדר נאה, לזכך הנפש ולהאירה ולהוסיף בה כח והארה, להתקשר למעלה בקדושה עליונה. בלילה, קודם שתעסוק בתורה, תכוין לכל הכוונות שנבאר, ואח"כ בכל שעה ובכל רגע, וכפי מה שתרבה לכוין בהם, כך תרבה הארה בנפשך. ומה טוב ומה נעים, אם כל היום כולו יהיה נגד פניך, כי זה מתקן הנשמות ומאירה מאוד, וסדר הדברים הוא כך - תחלה תכוין בהויה דמלוי יודין, ואח"כ באהי"ה דיודין עמה, ואח"כ בשם ס"ג ואהיה דמלוי יודין עמה, ואח"כ בשם מ"ה ואהיה דאלפין עמה, ואח"כ בשם ב"ן ואהיה דההין עמה, הרי נתבאר ד' הויות בד' אהיה, אלו אבא ואלו אימא:

והיותר טוב, שישלבם יחד זב"ז, כיצד - תקח י' אותיות דשם ע"ב, וי' אותיות דאהיה דיודין, ותשלב אות מזה ואות מזה, עד שתשלימם. וכן תעשה בס"ג וקס"א, ובשם מ"ה וקמ"ג, וב"ן עם קנ"א, ולעולם תתחיל השילוב בשם הויה:

ואם יום הוא, כשאתה מכוין בשילוב זה בשמות הנזכר, תכוין אח"כ לשלב שם הויה פשוטה בשם אהיה פשוט, ותתחיל מן אהיה, כזה - איה"היוה"ה, וזהו חיבור או"א. ואח"כ תכוין ג"כ לשלב שם אדני בשם הויה, ותתחיל מן אדני כזה - אידהנוי"ה. ואם כשאתה עושה יחוד זה הוא ליל, יכוין להיפך יא"ההויה"ה. יאהדונה"י. והטעם, לפי שחיבור אלו הד' שמות אחרונים, תכוין בהם שהם סוד נשיקין כפולים, כמ"ש בזוהר תרומה. והנה שם א"י ה"ה י"ו ה"ה, אחר חיבורו חוזר להיות אהיה, מחיבור ב' אותיות ראשונות דאהיה וב' ראשונות דהויה. וגם נעשה שם הויה שלם, מחבור ב' אותיות אחרונות דאהי"ה וב' אותיות אחרונות דהויה. נמצא שהם כפולים, כי גם אחר הנשיקה והשילוב, חוזרים לעשות כתחילתן. ואמנם ביום, צריך לכלול מדת לילה ביום, לכן תתחיל מאהיה ואדני. ובלילה, צריך לכלול תגבורת מדת היום, לכן תתחיל בהויה ואהיה, שהוא דוכרא ברישא והדר נוקבא, וביום נוקבא וכו':

סדר אחר, אחר סדר הנזכר. ואם תרצה לעשות כל אחד מהסדרים בפ"ע רשאי, רק שאני מסדרם יחד, להיות כוונתו סדורה בפעם א', וא"צ לכוין כולם בפעם אחד:

ידוע כי ג' עולמות בי"ע הם, ויחוסם - אל שדי בבריאה, אל הויה ביצירה. אל אדני בעשיה. וידוע, שיש לאדם תוספת נשמה בכל שבת מן אבי"ע. ובליל מוצאי שבת, מסתלקת בחינת האצילות, ונשארים עמו ביום א', ג' בחינת - בריאה יצירה ועשיה. וביום ב' מסתלק בחינת בריאה, ונשארים יצירה ועשיה. וביום ג', מסתלקת יצירה, ונשארים עשיה. וביום ד', מסתלק גם העשיה מתוך שבת שעברה, כידוע ששבת הוא שביעי ורביעי. ולכן ביום ד', חוזר האדם לקנות תוספות שבת, הבאה מבחינת עשיה. וביום ה', קונה יצירה. וביום ו', קונה בריאה. וביום ז', אצילות. לכן ביום ראשון, תכוין תמיד בשם אל שדי, שיבוא לך הארה משם, לקיים תוספת שבת מבחינת בריאה. וביום ב', אל הוי"ה. וביום ג', אל אדני. ואח"כ ביום ד', תכוין להמשיך מתוספת שבת הבאה מן אל אדנ"י. וביום ה', מן אל הוי"ה. וביום ו', מן אל שד"י. אך צ"ל, כי הג' ימים ראשונים תכוין, כי אל שדי ואל אדני שהם נוקבא, הם בחינת לאה, ובחינת אל הוי"ה הוא ז"א ישראל, ובג' ימים אחרונים ליעקב ורחל:

סדר אחר. ביום א', תכוין בשם ס"ג. וביום ב', בשם מ"ה. ויום ג', לשם ב"ן. ואח"כ תכוין מלמטה למעלה, יום ד', ב"ן. יום ה', מ"ה. יום ו', ס"ג:

סדר אחר. ביום א', תכוין לה' ראשונה. יום ב', תכוין בו'. ויום ג', ה' אחרונה. ואחר כך מלמטה למעלה כנזכר. סדר ביום ב' וה', שאמרנו שכוונתם ביצירה, תכוין לשם מ"ב דיצירה, שהוא אב"ג ית"ץ כל הז' שמות, להעלות בהם נפשך מעשיה ליצירה ע"י שם מ"ב. אך ביום ב', תכוין שגובר קר"ע שט"ן, על כל השאר, כדי שע"י תעלה. וביום ה', גובר ח"ק ב"ט נ"ע. גם צריך לשלב ולקשר השם האחרון עמו, כי כיון שכוונתך לקבל תוספת שבת, וידוע כי שם יום שבת שק"ו צי"ת, לכן צריך ביום ב', לקשר ולשלב שם יום ב' עם שם יום ז'. וביום ה' תשלב שם יום ה' עם שם יום שבת, שיקבל הארה משם כל היום, משם של השבת:

מצאתי, טוב לאדם לכוין ביום א' בשם אבגית"ץ. וביום ב', קרעשט"ן וכו'. וביום ז', שקוצי"ת. שעד עתה היה מתלבשת בימי החול, ועתה הוא עולה למעלה, והיא מאירה עלינו מבלי מלבוש דחול, ע"כ. סדר אחר. תכוין להעלות נפשך, מן העשיה אל גדר היצירה, באופן זה. דע, כי סוד הכנפים המעלים את האדם למעלה הוא הזרועות, שהם נגד כנפי העוף. וידוע, כי ה"ח מתפשטים בו"ק האדם. אמנם, יש בהם מגולים ויש בהם מכוסים, והם ב' חסדים שהם בח"ג הזרועות, ושליש ת"ת א'. נמצא, כי בג' קוים אלו, יש חסדים אלו הסתומים. והנה ז"ס עפיפת האדם ע"י כנפים שהם הזרועות, ולא ע"י רגלים או איברים אחרים. והטעם, כי בכל אלו הזרועות החסדים שבהם ואין יכולין להאיר ולהתפשט, וידוע כל דבר היושב במקום צר ודוחק גדול, נותן כוחו בפנים, כדי לנענע לכאן ולכאן, וע"י הניענוע ההוא הוא מתנודד. ואמנם, אלו החסדים שורשם הוא למעלה בדעת, כי שם מקומם, כי אלו החסדים המתפשטים, הם אורות המתחדשים מהם, לכן רוצים לעלות לשרשם שבדעת, לינק ולקבל הארה משם, ולהיותם עומדים שם בדוחק ובצרות גדול, כשהן עולין הן מעלים את האדם עמהן למעלה. וזהו הטעם, למה הכנפים הם בזרועות, יותר מבשאר מקומות, ולפי שכל עליות הוא בשם מ"ב, לכן תכוין, כי שם אבגית"ץ בזרועך הימני. ושם קרע שטן, בזרועך השמאלי. ושם נגדיכ"ש, בשליש ת"ת העליון המכוסה. וע"י אלו הג' שמות, הם מתעופפים אותן החסדים לעלות למעלה בשרשם בדעת עליון, ובדרך עלייתם הם מעלים את האדם עד היצירה, כמו אלכסנדר מוקדן שעלה למרום ע"י אותו העוף. אמנם, כדי לחזק ולהגביה עפיפה זו יותר, תכוין להוריד חסדים בז"א לצורך זיווג, ועי"ז יתוסף כח בחסדים, ויעופפו יותר בכח, ותעלה עשיה ביצירה:

ועתה נבאר סדר קריאת השבוע. וקודם נבאר מ"ש בזוהר, כי מארי מקרא הם בעשיה. ומארי משנה הם ביצירה. ומארי תלמוד בבריאה. ומארי קבלה באצילות. ואדרבה היה נראה להיפך, כי תורה שבכתב הוא למעלה מתורה שבע"פ. אך הענין, כי באצילות יש כל מה שלמטה ממנו, ויש שם תורה שבכתב שהוא מקרא, עם משנה ותלמוד וקבלה. אך בבריאה, יש שם מקרא משנה תלמוד, וחסר משם ענין הקבלה, ולכן הקבלה שהוא באצילות לבדו, נקרא האצילות מארי קבלה. וכן הבריאה נקרא מארי תלמוד, לפי שביצירה חסר תלמוד. וכן היצירה נקרא מארי משנה, לפי שבעשיה חסר משנה, ואין שם אלא מקרא בלי שום פי' אחר, ולכן היא גרוע מכולן, והבן:

ודע, כי בכלל היצירה יש מדרש והגדה. ואולם מה שאנו אומרים כי תלמוד הוא בבריאה, הוא תלמוד שהוא הפי' המשניות והמשא ומתן ופלפול, אבל הדינין שבתלמוד ושאר המימראות שאינו ביאור על המשנה, אינם בכלל התלמוד אלא בכלל משנה ומדרש ואגדה, ולכן הם ביצירה:

ואמנם יש חילוק במאמרי זוהר, שנראה שכל אלו הם דנוקבא גם יש שם שהנביאים הם נ"ה בדכורא, והכתובים הם יסוד ומלכות דדכורא. אך הענין בקיצור, דע, כי הכל בנוקבא, אך הנוקבא כוללת כמה בחינות, כי כל מה שיש מן ז"א מאצילות ולמטה הוא בנוקבא. נמצא, כי הקבלה - היא במלכות דאצילות, ותלמוד - בבריאה, ומשנה ומדרש ואגדה - הם ביצירה, ומקרא - בעשיה. הרי הכל הוא בנוקבא עצמה. והנה בקבלה עצמה יש כמה חילוקים, והם נחלקים לי"ס של נוקבא דאצילות. והתלמוד, ג"כ יש בו כמה חילוקים, ונחלקים בי"ס דבריאה. והמשנה ביצירה, רק שהוא בו"ק של נוקבא דיצירה, ושם הם ו' סדר משנה. אבל המדרשים ואגדות ורמזים וכיוצא בהם, הם בשאר היצירה. ומקרא, בעשיה. כיצד, תורה - בת"ת שבה. נביאים - בנ"ה שבה. וכתובים - ביסוד ומלכות בשתיהן יחד, ואין להאריך. והנה, צריך האדם לכלול בכל יום נפשו מאבי"ע, ולקרא מעילא לתתא, תורה נביאים כתובים קבלה משנה תלמוד:

אך עתה נבאר סדר המקרא, הנה בקראו בתורה, יחשוב בשם הויה נקוד חולם, שהוא בת"ת הנקרא חולם, וקודם שתקרא מקרא, תכוין כי מקרא הוא בעשיה. לכן תכוין כי שם ב"ן הוא בעשיה, ותכוין בה' אותיות מלואו ודהוה, וניקודם הוא מה' נקודות של אותיות את אשר יביאו שבפסוק והיה ביום הששי והכינו וגו', כי כל זה הוא הכנה ליום השבת, ולכן כל ענין זה נרמז בפסוק זה. ובלילה לא תקרא מקרא, לפי שהוא סוד עשיה, וגם לילה זמן שליטת עשיה, ואין לעורר הדינין אז, וה' אותיות המילוי הם לה' ימי השבוע, מיום א' עד יום ה', ותכוין אות א' מהם, בכל יום ויום. וביום ו' אז כל ה' אותיות דמלוי הנזכר, תכוין בהם עתה ביחד, כמו ענין נ' שערי בינה, שהם נכללין מחסד עד הוד, ואח"כ כולן נכללין ביסוד, כן תכוין בה' אותיות אלו. ביום ו' כולן בניקוד שורק, הנשאר מן אשר יביאו:

והנה, כדי לתת בו ניקוד שורוק, אנו צריכין להוסיף בו ג' ווין, בג' אותיות ד'ה'ה', והם בגי' ח"י, כי יום ו' הוא יסוד חי עולמים, שנותן משלו ח"י אלו, אל הנוקבא שהוא יום שבת, כי יום ו' מכין לז', דלית לה מגרמה כלום. וג"כ ניקוד שורק, הוא סוד היסוד, ואח"כ תצרף ה' אותיות אלו לד', והוא אותיות ו"ד תעשם יו"ד, כי כן מנינם, ויהיה הויה. ואולם קריאתם כסדר הזה, והיה. וז"ס והיה ביום הששי, כי תחלה תכוין במילוי לבדו בה' אותיותיו, ע"ד ניקוד שורק. ואחר כך פעם ב', תצרפנו כמו והיה, וניקודו הוא בניקוד ביום הששי והכינו. ונראה שכוונה עיקרית היא להתפשט בה ה"ג כי כל מילוי הוא דין, נמצא שביום ו' כבר היא מוכנת לזיווג, כי כל ה"ג הם ביסודה והבן:

הגה"ה - ונלע"ד שכוונה זו הוא בו"ק של הנוקבא והב' גם הם חברים לקשטה להשכינה לזווג שבת:

והנה בליל ו' יש קצת מציאות שיוכל האדם לקרא מקרא, כי הוא מכין לשבת, ואז הוא רחמים מתעוררים. והכוונה הוא, והיה כולם בניקוד חיריק, בניקוד ש' שניה של הששי. אך במלואו אין לכוין כלל, כי מילוי גימטריא אלהים והוא דין, ואין לעורר דינים בלילה:

וביום שבת, אז תכוין כל השם של ב"ן, כזה - יוד הה וו הה, וניקודו כניקוד משנה על אשר ילקטו. ואח"כ תכוין ב"פ והיה והיה, כי ביום הו' היה מילוי א' כסדרו, ואח"כ צירף והיה, אך ביום ז' אין מילוי, כי מילוי גימטריא אלקים, לכן תכוין בכ"פ והי"ה, וכולם נקודים בשורק, והוא ניקוד של ילקטו:

אמנם, מה שתקרא בעצמך הוא פ' השבוע, ובכל יום מימי השבוע תקרא כמה פסוקים, כמנין הכוונה. פירש, כי ביום א' שכוונתך לאות ו' של המילוי, תקרא ו' פסוקים. וביום ב', לאות ד', תקרא ד"פ, וכן עד"ז כל הה' ימים. ובליל ששי, תקרא כ"ו פסוקים, כמנין והי"ה. הנה ביארנו, כי ביום ו' הוא שם והי"ה פעם אחד, וז"ס והיה ביום הששי, אז מילוי שם ב"ן נעשה והיה. אך ביום שבת, הם ב' והי"ה, וז"ס והיה משנה, כי שם והי"ה הוא אז כפול ב"פ, והי"ה והי"ה. והנה, מי שלא קרא קריאת יום ראשון מהשבוע, יש לתקנה יום ב', שיקרא ביום הב' קריאה של אתמול ושל היום. אמנם זה תיקון לצורך יום שני, אך צורך תיקון היום שלא קרא, אין לו תקנה, ועליו נאמר, מעוות לא יוכל לתקן. ובכל פעם שתקרא מקרא בע"ש, צריך שתכוין בכל הויות הכתובים בפ' של אותו ע"ש, שמילואם הוא בההין שם ב"ן:

מליקוטי החבירים. והנה כוונת יום ו' בקריאת הפ', הוא מילוי שם ב"ן בניקודו שורק. נמצא, כדי לנקדו בשורק, צריך להוסיף בו ג' ווין, בג' אותיות ד' ה' ה', והם בגי' ח"י, כי יום ו' הוא יסוד חי עולמים, שנותן משלו תוספת אלו, אל הנקבה שהוא יום שבת, כי יום ו' מכין לשבת דלית לה מגרמה כלום. והנ' ג"כ ניקוד שורק ו' ששורשו ביסוד:

מנהגים של מורי זלה"ה. הוא היה נוהג לקרא כל פרשת השבוע בע"ש, ולא ביום שבת. ואמר, כי זה סוד והיה ביום הששי כו', ותיכף אחר התפלה ביום ו' שחרית, היה הולך לבה"כ או לבה"מ, מעוטף בטלית ותפילין, והיה קורא בס"ת בסדר השבוע, והיה כופל כל פסוק ב"פ, והיה שם תלמיד אחד שהיה קורא התרגום של אותו הפסוק פעם אחד, ומורי זלה"ה היה שומע, וכן היה עושה עד שגמר כל הפרשה. גם לא היה נוהג לקרא התרגום של הפרשה ע"ש, בניגון וטעמים. גם אם היה אונס גדול וגלוי מאד, שלא היה יכולת בידו לקרות הפרשה שמו"ת בע"ש, אז היה קורא ביום שבת תיכף אחר התפלה קודם אכילה. ואחר קריאת הפרשה בע"ש היה טובל, והיה אומר, כיון שכבר קרא הפרשה בע"ש, יש יכולת לקבל תוספת שבת. אמנם, קודם קריאת הפרשה לא היה טובל, אך במקרה היה טובל קודם, וגם זה לא היה אלא אחר ד' שעות של יום, ולא קודם לזה. והיה אומר, כי תוספת שבת, היה ניכר ומתגלה תיכף אחר הטבילה במצח האדם, אך עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום, ודווקא אם כבר טבל, והסיר ממנו בגדי חול של הנפש ע"י הטבילה. ואפשר לומר, כל מה שיהיה קרוב יותר לליל שבת, יתגלה יותר תוספת שבת. גם קריאת הפרשה שמו"ת, צריך לקרות ג"כ פרשת וזאת הברכה ערב שמחת תורה, כשאר פרשות שמו"ת. גם אחר סיום הפרשה, היה מורי זלה"ה כופל פסוק האחרון בלי תרגום:

ביום שבת, א"צ לקרות הפרשה כ"א לשמוע מפי הש"ץ, ויכוין אל כל מילוי שם ב"ן. אבל הפטרה, אין אתה יוצא בשמיעה לחוד, כ"א לקרותה, וצריך אתה לשמוע ברכותיה שלפניה ולאחריה:

סוד התרגום - דע, כי תמיד תקרא פסוקים אלו עם תרגום. ותכוין, כי המקרא הוא הפנים, ותרגום אחוריים. וביום ו', שאתה מכוין אז לשם הוי"ה, היינו והי"ה, אז תקרא כל הפרשה שמו"ת. וביום שבת, אינך צריך לקרות, רק לשמוע מפי הש"ץ כולה היטיב, ולכוין בה כדרך הנז'. ולפי שגם ביום ז' אנו מכוונים לכל שם ב"ן, לכן צריך לשמוע כולה. ודע, כי בתרגום יש כוונת שם ב"ן, אך הם בסדר ריבוע, ועדיין לא קבלתי הסדר. אבל מה שזכרתי הוא זה, כי ביום ו' שאתה מכוון במקרא, כל מילוי שם ב"ן דפנים בשורק, אז תכוין ג"כ, באחוריים שלהם מנוקדים בשורק, שהוא סוד התרגום, כי כל תרגום אחוריים כידוע, כזה - ו"ד וד"ה ודה"ו ודהו"ה, והוא מה שזכרתי. אך אפשר להבין מזה, כי גם ביום ז', יהיה שם ב"ן כולו בסוד אחוריים, רק שאיני יודע איך יהיו הנקודות:

והנה, מ"ש שחייב האדם לקרות הפ' שמו"ת, הוא, כי שנים מקרא הוא כנגד ת"ת ויסוד. והענין, כי שנים מקרא, ר"ת שם, והוא שדי הויה, עולה שם. וכן מקרא, בגימטריא שם ע"ה, להורות על ב' שמות הנז', שהם בת"ת ויסוד. וז"ס, לשון הרגיל בדברי רז"ל, לומר שנים מקרא ולא אמרו שנים תורה. וגם במקרא נמצא פנים ואחור, והנה, פנים הוא לשון רבים, ואחור הוא לשון יחיד. כי לשון קדש הוא פנים, והוא שנים מקרא. אך התרגום שהוא אחור, אינו אלא אחד, וז"ס ואחד תרגום. גם תבין הענין, כי האחור הוא תמיד בסוד הריבוע, שתמיד אות ראשונה הולכת עם כל האותיות שלפניה, וכן השניה הולכת עם כל שלפניה, וכן השאר הולכת עם כל שלפניה. וזהו ענין ואחד תרגום, כי התרגום שהוא אחוריים, לעולם הוא א', הראשון הולך עם כולן, וכן הב' עם כולן שלפניו, וכן כל השאר נקשרים כאחד. אך לה"ק הנקרא פנים, הם רבים כי כ"א בפ"ע, כזה - אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. אך התרגום, הוא קשור ביחד כידוע, וזהו שנים מקרא וא' תרגום. ואבאר לך הטעם, למה אחוריים הם תרגום. והענין, כי תרגום גי' תרדמה, והנה נסירת אחוריים הוא ע"י התרדמה שנאמר ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, והוא סוד התרגום. גם ט"א, שהרי בכל ספירה מי"ס, יש הויה א', ואחור שלה שהוא ריבוע, גי' ע"ב. נמצא ט' פעמים ע"ב, מנין תרגום, נגד כל אחוריים, מן החכמה עד היסוד. וכולם ניתנים אל המלכות, וזהו ואחד תרגום, שכל האחוריים, הם במספר תרגום. והבן. והנה תרדמה, בגימטריא תרגום, כי בלשון תרגום מדבר עם הנביאים, שאין יכולים לקבל הנבואה רק ע"י תרדמה, וזהו ותרדמה נופלת על אברם. ולזה אמר במחזה, שהוא לשון תרגום, ע"ש בזוהר. ודע, כי לשון תרגום הוא אחוריים של הקדושה, וכל אחוריים הם בסוד פכמ"מ, ואלו נק' תרדמה. וזהו ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, כי הנסירה היתה בסוד אב"א, שזהו סוד תרדמה, שאז ננסרת, ואח"כ ויביאה אל האדם:

תורה. הנה אמרנו, כי בקוראו בתורה, יחשוב בשם בן ד', בניקוד חולם, שהוא בת"ת הנקרא תורה. ויחלק הפרשה של השבוע, לה' חלקים כנזכר. ובכל יום חלק א', עם התרגום שלו ג"כ כנז'. ויכוין אל הת"ת דז"א, לג' בחי' שבו, בסוד פרטותיה נר"ן, ואלו הן - הוי"ה חיצונית, הויה בריבוע אמצעי, שם מ"ה פנימי:

נביאים. אח"כ יקרא נביאים עם התרגום שלהם, פעם א' מקרא ופ"א תרגום. ויכוין לב' הויות חירק ושורק, הא' בחירק והב' בשורק, והם בנ"ה, ויכוין לג' בחי' נ"ה דז"א, כזה - החיצון צבאות, האמצעי צבאות ברבוע, הפנימי נחלק לב' - הויה בנצח, אדני בהוד:

כתובים, אח"כ יקרא כתובים, ויכוין בב' הויות, א' בשורק ו', והב' ניקוד צבאות, והם חיבור יסוד ומלכות. גם יכוין ליסוד בג' בחי' - חצונה מכולם שדי ברבוע. הפנימי יאהדונה"י, החיצונה של המלכות אדנ"י ברבוע, באמצעי אדנ"י, בפנימי אדני מלא:

קבלה. כשיקרא האדם קבלה, יכוין לשם מ"ה:

משנה. אח"כ יקרא משנה, ויכוין לשם ב"ן. וגם יכוין, כי ו' סדרים משנה, הוא עתה בנוקבא. והם מצד ו"ק נוקבא דז"א, שהם בו' בחינת אמצעים של ו"ק שלה, ולכן כפי הסדר שתקרא כך תכוין. וסדרם - סדר זרעים בחסד וכו', עד טהרות ביסוד, ואח"כ תלמוד חצונה שבכולם:

סדר זרעים. כנגד חסד, והוא תיקון לקרי, ולמי שנהנה מעה"ז בלא ברכה, וגוזל את העניים, ממה שחנן לו ית', ואין נותן להם כראוי. לכן בעת קריאת משניות דסדר זרעים, תכוין אל בחינה אמצעית של כלי חסד, שהוא א"ל ברבוע:

סדר מועד. הוא נגד גבורה, והוא נגד מחללי שבת וי"ט, ואינו נזהר לשמרן כהלכתם כסדורם, ובמוספין כאנשי מדות, לכן בעת קריאת משניות סדר מועד, תכוין לבחינה אמצעית דגבורה, שהוא אלהי"ם:

סדר נשים. נגד ת"ת, והוא תיקון לעריות, ומי שרגיל בנדרים ונדבות ונזירות ושבועות וכדומה לו, יכוין בעת קריאת משניות סדר נשים, אל כלי אמצעית דת"ת, שהוא צבאות. נזיקין. הוא כנגד נצח, והוא תיקון גדול למי שגזל וחמס את חבירו, וגם לרוצח בין שוגג בין מזיד. ולכל דבר מה שבין אדם לחבירו. לכן בעת קריאת משניות סדר נזיקין, תכוין אל בחי' אמצעית דנצח, שהוא א"ל ברבוע:

קדשים. נגד ההוד, והוא תיקון גדול להאיר הנשמה, והוא שם אלהים ברבוע:

סדר טהרות. נגד היסוד, והוא תיקון לנשמה שנפגמת, ובפרט לטומאת נדה וזבה, ולכהן שנטמא באחד מן הטומאות שצריך להתרחק מהם. ולכן בעת קריאתך במשנה סדר טהרות, תכוין אל כלי אמצעית דיסוד נוק' שד"י. גם בכל פעם שתקרא משנה באיזה סדר שתהיה, תכוין בשם שד"י שהוא בגימטריא מטטרו"ן:

תלמוד. אחר כך יקרא תלמוד, ויכוון בשם אדנ"י, ויכוין בחי' חצוניות של ו' קצוות דנוקבא. ואלו הן - חיצוניות חסד א"ל. חצונית גבורה אכדטם. חיצונית ת"ת השתפא. חיצונית נצח ב"ם חצונית הוד במוכן. וחצונית יסוד שדי ברבוע. וטוב ג"כ לחלק התלמוד לג' חלקים אחרים, שהם ברייתא תוספתא ומימרא:

כוונת קריאת המשנה, דע, כי המשנה הוא מטטרון ביצירה - ותכוון להעלות היצירה בבריאה. והענין, כי ע"י קריאתך במשנה, תכוין שמן אותיות משנה, יהי נשמה. וידוע, כי הנשמה בבריאה יסוד. נשמה - הוא נ' משה. פי', כי משה בגי' אל שדי, שהוא עולם הבריאה, כי לכן זכה משה לבינה, המקננא בכורסייא. ותכוין, שהוא סוד קפ"ד וקס"א, ושהם אחוריים דא"וא בעולם הבריאה, והם בגימטריא משה. ותכוין, להוריד הארה משני שמות אלו שהם של הבריאה, עד היצירה, ועי"כ תכלול היצירה בבריאה, וההארה שתוריד מב' שמות אלו שהם בגימטריא משה, תוריד מהם ע"י נ' שערי בינה שבבריאה, וזהו אותיות נשמה - נ' שמה. כי תוריד נ' שערי בינה מב' שמות הבריאה, העולין משה. וענין נ' שערים אלו, תכוין סוד ג' אהי"ה שיש בבינה, ומקננין בבריאה, והם בג' מילואין - יודין אלפין ההין, שהם סוד ג' קוי בינה, ימין ושמאל ואמצע. והם ג' קוי ה' עילאה, ויש בהם ה' יודין שהם נ', ואלו הם סוד נ' שערי בינה, ושמור כלל זה בידך. ולפי שאלו הנ' הם באים מבחינת אותיות יודין, לכן נקראים שערים, כי היו"ד בגימטריא עשר - והוא אותיות שער. הרי ביארנו אותיות נשמה שבבריאה. ותכוין להוריד הארה זו ביצירה, ואח"כ תקרא משנה. גם תכוון כוונה זו הפשוטה הנזכר, והוא, כי אותיות נשמה, הוא נ' משה, ר"ל, להשפיע ממשה שהוא אל שדי שבבריאה, ליצירה, וסוד השפעה הזאת, הוא ע"י נ' המתפשט ביצירה:

גם כוונה אחרת, תכוון שיש בבריאה ג' שמות אהיה, הנזכרים, וסימנך יה"א. והמילוי שלהם בלבד, גי' שצ"ב, ועם הג' שמות הם שצ"ה, כמנין משנה. ארז"ל, מיום שחרב בה"מ אין להב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. פי', כי אחר שנחרב ב"ה חזרה המלכות אב"א במקומם הראשון בד"ס תנה"י. וזהו אין להקב"ה שהוא המלכות, אלא אותו ד' אמות לבד, ומזה הטעם עצמו אסור לילך אחורי אשה בד' אמותיה, כי שם הוא מקומה ותופסת כל שיעור ד' אמות, וזהו הכלה - אותיות הלכה. ועיין ביחוד א' של מזמור לתודה "הריעו לה' "כל "הארץ. מליקוטי החברים - סוד ד' אמות של הלכה, סוד הויה אהיה בגי' אמה ע"ה, וידעת היחוד שהם ד' הויות ע"ס מ"ב, ליחדם בד' אהיה - ב' דיודין, וא' דאלפין, וא' דההין, הרי הם ד"פ אהיה הויה, וז"ס ד' אמות של הלכה. יחוד לעיון הלכה, יאמר בשם לי"ש ועת ךקו יתי יהוה, י"ר מלפניך ה' או"א שתפתח לבי בהלכה זו, להבין דקדוקיה ופלפולה:

ענין אחר. אמור שם י"ה עם כל אות מא"ב, ובניקוד שב"א קמץ, ד"מ - איה, ביה, ועיין במ"א עוד מזה. סדר העיון, הנה קודם שתעיין בגמרא, יראה קודם המשנה אשר אותו תלמוד מיוסד עליה ויסתכל בה, ויכוין כי מ' של משנה הם ד' יודין של שם ע"ב, ולפי ששם אהיה שכנגדו אין בו ד' יודין כמוהו, לכן אין כאן כוונה רק בהויה לבד, שיש בה ד' יודין, והוא מ' של משנה. ובאות ש' של משנה, תכוין לג' יודין של ס"ג, ומהראוי שתהיה כמו ד' יודין של ע"ב, שנרמז במ', אך לפי שכאן צריך לכלול ג"כ ג' יודין של אהיה דיודין שכנגדו, לכן נרמז באות ש', כי כל יו"ד דס"ג עם היו"ד של אהיה, כשתכם יחד יפ"י, הרי ק', הרי ג' יודין של שם ס"ג עם ג' יודין של אהיה, הם ג' מאות, הרי ש' של משנה. באות נ' של משנה, תכוין לחבר שם ס"ג שהיא בינה, עם בן ובת שהם מ"ה וב"ן, ובג' שמות אלו ה' יודי"ן, והם נ' דמשנה. ובאות ה' של משנה תכווין לחבר ג"כ אהיה דיודין שבבינה, עם ב' אהיה אחרים של בן ובת, שהם אהיה דאלפין דההין, שהם ה' יודין, וזהו ה' של משנה, ולפי שאלו הן יודין של אהיה כולם לבד, וכן הם סוד ה' לבד, ולא סוד נון כמו ה' יודין של ג' הויות הנז'. ואח"כ תכוין בהלכה:

תועלת אל העיון. תכוין מגמת פניך בעת העיון, שם הפנימי דדעת של מלכות, ובו סוד העיון. והנה סוד דעת הפנימי של המלכות, הוא שם ב"ן, כמבואר בשער השמות. והנה זה השם ב"ן, מתחלק בניקודו כפי הימים, כי ביום א' יהיה נקודתו כפי יניקתו, פירוש - ניקוד הי' בחולם, ה' בסגול, ו' בקמץ, ה' בסגול. וכבר ידעת, כי כפי מקור יניקתו כך נקודתו, המשל בזה, כי י' בחולם, מורה כי החכמה שבה, יונק מצד ת"ת הנק' חולם וכו'. ה' בסגול, מורה כי הבינה שבה, יונקת מן החסד. וכן בשאר הנקודות, ושמור כלל זה בידך, בכל הנקודות שבעולם. יום ב', היוד בחולם. ה' - בשבא. ו' - בצירי. ה' - בשבא. יום ג', יוד - בחולם. ה' ראשונה - בחולם. ה' שניה - בסגול. והענין הוא, כי בכל ז' ימים, חוץ מיום ג' ויום ו' שהם סוד ת"ת ויסוד, אין ניקוד באותיות הכפולות, אבל יום ג' ו' מנוקדות גם אותיות הכפולים. יום ד', היוד - בחולם. ה' - חירק. ו' - פתח. ה' שניה - חירק. יום ה', יוד - חולם. ה' - קיבוץ. ו' - שבא. ה' - קיבוץ. יום ו', יוד - חולם. ה' - שורק בואו. ה' שניה - בשבא. וכן ראשונה בו' שורק והשני בשבא. יום שבת נקודות צבאות היינו באותיות השרשים ולא במלוי והבן:

כ"ז צריך לכווין בר"ח, אם נופל ר"ח באיזה יום יכוין בקריאתו בתורה באל אדני במילוי כזה, אלף למד אדני שהם יוד אותיות ובהם עשר נקודות, וסדרן הוא כך - קמץ תחת א' מורה ספי' כתר, פתח בלמד חכמה, צירי בף' בינה, סגול בלמד חסד, ותחזור קמץ במ' כתר פתח בד' חכמה, צירי בא' בינה, סגול בד' חסד, עד"ז עד סוף. גם יכוין שם שד"י במלואו וכל אות מנוקדת קמץ שהוא גי' ר"ח:

ענין ר"ע שהי' דורש כו'. ארז"ל דברים שלא נגלו למשה ע"ה, נגלו לר"ע. וזה תמיה גדולה. והענין הוא, כי משה ע"ה ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל התורה, אך היה יודע הסוד בע"פ, והרבה מהם לא ידע לדרשה ולהוציא מהכתוב, אך אח"כ שבאו חכמים שבכל דור, ודורשיו דורשים אותם מהכתובים, וכן הענין בר"ע, שהיה יודע לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות, וענין זה לא נגלה למרע"ה, אך בעצמו וודאי ידע משה ע"ה, ודי בזה:

כשהיה הרב ר' חיים בא אצל הרב ללמוד הימנו זאת החכמה, אז כל מה שלמד ממנו היה שוכח ולא היה יכול להשיג שום דבר, עד שהלכו שניהם יחד לטבריה, והרב זלה"ה הוליך להרב ר' חיים בתוך הים של טבריה בספינה קטנה שהיה שם, וכשהיו הולכים בתוך הים נגד העמודי ב"ה הישן, לקח הרב זלה"ה כלי אחד ומלאו אותו מים מבין העמודים, והיה משקה להרב ר' חיים זלה"ה, וא"ל, עכשיו תשיג החכמה הרבה, כי המים ששתית היה מבארה של מרים ומשם ואילך התחיל לכנוס בחכמה זו. אם יש ב' ת"ח שיונקים משורש א' אז שניהם מקטרגים זא"ז, כי מאחר ששניהם משורש אחד, לכן זה רוצה לינק יותר מזה, לכך תדיר יש קנאה ומחלוקת ביניהם:

אבל אם יזכו אחר כך שניהם לרוח הקודש, אז תתוסף אהבה ביניהם, כי יבא להם הארה ושפע בריבוי גדול, ולא בצמצום כמו מקדם, וכ"ז הוא דווקא בעולם הזה. אך הצדיק שבעה"ב, אדרבה מועילים זה לזה ומשפיעים שפע רב לעה"ז, למי שהוא משרשם, ומתעברים בו להועיל לו, כי יש להם חלק מאותן המצות והתורה שגורמים לאותו אדם לקיים תורה ומצוות בסוד שאמרו רז"ל, הבא לטהר מסייעין לו, כי אין חשבון בשאול של קנאה לקנא זה בזה:

שאלתי למורי זלה"ה. ממה זכה להשיג חכמה הזאת כ"כ נפלאה, ואמר שהיה טורח להבין את לשון הזוהר שבוע או שבועיים, והיו אומרים לו שעדיין לא השיג היטב, ואז היה מעמיק יותר, עד שהיה מבין המאמר על בוריו, ושאלתי לו הלא גם הרמ"ק ואני טרחתי הרבה, ולא זכינו לזה. והשיב לי, אמת שטרחתם, אבל לא כמוני, ויש לי סמך בדברי רז"ל, מרבה ישיבה מרבה חכמה:

מצאתי כתוב, ביום שבת כשתשמע הפרשה מהחזן, תכוין לשם ב"ן מנוקד כזה - יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. ושרשו בפסוק זה, משנה על אשר ילקטו. ועיקר כוונתו צריך שיהא בזה האופן, ישמע יוד פסוקים מפי החזן, ויכוין לאות יוד עם נקודת חיריק, ואח"כ יקרא ו"פ עם החזן, ויכוין לאות ו' מנקוד שבא, וכולן על דרך זה, עד שיקרא נ"ב פסוקים נגד שם ב"ן, ע"כ:

כוונת השבוע, מהרמ"ע ז"ל יום א' בעולם הבריאה שהוא כסא הכבוד, ומשרתיו נקראו שרפים, וכוונתו להעמיד כל אותו היום הרושם של נר"נ. ומדת היום, היא אות ה' ראשונה של השם, אל שדי בסוד לאה, מילוי יודין ואלף, היינו שם ס"ג, ועמו שם קס"א. צירוף שניהם גימטריא דרך. וכן גימטריא אלהי יעקב. וכן גימטריא מקום כבודו. וכן גימטריא הן לצדק ימלוך מלך, שהוא ר"ת למפרע מילה. וכל ביטול ערלה דהיינו קליפה, מילה קרוי לה, וכל ענפי הבינה מבטלין הקליפה. ויכוין ג"כ אהי"ה אשר אהי"ה, וכן אהיה יה"ו, בסוד המחשבה, שהוא כוונה תדירה בשמות אלה של עולם הבריאה. ויועיל הרבה מאוד אל הנשמה, שהוא מדת היום, וכן יכוין ביום הששי. ודע, כי טהרת המחשבה, גימטריא תתקע"ד דורות, שהוא תיקונם, אחר שעלו במחשבה להבראות ולא נבראו, וכן מרגלאן בנון רבתי, גימטריא תתקע"ד דורות, ודי בזה:

עוד יכוין ביום א', אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד צבאות, וכן מצפ"ץ כולו נקוד פתח יוצא ממלת קח, וכן שם הא' של מ"ב אבגית"ץ כלול באות א' ראשונה שלו, וניקודו סגול, והוא במספר ע"ה רל"ב תנ"ה, והוא במספר קבלה במילוי אותיות, וכן גי' ובחרת בחיים עם המלה, ועיין לקמן ביום ב' כוונות אחרות. ודע, כי כל האמור בקונטרס בסוד המרגלא, הוא אמת וברור ומנה לא תזוע, וכל הכוונות אלו דבר יום ביומו לא נזכרו כאן רק דרך כלל, להתכוין בהם אפילו בשוק, ובלבד שיהיה המקום נקי, ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד, אך יש לכל פרטיהם מקום קבוע, אם בתפלה אם בק"ש או בברכת המזון, וכיוצא בשאר פרטים, ונתבאר במקומו:

ומנהג כשר לומר בכל יום הפסוק, הורני ה' דרך חוקיך וגו' עד סוף הפסוקים באות ה' של תמניא אפי, נקוד דרך, גי' ס"ג קס"א כנזכר. ויכוין בהם ה' ראשונה של השם בסוד לאה. ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם. ר"ת של ב' פסוקים אלו, הם חותמו של שם ס"ג י"י א"י. אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. ויכוין בראשון קס"א, שהוא עיקר ביום שבת, ואות א' בצורת יו"י. וביום א' וביום ו', אות א' בצורת יוד. וביום ב' קמ"ג, שהוא עיקר בב' וה'. וביום ג', קנ"א, שהוא עיקר ג' וד', ומספר שלשתן יחד, תנ"ה, מית"ה, הזמנת כפרה על עונש מיתה, כגון עובר על דברי חז"ל, ובלבד שלא יהא אדם חוטא אגב כפרתו:

אחר כך יאמר מקרא של אחריו, ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וכו', ר"ת יא"א, חותם של מ"ה, והזכרה ג' שבפסוק הוא ע"ב לשבת, ס"ג יום א' ויום ו', ומ"ה ב' וה', ב"ן ג' וד'. אלהי אברהם - ע"ב. ואלהי יצחק - ס"ג. ואלהי יעקב - מ"ה. שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, ויש הבדל בין פסוק ראשון שאמר כה תאמר אל בני ישראל, כי הראשון לדרשה מדת כה שהוא מלכות, תאמר לבני ישראל על אודותם ובשבילם. אהיה שהוא בינה שלחני אליכם, גי' י"פ ב"ן, שהיא במלכות. אבל הב', מצוה למשה כפשוט, שיאמר ככה לבני ישראל ממש באזניהם:

ה' אלהי אבותיכם, ויכוין בהויה ביום שבת במילוי ע"ב, ויום א' ויום ו' למלוי ס"ג, יום ב' ויום ה' למילוי מ"ה, ויום ג' ויום ד' למלוי ב"ן. אלהי אברהם - ע"ב. אלהי יצחק - ס"ג. ואלהי יעקב - מ"ה. שלחני אליכם - בגי' צבאות, שלא נמצא בתורה אלא על שם ישראל. זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר, ר"ת בגי' שכינה, וס"ת בגי' ע"ת, כמספר י"פ אהיה וי"פ הויה לאו"א, ואותיות אמצעות גי' ש"ע נהורין והכולל שהוא א"א. וכנגד אות א' דמרגלא, יאמר פסוק המתחיל באות א', וזהו אודה את ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו, ויכוין לשם ס"ג. וכנגד הויה בניקוד מפורש יאמר ה"פ שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, ויכוין לשם ס"ג, וכנגד מצפ"ץ כולו בניקוד פתח, יאמר הפסוק רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה, ויכוין מצפץ בגי' ש', והניקוד הוא פתח, והשם יכוין המילוי ס"ג. אבגית"ץ עיקר ביום א', ואומר ו' פסוקים אלו אנא בכח וכו', שהם כנגד שם מ"ב של ס"ג, והוא ד' אותיות פשוט, יוד דמילוי, וכ"ח דמילוי המילוי, וחותם בפסוק ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה, ויכוין הוי"ה דס"ג. ע"כ כוונת יום ראשון:

יום ב' בעולם היצירה, שהוא עולם המלאכים בכלל. אך דרך פרט, נקרא חיות, והם חיות קטנות, בערך חגת"ם שבאמצע אצילות, הכולל נה"י עמהם, ואלה נה"י גם הם חיות קטנות בערך חג"ת, ומלכות נמנה עם אלה ואלה, כאן לפני מיעוט הירח כאן לאחר מיעוט הירח. וכבר ידעת, כי המציאות איננה בטלה לעולם, וכוונתינו להעמיד אותו היום הרושם של הרוח והנפש. ומדת היום הוא אות ו' שבשם, וכן אל הויה בסוד ישראל זוטא, וכן שם מ"ה, וכן אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים, וכן שם מצפ"ץ בניקוד שבא קמץ, שהוא מלת לך של סמני הקטורת, וכן שם קר"ע שט"ן שהוא כלול באות ב' של אבגית"ץ. וכוונת שם מ"ב זה בכל ימי השבוע בשוה, הוא לקשור הנפש ולהעלותה שתכלל ברוח. ושם קר"ע שט"ן יהיה לוקח הארה, משם שקוצי"ת של שבת, ומשולב אות באות. וגם הוא בניקודו, מפורש לפנים בכוונת שבת, כי ע"כ אמר ר' יהודה בפרק בני העיר מקום שמפסיקין שבת שחרית, שם קורין במנחה ובב' וה' ובשבת הבאה, והלכתא כוותיה. וניקוד קר"ע שט"ן, כולו שבא:

נ"א. כוונת שם מ"ב בכל יום ויום, להעלות ו' שמות הראשונות ממנו, בשם שקוצי"ת, שם א' מהראשון שהוא חג"ת נה"י, לאות א' ממנו על הסדר שהוא במלכות. והרמז בו להעלות חיצונית כח"ב דעשיה, להלביש פנימיות מלכות דיצירה. ופנימית חג"ת דעשיה, גם הם להיות לבוש לחיצוניות מלכות של יצירה. ונ"ל, כי זאת הסברא יצאה ו מן בעלי הקונטריסים, להוסיף שם שקוצי"ת, ביום ז' של כל שבוע מימי העומר, ועיין בכוונת יום שבת. וצריך לחלק תמיד קריאת שמות הללו לנגן תיבותיו ב' ב', בסוד ובשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. ומנהג כשר לומר בכל יום, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ויכוין בראשי הפסוקים הללו ובו' של שם מדת היום, בסוד ישראל זוטא. ולכוין באזכרות שתיהן מלוי מ"ה:

אל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, ואני עליך בטחתי ה' אמרתי אלהי אתה, ותכוין בר"ת אלה, חותמו של שם מ"ה, כנזכר ביום א'. אלא ביום זה קמ"ג עיקר, והוי"ה דמ"ה. ובשביל ה' ראשונה דמרגלא, פותחין בה, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', ויכוין למילוי מ"ה. ויאמר ה' חילי וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני למנצח בנגינותי, לפי שביום זה שולט המרגלא הוי"ה בניקוד אלהים. ויאמר פסוק רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה, ויכוין במלת רק לשם מצפ"ץ, שבא קמץ מן קח לך דסמני הקטורת, ויכוין בהוי"ה דמ"ה. קר"ע שט"ן עיקר ועמו שקוצי"ת, ויאמר תחלה אנא בכח כו', ואחר כך ו"פ של קרע"שטן, ו"פ של שקוצי"ת, ויכוין אל שם מ"ב דמ"ה, ואחר כך יאמר ברוך ה' אלהי ישראל וגו', כנזכר ביום א', ויכוין בהוי"ה דמילוי מ"ה. יום ג' בעשיה, אשר שם האופנים. וכוונתינו להעמיד כל אותו היום הרושם של תוספת נפש. ויכוין אל אות ה' אחרונה שבשם. גם יכוין אל אל אדני בסוד לאה. וגם יכוין שם ב"ן ועמו קנ"א, צירוף שניהם גי' נ"ר. וגם יכוין לאות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא ממלת סמים מסמני הקטורת. וגם יכוין בשם ג' דמ"ב נג"ד יכ"ש כולו בחולם, ויכלול אותו בג' של אבגית"ץ, ובו "יישר "כחך "ששברת, פי' יכ"ש בר"ת, בסוד הנתיצה ללוחות, שהם ו' טפחים כמספר אב"ג. ובשעת הרצוי, נגד כל עמך אעשה נפלאות, וגם נגד כל שבטי ישראל, דכתיב ואשברם לעיניכם לנגד עיניכם:

ומנהג כשר לומר בכל יום ג', המלאך הגואל עד גמירא. ולכוין באות ה' אחרונה של שם בראש פסוק, ויכוין במלת המלאך שגימטריא אל אדני. ויאמר אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, ה' הוא הטוב בעיניו יעשה, ה' הוא האלהים. וכל האזכרות הללו יכוין בשם ב"ן, וחותם שלו בראשי תיבותיהם כנז' ביום א'. קנ"א דויאמר עיקר והוי"ה במילוי ב"ן, ואות יוד דאהי"ה דמרגלא, פותחין בה יום אירא אני אליך אבטח. לכן כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים גימטריא מצפ"ץ. ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלים. ואחר כך יכוין למצפ"ץ פתח חירק פתח חירק. רק באבותיך חשק ה' וגו' ויכוין הוי"ה דב"ן. נג"ד יכ"ש, ויאמר ו"פ שלו, ומ"ב של ב"ן עמו, עם כללות ג' מילואים גימטריא ע"ב. ויאמר ביום ג' ו"פ שלו, ויכוין בהוי"ה דב"ן, ויאמר ברוך ה' לעולם וגו', ויכוין בהוי"ה דב"ן. יום ד' בעולם עשיה. להכין עצמו תוספות נפש יתירה לשבת הבא. ויכוין בה' אחרונה דשם, ואל אדנ"י, י"ה אדני, בסוד רחל מלוי ההין, דהיינו ב"ן. אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ, כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. וגם יכוין בטרצת"ג בניקוד חירק כולו, והוא כלול בי' של אבגית"ץ. ויאמר המלאך כולו, ויכוין בראש הפסוק לה' אחרונה של שם, סוד רחל, ויכוין כי המלאך, גי' אל אדנ"י. ואומר אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, אדני שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני, ה' הוא האלהים, ה' הוא הטוב בעיניו יעשה, ר"ת שניהם יה"ה. ויאמר קנ"א עיקר, הויה דב"ן, אות יו"ד יה"ו דמרגלא פותחין בו, יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רומש בם. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה. וגם יכוין מצפ"ץ בקמצין, רק באבותיך חשק ה' וגו' אנא בכח וגו', בטרצת"ג עיקר כוונת יום ד', ויכוין במ"ב וב"ן כנז' לעיל, ואומר ו"פ שלו, ואחר כך ברוך ה' אלהי ישראל וגו', ויכוין בהוי"ה דמילוי ב"ן:

יום חמישי בעולם יצירה. להכין עצמו לתוספת רוח לשבת הבאה. ויכוין לאות ו' שבשם, וגם אל הויה בסוד יעקב. ויכוין הוי"ה דמ"ה, ועמו קמ"ג, שניהם גי' פקח. ויכוין לאות ה' דיה"ו דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. ויכוין לשם מצפ"ץ, ניקוד שורק בו' שבא סגול, יוצא ממלת ושחלת. ויכוין לשם חקבטנ"ע, כולו ניקוד קיבוץ, והוא כלול באות ת' של אבגית"ץ, ולוקח הארה משם שקוצי"ת של שבת. ובניקודו יפורש, ויאמר משה קומה ה' עד אלפי ישראל. ולכוין בראשי הפסוקים, אות ו' של השם בסוד יעקב. והאזכרות, שתיהן מילוי מ"ה. אל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, אלי אתה, ואני אליך בטחתי, אני אמרתי, קמ"ג עיקר והוי"ה במילוי מ"ה. וה' דיה"ו דמרגלא, האירה פניך על עבדך הושיעני בחסדך, אלהים שמע תפילתי האזינה לאמרי פי, מצפ"ץ בניקוד ושחלת, רק באבותיך חשק וגו', אנא בכח כו', ומ"ב של מ"ה עמו, חק"ב טנ"ע עיקר, עם שקוצי"ת. ואומר ו"פ שלו ושל שקוצי"ת, ברוך ה' אלהים וגו', ויכוין להוי"ה דמ"ה. יום ו' בעולם הבריאה. להכין עצמו לתוספת נשמה יתירה לשבת הבאה. ויכוין לה"ר אל שדי, בסוד רחל, ויכוין לשם ס"ג עם קס"א. ועיין בכוונת יום א' מה שהוא שייך כאן ושם בשוה. ועוד יכוין ביום ו', לאות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה מצפ"ץ. ועוד מצפ"ץ, בניקוד וחלבנה של סמני הקטורת. יג"ל פז"ק כולו בניקוד שורוק, וכלול באות ץ' של אבגית"ץ, וזהו השם עצמו הוא, ולו אין עוד אות שביעית, משמש בשבת עם שקוצי"ת כדלקמן. ומה שאנו כוללים כל השמות שבכל יום באות א', שהוא כנגדו באבגית"ץ, לפי שהוא בחסד הנקרא יומם דכליל כולהו יומא, וכבר זכרנו ביום א' שהוא וניקודו כוללים רל"ב ותנ"ה, ומאותו הטעם עצמו שם אל שהוא בחסד, משמש עם כל יום עם שדי הוי"ה אדנ"י, איש יומו. ומה שאנו מחליפין ישראל ולאה בתר שבתא, ויעקב ורחל מקמי שבתא, הדבר ברור כי הרושם הנשאר אחר שבת, הוא הארת ישראל ולאה כמוהו, ולעולם ההזדמנות מלפני שבת, אתערותא דלתתא בסוד נקודה, ולעולם בריאה ועשיה נוקבא, ויצירה בסוד דוכרא כנודע. ומנהג כשר לומר בכל יום ו', הורני ה' דרך חוקך וגו', עד סוף הפסוקים של ה"ה, בכוונת ה"ר של שם בסוד רחל. ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, יחל ישראל אל ה', זה וזה ר"ת ייא"י חותמו דס"ג. קס"א עיקר, והויה במילוי ס"ג, ובשביל אות ו' דיה"ו דמרגלא, יאמר הפסוק ואני תפילתי וגו', וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, מצפ"ץ, רק באבותיך חשק וגו', ויכוין בהויה דס"ג. אנא בכח כו' ומ"ב של ס"ג, יגל פז"ק עיקר, ויאמר ו"פ שלו, הויה דס"ג, אם ירצה יאמר ה' פסוקים של יום א'. ואחר התבוננתי ראיתי דהתם כתוב יאות הוי לקמי דשבתא דהוא עתיד, והכא כתיב ויאמרו כי הוא לבתר שבתא זה וזה כמשפטן של מקראין, אלמלא הוי מחליפין, ללמד שאין קפידה בדבר ושניהם כאחד טובים הם, בין ביום ראשון בין ביום ששי:

יום שבת קודש. ללמד אותו מתוך הספר בכל שבת, וכללות הכוונה בעולם אצילות י' שבשם, שהרי שבת דמעלי שבתא היא מדת לילה בי' של היפוך ממטה למעלה בסדר הימים דמקמי שבתא. שבת דיומא בי' של שם ישר מלמעלה למטה, שהיא תחלה לשאר אותיות המשלימות לבתר שבת, וכפל היוד הוא סוד לחם משנה שהוא ע"ה בגי' דעת, הכולל חו"ג. ודע, כי סדר הזכיה ביתרון הנשמה בשבת הוא זה, באמרך באי כלה - תכוין ליתרון הנפש, ובברכו - ליתרון הרוח, ובופרוס עלינו סוכת שלום - תכוין ליתרון הנשמה, וכולן מעלמא דנוקבא. ובשבת שחרית, תכוין ג"כ כולם בעלמא דדכורא, בברכו - ליתרון הנפש, שכן נפש שברוח דומה לרוח שבנפש, וזהו ששתיהן בברכו, אע"פ שלעולם מדת יום עדיף, לכן לא הספיק גאל ישראל לתיקון הנשמה בלילה, כמו שמספיק לרוח ביום, אלא שהוצרכה בלילה לפרוס שלום גאולה אריכתא, ולא שנשמת הלילה עדיפא מרוח היום, אלא שגאולת היום משובחת. ואז יכוון בגאל ישראל, ליתרון הרוח, ואח"כ בתיבת איה מקום כבודו, ליתרון הנשמה, ויש בס"ת נר של שבת - בר"ת גי' י"פ היכל, ובס"ת גי' י"פ ס"ג, וב' כוללין באמצע. להדליק - גימטריא עס"מ. והשם דב"ן בנו"ן רבתי, גי' שבת. וכן נר - ר"ת נפש רוח. נפש - גי' להדליק נר ע"ה. וכן מטת שלמה, בסוד עונת ת"ח, והוא סוד נפש יתירה:

והנה ידוע, כי נר הוא לבנון יב"ק, שהוא הוי"ה ואהי"ה בחב"ד, ליחוד או"א, שהדעת מיחדם. הוי"ה אלהים בחג"ת, ליחוד יש"ס ו"ת, שת"ת מיחדם. הויה ואדני בנה"י, ליחוד יעקב ורחל, איהו בנצח ואיהי בהוד, שהיסוד מיחדם. וב' זוגות אחרונים בלבד, צירופם יחד גי' בא"ר. ודע, כי אלף למד אדני, גימטריא נר, וכן אור גדול, וכן חפץ חסד, וכן הפסק"ה של תענית. ולעולם ביום שבת ובלילה, צריך לכוין ג"כ, א"ל אלף דלת נון יוד, גי' שבת. וכן אל אדון על כל המעשים. וכן מרום וקדוש. וכן ועתיק יומין. וכן קס"א ישראל. לקיים כי אות היא ביני וביניכם. וכן י"ה ע"ס מ"ב קס"א קנ"א קמ"ג, כי היוד הוא מקור להוית, וה' מקור למלוי אהיה. עוד רל"ב תנ"ה בתוספות הויה, גי' תשובה. הוסיף עליהם עוד שם אהיה, יהיה תשל"ד, שהוא במספר כבוד שבת. והמדליק ב' נרות ע"פ תיקונים, יכוין בא', לב' יחודים שלימים שזכרנו, ובב', אל מלא ואדני פשוט כנז' לעיל. ג"כ לאל אדני שניהם במלוין, בשחרית דשבת, שהוא כי לעמך ישראל נתתו באהבה, כי אז התחיל לעלות הז"א חב"ד שלו, לנה"י דאו"א, ונוקבא עולה עמו, ונה"י דידה שעלו לחג"ת דידה, לכן באו ב' שמות אלו במלוי, כדאמרן לעיל. ובחזרה דמוסף, נקרא אל הויה במלוי שניהן, והויה באלפין, מספרם יחד רל"א שערים, הנכללים בא"ב דתקנת שבת, ודי בזה:

עוד, שבת, גי' ז"ך הויות פשוטות, שהם מקום לבד מילואם. עוד, שבת עם הנקודה, שהם פתח קמץ, בגי' תשכ"ד, מנין י"ג מלואים הראשונים של שם הגדול, וככה עולה אחרית הימים, שהשבת שלימות וי"ג מילואים הללו, עם זכות שמירת שבת יהיו מסייעים גדולים באחרית הימים לעשות תשובה, במספר שוה עם תוספות אותיות של מלוי ת"ו ש"ן ו"ו בי"ת ה"י. וכן תמימי דרך. וכן ויראת מאלהיך ע"ה, ובתוספות הדגוש שהוא י', יהיה מספרו תשל"ד. והוא דו"ק ותשכ"ח, פי', דו"ק הוא יחוד מ"ה אדני, ותשכח גי' תשל"ד, כמנין כבוד שבת. ואיזה כבודו, שהוא א"א או"א זו"נ, גימטריא כבוד שבת ע"ה, שהוא שבת עצמה שקדמה לעולם התיקון, והוא סוד אם תשיב משבת רגלך בך' רבתי, עולה מנין ה' פרצופים. וכן הכון לקראת אלהיך ישראל, הכון בנ' רבתי ע"ה, וכן לקראת אלהיך, כי לקראת, הוא במספר הכון, אלהיך הם הה"פ, והרמוז בה' אותיות. עוד אל"ף למ"ד ה"י יו"ד, גי' ר"ך, עם י"א אותיות גי' רל"א, ועוד ך' רבתי של אלהיך, הרי הכון לקראת אלהיך שלשתן שוה. וכן בקרבך קדוש, גי' כבוד שבת. וכן לאברהם ליצחק וליעקב. וכן ותפול מעל הגמל, האמור ברבקה בכבודו של יצחק. וכן יצחק מלא וד' אותיות של רבקה, עם ב' כוללים, ג"כ גי' כבוד שבת. וכן לבת אש ע"ה. ודע, כי לבת בגי' אב"א, והיא הנהגת המדבר. וכן שי"ן בי"ת תי"ו, ר"ת ואמצעם יחד, בגי' והארכת ימים. וכן שכר הרבה. וכן כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן לשבת יצרה, דכתיב לא תהו בראה, גי' תר"ן, זר מלכות דאיתבטלת ולא מתה כמו שאר נקודת של תוהו לשבת יצרה, קרי ביה לשבת והאמת שהיא השלמה לישובו של עולם התיקון ביצירתה בסוד פרצוף. וכן כי אתה נירי ה', בתוספת יו"ד למלת נרי, ככתוב בספר שמואל, והיינו הה"פ שזכרנו, ס"ת של שבת במלוי, תנ"ה ע"ה. ודע, כי נירי בגי' כ"ז אותיות בכללות עשר. אתה נירי ה', גי' כ"ז הויות, שהוא רבוע הוי"ה על עצמה, והוא סוד הי' הנוספת, כי היא הנשמה יתירה. ותדע אותו הי', ג"כ לי"ס הנכללות בה"פ. עוד ר"ת, כי אתה נרי ה', גי' כסא. ס"ת, יהיה. פי', יהיה הכסא שלם, שממנו לבוש השבת לעולם האצילות הבינהו וזכרהו. ואותיות אמצעיות גי' והכולל, גי' כתר. שכן הכסא הוא כתר לנפרדים ושם השר שלו יוכיח:

עוד יכוין בשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא, וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה של שם אהיה שהוא כתר דידה:

עוד סוד שבת, עליות ז"א לאו"א דאינון י"ה, ונקרא בשמם, ונוקבא אדני עולה עמו. והנה כל מספר שמות המרגלא יחד, גי' כי שבת היום לה'. וכן שויתי ה' לנגדי. וכן קונה שמים וארץ ע"ה, וכן ארץ נתנה יבולה. וכן זוכר הברית. וכן פטום הקטורת. וכן רגל דרך פקח גר ע"ה. והכוונה, כי רגל ישראל בדרך הגלות גורם לפקח עיניהם עורות, להכירו כי גרים אנחנו בכל הארץ, דוק והבן:

עוד מצפץ של סמני הקטורת. נקוד ערבית, פתח חירק פתח חיריק, יוצא ממלת סמים. שחרית ומוסף, נקוד שורק שבא חולם קמץ, יוצא ממלת ולבונה. במנחה, נקוד פתח קמץ פתח קמץ, יוצא ממלת זכה. גם יכוין לו"ק כולו ניקוד צבאות פעמים, והוא כולל עמו כל ו' נשמות הקודמים, זו היא הכוונה הכוללת ותמידית בכל שבת. הרי שקוצי"ת דומה לאב"ג ית"ץ, שכל א' מהן כולל את השאר. וכשם שאבגית"ץ משמש בכל ימי השבוע בא' מאותיותיו עם יתר השמות יום יום, כך אבגית"ץ כולו משמש עם שקוצית בשבת. וכשם שאבגית"ץ משמש עם שקוצית בשבת, כך יש סברא, ששקוצית ג"כ הוא משמש בו' ימי השבוע באות א' ליום כמו אבגית"ץ. ויש יתרון לשקוצי"ת על אבגית"ץ, שאבגית"ץ הוא כללות הו' ימים, ושקוצי"ת מיוחד לשבת כלליו ופרטיו, וכל שכן אם יש בו ג"כ כללות הו' ימים כדאמרן. ועוד, שכולו מאיר ביום ב' וה', עם קרעשט"ן וחק"ב טנ"ע, כמבואר לעיל ביום ב' וה', וסימנך צירוף שניהם ונתן אהרן, כי הנה ונתן, גי' אבגיתץ, וניקודו מ"ב, וכן אהרן בנ' רבתי, גי' שקוצי"ת, וניקודו מ"ב, שכל אחד מהן כולל כל מ"ב אותיות שבכל השם, ויהיה השם הז' הזה נחלק, ש"ק לתפלת ערבית, ו' לתפלת שחרית, צ' לתפלת מוסף, י"ת לתפלת מנחה. כי ערבית, יכוין כי השם כולו נתגלה בש"ק שלו, ויכוין עמהם לב' שמות קרעשט"ן, א"ב דאבגית"ץ. וכן שחרית, השם כולו נתגלה בו', ועמו נגדיכ"ש, עם ג' דאבגית"ץ. ובמוסף, כולו נתגלה באות צ', ועמו חק"ב טנ"ע, עם אות י' דאבגית"ץ. ובמנחה, כולו נתגלה באות י"ת, ועמו בט"ר צת"ג יג"ל פז"ק, עם ת"ץ דאבגית"ץ, שהוא גי' תמים. וכן פי שנים. וכן נפש כתר. וכבר ידעת סודו כי רב הוא, היינו, תמים באות מ' רבתי, עולה ת"ר, הרי אל"ף נו"ן כמספר נפש כתר. והסוד הוא, כי כל העושה מצוה בלב שלם, ונוטל שכר כפול והוא פי שנים, א' על המצוה והוא נפש, וא' על התמימות וזכות המחשבה וטהרתה, והיינו כתר. ובפרט במנחה דשבת, דכתיב ביה ואת עלית על כולנה:

ודע, כי ואהבת לרעך כמוך אני ה', גי' שקוצי"ת ע"ה, כי מצות של אהבת ריעים בשלימות, גורם קבלת התפלה בסוד שקוצי"ת, שק"ו מלשון שפתים יש"ק שהוא התפלה. וצי"ת, הוא האזנה בלשון תרגום שהוא קבלתה, כטעם המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה. ויש לפרש פסוק זה על אהבת ה', ריעך וריע אביך, בסוד למען אחי וריעי, למען אחי לתתא וריעי לעילא. כמוך, גי' אלהים, ור"ל אפילו בשעה שמתנהג עמך במ"הד, והוא טעם ארחמך ה' חזקי, לפי שעורינו, וארז"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, פירוש, לבורא שעליך, מה שהוא שנאוי לו, לא תעשה לו יתברך, כדכתיב לא תשא עליו חטא, הוא אזהרה בגלוי. הא האהוב לו עביד, דכתיב הוכח תוכח את עמיתך. רק באבותיך חשק ה', רק במילוי, הם סוד ב' שמות אלו, ר"ש עם המ"ק והכולל, גי' אבגית"ץ. קו"ף, גי' מקום. ובפ' רבתי, גימטריא שקוצית. וכן הוא השוכן אתם בתוך טומאתם, בתוך ך' רבתי, גי' הכי הוי, וכן גמל דלת, שהם חילוף בא"ת ב"ש, גי' אבגית"ץ והכולל. (א):

הגהה (א) נלע"ד נתן - אב"ג בא"ת ב"ש, הוא תשר, ועם אותיות אב"ג עצמן, גימטריא שקוצית, הרי נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו. ודע כי שקוצית, גי' רא"ש תג"א, שהם פנים ואחור לשבת, וכתיב מפורש ושום שכל, בגימטריא כתר שבת, שניתן ללמוד תורה, ע"כ:

עוד, שקוצית היינו אבגית"ץ. וכן שקוצי"ת, ש"ק בראשו י"ת בסופו, נעוץ זה בזה, להורות קשר ב' שמות אלו, מראשית אחרית. שקוצית עם מ"ק שלו, גי' י"פ הוי"ה בהיכל, דהיינו י"פ מג"ן. עוד שבת, גי' תר"ך עמודים שבכתר, ול"ב נתיבות חכמה ונ' שערי בינה, שג"ר שולטות בשבת בסוד אצילות שבבריאה. וכתיב ימים יוצרו - אלו הנהגות ימי המעשה, שהנהגתם מן היצירה. ולא אחד בהם - להיות השבת שכסות נקיה שלו מן הכסא, וקדם לעולם כמוהו. עוד הוא בגי', כן דעה חכמה לנפשך גי' שבת, שלא נתנה לישראל אלא ללמוד תורה חכמה יתירה. ומתן שכרה, הוא נהרי אפרסמון, שהם בגי' שבת. וכן אל אלהי הרוחות, גי' שבת, שהוא זמן אצילות נשמות חדשות לכל בשר, מאותם שנאמר בהם כל בשר יבואו וישתחוו לפני. אלהי הרוחות גי' תרעא, עם י' אותיות אלהי הרוחות, גי' זרע קודש. וכן אכתריאל י"ה יהו"ה גי' שבת עם הכולל. וכן עדותיך נאמנו מאוד, בגי' שב"ת, לכן נסמוך לומר שירו. עוד, י"ה, יהו"ה צבאות והכולל, גי' ישראל, ועם קס"א גי' שבת, כי הנה שבת וישראל, מעידין זה לזה:

ויאמר בכל שבת כמו שנזכר, ובכל האזכרות יכוין למלוי ע"ב, ומתחלה ה' הוא אלהים, ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם וגו', ויאמר הפסוקים ויסע ויבא ויט כולם. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. אל אדון על כל המעשים, כי הוא לבדו מרום וקדוש, ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני, מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, ישיב ישיבני ה' ירושלים ויאמר וכו'. וקס"א העיקר שם הויה דמלוי ע"ב, וכנגד אות א' דמרגלא יאמר פסוק המתחיל בא', אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו, שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. הוי"ה אדני חילי וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני למנצח בנגינותי. יום אירא אני אליך אבטח, לכן כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלים, הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו, לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך, יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רומש בם. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת י"ה וכו', האירה פניך על עבדך הושיעני בחסדך. אלהים שמע תפילתי האזינה לאמרי פי, ואני תפילתי וגו', וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. ויאמר ג"כ הפסוק רק באבותיך חשק ה' כדלעיל, ויכוין במילת רק, לשם מצפץ בניקוד סמים פעמים, מצפץ ב' בניקוד ולבונה, מצפץ ג' בניקוד זכה פעמים, ובשלשתן יכוין באזכרה לשם ע"ב. אנא בכח וכו' עס מ"ב דע"ב, אבגית"ץ עם שקוצית עיקר, ואומר ו"פ של כל א' מהם, ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, כלו תפילות דוד בן ישי, כל הנשמה תהלל יה הללויה, כלו - גי' שם ב"ן וד' אותיות. תפלות דוד בגי' ת"ת ק"ל. בן - וב' י' מישי, גי' ע"ב. דוד בן ישי גי' שכינה ע"ה. ר"ת כל הפסוק, גי' נפשו. וגם אותיות אמצעות, גי' בדמות ס"ת, גי' עת:

ודע, כי אל אדני שניהם פשוטים, הנהגת החול הוא בקדימת החסד לדין, כמעשה שמים וארץ. ובחידוש מעשה בראשית בכל יום, אל פשוט ואדני במלוי, גימטריא שבת. והיינו הנהגת שחרית עד גאל ישראל. בתחילת עמידה אז שניהם אל אדני במלואן, גי' לעמך ישראל נתתו, והוא כמספר מגדול עוז במלוי. וכן ותתן לי מגן ישעך, וכן ע"ה, גי' שבת קדומה. נתת באהב"ה, גי' י"ה, בסוד המוחין העליונים המאירים בשבת, והן הן מגדל עוז למבין, לפי השמות המרגלא, לקחנו שם י"ה אצל הכל במקום א"ל דהכא, כי לעמך ישראל ע"ה, גי' שבת:

ובז' ברכות אשר בד' תפילות שבת, ובכל תפלה מהן כפי עליות מקומה ושעתה, יכוין במג"ן, מרגלא של יום א'. במחיה, מרגלא דיום ב'. בהאל הקדוש, של יום ג'. והם חג"ת דדוכרא שעלו ונעשו חב"ד, בסיוע נה"י דאימא כנודע. וזה הכוונה של עליות חג"ת, שוה לכל זמן לג"ר, וכן הכוונה לג"ת שנזכיר בסמוך. אצל מקדש השבת, יכוין למרגלא דשבת שסודם כתר דנוקבא, שנשלמה ב' מוחין דילה. בעבודה, יכוין למרגלא של יום ד'. בהודאה, יכוין למרגלא דיום ה'. בשים שלום, למרגלא דיום ו', שהם חב"ד דידה, מנה"י דדוכרא שנתחדשו לו מאימא אחרי נה"י שלו הראשונים, להיות לו חג"ת כמבואר במקומו, כי תחלת הויות ז"א, אינה אלא ו"ק, ודי בזה כאן:

אבל סדר המרגלא של קבלת שבת, כשאתה מכוין להעלות ז"ת דיצירה, ואחריהם ג"ר למלכות דבריאה, באמרך באי כלה ג"פ, הנה עליות ז"ת תחלה הוא, ע"י אהי"ה יה"ו. סוד השמות, אות א' עם הויה בניקוד, מפורש לחסד. ה' ראשונה עם הויה בניקוד אלהים, לגבורה. י' דאהיה עם מצפץ, לת"ת. ה' אחרונה עם י"ה אדני, למלכות. י' דיה"ו עם מצפץ, לנצח. ה' עם אלהים, להוד. ו' עם אל, ליסוד. וזהו סדר המדות עצמן, עם האותיות והשמות אלה. אבל סידורן כאן אצל המרגלא הזאת של קבלת שבת, הוא שמתנוצצים א' דאהיה ו' דיה"ו, שתיהן בה' אחרונה, ומאירין הויה אלהים בניקוד שוה, דגבורה והוד כי הדדי. וכן ב' ההין, אצל ה' אחרונה דאהיה, ומאירין הויה אל בחסד וביסוד. וכן ב' יודין, אצל ה' אחרונה דאהיה, ומאירין מצפץ מצפץ, ת"ת דנצח. ומכל אלה הארות, שמתנוצצים י"ה אדני דמלכות עצמה מאות ה' אחרונה, וכולן עולות זו אחר זו, וזה סדרן. וזה הסדר של קבלת שבת, כשאתה מעלה מעשיה ליצירה קודם לכן במזמור הבו לה' בני אילים, צריך להקדים עליות ג"ר תחלה, ואח"כ ז"ת. אך במזמור שיר ליום השבת, שהוא העלאת בריאה לאצילות, הנה כוונת הסילוק לג"ר, הוא בפסוק טוב להודות, ר"ת ט"ל, שהוא גי', ג' הבו וג' באי. אבל העלאת ז"ת, יש בה ב' כוונות - א', בר"ת מזמור שיר ליום השבת, ר"ת למשה, בסוד ז"א דאצילות. והב', במלת לה', אחר טוב להודות, ומכאן ראיה גמורה, שאין שום קדימה ואיחור בשום א' מן העולמות בעליות הג' והז', שכולן עולות כאחד, אלא חלוף הסדר בכוונותינו זה, להקדים ג"ר דעשיה וז' עמהם, ולהקדים סילוק ז' דיצירה והג' עמהם. אבל דבריאה, הז' מעוררות תחלה לעלות, והג"ר עולין ומעלין אותם עמהם, ליפוי כחן של ג"ר דבריאה, יותר משאר עולמות התחתונים, והסדר הזה נכון וברור:

עוד יש מדרגה אחרת לכוין בה, קודם שיכנוס לטבילה ע"ש, בשליש א', להפשיט בגדי החול, ושתים לזכור ולשמור. והמרגלא איהו, אהי"ה יה"ו עס מ"ב קס"א קנ"א קמ"ג, אלו הן ז' שמות של שבת, ושם י"ה עמהם. והם לבדם עם י"ה, גי' שבת. הוסף עליהם אהי"ה יה"ו, וה"א א' לאהיה, וא' ליה"ו, וא' לרל"ב, א' לתנ"ה, וא' לי"ה, הרי מספר מרגלא שלימה:

ובד' תפילות של שלש רגלים, יכוין במגן א' דאהיה עם קס"א. במחיה, ה' ראשונה דאהיה עם קס"א. והבדל בין קס"א א' לקס"א ב' בכ"מ הוא, כי אפשר לצייר אות א' של ראשון בציור יו"י, ובאות א' של שני בציור יו"ד. והיותר נכון לומר, כי במלוי מלוי, הנה אות ו"ו שבאמצע יוד דאהיה הראשון, יהיה מלואו ביוד. ושל אהיה ב', יהיה מלואו בא', והוא החלוף עצמו שבין ע"ב לס"ג. ובאותו מקום ממש שהוא אות ז' לארבעתן, רצוני לע"ב ס"ג ולתרין קס"א קס"א, נקרא לפעמים לקס"א ב' זה אהיה דמלוי א' וי', ולראשון אהיה דיודין, וזה אמת נכון וברור, אע"פ שהדרך הראשון ג"כ אמת בעצמו, ושניהם כאחד טובים צדקו יחדיו. ויכוין בהאל הקדוש, אות י' דאהיה עם קמ"ג. ובחתימת הזמנים, ה' אחרונה דאהיה עם קנ"א. ובעבודה, י' דיה"ו עם אלהים דיודין. ובהודאה, ה' די"הו עם אלהים דההין. ובשים שלום, ו' דיה"ו עם אלהים דאלפין. ונ"ל דלאו דווקא רגלים לחוד, אלא אף ר"ה וי"כ, לפי שכל ז' שמות הללו הן באימא. ובכל ר"ח, יכוין תמיד בשם שדי במלוי, שהוא גי' ר"ח ע"ה. וכן תרפ"ז קכ"ו ושז' מלואים משפיעים בה:

עוד ראש, הן ב' גווני אלהים דקטנות דנוקבא, שהדעת שלה קל מאוד כנודע, והן מתחדשים ומתגדלים בג' הווי"ן, שהם י"ב אתוון. וכל אות נכללת ומאירה בסוד הוי"ה שלימה, דאינון י"ב הוויין בגימטריא ר"ח. והרמז, שכל ר"ח, כלול מכל י"ב חדשים. וכשחל ר"ח בשבת, יכוין ג"כ כי שבת עם אדני, הוי"ה אהי"ה, בסוד ג' סעודותיהם, בגי' שד"י במלוי, ודי בזה:

ודע, כי יש ג' מזמורים בספר תהלים, שנאמר על הגיתית, וא' מהן ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, שנוהגים לומר בכל ר"ח, וזהו גתית - גי' ר"ח. שני, על הגיתית לאסף הרנינו לאלהים וגו', שהיו הלוים משוררים אותו במוספי החג שהחדש מתכסה בו. תדע, כי גיתית גי' ר"ח, כנזכר לעיל, וכן היום הרת עולם עם הכולל, וכן אסף בפ' רבתי, גי' ר"ה. ומה שאומרים הלוים ביום ה', הוא מטעם אחר, שבו נבראו עופות ודגים כדאיתא בר"ה. הג', על הגיתית לבני קרח, מה ידידות משכנותיך, ר"ת מים, לתשמישן של בתי אבות איש יומו, לאסור הכניסה למי ששתה רביעית יין, ולמי שלא קידש ידיו ורגליו לפי צורך השעה. והם אמרוהו על עצמם, שנתבצר להם מקום בגיהנם. נתבצר להם ע"ה, בגי' הגתית. ויצאו משם לשורר במקדש וגם אביהם יזכה לעתיד. והרמז בס"ת, צדיק" כתמר" יפרח", ס"ת, הוא קרח כנודע. והנה המילוי דקרח, גי' תת"ו, הוסף עליהם ו' אותיות המילוי והכולל, הרי גי' גיתית. וכן מספר שד"י מלא, זכרוהו בפתיחת פי הארץ, כמנהג עם קדוש במקום סכנה כשתפול עליהם פתאום, זהו כיוונו באותו שעה, להבדיל בין לוי לדתן ואבירם בתשובה שלימה, ויצילם ה' אמן ואמן נצח: