פלא יועץ כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · פלא יועץ · כ · >>

כבוד אב ואם[עריכה]

ידוע שגדול חיוב כבודם שהשוה הכתוב כבודם לכבוד המקום (קידושין ל ב) והמזלזל בכבודם גדול עוונו. ועתה הן בעוון רבו בנים המתפרצים ויהי הנקל בעיניהם שלא לכבד אב ואם אלא שמרבים לעבר על דעתם, ויש בנים משחיתים שמזלזלים בכבודם ומצערים אותם צער בנפש ומקהים שני מולידיהם, ובפרט האיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד והוא מיסר את בניו ואין שומעים בקולו ומכעיסים אותו על פניו, האיש הזה גדול צערו, כי קשה תרבות רעה בתוך ביתו ושניו יחרק ונמס, מר לו מר. אוי להם לבנים שכך גורמים לאביהם, אויה להם, אהה עליהם. אוי להם מיום הדין כי על הכל יביא אלקים במשפט על מה שעבר על דעת קונו ועל מה שעבר על דעת אביו ואמו וצער אותם ועל אשר גרם כעס לאביו בן כסיל ועל שהוא ממר ליולדתו, ואוכל פרות בעולם הזה וכאשר עשה כן יעשו בניו לו, שמדה כנגד מדה לא בטלה, והקרן קימת לו לעולם הבא:

והן אמת שחמור מאד החיוב של כבוד אב ואם עד שלא כל אדם יכול לצאת ידי חובה כראוי, עד שחכמי הש"ס אמרו (שם לא ב) אשרי מי שלא הכירן, אבל כל אדם חיב לעשות אשר בכחו לעשות בכל כחו ולא יאבד עצמו לדעת, כי אף שאמרו (שם לב א) אב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ובודאי זו מדת כל אדם שמוחל לבניו על כבודו, מכל מקום נענש בדיני שמים על שעבר אמימרא דרחמנא. צא ולמד מאבינו הזקן יעקב עליו השלום מאי סליק בה על עשרים ושתים שנה שלא שמש את אביו (מגילה יז א). ויוסף הצדיק נתקצרו שנותיו על ששמע שהיו אומרים לו עבדך אבינו ושתק (סוטה יג, ב). ומה גם דבזיונו וצערו אינו מחול דצערא דגופא לא נתן למחל:

הנה כי כן בחורי חמד בני ישראל הכשרים תנו לאלקיכם כבוד והזהרו בכבוד אביכם ואמכם ולא תסורו מן הדבר אשר יצוו אתכם ימין ושמאל, אפלו אם יאמרו אליכם על ימין שהוא שמאל, כי זו רעה חולה שיש בבנים לא אמון בם שמחזיקים עצמם לחכמים ונבונים יותר מאביהם ואמם, ולו חכמו ישכילו כי התורה העידה כי בישישים חכמה וארך ימים תבונה (איוב יב יב). וכתיב (משלי יב טו), דרך אויל ישר בעיניו. והתנא אמר (אבות ד, יד) ואל בינתך אל תשען. ולו יהיה כדבריהם שאביהם ואמם חסרי מדע, חס ושלום, גזרת שד"י עומדת לעמתם לשמע בקולם ושלא להכעיסם אף אם לפי דעתם יעשו עמהם שלא כהגן ושלא כשורה. זאת חקת התורה, שהרי אמרו (קידושין לא א) עד היכן כבוד אב ואם, עד שיטל ארנקי שלו בפניו ויזרקנו לים ולא יכלימנו:

וכבר מלתי אמורה שיש מצוות בר מזלא שהרי כמה מעות אדם מפזר לעשות מצות פתיחת ההיכל, או להיות סנדק וכדומה אף דליכא לא מצוה דאוריתא ולא מצוה דרבנן אלא חבוב מצוה בעלמא, אשריהם ישראל, ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו מקים מצוה רבה דאוריתא ופתאים עברו ונענשו:

וראוי לבן חכם שישמח אב ויתאוה שיצונו דבר כדי לעשותו ולקים מצוה דאוריתא. ואף אם מכביד עלו עליו ויצר סמוך מסיתו הסת כפול, ירגיז יצר הטוב על יצר הרע ועל יסבל ולא יבל ולא יאחר מלעשות ככל היוצא מפיו שמא יקדמנו אחר. ולפם צערא אגרא ואוכל פרות בעולם הזה שיהיו לו בנים מהגנים, שאלו לא היה אלא שכר זה דיו ליגע בעשרים צפרניו כדי לזכות לזה. וכל מגמת הבן משכיל יהיה לידע מהו רצון אביו כדי לעשותו ולעשות נחת רוח לאביו שבשמים. ואם הבן חננו ה' עשר ואביו איש עני, מטל עליו לפרנסו ולהספיק לו כל צרכו בסבר פנים יפות ובדברי פיוסים בדרך כבוד. ואם יש לו בני בית, יצוה לכלם בכל תקף שיזהרו בכבודם. ויש בנים שהם בטוב עם אביהם ואמם עד שלא נשא אשה, אבל משנשא אשה קמה כלה בחמותה ומסיתה את בעלה לעשות קטטה. והאיש הירא את ה' החפץ חיים ראוי לו לגער באשתו ולשתקה בנזיפה להפיס דעת אביו ואמו, ואחר כך יפיסנה בסתר בינו לבינה ויוכיחנה וידריכנה בדרך ישרה, זהו דרך ישרה:

ועקר הכבוד הוא שיהא מכבדו במותו וכל אשר בכחו למעבד לה ניח נפשא יעשה מדי יום יום לא ישכח, לא כמו רבים מעמי הארץ שאינם זוכרים את אביהם ואמם אלא ביום יאהרציי"ט מעט שאומרים קדיש ונותנים מעט צדקה ולומדים מעט, אוי להם לאבות שמצפים על בניהם שיפדום ויעלום מבאר שחת, שבזה שעושים כמעט לא מעלה ולא מוריד, והלואי שלא יהא מוריד מה שעושים רבים מעמי הארץ, שאומרים הקדיש במרוצה וכן ברכות ההפטרה, ושגיאות מי יבין, עד שברכותיהם לבטלה, וכן כשרוצים להתפלל בצבור עד שחוששני שבמקום "ענג" לאביהם גורמים "נגע" חס ושלום:

הנה כי כן ראוי לבן יכבד אב שיהא מכיר את מקומו ולא יסמך על עצמו לומר קדישים והפטרות ותפלות עד שילך אצל חכם תחלה ויבדקנו, ואם לאו בר הכי הוא, יותר טוב שישכר איזה תלמיד חכם שילמד ויאמר קדישים ויתפלל עבור מנוחת אביו ואמו. ולא יעשה כן בשנים עשר חדש ויום שנים עשר חדש ואחר כך ינוח ויעמד לגורלו, ולמחש בעי, ומה גם שאמירת קדישים אינו כדי להציל מענש בלבד, אלא גם כן גורם עלוי לנפש המת. הנה כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו תהא דיוקנו של אביו חקוקה בפניו וידמה כאלו צועק מרה מתוך אש להבה ואומר, בני ידידי, חנוני חנוני, הצילו מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא) ואף אם חושב שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאלו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו, ולכן לא יגרע אפלו יום אחד כל ימי חייו מלומר קדיש ולתן צדקה עבור נפש הוריו. ומה טוב שיהא שגור בפיו לומר מדי יום יום:

יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה הטוב אשר אני עושה בין במחשבה בין בדבור בין במעשה ויהיה הכל לזכות ולמנוחת ולעלוי נפש רוח ונשמה של אבי ואמי וחמי וחמותי וכו'. יהי רצון שתהא נפשו צרורה כצרור החיים:

ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו. ואשרי האיש שלא יצפה לשלחן בניו ויקים קרא דכתיב (תהלים מט יט) ויודך כי תיטיב לך. ולא יעזב לאחרים כל חילו רק ילך לפניו צדקו. וידוע משל הנר שמאיר לפנים ולא לאחור, ויהיה משל בניו אך למותר:

ובכלל כבוד אב ואם להשתדל בכל עז לזכות נפשם לשלחם לארץ ישראל, ואפלו אם קשה עליו פרדתם והוצאתם, הכל כאין נגד הנחת רוח שעושה להם בזכותו את נפשם, ובזה יתרצה על אשר חטא כנגדם. ומאחר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין לא ב) אשרי מי שלא הכירן, כי לא יוכל לצאת ידי חובה, אבל כשאינו עמהם דלא מגרי בה יצר הרע מתאוה נפשו לכבדם ברב עז ותעצומות ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, אף לזאת טוב לשלחם לארץ ישראל:

ומאחר דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח א) שאל ידור אדם אצל רבו היכא דלא כיף לה. ממנו נלמד שאם אין אדם יכול לכבד אב ואם כדמבעי לה, אם חננו ה' שיכול לפרנס את עצמו יותר טוב שלא יהא סמוך על שלחן אביו אם רצון אביו בכך. וכן טוב לגבר אם אפשר לו שיפריש את בניו מעל שלחנו לבל יעבר על לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד) והיה שלום באהלו. ואיתא בתנא דבי אליהו (רבה פכ"ו) כבד את אביך וסמיך לה לא תנאף, ללמדך שאם נשא אשה ואינה מכבדת אביו ואמו הרי הוא כאלו נואף כל ימיו. לכן צריך לצאת לקראת נשק להלחם עם אשתו לפנים עבור כבוד אביו ואמו. אבל הקולר תלוי על גבי האב והאם גם כן, שלא לגרם מחלקת ושנאה בין איש לאשתו, חס ושלום:



כבוד חכמים[עריכה]

חכמים גדול כבודם, כמפרש בש"ס ובזהר הקדוש, וכל כי הא לכל העם בשגגה, כי התלמידי חכמים מושכים את ידיהם לדרש זה בקהל עם, פן יאמרו לכבוד עצמם הם דורשים, אבל ראוי לחכמים לחלק כבוד לחבריהם, שהרי אמרו (שבת לד א) זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן, ולא מבעיא התלמידי חכמים שעומדים זה מפני זה ונוהגים כבוד ביניהם, אלא אף למי שמתחיל בדרכי הלמוד ראוי אפלו לחכם גדול שיחלק לו כבוד מתרי טעמי אחד כדי שממנו יראו וכן יעשו, ועוד כדי לחבב את התורה על לומדיה בראותם שבחה של תורה, כי מוצאה ימצא חיים (משלי ח לה), צדקה וכבוד:

והאיש אשר חננו ה' דעת ויודע מה שאמרה תורה (ויקרא יט לב) מפני שיבה תקום או מפני תלמיד חכם, הרי הוא מקים מצוה דאוריתא, והנה שכרו רב ועצום, שזוכה ליראת שמים (במדבר רבה טו יז). כמו שכתבו גורי האר"י ז"ל. ועתה רבים מעמי הארץ אין חוששים לעמד לא מפני שיבה ולא מפני תלמיד חכם, כי לא ידעו מה הוא. ה' הטוב יכפר בעד. ועל כגון זה אמרו (קידושין לג א) מאן דמקיף חיי, כדי שלא לעבר על לפני עור לא תתן מכשל, אבל אם רואה שמצוות חביבות עליהם ולא יכבד עליהם לקום, יעבר לפניהם כדי שיקימו מצוה ויקבלו שכר, ושיהא נחת רוח לפני אבינו שבשמים לפי מה שמחזיקים אותו, שאף אם טועים בו, על כל פנים מצוה קעבד ומהני לעשות נחת רוח למעלה. והן קדם יתן אל לבו וכה יאמר יודע אני בעצמי, שאיני כדאי, וחטאי לו יריחון שכני, ופשעי אני אדע וכדומה, כדי שלא יגבה לבו ולא יהנה מן הכבוד, כי ידוע מה שכתב בספר החסידים (סי' ח) שכל מה שאדם נהנה בעולם הזה בכבוד שעושים לו, מנכין לו מזכיותיו:

ובכלל הכבוד לכל מי שחיב בכבודו, כגון אביו ואמו ותלמיד חכם ובית הכנסת, שלא ידבר אפלו עם אתרים בפניהם בקולי קולות, ואין צריך לומר שלא יבוז ויקללם בפניהם, כי נמצא שאינו מחשיב אותם ואינו ירא מהם כמו מפני השלטון, והרי הוא כמבזה אותם. לכן יהיו כל דבריו לפניהם בקול נמוך ובדרך כבוד ודרך ארץ, לא זו להם אלא אף לאחרים בפניהם, לא כמו רבים מעמי הארץ אשר בעמדם בדין לפני השופט יתנו קולם קול עז ומחרפים ומגדפים זה את זה בחצפה גדולה, יותר גרוע מבאטליז ובבית השכר. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלמה, המה יראו איך בעמדם לפני אויבינו פלילים אין קול ואין עונה, ולא תהא כהנת כפנדקית (יבמות קכב א) מי האיש הירא ראוי לו לכבש את כעסו, ואף אם חברו יגרה מדון וקול כסיל ברב דברים אל יען כסיל כאולתו (משלי כו ד), אלא ישמר לפיו מחסם לכבוד התורה. ואף אם הם שלשה הדיוטות, כגון ממני הזמן, יעמד לפניהם באימה וכבוד מפחד ה' אשר בקרב אלקים ישפט, ואף אם יראה בעיניו שעשו עמו שלא כהגן, אלקים לא יקלל, ויאמין כי המשפט לאלקים הוא, ואלקים שופט. ודי בזה למי שיש לו לב טוב ודעת נכונה:



כבוד הבריות[עריכה]

גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה (ברכות יט ב). וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (כלה פ"ד) הוי מכבד את כל אדם כרבן גמליאל וחושדן כלסטים. וידוע מאמר החכם, שהיה אומר, שראוי לכבד לכל אדם. אם הוא חכם ממני ראוי לכבדו על חכמתו, ואם אני חכם ממנו נמצא שהוא צדיק ממני, שאני חוטא במזיד, והוא חוטא בשוגג. אם הוא עשיר ראוי לכבדו על עשרו, שהרי גדולי ישראל, רבי ורבי עקיבא, היו מכבדים את העשירים (ערובין פו א) כי המלך חפץ ביקרו. ואם אני עשיר והוא עני, נמצא שאני חוטא, שאיני עושה צדקה כדמבעי לי למעבד, והוא צדיק בכך. ואמרו בש"ס (פסחים קיג ב) כל היודע בחברו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו, חיב לנהג בו כבוד:

וזכורני שראיתי במדרש, שראוי לכבד את העני ולקום מפניו לכבוד השם יתברך, דכתיב (תהלים קט לא): כי יעמד לימין אביון. וידוע מאמר התנא (אבות ד א) איזהו מכבד המכבד את הבריות. ועוד אמר (שם) אל תהי בז לכל אדם. ולא טוב עושה מי שחולק כבוד לעשירים ומקל בכבוד העניים, כי ה' יריב את ריבם ותובע עלבונם, כי יגדל צערם, ומתרעמים על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וכשאדם עושה סעדה ומקדיש קרואיו, מה טוב ומה נעים שיהיו מסבין עשירים עם עניים על שלחן אחד, כי בזה מתכבדים. וכן כל עשיר שמראה פנים שוחקות לעני ומדבר עמו ומחלק לו כבוד, למצוה רבה יחשב לו, כי מחיה לב נדכאים ומשמח לב אמללים, ובפרט אם קרוביו עניים מרודים, לא יהא לבושה להראות שהם קרוביו, רק יקרב את קרוביו ויבקרם בשמחתם ובחגים, וזהו כבודו:

וראוי לאדם שיהא בו מדעת קונו, שהוא מחבב את העניים ומבקר אותם. וכתיב (ישעיה נז טו) אני את דכא אשכון. וידוע שרצונו של אדם זהו כבודו, וראוי לירד לסוף דעת כל אחד ואחד ולעשות רצונו, ושיבטל רצונו מפני רצון אחרים. וכבר ספרו על רבנו האר"י ז"ל, שארע פעם אחת שתלמיד חכם אחד לא היה מכירו, ורצה לילך לפניו, ואף הוא היה מתכון לילך לאחריו כדי לעשות רצונו ולכבדו, וישא ביום ההוא קל וחמר על אחת כמה וכמה ראוי לזהר בכבוד מלך הכבוד:



כעס[עריכה]

ידוע חמר הכעס, כמה החמירו בש"ס ובזהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל תסמר שערת אנוש. ולפי חמר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומדת הכעס לו בכח יגבר ברב עז ותעצומות לגדר בעצמו גדרים וסיגים למשך עצמו ולהציל נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשם בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ודברי האר"י ז"ל, ויהיו לזכרון בעיניו, ובהם יהגה מדי יום יום למען יירא ויפחד ויחזר לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, אי אזל מוטב, ואם לאו יקנס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצר ברוחו מלכעס, על כל פנים ישמר לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי רצוי, ואף אם לבו בוער כאש, וחמתו בערה בו, לעצר במלין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פרות, כי ידוע שעברת הכעס גוררת עברות רבות ורעות, כגון אש המחלקת, וילבש קללה, וכהנה רעות רבות; והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט א) על פסוק תלה ארץ על בלימה (איוב כו ז) שאין העולם מתקים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה:

ויתן אל לבו איך יכעס על זולתו שגמלו רעה, ולא יכעס על עצמו, שגורם רעה לנפשו, ומנפש ועד בשר יכלה בכעסו. ויחשב מה הוא ומה חייו, ושהכבוד והקלון וכל עניני העולם הזה הכל הבל, הבל הבלים, מעשה תעתועים, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז ב), ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ושאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ושדרך איש ישר בעיניו, ואין להאשימו ולכעס להסיר כעס מלבו ולהעביר רעה מבשרו, ואם ראשיתו מצער עד שירגיל, סוף שההרגל נעשה לו טבע טוב. ואין לשבח למי שאין לו מקום לכעס ולא על מה לכעס ואינו כועס, אלא חובת גברא, שאף שיש לו טעם מספיק לכעס גם כעס, יכבש כעסו. ואם יצטרך לזרק מרה על בניו וכדומה, לא יעשה אלא לפנים, ואם יארע לו שיכעס יהיה נוח לרצות לכבוד קונו ובזה יהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ואף בשרו ישכן לבטח:



כוונה[עריכה]

ידוע שאחר כונת הלב הם הדברים, וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך. אם במצוות התלויות בדבור הרי אמרו (אברבנאל אבות ב יג) תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה, ואם במצוות התלויות במעשה הרי אמרו (ברכות יג א) מצוות צריכות כונה. ובוא וראה כמה גדול כחה של כונה. עד שאמרו (נזיר כג ב) גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה, ועל זה נאמר (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. וכמו שפרשו בש"ס (נזיר כג). ומצוה גוררת מצוה, שלפי רב הכונה ירבה היראה, האהבה והדבקות והחשק והחבה והדקדוק במצוות לעשותן בכל פרטיהן ותקוניהן ודקדוקיהן. והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו והן הם מסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנחנו יכולים לכון דעתנו לעבד את בוראנו עבודה שלמה עבודה תמה, כדת מה לעשות, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים דעתנו. וכבר אמרו בש"ס (ערובין סה א) שאמר רב ששת יכולני לפטר את כל העולם מדין תפלה, דכתיב (ישעיה נא כא) ושכרת ולא מיין, על כל פנים עתיד לתן דין וחשבון על אשר לא השתדל ברב עז ותעצומות ואשר בכחו לעשות לא עשה לכון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה או אפלו באיזו תבה ברצוא ושוב או באיזו מצוה, שהכל עולה ומצטרף לחשבון, כי זה מרחמי וחסדי האל יתברך שמו, כמו שכתבו המקבלים, שאם אדם יכון ביום אחד בברכה אחת ויום אחר בברכה אחרת, הקדוש ברוך הוא מצרפן, עד שנעשה תפלה שלמה בכונה, והיא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים:



כבוד[עריכה]

תנינן (אבות ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והטעם הוא, כי כל אחת מהן, רעותיה מובאות אחריה רעות רבות, אשר מנפש ועד בשר יכלה. כי הרודף אחר הכבוד, כל ימיו מכאובים, שכל מעיניו וחפצו ורצונו שיכבדוהו, והוא יגע להעשיר ומרבה בהוצאות מענין הכבוד, ואם באיזה פעם לא יכבדוהו או יעשו לו דבר, שלפי דעתו אינו לפי כבודו או שהוא זלזול בכבודו, בשרו עליו יכאב, ואם יוכל, יעשה קטטה ומריבה, ואש להבת המחלקת עולה עד לב השמים. וכל המחלקות שבעולם אינם אלא מחמת הגאוה, שרוצה לעלות בגאותו שחקים, וסובר כי לו נאה ולו יאה הכבוד, ושדברו לא ישוב ריקם, ולמי שמזלזל בכבודו ואינו שומע בקול דברו, נוקם ונוטר כנחש, וכל רעה שיוכל לעשות עמו עושה, ואם לא יוכל לעשות לו דבר, על כל פנים מתרעם עליו ושונא את אחיו בלבבו, ושנאתו שמורה נצח, יראה וכעס שניו יחרק ונמס על אשר לא יוכל עשות דבר, עד אשר ירד אבל ביגון שאולה. זהו ענשו בעולם הזה, ולעולם הבא על אחת כמה וכמה, כי רדיפת הכבוד לא ללמד על עצמו יצא, אלא הוא ולד הטמאה מן הגאוה, ויש לו ולדות וולדי ולדות הטמאה, היוצא מן הטמא טמא:

וראוי לאדם לברח מן הכבוד כבורח מן האש, כי אש היא עד אבדון תאכל. ועל כל מדה רעה, אשר יצרו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, צריך להתחזק ברב עז ותעצומות במחשבות טהורות להתרחק מהן, כי קשה ענשן של מדות רעות, ובפרט אלו דברים שמוציאין את האדם מן העולם. ויחשב ויאמר, מה אני ומה חיי, טפה סרוחה, עפר ואפר, רמה ותולעה, כלי מלא צואה, בושה וכלמה, ונחנו מה, דבר שאין בו ממש, ומה יתן לי ומה יוסיף אם יכבדוני אנשים שכמותי או אם יבזוני, אני והם הבל הבלים, ואם אני מכבד לפני מלך הכבוד מה אכפת לי על כבוד המדמה של בני אדם, ואם אני נבזה ונמאס לפני מלך הכבוד וכל צבא המרום, למה לי חיים ולמה לי כבוד מבני אדם, יאבד יום אולד בו, וקרוב הדבר שאני חוטא ונבזה למעלה, שאם הייתי ראוי לכבוד, היו זוכים לי מן השמים לכבוד, אלא ודאי שאני חוטא, וחטאתי מונעים הכבוד ממני, וה' אמר לו קלל. על זאת יכנע לבבו ויקבל דין שמים בשמחה, ולא יתרעם על שום אדם ולא יתקוטט עם שום אדם, כי מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו:

ועוד כלל אחר, שיהא דן את כל האדם לכף זכות (אבות א, ו). כי איש הישר בעיניו יעשה עד מקום שיד שכלו מגעת, ומאי הוה לה למעבד, האם היה יכול לקנות דעת חברו כדי לירד לסוף דעתו ולעשות רצונו כרצונו. הנה כי כן אין להאשים לשום אדם על שום דבר, כי דרך איש ישר בעיניו, רק נבקשה מאלקינו מרחם יתקננו בעצה טובה מלפניו. ולא זו שאין ראוי לרדף אחר הכבוד, כי רעתו רבה ויגיעו לבהלה, שכך היא המדה, שכל שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו (עי' שבט מוסר פי"ז), אלא אף אם חולקין לו כבוד, יברח מן הכבוד כמפני חרב, כי הוא עלול מאד לכשל ולהיות תועבת ה' כל דהוא גבה לב אם יצא לקראת נשק לכבש את יצרו שלא להנות מן הכבוד. ולכן יותר טוב לברח אם יוכל. ולא יחשב

שהוא ראוי לכבוד והוא בורח ממנו, כדי שיהא הכבוד רודף אחריו, שזה הענו גאות לבש ותוחלתו נכזבה, שלא יהא הכבוד רודף אחריו, רק ברוח יברח:

אבל החיוב הוא להיות ענו באמת, ויאמין באמונה שלמה, שאינו ראוי לשום כבוד בעולם לפי רב שפלותו ודלותו ומעוט ערכו וקצר השגתו ועצם חטאתיו. ואם העולם טועים בו ומכבדים אותו, יוסיף לדאבה על כי ישבע קלון מכבוד לעולם הבא, ולבו יחיל בקרבו באמרו, חטאי לו יריחון שכני ירחקון ממני ומגבולי. ואף אם נראה לו, שיש פחותים ורעים וחטאים ממנו, לא יבקש גדלה ולא יחמד כבוד מהם, כי פלס ומאזני משפט ביד ה', וכל אדם נדון לפי השגתו וידיעתו ויכלתו, ולפי העדפת טובתו, כך ירבה חובתו באפן שיוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א יח), שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד, ויחשב כי בשקל הקדש בודאי חברו גדול ממנו והוא פחות, נבזה מכל הבריות, דלית דכותה מלרע, זה כלל גדול לנצל מכל דבר רע, ולברח מן הכבוד בעולם הזה, ובכן מחזה שדי יחזה. אמנם למי שהוא פרנס על הצבור ראוי קצת להקפיד על כבודו לפנים, כדי שתהא אימתו מטלת על הצבור. עת לעשות לה', עת לכל חפץ, הכל לפי הצרך. טוב ארך אפים, ואם נראה לו שצריך לנקם, יהא נוקם ונוטר כנחש לשם שמים, והכל בפלס ומאזנים, ודעת נכונה שבעתים:



כיפור[עריכה]

כפור הוא יום אדיר בימי שנה, ואשריהם ישראל כלם מתעוררים בימים האדירים, ובפרט ביום הכפורים, כי ה' משמים השקיף על בני אדם ונותן בלבם פחד הדין הגדול והנורא והתעוררות תשובה, ומי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים, אבל כבר אמרו (ברכות לג ב), שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, רק בחמלת ה' את עמו ישראל, עם קרובו, יאר פניו להם בימים האדירים האלה באור היראה והפחד, ומזיו שפעתם של הימים האלה ימשך לאדם לכל השנה, ולפי מה שיתעורר בימים האדירים האלה, ויתחזק ליראה את ה', ויעשה גדרים וסיגים לעצמו, ויקבל עליו להתנהג גם אחר יום הכפורים בדרכי התשובה, כך ימצא עזר כנגדו לכל השנה ליראה את ה', ויראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט י), ויעלה במעלות, עד אשר יטהר מטמאתו ומצא כדי גאלתו:

הן בעוון חוללנו ואין איש נחם על רעתו, רק בימים האדירים האלה נזהרים קצת בדרכי היהידות, ומקדמים באשמורות לסליחות, ומרבים העם קצת בלמוד תהלים ושאר למודים, וביום ראש השנה עושים סדר תשליך ואומרים, כבר השלכנו חטאתנו אל המים, ובערב יום הכפורים עושים כפרות, וביום הכפורים יושבים בבית הכנסת כל היום, וקוראים בקול גדול דברי התפלות, וצעקתם עולה, עד שתבקע הארץ לקולם. ואם יזדמן להם גם באותו יום לדבר בבית הכנסת, או להקפיד ולעשות מחלקת וכהנה רעות ואסורין, אין מניחים מנהגם, כי לא יוכלו להתאפק לכבש את יצרם:

ורבים מעמי הארץ אין נזהרים בענוי הרחיצה, שהם רוחצים פניהם וידיהם עד הפרק ככל יום, ואין נזהרים בענוי נעילת הסנדל, שאין חולצים מנעליהם, אלא כשבאים למקומם בבית הכנסת, ונמצא שביום הסליחה הם מוסיפים על חטאתם פשע, וחושבים שכבר יצאו ידי חובתם ונטהרו מכל עוונותם ומכל חטאתם. ומי יתן והיה שכן יאמר ה' ויחשב המעט להרבה. וה' הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה, ולא ידעו מה הוא דרך ישרה, רק מנהג אבותיהם בידיהם מצות אנשים מלמדה, ומה יעשה הבן שאינו יודע איזה דרך ישכן אור, ולילה כיום יאיר לו, כחשכה כאורה, וחושב מה חובתי עוד ואעשנה. על מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים, הוא ברחמיו יאר פניו אתנו סלה ויברכנו כלנו באור פניו, כי באור פני מלך חיים:

אמנם ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שההוגה בה ישיג את דרך החיים, וארחות צדיקים ישמר, כי לפי המפרש בדברי סופרים, רבותינו הקדושים, אין זו דרך מוציאתו את האדם מדי עברה. וכבר מפרש על ידי ישעיה הנביא (ישעיהו נח, ד-ז ) בהפטרה שמפטירין ביום הכפורים הוא אומר הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע. לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו. הלכף כאגמן ראשו, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע וכו'. הלוא פרס לרעב לחמך וכו'. וכך מפרש בדברי הנביאים (שם נה ז) יעזב רשע דרכו, ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו. וכתיב (משלי כח יד) ומודה ועזב ירחם. וכהנה רבות מקראי קדש בדברי הנביאים המלמדים דרכי התשובה:

וכן מפרש בכל ספרי הקדש ש"ס ומדרשים זהר הקדוש וספרי המוסר, כי הן אמת שסגלת יום הכפורים לכלא פשע ולהתם חטאת, ונקה ינקה לשבים ולא ינקה לשאינם שבים, שהרי ארבעה חלוקי כפרה יש תשובה ויום הכפורים, יסורין ומיתה. הכל לפי מה שהוא החטא. וכמה תקונים וסדר תעניות וסגופים נאמרו בנפש החוטאת, מפה קדוש הרב האר"י ושאר קדושים לכל עוון ולכל חטאת. ואם היה די ביום הכפורים לחוד, לא היה צרך לכל זה, שהרי יום הכפורים עובר עלינו תמיד, מדי שנה בשנה. ונהי שיום הכפורים מועיל ועבד טהרה אפלו לשאינם שבים, כי יומא הוא דקא גרים, שהוא מסגל לכך, אך אינו עושה אלא טהרה מועטת, וכאשר חוזר אחר יום הכפורים לסורו הרע, חוזר הכל לאיתנו הראשון:

וכבר כתב מורנו הרב רבי יהונתן בספר יערות דבש, שכאשר רואה הקלפה באדם, שאין בו שום רשם קדשה מחמת שהוא מרבה טמאה ואשמה, ולא מצאה הקלפה שום לחלוחית קדשה למצץ ממנו מה עושה, נותן בלבו שירבה בימים האדירים קצת במצוות ומעשים טובים לפי שעה שלא על מנת להתמיד בכך, וזה לרע לו, שכאשר אחר כך חוזר לסורו הרע, כל אשר עשה חיל מצוות ומעשים טובים נופלים בחלקו של טורף, הסטרא אחרא חיל בלע. ועל כגון זה נאמר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וכו', ומתוך זה מרעה אל רעה יצא, ונפש החוטאת היא תמות בחטאתה, כי דרך איש ישר בעיניו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. ואף אם שמוע ישמע בתוך השנה דברי מוסר ותוכחות, אינם מעוררים את הלב, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם, והעוונות הם מסכים מבדילים מעורים פקחים, באפן שבחשכה יתהלכו לנצח, לא יראו אור, עד אשר ירדו ביגון שאולה, ודין גרמא דעצירא"ה, עכבות משיחא זה כמה ארך ימים ושנים רבים ורעים, אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה. אבל מי האיש החפץ חיים וחפץ לחוס על כבוד קונו ועל נפש רוח נשמה, כבר הורנו יוצרנו בדרך יבחר, דרך חיים, כדכתיב (דברים ל יט) ובחרת בחיים. וזה דרך אדם ישר, ירא אלקים, שלא ימתין עד הימים האדירים ויום הכפורים להתעורר, אלא כל יום ויום יהיה בעיניו כיום הכפורים, וכל ימיו בתשובה. אשרי אדם מפחד תמיד:

אמנם אשר לא שת לבו בימי חיי הבלו והלך חשכים ואין נגה לו, וכלה ימיו לריק ושנותיו לבהלה כמנהגו של עולם, הנה בהגיע תור הימים האדירים, אם זכה שנפקחו עיניו ואור נגה עליו, כה יהיה משפטו, אשר יועיל להחיותו, שירבה ללמד או לשמע בלמודים בדברי מוסר ויראת ה', הנוקבים את הלב עד לבית חללו, ובעיניו יראה, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין כי רע ומר עזבו את ה', ויתמרמר במרירות גדולה ויתחרט חרטה גמורה, על כל אשר לא טוב עשה, ועל כל אשר חטא על הנפש, ועל אשר גרם רעות רבות וצער השמים בעוונותיו, והימים האלה ימעט בעסק, אפלו בעסק העיון, ויעסק בספרי מוסר על מנת לשמר ולעשות ולקים, וירצה בלב שלם ונפש חפצה לתקן את מעותיו וללכת בדרך טובים, וידרש מעל ספר מפי ספרים ומפי סופרים איזו היא דרך ישרה שיבר לו האדם, ומדי יום יום יקח בידו נסח ודוי הגדול, ואם אינו מבין בלשון הקדש, ילך אצל חכם, שיכתב לו בלעז כל פרטי פרטות החטאים שנכשלים בהם בני אדם. וכל דבר פשע שהוא רואה שהיה נכשל בו עד עכשו, יקבל עליו בכל תקף לעזב דרכו הרעה ולגדר בעדו שלא לשוב עוד לכסלה. ותלמוד תורה כנגד כלם, שיקבל עליו בכל תקף שבכל עת שיהא פנוי, יפנה עצמו ללמוד או ילך אצל חכם וילמדנו, כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ ב). וכל אשר מקבל עליו לעשות טוב ולמשך ידו מעשות כל רע ירשם בכתב, ויקנס עצמו בקנס ממון, או איזה ענוי וסגוף על כל פעם אשר יעבר ולא יעשה כאשר קבל, וזאת המזכרת תהיה לזכרון בין עיניו ויקרא בה מדי שבוע בשבוע ולא יעבר, כי זה גדר גדול (כמו שבתבתי לעיל בערך "גדר"):

ומדי יום יום מראש חדש אלול ואילֹך יהא מוסיף והולך הלוך וגדל בדרכי התשובה, ובכל יום ישפך שיחה, ידרש סליחה וירבה צדקה כפי כחו, וכעני יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, שיעזרהו על דבר כבוד שמו. ואם אינו מבין בלשון הקדש ילך אצל חכם, שיסדר לו איזה נסח ודוי ותחנה בלעז או שיעתיק לו מהתפלות הנוראות שיש ספרים מלשון הקדש ללשון לעז. ובהגיע ערב יום הכפורים, יוסיף יראה על יראתו, כי קרוב יום ה', יום הדין הגדול והנורא. ובאשמרת הבקר, בקדרותא דצפרא, יעשה כמנהגן של ישראל לעשות כפרות על כל בני הבית מקטן ועד גדול, כי יש סוד בדבר למתק הגבורות. וכמו שאמרו בפשט טעם הקרבן, שהוא כדי שיכנע לבבו בחשב שכל הנעשה בבהמה היה ראוי להעשות בו על חטאתו, כן עתה יכון שהוא עושה בתרנגול מעין ארבע מיתות שמה שאוחזו בצוארו הוא כעין חנק, והשחיטה הוא הרג, וזורקו אחר שחיטה, שהוא כעין סקילה, ומהבהבו באור, שהוא כעין שרפה. ויכנע לבבו בחשב שכך היה ראוי להעשות בו, וישפך שיחו, שיהא חשוב כאלו נעשה בעצמו (ואני נהגתי לומר נסח תפלה, זה נסחה):

לשם יחוד קדשא ברוך הוא ושכינתה. הריני מוכן ומזומן לקיים מנהגן של ישראל לשחוט כפרות עלי ועל בני ביתי. יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו, שתרחם עלינו, ותעלה עלינו כאילו עשינו כל מה שמוטל עלינו לעשות וכאלו כוונו בכל הכוונות הראויות לכוון, ויתמתקו הגבורות הקשות, ותמשיך החסדים עלינו, ויהא חשוב כל הנעשה בעופות הללו כאלו נעשה בעצמנו, ותעלה עלינו כאלו נסקלנו ונשרפנו ונהרנגו ונחנקנו בבית דין הגדול שבירושלים על ידי ארבע אותיות אדנות, ויתוקן מה שפגמנו בשתים עשרה אותיות של שלשה שמות היקרים הוי"ה אהי"ה אדנות, ויתיחדו כל השמות יחוד גמור, וכל העולמות יתוקנו תיקון גמור, וישוב הכל לאיתנו הראשון, ולא ידח ממנו נדח. ויהיו העופות הללו כופר נפשנו גבר תחת גבר, עץ תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. ויהיה זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי (שלש פעמים).

זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס לחיים טובים וארוכים ולשלום לעבודתך וליראתך. זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלקים חיים, אנא, אל רחום וחנון, ארך אפים, הארך אפך עד שובנו אליך בתשובה שלימה לפניך, ואל תיקחנו מן העולם הזה, עד שנשלים תקון נפשנו רוחנו ונשמתנו, ותמהר ותחיש לגאלנו, ותבנה בית מקדשנו ותפארתנו, ושם נקריב לפניך קרבנות, ונעשה משפט שעיר המשתלח לכפר בעדנו, ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו, ויהי נעם וכו'. שמח נפש עבדך, כי אליך ה' נפשי אשא. אלקי בך בטחתי אל אבושה. עשה למען רחמיך הרבים וכו':

ושוב יתן העופות או מחירן לעניים בני תורה ואנשים מהגנים. ונוהגים גם כן לעשות סדר התרת נדרים והתרת קללות, ורבים מיראי ה' נוהגים ללקות ארבע מלקיות. וכל היד המרבה לעשות מנהגים טובים ומלי דחסידותא בקרב הימים האלה, הרי זה משבח, כי אותה אנחנו מבקשים, שיכנס עמנו ה' אלקינו במדת החסד ובמדת הרחמים, ויכנס לנו לפנים משורת הדין, כי אוי מי יחיה אם ה' במשפט יעמיד ארץ. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קמג ב) אל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. ולכן צריך גם כן להרבות בצדקה וחסד בימים האלה, כדי שיעשה ה' עמנו גם כן צדקה וחסד, ויעביר מאד מאד על פי מדותיו כדי שיהא ה' עובר על פשע:

ואף כי טוב מאד לענות אדם נפשו בקרב הימים האלה כאשר יוכל שאת, כי השעה צריכה לכך, מכל מקום בהגיע ערב יום הכפורים מצות היום להרבות באכילה ושתיה כל אשר יוכל ביראה ואהבה ושמחה רבה, באשר החי יתן אל לבו, מה נעשה בשמים ממעל על ידי אכילתנו ביום הזה, שהוא דבר העומד ברומו של עולם ובונה בשמים עליותיו, וכל הנעשה על ידינו בין האכילה ביום הזה בין הענויים והתפלות של יום הכפורים, הכל הוא סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והדברים עתיקים. אשרי ילוד אשה שזוכה לכך, אשריו שעושה נחת רוח ליוצרו, מלך רם ונשא. ולפי פשוטן של דברים גם כן ישמח ישראל בעושיו ביום הזה שמחה רבה שאין כמוה על אשר קדשנו במצוותיו וצונו במצות התשובה, ובטרם מכה ציץ רפואה פרח, ואמר לנו, כשתמרדו בי, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד ג), כי חנון אני, מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים תמיד כל הימים, ובפרט בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז ל). ולא צוה לנו בתורה לענות נפש כי אם יום אחד בשנה, ואף גם זאת מאהבת ה' את עמו צוה להקדים ביום התשיעי להרבות באכילה כאב את בן ירצה ואומר לו, אכל הרבה, בני ידידי, כדי שיהא בך כח להתענות, כן עשה ה' לעמו בחירו, בנו בכורו, ולמצוה יחשב לנו בין האכילה בין הענויים והתפלות והתשובה, וקובע לנו עליהן שכר טוב. היש חך מתוק מזה, אשרינו, מה טוב חלקנו, אי אפשר שלא לשמח. ומכל מקום אם בכל הימים נאמר (תהלים ב יא) וגילו ברעדה. על אחת כמה וכמה כהיום הזה:

ולכן לא ירבה בשתית יין, והחכם עיניו בראשו, שירבה באכילה מרבה בבקר באפן שיהא לו זמן שיתעכל המזון שבמעיו, ויטהר גופו מבעוד יום, ואחר אכילתו ישכב וינוח מעט כדי שיהא לו כח לעמד על המשמר בליל יום הכפורים וביום האדיר, ושוב ילך לעסקיו, אם יש לו איזה עסק. ויטהר עצמו מבית ומחוץ, שיפנה ויטהר גופו במקוה טהרה לשם תשובה ולא יעבר, ויקדים תפלה והרהורי תשובה, ואחר כך יתפלל תפלת מנחה בעוד היום גדול, וילבש לבנים ויסב על שלחנו בעוד היום גדול לסעד סעודה המפסקת, באפן שיהא לו זמן להתנהל לאטו ושינוח המאכל שבמעיו קדם לכתו לבית הכנסת. ויהא מאכלו בסעודה המפסקת מעט הכמות ורב האיכות, כגון מרק טוב ומעט בשר עוף, ואחר כך חרדה ילבש וילך לבית הכנסת באימה, ביראה, ברתת וזיע לקבל קדשת היום האדיר והנורא:

וכל התפלות והתחנונים יאמר בלב נשבר באמת ובכונה נכונה, כי ההכנעה היא עקר גדול מאד לטהר גברא ולקבול התפלות, ולכן לא ירים קול בקולי קולות, רק כל תפלותיו יהיו בשפל קול התחנה ובקול בוכים. והנה המבין בלשון הקדש כי ישים אל לבו וישמיע לאזניו מה שהוא אומר בהעמיק על כל תבה לארכה ולרחבה, ובהיות נגד עיניו גדלת ורוממות מלך רם ונשא ורב שפלותו ודלותו ועצם חטאתיו, ירבה להכנע לבבו ולהתמרמר. בבכי ותחנונים ידבר רש, אולי יש תקוה. וראוי ליראי ה' לרשם בגליון ספריהם מיני התעוררות על כל תפלה כל תחנה להיות לזכרון בין עיניהם לעורר לבותם, וירשם את כל הנמצא כתוב בספרים ואשר יוסיף מדעתו. וגם ירשם נסחי דוקני, כי הרבה שגיאות נפלו בספרים. ומדי שנה בשנה יהא מוסיף והולך לזכות את עצמו ואת כל אשר יגיע ספרו לידו, שיעתיק ממנו. וכן ירשם פרוש איזה מלות ואיזה דברים, שאינם קלים להבין בהשקפה ראשונה, למען ירוץ הקורא בהם. ואשר לא מצאה ידו להבין פרוש המלות בלשון הקדש, מה טוב שילך אצל חכם וילמדנו למען יהא רשום בדעתו לפחות מה הם עניני התפלות:

ועל כל פנים זוהי חובת כל אדם להיות יראת ה' על פניו תמיד כל היום, וידמה ממש כאלו עומד למשפט לפני מלך רם ונשא, אים ונורא, ויחשב תמיד מחשבות קדושות וטהורות באפן שיהא עין במר בוכה ולב שמח דואג ובוטח, ולא יפנה לבו לבטלה אפלו רגע, ולא לפסק פמה מגרסא כל היום ורב הלילה, ויכלכל דבריו במשפט, שלא יעמד ללמד כל הלילה פן תכבד עליו עבודת היום, ויצא שכרו בהפסדו, רק כאשר רואה שחבלי שנה נופלים עליו בליל יום הכפורים, לא יאנס עצמו, אלא תכף ישכב וינוח. ויעמד קדם אור היום אם יוכל, וירבה בלמודים, וביותר בתפלות ובתחנונים על חפצי שמים, וכל מגמתו וכל חפצו ושאלתו ובקשתו תהיה, שיעזרהו האל על דבר כבוד שמו לעשות רצונו כרצונו לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו, כי אין לנו מדה טובה הימנה, וזה כל אדם, ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים, שאלמלא הוא עוזר לנו, לא נוכל עשות שום דבר טוב, כי דלונו מאד וחסרנו כל טוב. ואם אמרו (ראש השנה יח א) שהתפלה בעשרת ימי תשובה היא מקבלת אפלו ליחיד, כדכתיב (תהלים סט יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון. וכתיב (ישעי' מט ח) בעת רצון עניתיך. וכתיב (שם נה ו) דרשו ה' בהמצאו. על אחת כמה וכמה ביום הכפורים, כי הוא יום רצון מכל הימים, ושערי רצון הם פתוחים:

ולכן לא יפנה לבטלה אפלו רגע. וכתוב בספרים, שכאשר יעסק אדם בתורה ותחנונים ביום הכפורים שעה אחת, חשוב יותר מיום שלם בשאר הימים, לכן ראוי לחוס מאד על היום הזה כי הולך הוא. והמתרשל בו מעשות כל אשר בכחו לעשות, יאבד טובה הרבה. ומה מאד צריך לעמד על המשמר בימים האלה, ובפרט ביום הכפורים, שלא לכשל בשום צד נדנוד אסור, כי יכבד ענש החוטא בימים האלה ובזמן הזה, כאשר אין פחד אלקים לנגד עיניו, ואולי יכבד פלס עוונותיו בעת משקל ויצא חיב בדינו, והרי זה מתחיב בנפשו:

וביותר צריך לזהר שלא יעבר על חמשה ענויין, שהם מצות היום, וכשם שנזהר מאכילה ושתיה, כך יזהר מרחיצה, שלא ירחץ פניו כלל, וגם ידיו לא ירחץ אלא עד סוף קשרי האצבעות, וסנדל של עור לא ינעל כלל. אך שיש מתירין ברחוב של עכו"ם, לאו משנת חסידים הוא, בפרט כהיום הזה. ומשום ענוי תשמיש המטה אזהרה שמענו שלא לגע באשתו כמו בהיותה נדה. ויחשב האדם שביום זה אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, מפני שאנו דומין למלאכי השרת, ואם לא נהיה זהירים וזריזים לעמד על המשמר בקדשה ובטהרה, באימה ויראה ורתת וזיע עד מקום שידנו מגעת, מה דמות יערך לנו עם מלאכי השרת, הלא מלאכי השרת ילעגו לנו, לכן כל אדם חרדה ילבש ורעדה יתעטף, וכל אשר בכחו לעשות טוב יעשה במחשבה, דבור ומעשה, ויגמר בלבו בלב שלום ונפש חפצה, שיעזב רשע דרכו וילך בדרך טובים, ארחות צדיקים ישמר בגין לאקמא שכינתא מעפרא, ולעורר את האהבה ולעשות נחת רוח ליוצרנו, כי זה צריך להיות כל מגמתנו בכל תפלותינו ומצוותינו ולמודנו ותשובתנו. הן אלה קצות דרכי הישר הראויים להתנהג בימים האדירים וביום הכפורים, ואז יזכה להכתב בספר חיים טובים עם ישרים וברים. (ועיניך תחזינה מה שכתבתי בערך ראש השנה ובערך שליח צבור ובערך סליחות ובערך תשובה) ישמע חכם ויוסף לקח:

כופה[עריכה]

כל יצירת האדם בארץ אינו אלא כדי שיהא כופה את יצרו ויהנה מיגיעו לעולם הבא ויזכה לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, דמאן דאכל דלאו דילה בהיל לאסתכולי באפה (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג). ואלמלא יצר הרע, לא היה לאדם שכר טוב, כי היה כמלאכי השרת, ולא היה צרך בביאתו לעולם, אך הקדוש ברוך הוא יצר את האדם לכבודו, שכבוד שמים מתרבה, וכאשר האדם כופה את יצרו ועושה רצון קונו, זהו נחת רוח גדול ליוצרנו כשבני אדם גבורי כח עושי דברו. ולפי העמל והטרח והתגברות היצר הרע, כך ירבה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולפם צערא אגרא:

וכתב בספר החסידים שעל מצוה אחת שיצרו של אדם מתגרה בו ותוקפו להעבירו על דעת קונו, והוא כופה את יצרו, מקבל שכר נגד מאה מצוות שאין יצרו תוקפו. וזה טעם מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ברכות לד ב) במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמד. לפי שכיון שהם צדיקים דמעקרא אין להם גרוי היצר הרע כל כך כמו הבעלי תשובה שהרגלו בעברות וקשה להם לפרש מהם כפרישת הצפרן מן הבשר, הנה כי כן כאשר מתגברים על יצרם כאיש מלחמה, וכופים את יצרם, עושים נחת רוח גדול ליוצרנו ויגדל שכרם. וזה פרשו כת הקודמין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דרצונם לומר, גדול הנהנה מיגיעו שיגע הרבה לכבש את יצרו, יותר ממי שהוא ירא שמים בטבע, שהנהנה מיגיעו טוב לו יותר לעולם הבא. הנה כי כן ראוי לשמח על היצר הרע שיש בנו כי על ידו אנו עושים נחת רוח ליוצרנו, ועל ידו אנו זוכים למתן שכרן של צדיקים רב טוב:

והנה כתב בספר החסידים, שעל כל עברה שתבוא לידו ויצרו תוקפו, ישים אל לבו, שאם היו גוזרים עליו להמיר דתו, בודאי שהיה מוסר נפשו למיתה על דבר כבוד שמו יתברך, והאם לכבש את יצרו הוא יותר קשה ומר ממות, ובכן יכבש את יצרו על דבר קונו. והנה עינינו הרואות, שכמעט כל ישראל בחזקת כשרים שמוסרים נפשם על קדוש השם, אבל אין גם אחד שיכבש את יצרו לגמרי, ויהא צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כלל. והטעם הוא לפי שלמסר נפש למיתה לא יש כל כך גרוי היצר, אי מצד שעוון המרת הדת הוא חמור מאד בעיני כל, מה שאין כן שאר עברות, שהיצר הרע מקטין אותם בעיני הבריות, כמו שפרשו על פסוק (בראשית ו ה) וכל יצר מחשבת לבו ר"ק רע, ואי מצד שחושב שהמיתה היא כמעט רגע, ובלאו הכי סוף אדם למות, ובמסרו נפשו על קדוש השם תכף נצול מיצרו, והוא מזמן לחיי העולם הבא, מה שאין כן לכבש את יצרו על שאר עברות שקשה עליו יותר, לפי שיצרו תמיד ירדפנו, והשטן עומד על ימינו לשטנו:

אבל לפם קשטא כבר כתבו בעלי המוסר (חובות הלבבות שער התשובה כ"ז) שאין ראוי להשגיח על קטנות העברה, אלא על גדל האדון שצוה עליו, וכל העובר מצות המלך קטנה או גדולה מורד במלכות יקרא. וכתבו עוד, שההולך אחר עצת יצרו, אפלו עובר עברה קלה, חשוב כעובד עבודה זרה, שכמו שהעובד עבודה זרה עוזב את ה' ומקבל עליו כוכב אחד או מזל לאדון ולפטרון, כן זה מקבל את יצרו לאדון ופטרון שיהא שופטו. וכן יש כמה וכמה צדדין להגדיל המדורה, שכל דהוא דבר פשע יהא חשוב כעבות העגלה. ועוד, שכיון שיצרו תוקפו לעבר עברה, מתגרה בו יותר ממה שמתגרה לשלא ימסר נפשו למיתה, הנה כי כן, יגדל שכר הכובש את יצרו יותר מהמוסר נפשו למיתה, כי לפם צערא כך עושה נחת רוח ליוצרו וכך בא בשכרו. וה' ברחמיו לא יעזב את חסידיו לעולם שיהיו נלחמים עם יצרם, רק ההתחלות קשות, וכאשר ירגלו מעט לילך בדרך טובים, אז רגלי חסידיו ישמר, ולבם חלל בקרבם, ויערב להם ויבשם להם לעשות טוב, ולא תאוה נפשם עשות רע, ומעלה עליהם שכר הרבה כאלו לעולם היו כופים את יצרם, שהכל הולך אחר ההתחלות, כלן עולות:

וכאשר ירבה לעשות טוב ולהתנהג בחסידות, סוף שיגיע למדרגה שאין חטא בא על ידו, ולא תצא תקלה מתחת ידו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (חולין ז א) אפלו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן צדיקים עצמם לא כל שכן. שכיון שהגיע למדרגה זו, מכריזים עליו ברקיעא, הזהרו ברב פלוני, באפן שצופה רשע לצדיק וה' לא יעזבנו בידו (תהלים לז לב):

והטעם שאין הקדוש ברוך הוא מניח את היצר הרע שיגרה בצדיקים, שמאחר שהוא יודע דרך צדיקים, ונודע לכל צבא המרום תקפם וגבורתם, שהם גבורי כח לכבש את יצרם, אם כן אין צרך להטריחם, ובדין הוא שיטלו שכרם משלם, כי מה יתרון לבעליו כי אם ראות עיניו, ואף על פי שהכל גלוי וצפוי לפניו, רצה הקדוש ברוך הוא שידעו כל צבא המרום כי צדיק ה' וצדיק דינו, שנותן לאיש כדרכיו. וכמו שפרשו בזהר הקדוש על פסוק (בראשית כב א) והאלקים נסה את אברהם. דלא שיך גבי קדשא בריך הוא לשון נסיון, אלא הוא לשון הרמת נס. ולכן ברא יצר הרע, שעל ידו יודע לעיני הכל אשר צדקת ה' עשה ומשפטיו, ויהיו נזונים בזרוע. ומתוך שנתנה רשות למשחית לפתות ולהסית, מפתה גם כן את הרשעים ופתאים עברו ונענשו. נמצא שלא ברא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע כדי להפרע מן הרשעים, חס ושלום, כי לא אל חפץ ברשע ובנקמת בריותיו, אלא כדי לתן שכר טוב לצדיקים, שכופים את יצרם ועושים נחת רוח ליוצרם:

והן אמת שלפי זה מצאה החקירה מקום לנוח ולחקר, למה זה ברא הקדוש ברוך הוא את הרשעים, ובפרט אותם שאין להם חלק לעולם הבא, שבודאי נוח להם שלא נבראו, מאחר שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, למה בראם בעולם הזה, האם כדי להנקם מהם על ידי שיכעיסוהו ויגרמו פגם וקלקול למעלה, חלילה למלך רחום וחנון, בעל הרחמים, אשר רחמיו על כל מעשיו מעשות זאת, וכבר שאלו בזה בזהר הקדוש פרשת שלח לך והיתה התשובה על זה, דארחוהי דקדשא בריך הוא וסתרין, גניזין עלאין, דהוא סתים וגניז, לית לן לשאלא, עין שם. והן הם מפלאות תמים דעים, רק אנחנו מאמינים באמונה שלמה, כי הצור תמים פעלו, זך וישר פעלו, ולא ישכן עולה באהלו, חס ושלום:

ובכלל מצות כפיה הוא להיות כופה בדברים ובכל מיני כפיות, ככל הבא מידו לכל אדם למען ילך בדרך טובים וארחות צדיקים ישמר (משלי ב כ). וימשך ידו מעשות כל רע על דרך שאמרו (בבא בתרא ח ב) כופין על הצדקה. וזהו מצות תוכחה ומצות מחאה למי שבידו למחות. והנה משה רבנו עליו השלום צוה ליהושע ואמר לו, טל מקל והכה על קדקדם (סנהדרין ח ב). ואמרו (כתובות קג ב) זרק מרה בתלמידים. וכן יש כמה דברים שמדינא דגמרא חיובא רמיא להכות בשוטים ולגער בנזיפה כדי להישיר את העם, אבל אני אומר, שכמו שלענין רפואת הגוף נשתנו הדורות והטבעים והרפואות, שהרפואות שהיו מועילים לימים קדמונים אין בם מועיל עכשו, כן לענין רפואת הנפש נשתנו הדורות, ובדורות הללו דחצפא יסגא אין מקבלין מרות, והקשות יותר ויותר מעקשות:

הנה כי כן הרוצה להישיר את העם, ובפרט למחסרי מדע, לא יכפה אותם אלא בדברים טובים, רכים ומתוקים. כלי האי ואולי השומע ישמע ויקבל דבריו, כי לשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו), ובזה פורק ממנו איבה, ונצול שלא יצא חברו לתרבות רעה על ידו, ויהא מוסיף על חטאתו פשע, ונמצא הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), וגם נצול ממחלקת ומריבה וכהנה רעות רבות, שמעתדות לבוא מן הקשות. אבל המתנהג בלשון רכה הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, רוח הבריות נוחה הימנו, ורוח המקום נוחה הימנו:

והנה המתעסק עם מי שאין בו דעת, צריך שיהא לו שני זוגות דעת להתנהג עמו על פי מדותיו ודעותיו בנעם שיח, באפן שבעיניו יראה ולבבו יבין איזוהי דרך ישרה, ושב ורפא לו, אבל מי שחננו ה' דעת ישרה, סובל קשות וגערות, ואינו יוצא מן השורה אפלו אם ארע שעשו עמו שלא כהגן. ושמעתי מעשה שארע בדורנו בעיר אחת, שהיה שם עשיר אחד ירא השם מאד, אשר היתה ידו תקיפה, שהיה יושב בפתח אדוני הארץ. ופעם אחת נמצא הרב מורה צדק של אותה העיר בכעס ושלח לדבר עליו קשות כמעט על לא דבר בהיות העשיר מסב עם שרי ונכבדי העיר, ותכף הפך פניו נגד השרים אשר אתו ואמר להם מה אתם חושבים, שזה ששלח עלי הרב מורה צדק הוא בזיון לי, חס ושלום, אין זה אלא כבוד גדול כבדני נגדכם בהראותו שהוא מחזיק אותי לאדם טוב וירא ה', שעל זה סמך לדבר אלי כזאת, אף על פי שיודע שידי תקיפה ויכולני להרע עמו, חס ושלום, אבל הוא אינו ירא ממני בידעי ומכירי. זהו כבוד גדול לי. אשרי העם שככה לו דעת שלמה ונכונה, ואשרי היושב עמו בשכונה:



כהן[עריכה]

הכהנים קדשום שמים בקדשה יתרה ובמצוות יתרות, ולהם יאתה לשמר משמרת הקדש ביותר ולהתנהג בחסידות ביותר על דרך דכתיב (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וביותר במצוות שלהם צריכים לזהר ביותר, כי מעט אשר נשאר להם בזמן הזה, כגון מצות לברך את ישראל, שיש בה שלשה עשיין, והמברך הוא מתברך מפי הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (במדבר ו כו) ואני אברכם. וכמה שגו אותם הכהנים שיוצאים חוץ לבית הכנסת כדי שלא לברך את ישראל, ומאבדים טובה הרבה (מי יתנני כהן, הייתי נושא כפי בכל יום.) וכן צריכין לזהר מטמאת מת ומנשים הפסולות לכהנה, וצריכים לנהג סלסול בעצמם שלא לתן בתם לישראל עם הארץ, ולא יסכן בעצמו הישראל עם הארץ לקח בת כהן, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים מט ב) בת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה, או אלמנה או גרושה או זרע אין לה, או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. ולמי שאינו יודע מזה שומר פתאים ה, (תהלים קטז ו), אבל היודע מאמר רבותינו זכרונם לברכה ישמר נפשו ולא יעבר דברי חכמים. וצריך לנהג כבוד בכהנים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק כח! ב) על פסוק (ויקרא כא ח) וקדשתו. ואסור להשתמש בכהן אם לא שהוא שכירו ובא בשכרו:



כפוי טובה[עריכה]

כתיב (משלי יז יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. וחיובא רמיא על האדם שקבל כל דהוא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמל עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפלו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו. וכתיב (ישעיה מט טו) גם אלה תשכחנה, שהוא מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך שהוא קבלת התורה. וצא ולמד ממשה רבנו, שלא הכה את היאור ואת העפר לפי שקבל טובה מהם (תנחומא וארא יד). וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כב ד) שלא נקם משה נקמת מדין לפי שנתגדל ביניהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בשמות רבה (שמ"ר ד, ב) כל הפותח פתח לחברו, חיב בכבודו יותר מאביו ואמו. אתה מוצא באליהו שלא החיה אבותיו כמו שהחיה את בן הצרפית, ואלישע לא החיה אבותיו כמו שהחיה את בן השונמית, אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו. ואם כל כך חיב להחזיק טובה לחברו על פת לחם, על אחת כמה וכמה אם קבל ממנו טובה הרבה, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת אם קבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך כפוי טובה גדול מזה. וישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו כמה וכמה חיב אדם לבוראו, המרבה להיטיב רב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובותינו עד אין חקר:



כוויה[עריכה]

כאשר יארע לגבר שיכוה מעט מחמת אש או תולדות אש, זכור יזכר את אשר תעבר נפש החוטאת בתוכחת על עוון, שזה האש אינו אלא אחד מששים בגיהנם, ושם שורפים נפש החוטאת שבע פעמים בכל יום, ארבע בלילה ושלש ביום, ונעשים אפר וחוזרים ועומדים על עמדם. ועברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (תהלים פד ז) פרשו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין יט א) שבוכים ומורידין נהרי נחלי דמעה. וכמה קשים דיני גיהנם עד מקום שאין יד שכלנו יכול לציר בהיותנו בגוף, וכל דין גיהנם הוא כאין נגד דינים אחרים יותר קשים שעושים לרשעים. וכבר מרגלא בפמיהו דאנשי, שכאשר נכוים מעט מאנחים מעט ואומרים, אוי לנו מדינה של גיהנם, אבל מה תועלת שאין מושכין ידיהם מעשות כל רע:

אבל זאת תורת האדם המאמין בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, שפרשו משפט רשעים (עדיות סיף פ"ב) ושהקדוש ברוך הוא אינו ותרן (בבא קמא נ א, אלא נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו על כל דהוא פשע, יחוס על נפשו רוחו ונשמתו, ולא יאבד עצמו לדעת, ויהא מחשב שכר עברה כנגד הפסדה, כי הן אמת שמרבה מדה טובה, ורב טוב יש לעושה אפלו מצוה אחת, אבל אין הקדוש ברוך הוא לוקח שחד, ואפלו אם הוא צדיק גמור, רק שעבר עברה אחת בילדותו או בזקנותו ולא חזר בתשובה כדת מה לעשות, בשעה שנפטר מן העולם, אומרים לו בכבוד תכנס לגיהנם תחלה כדי לשלם את נשיך ולסבל ענש כפי החטא, ואחר כך תלך למנוחות שאננות. הנה כי כן כל אשר בכחו לעשות תשובה ומעשים טובים ולמשך ידו מכל דבר רע עד שהוא חי, כה יעשה וכה יוסיף עד אשר לא יבואו ימי הרעה:

ואני אמרתי רמז למנהג העולם, שכאשר נכוה מעט מנגיעת גחלת אש, נוגע באליון אזנו, ואומרים שהוא סגלה שתעבר הכויה. ואמרתי רמז, שכיון שעל ידי הכויה נזכר מגיהנם, נוגע באליון אזנו לזכר שהן נכוות תחלה לאיברים (כתובות ה ב). וגם יש רמז, כלומר את גורמת לי לשרף בגיהנם, שמה ששמעתי איני מקים, לא שמעתי לקול מורי, שהשומע ומקים הנה שלם, כדכתיב (ישעיה נה ג): שמעו ותחי נפשכם. ואגב אגיד לדור, שיש סגלה לכל מין כויה, לומר הנכוה או אחר יאמר עליו ברכת כהנים שלש פעמים בכונה, ויועיל, והוא בדוק ומנסה:



כלב[עריכה]

השומע כלבים בוכים וצועקים, ובפרט אם צועקים על האדם בלילה בחשך ומדלגים עליו ונושכים אותו, מה מאד יפחד לבבו. ובכן זכור יזכר את אשר תעבר נפש החוטאת כשנמסרת ביד מזיקים ומלאכי חבלה הדומים לכלבים ושאר חיות רעות. ואפלו דוד המלך עליו השלום התפלל על זה ואמר (תהלים כב א) הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי. ועד שעיניו פתוחות יחוס על נפש רוח ונשמה שלא תמסר ביד כלבים עזי נפש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא פג א) המגדל כלבים כמגדל חזירים, דקאי בארור ומונע חסד מביתו. ורבים מעמי הארץ אין נזהרים ומגדלים כלבים, וראוי להודיעם חמר שבו. ואם רוצה לגדל כלב כדי להשמר מן הגנבים, יהא קשור בשלשלת, כדי שלא ינעל דלת בפני כל הנכנסים, וינצל מענשים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנה ב) לית דעני מכלבא וארח ארעא למשדי לה אמצא. ומזה יקיש האדם לרחם על כל נמצא:



כניעה[עריכה]

כניעה הוא דבר חשוב בעיני אלקים ואדם, שהרי מצינו שנצול אחאב מהיות הרעה בימיו על ידי הכניעה, כדכתיב (מלכים א כא כט): הראית כי נכנע אחאב וכו'. ולפי מה שכתבו המקבלים, עקר קבול תפלות תלוי בהכנעה. וארע מעשה פעם אחת, שהתפללו כת של צדיקים בכונות נפלאות, ונגלה להם מן השמים שהתפלה שאמרו היא נפלאת, רק מפני שלא היה להם הכנעה היו מוכנים לענש, לולא אחד מהם שהיה לו הכנעה, ובזכותו נצולו כלם. וגדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא, ואין תפלתם חוזרת ריקם. הנה כי כן לו בכח יגבר איש כדי שיהא לו לב נשבר ונדכה, ובפרט בשעה שאומר כל תפלה, כל תחנה, יכנע מאד כתולעת קטנה עלי אדמה וכאין להבל דמה. וזה נקל לנו לפי שבהתבוננות מעט נכיר מעוט ערכנו ועצם חטאתינו, ומה אנו ומה חיינו נגד גדלת אדוננו. כל אשר נשפיל עצמנו לא נצא ידי חובתנו, ומכלל שפלותנו שלא נכיר אחד מני אלף מחסרוננו ושפלותנו נגד גדלת אדוננו, ודי בזה למי שיש לו לב, רק כי ישים אל לבו כדברים האלה בכל עת, ובפרט בשעה שהוא מדבר עם קונו, זאת תהיה מחשבתו ומזה ימצא כדי גאלתו:

וגם נגד בני אדם הוא מטבע חריף מאד הכניעה, שאם יחטא איש לחברו ויעשה עמו רעות רבות, אם יכנע לו ויאמר, אמנם אנכי חטאתי לך וישר העויתי, מחל לי, תכף יתפיס חברו ויתרצה לו, ואפלו אם היה חברו כעוס עליו ולבו בוער באש, בא זה ונתן מים באש וכבהו. ולכן זהו דרך ישרה, שאפלו אם יש לו תואנות ותשובות על אשר פעל ועשה, אם רואה שחברו כעוס, והוא אוהב שלום ורודף שלום, אל יבקש אל התואנות ואל התשובות, אלא תכף יאמר, אמת שטעיתי וחטאתי, סלח נא אנכי מבקש. וכן מי שחברו או אפלו גוי מכהו או מחרפו ומגדפו והוא נכנע לפניו ומקבל הכל כאלו הדין עמו ושותק, אז המכה יכלם, וישוב חרון אפו, והאויב יהיה אוהב. וזה פרש המפרש יתן למכהו לחי (איכה ג ל) כלומר, שנכפף לפניו ואומר תכה, אז המכה ישבע בחרפה, והיה עלהו לתרופה. דוק במדה זו ותמצא שהיא מדה יפה כסלת מנפה בשלש עשרה נפה:



כסף[עריכה]

כתיב (משלי י כ) כסף נבחר לשון צדיק. וכתיב (קהלת ז יב) בצל החכמה בצל הכסף. הביטה וראה, שהקש הכסף ללשון והקש לחכמה. שם רמז, שכמו שאמרו (ערכין טו ב) מות וחיים ביד לשון מאן דבעי חיי בלשנה, מאן דבעי מית בלשנה. והכי נמי אמרו (קידושין ל ב) שנמשלה תורה לסם תם, מאן דבעי סם חיי, מאן דבעי סם המות. הכי נמי אף אנו נאמר לענין הכסף: מאן דבעי חיי בכסף, מאן דבעי מית בכסף, כי רב העברות הן נגררות מחמת היות אדם להוט אחר הכסף, כגון, גזל, גנבה, אונאה, עשק, שבועת שוא, שבועת שקר, שקרים, עול במדות, השגת גבול, מחלקת, קנאה, שנאה, תחרות, מאכלות אסורות, חלול שבת ויום טוב, ורב העברות שאדם עושה הוא על בצע כסף, ועוון חלול ה' על גביהן. וכן מי שממונו חביב עליו מבטל רב מצוות ותפלות וברכות, ותלמוד תורה כנגד כלם. וכשמקים אותם הם פסולות מחמת המהירות והכיליות, ולבו בל עמו, כי לבצעו פונה בכל פנות שהוא פונה, ומעלים עין מן הצדקה, וכדמבעי לה למעבד לא עבד, וכהנה רעות רבות באפן שיש עשר שמור לבעליו לרעתו, שעל ידו יורש גיהנם ויורד לבאר שחת:

ובאמת אמרו (ערובין סה ב) אדם נכר בכיסו, כי הן אמת כי גבר אויב יצר הממון, ובפרט בדור הזה הוא דור ממון, שאדם להוט אחר הממון יותר מכל העברות ומכל התענוגים, וממונו של אדם חביב עליו, יש יותר מגופו ויש גם כן יותר מנפשו. אבל זאת תורת האדם בעולם הזה, שיהא גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א) ויפקח עיניו ויראה כי הכסף נפשות אוסף, והזהב נפשות ידאב, ויבין האמת לאמתו, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשע לפני המקום ואל יכעיס את בוראו, חס ושלום:

ולו בכח יגבר איש להיות גבור הכובש את יצרו, ולא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה נגד עשית רצון הבורא. ובכן יתן לכסף מוצא כאבנים לעשות רצון אביו שבשמים. ויאמין באמונה שלמה שיהא קבוע בלבו במסמרים בל ימוט, שמזונותיו קצובים לו מן השמים. אם יעלו שמים, ירדו תהומות לא יוכלו להעדיף או להחסיר לו אפלו פרוטה אחת, חוץ מהוצאות מצוות ומעשים טובים שאינם קצובים, אלא אם מוסיף מוסיפין לו. ובכן יש קונה עולמו בממונו שמרבה צדקה, מרבה מצוות ומעשים טובים וקונה שם טוב לעצמו, קונה לו דברי תורה, קונה לו חיי העולם הבא. וכבר אתנח סימנא דבר תורה מעות קונות (עירובין פא ב ב"מ מו, ב מז ב) שלכל דברי תורה וכל דבר טוב צריך מעות, והכסף יענה את הכל. מי חכם וישמר אלה, ולא יהא נרדם. סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם (קהלת יב יג):



כינוי[עריכה]

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח ב) המכנה שם רע לחברו, אין לו חלק לעולם הבא. ואמרו (שם) דזה אפלו דש בה באותו שם שאין לו הלבנה ממנו. ואפלו לקרא לחברו בחניכתו אסור. והן בעוון פשתה המספחת ונעשה כהתר לקרא לחבריהם בשם של גנאי או בחניכתם, עד ששוכחים את שמם, וזה אחד מן הדברים ששקל הכתוב הקלות כמו החמורות, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם), אשר אנו מאמינים בדבריהם הקדושים ומפיהם אנו חיים, שאין לו חלק לעולם הבא. הנה כי כן מי האיש הירא את ה' וירא לנפשו ישמר פיו ולשונו מזאת וכזאת, ואל יאבד עצמו לדעת. ואם רוצה להזכיר שמו ואינו יודע שם העצם שלו, או שרוצה להזכיר את האיש אצל אחרים, ואותם אחרים אינם מכירים אותו בשם העצם שלו, יזהר לומר אותו האיש שקוראים אותו העולם כך, דאפלו שבזה נקה זה האיש מעוון, אבל היותר טוב שיוכיח במישור את העם ההולכים בחשך ויודיעם האסור וחמר שבו, עד שישובו לקרותו לשם שבו, וזכות הרבים תלוי בו:

וכבר אזהרה שמענו לזהר ביותר בקריאת שם הרבנים שלא לקרות אותם בחניכתם, כמו שנוהגים קצת לומר הרב קארו, הרב אלשיך, הרב אלגאזי וכדומה, אלא יאמר מורנו הרב יוסף קארו, מורנו הרב משה אלשיך, כי אם יש אסור בשאר אנשים, על אחת כמה וכמה ברבותינו הקדושים:

ויש דברים שמצוה לכנות, כגון בעבודה זרה (עיין סנהדרין סג ב), שאסור להזכיר אותה בשמה כמו שקורין אותה הגוים, וכן ימי אידיהם של הגוים, וצריך לכנות להם שם של גנאי. ורבים אין נזהרים באין מבין מה רוצה לומר השם שקורין הגוים אם הוא לשבח עבודה זרה, או מחמת חסרון ידיעה, וצריך להזהר. ובפרט בדברו עם הגוים, שלא יוכל לכנות שם של גנאי, צריך לזהר לגלגל הדברים שלא יצטרך להזכיר שם של עבודה זרה או ימי אידיהם, שהם נקראים על שם עבודה זרה שלהם, לבל יעבר על מה שאמרה תורה (שמות כג יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. וכן לזהר לדבר בלשון כבוד ובלשון נקי ולכנות שם לדברים של גנאי, כגון בעשית צרכים יאמר לעשות צרכיו נכנס או לגדולים או לקטנים, וכן כשמזכיר מקום הטנפת יקרא בשם בית הכסא או בית הכבוד. וכן בדברו על דיני זווג ידבר בלשון נקיה, בלשון הקדש. ישמע חכם ויוסף לקח, כי בדבריו של אדם נכר האיש, אשר הוא נבל נבלה ידבר, ואיש כבוד כלו אומר כבוד:



כלה בבית אביה[עריכה]

יש מקומות שכלה בהיותה משדכת, יש לה קרוב דעת עם החתן שלה, ויש להם ימים מיחדים שמתראים פנים, כגון בחנכה ופורים ובמועדים וכדומה, ויושבים זה בצד זה ומדברים יחד ושוחקים יחד וכהנה מנהגים רעים שיש בערי איטליה ובערי אשכנז ובקצת ערי טורקיה. וכבר צוחו על המנהג הרע הזה בספרים, כי כשם שאי אפשר לאש בנערת שלא יהבהב, כך אי אפשר להחתן לנצל מקשוי לדעת, שהוא עוון פלילי, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ומתוך כך הוא בא לידי הוצאת שכבת זרע לבטלה, אשר הוא עוון חמור, שחשוב כהורג נפש וכאלו מביא מבול לעולם, כידוע חמר אסור זה הפלא ופלא. ואם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא. אי אפשר לומר ונקה. הנה כי כן חיובא רמיא על מי שבידו לתקן ולמחות על דבר כבוד שמו, שישאג כאריה ויצא לקראת נשק לבטל מנהג רע זה. וכזה תערבת אנשים ונשים משוררים ומרקדים, אשר השטן מרקד ביניהם ותבער בם אש היצר הרע, ולא יוכלו מלט מעברה או מהרהורי עברה. ישתקע הדבר ולא תהא כזאת בישראל:

ומה טוב ומה נעים מנהג קצת ערי טורקיה, שאין החתן רואה את פני הכלה עד שעת החפה. יאחז צדיק דרך זה. ואם לא יוכל לתקן לכל בני העיר, יתקן לבניו ולהנלוים אליו והסרים אל משמעתו, כי באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלה פ"א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ובעוון זה וכזה חטאת נעורים מתים בנים בכורים קטנים, ואשה מפלת נפלים. הנה כי כן האוהב את בניו ישמרם מכל עוון וכל חטאת, ובפרט מעוון חמור זה, כי נפש הוא חובל. והיותר טוב שלא לשדך את ילדיו אלא סמוך לפרק הנושא, כדי שלא יהיו טרודים ולהוטים אחר הכלה, ולא תצא תקלה, ויעמד להם רוח והצלה, ששון וצהלה:



כתיבה[עריכה]

כתיבה מה רב טובה, וזו מצות האב על הבן ללמדו מלאכת הכתיבה, כי בלעדיה לא ירים איש את ידו לא במלי דעלמא ולא במלי דשמיא. ואשר לא שת לבו ואינו יודע מלאכת הכתיבה על מתכנתה בלשון הקדש ובלעז, תכסהו בושה וכלמה. ומכלל השלמות להשתדל ללמד גם כתיבת המרבע. ומה טוב ומה נעים אם יוכל לקים בעצמו מצות כתיבת ספר תורה לעצמו. ולמי שהוא בתכסיס תלמיד חכם, חובה מטלת עליו להרגיל עצמו ולהתלמד לכתב בלשון הקדש במליצה טובה דבר דבור על אפניו, כי מתוך הדברים אדם נכר אם תלמיד חכם הוא, ואם ידבר בלעגי שפה ולשנא קטיעא ומלא טעיות, יהיה ללעג וקלס, ומגרעות נתן לעצמו. אי לזאת האיש השלם, החפץ לקנות השלמות, גם לזאת יפקח עיניו. ותועלות הכתיבה רבו מלמנות, אשרי שיאחז בהם. וארשם בכתב קצת מהם, ישמע חכם ויוסף לקח:

הנה מי שחננו ה' דעת ושם חלקו מיושבי בית המדרש, מה טוב שירשם בכתב כל אשר חננו ה' לחדש דבר קטן ודבר גדול, ואל יתרשל, שכבר אמרו (ספר חסידים סי' תקל) שעתיד אדם לתן את הדין על אשר לא כתב בספר כל אשר גלו לו מן השמים חדושי תורה. ועוד אמרו (שם), שהכותב חדושי תורה, מעלים עליו כאלו הקריב קרבנות, ועל ידי הכתיבה מתגלה הדבר, והרי הוא כאלו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם. ויבוא זמן שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ותשביע בצחצחות נפשו. ואם חננו ה' לשון למודים לדעת להוכיח בשבט פיו, ויכתב בספר תוכחות מוסר וקצורי דינים הנצרכים וכדומה, ולא יבצר בזמן מן הזמנים שיעשו דבריו פרות אפלו לאחד מני אלף, ואז אשריו ואשרי חלקו, שאלו לא בא לעולם אלא לזה די:

וכן על ידי הכתיבה יוכל לכתב זכרון דברים הנצרכים לו, הן לזכר הן לומר בפה, כגון תפלות ותחנונים וכדומה. ואי לזאת טוב לגבר שילמד גם את בתו מלאכת הכתיבה, למען תלמד לברך ולהתפלל וללמד ספרי הלועזים ותלמד ליראה את ה'. וגם על ידי הכתיבה יכתב זכרון כתבי חשבנה למי חיב ומי חיב לו וכל עניני חנותו, ולא ימוט. וגם על ידי הכתיבה יכתב אגרות למרחקים ויעשה חפציו וידיו רב לו, ובפרט כשיכתב אגרות שלומים לאנשי ביתו ולקרוביו הרחוקים ממנו למצוה רבה תחשב לו להחיות לב נדכאים באפן, שאף למי שתורתו אמנותו אין לו לחוש על אבוד הזמן לענין זה וכזה, אך בתנאי שיזהר שלא יהיה חץ שחוט לשונו לדבר סרה בכתיבתו ולהיות משלח מדנים, חס ושלום. מה אדבר ולמפרסמות אין צריך ראיה, שמלאכת הכתיבה צריכה רבה והיא דבר השוה לכל נפש. אי לזאת לו בכח יגבר איש ללמד לבנו או לעצמו מלאכת הכתיבה בכל תנאיה ופרטיה, כי רבו טובותיה:



כיליות[עריכה]

כיליות היא מדה רעה מאד, כי תרע עינו באחיו האביון, ומעלים עיניו מן הצדקה, שהוא כעובד עבודה זרה (בבא בתרא י א), וכדמבעי לה למעבד לא עבד, ועינו רעה בשלו, עד שמי שמפתו יאכל, אוכל לחם רע עין, ומרבה מחלקת בתוך ביתו על דקדוקי עניות, ומרבה באסורין ועברות שבין אדם לחברו וכהנה רעות רבות. כלל הדברים שכילי כליו רעים, רע לשמים ורע לבריות. ל"ו יבוש בעולם הזה ול"ו יכלם לעולם הבא. והאיש הירא ורך הלבב לו בכח יגבר ויתמיד ללמד ספרי מוסר, ובתחבולות יעשה מלחמה ויבטח בה' ויעשה טוב, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

אמנם הכיליות צריך, שלא לפזר ולאבד ולהוציא הוצאות מרבות במקום שאינו צריך, שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל, ואפלו שוה פרוטה יהא חשוב בעיניו הרבה שלא להניחו לאבד, שכן מצינו ביעקב, עליו השלום, שסכן עצמו על פכים קטנים, לפי שהצדיקים חביב עליהם ממונם, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (חולין צא א), ואף עשירי עם, שמרבים עשות טוב, לא מפני זה התר להם לפזר ולאבד ולעבר על בל תשחית, שהרי עדין לא העשירו את כל העניים, ועתידים לתן דין וחשבון במה הוציאו את ממונם אשר הפקד בידם, ובפרט התלמידי חכמים ונשותיהם וכל בני ביתם, חובה מטלת עליהם לדקדק הרבה בהוצאותיהם, שלא להוציא אלא דבר שהוא מכרח, ולא סגי בלאו הכי, וכל מגמתם תהיה למעט בהוצאה כל מה דאפשר, ולא יקפידו על חסרון נוי המלבושין והתכשיטין ותקון המאכלים טובים, יינות ושמנים וכדומה, רק יסתפקו במועט, כדי שלא יצטרך התלמיד חכם לטרד ולמעט במלאכתו, מלאכת שמים, חס ושלום, ודי להם חלקם בחיים עולם שכלו טוב. ואם כה תעשה אשת התלמיד חכם ותהיה צופיה הליכות בית כדת מה לעשות, מה טוב חלקה שהיא נוטלת חלק בראש בתורה, אשר יקרה היא מפנינים, וגם כל אנשי הבית וכל המסיעים להתלמיד חכם הם יקחו חלקם:

תם ונשלם חצי הספר. בעזרת האל נותן פאר תחת אפר:



כללות - א[עריכה]

חלק ב - כלילת יפי

הן למדין מן הכללות. הנה נא הואלתי להשלים את אשר יעדתי לרשם בכללות בקצר אמיץ מזכרת עוון דלא זהירי בהו אנשי, וחמר שבהן, והנהגות ישרות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אלקטה נא באמרים מפי ספרים עד מקום שידי, יד כהה מגעת. מי האיש החפץ חיים, יהיו הדברים האלה לזכרון בין עיניו. יום ליום יביע. ישמע חכם ויוסיף לקח, יזכר ולא ישכח. אם בחרת בחיים ולנצל מקטב, סור מרע ועשה טוב:

א.[עריכה]

ראשון לחשבון עוונות, לשון הרע, השקול כעבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים (ערכין טו ב). ולשון הרע הוא מדבר בגנות חברו בדבר שאינו מפרסם, אפלו אומר אמת. מי האיש החפץ חיים, נצר לשונך מרע, וישים עצמו כאלם שלא לדבר על חברו מטוב עד רע:

ב.[עריכה]

הגאוה וההקפדה עון פלילי ככופר בעקר וכעובד עבודה זרה, ואינו קם בתחית המתים (סוטה ד ב ה א), וחיי צער יחיה, וכל מעיניו שיחשיבוהו. והעושה להפך, מתמלא עליו עברה, וכל זה מגאותו וזדונו, ושוכח מה שהוא פחות מכל הבריות הפחותות בהיותו מכעיס את בוראו, ותועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ה, א): בשמתא מאן דאית בה גאוה:

ג.[עריכה]

הכעס חמור כעובד עבודה זרה וטורף נפשו באפו, וכל תורתו ומצוותיו הולכים אל הסטרא אחרא, ואין לו תקנה עולמית, עד שיקבל עליו שלא יכעס, ואם יעבר, יקנס עצמו באיזה ענוי, או ברצי כסף לצדקה, ושב ורפא לו:

ד.[עריכה]

השנאה והנקימה והנטירה הם עברות חמורות שעובר תדיר על כמה מצוות עשה ולא תעשה וגורר המחלקת השנאוי, כי שנאה תעורר מדנים (משלי ו יב) ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות וצרות. והמעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א):

ה.[עריכה]

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות ד כא). לכן מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה (שם שם, ד). אדם להבל דמה (תהלים קמד ד). מה אנו ומה חיינו, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה (חולין ז ב). אם ה' אמר לו קלל, מה פשעו, דרך איש ישר בעיניו, ומה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו:

ו.[עריכה]

מתכבד בקלון חברו ומלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נט א). וכל אלו הם סעיפי ותולדות הגאוה. דוק ותשכח כי היא היתה אם כמה אסורים חמורים:

ז.[עריכה]

ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה (סוטה מב א) כת שקרנים, וחשוב כעובד עבודה זרה, וכתיב (תהלים קא ז) דבר שקרים לא יכון לנגד עיני, ותועבת ה' שפתי שקר (משלי יב כב). כת חנפים, שהם מאוסים לפני ה', כת לצים, שתחלתו יסורים וסופו כליה, כת לשון הרע, שכבר כרתו דוד המלך, עליו השלום, דכתיב (תהלים יב ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו', ומי שאינו זהיר וזריז, נכשל בכלן או בקצתם:

ח.[עריכה]

העצבות רעה בעיני אדוניה. מה מקום להתעצב על הבלי העולם הזה, הכל הבל ורעות רוח, וכל דעבד רחמנא חשבה לטובה, ומה יתאונן אדם חי כי אם על חטאיו וכל מה שגרם בהם, וגם זה דוקא בעדן עציבותא, כגון באמרו ודוי ובאמרו סדר תקון חצות וכדומה, אבל בעדן חדוה, דהינו כשעובד את ה' ומקים מצוותיו, ישמח ישראל בעשיו שמחה רבה, דכתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל וכו'. לכן יאמר נא ישראל (תהלים קיט קסב) שש אנכי על אמרתך, ויפה לי שעה אחת של תורה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, ועת לכל חפץ, לא יחליפנו ולא ימיר אותו:

ט.[עריכה]

הגזל ענפיו והטעאות היצר רבו. זה הכלל, כל שמרויח ונעזר בשקר ואונאה, הרי זה גזל, וכל הנוטל דבר מחברו שלא ברצון טוב, בלב שלם ונפש חפצה מחמת כסופא והפצרה וכדומה איכא סרך גזל, ואין חלוק בין גזל גוי לגזל ישראל, ונוסף גזל הגוי דאיכא עוון חלול השם החמור. וכל הגוזל חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל נפשו ונפש בניו (בבא קמא קיט א). ואין לו כפרה עד שישיב את הגזלה או יפיס את הגוזל. וכל זמן שגזל בידו, אין תפלתו נשמעת (תענית טז א). ועשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו (ירמיה יז יא). והוא צריך לבוא בגלגול לשלם. ואין הפרש בין רב למעט, כי על הכל יביא אלקים במשפט:

י.[עריכה]

אכילה מרבה מנפש ועד בשר יכלה, כי כל סעדות החל הנוסף על כדי בריאותו הולך לסטרא אחרא, ואוי לו כי איבריו מטמאים, ששכן עליהם הסטרא אחרא, ולו הכין כלי זין ליצר הרע להלחם בו, עד רדתו חיים שאולה. והדברים קל וחמר לעושים סעודות הרשות בחל ומשתאות, הלא ידעו כי הסטרא אחרא נוטלת חלק בראש הקרואים ומצאה מקום להחטיאם ולדבק בם, מלבד שגורם חלאים רעים לגוף, שאין כל בריה באה לידי צער אלא מתוך אכילה ושתיה מרבה, ועובר משום בל תשחית על ממון גוף ונפש, כי ממון וגוף ונפש הוא חובל. ומי שהוא בר דעת, לא ילך אחרי ההבל:

יא.[עריכה]

מאכלות אסורות. מי שאינו נזהר, נכשל הרבה באסור התולעים החמור, שעובר על כל תולעת ארבעה לאוין. ושכיחי בחמץ ופרות וירקות, וכן יתושים שכיח שנופלים במאכל, וכהנה אסורים רבים יש שתלויים באכילות ושתיות, ומי שאינם נזהרים, סורו טמא יקראו למו (איכה ד טו), ולא ישיגו ארחות חיים, כי גופו נתגדל באסור ואיהו גופה חתיכא דאסורא. לכן הזהר והשמר וברח לך מאה שערים של התר כדי שלא תכנס באחד של אסור, ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב):

יב.[עריכה]

הנהנה בלא ברכה, כאלו גוזל למלך רם ונשא, וכאלו מעל בקדשי שמים (ברכות לה, א). ונפש המגלגל במאכל או ניצוצות הקדושים הוא חובל, ונפשו יבשה אין כל, כי מהמאכל נזון הגוף, ומהברכה נזון הנשמה. ויש שנדמה בעיניו שמברך, ומדלג בהזכרת השם ובעקרן של תבות ואותיות באפן שיותר גרע מה שמברך, שמחלל שם ה' ודבר ה' רו, זה, ואכתי נמצא נהנה בלא ברכה. מי האיש הירא את ה' בעל נפש, חרדה ילבש בבואו להנות ולברך את ה', מלך רם ונשא, על כל הטובה אשר גמלו, ויזהר וישמר לברך ברכותיו אות באות, תבה בתבה:

יג.[עריכה]

באמת אמרו (אברבנאל אבות ב, יג מדרש שמואל ב, טו) תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה. אוי לנו כי דלונו מאד, ואין אנחנו יודעים לכון כונות הראויות לכון, ואין אנחנו יכולים לכון אפלו פשוטי הדברים, מי מחמת חסרון ידיעה ומי מחמת שאנו כשכורים מטרדות הזמן, וגם חטאתינו מונעים הטוב ממנו, ואין אדם שליט ברוח ומחשבה מועלת והיא כבורחת. לפחות חזק ונתחזק בעד אלקינו, ונעשה את אשר בכחנו להתפלל מתוך הספר במתון אות באות, תבה בתבה, ונשתדל לכון אפלו בסרוגין ברצוא ושוב כאשר נוכל, אולי יתעשת האלקים לנו ויעזרנו, והוא רחום יכפר בעדנו:

יד.[עריכה]

ענית אמנים ויהא שמה רבה וברכו וקדשה, הם דברים העומדים ברומו של עולם, והעקר בהם הכונה. ועל כל פנים כל מין עניה אם אומר תבות שלמות למי שאינו יודע לכון עושה פרי, ומרויח רוח גדול ממוצא שלל רב. כל קבל דנא מי שאינו משתדל לענות, יאבד טובה הרבה וענשו מרבה:

טו.[עריכה]

מי שאינו מכון בפסוק ראשון של שמע באמרו ה' אחד, שהקדוש ברוך הוא הוא אחד יחיד ומיחד, מלך בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, לא קים מצות קריאת שמע. אוי להם לעמי הארץ אשר אינם הולכים אצל חכמים לשמע ללמד, כי רבה רעתם בארץ ואכלו את חקם, והולך את חכמים יחכם (משלי יג כ):

טז.[עריכה]

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח א) מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו. כמה טרח צריך שיטרח האדם כדי שלא לקנות זה השם רע שכן רע של הקדוש ברוך הוא, ושלא להיות גורם לו או לבניו להיות נודדים נעים ונדים, רחמנא לצלן מענש גולה, כי קשה טלטולא:

יז.[עריכה]

איש המתפלל עם הצבור, מבטח לו שתפלתו רצויה ומקבלת כמות שהיא, ואין מדקדקין אחריה. ואפלו אם הוא איש רע, נבזה ונמאס, הן אל כביר לא ימאס, וגם אשור נלוה, כמה מצוות הכלולות בה ונלוות עמה, כל אחת שוה כמה וכמה. לא כן המתפלל ביחיד יאבד טובה הרבה, ואין תפלתו מקבלת לפני שוכן רומה, אלא אם כן הוא שלם והיא שלמה. מי זה ערב אל לבו להתפלל ביחיד שלא במקום אנס גמור. יחבל לו, הולך חשכים ואין נגה לו. ולעולם תפלת הרבים חשובה, שאינו דומה מרבים העושים את המצוה לעשית יחיד (תו"כ ורש"י בחוקותי כו ח):

יח.[עריכה]

יתן אל לבו בהיותו בבית הכנסת כי בהיכל מלך הכבוד הוא עומד לפני מלך רם ונשא, אים ונורא, ותפל עליו אימתה ופחד, ולא ישמע קולו בבואו אל הקדש כי אם בתורה ותפלה. והמדבר שם דברי חל, רעתו רבה, ובפרט בשבת היא עברה נוספת, לכן שתיקה יפה. ואפלו שלא בבית הכנסת לדבר באמצע תפלה ובחזרה היא עברה חמורה, נפש מצרה. והאיש הירא את צור קדושו, שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו (משלי כא כג):

יט.[עריכה]

תנן אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו, ב). שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף (רוצה לומר מנדה). ותנן שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים (שם ג, ב). וחמור עוון בטול תורה כמו עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים (ירושלמי חגיגה כ"א ה"ז). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תדא"ז כ"א) כל הצרות שבאו ובאות לעולם הכל הוא בעוון בטול תורה, וכשם שתלמוד גדול כנגד כלם, כך עוון בטול תורה כנגד כלם. וכתיב (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי. פרשו רבותינו זכרונם לברכה, ששואלין חשבון ליום הדין אפלו על זמן קצר כדי בליעת הרק במה הוציאו, שצריך שיוציא כל ימיו בתורה ובעבודת השם או בדבר הגורם לעבודתו, ולא עוד. וכתיב (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. ואמרו (מנחות צט א) צא ובדק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, אז תתעסק בדברי בטלה, תיגע לריק ותלד לבהלה. אשרי מי שעמלו בתורה, היא היתה אם כל חי ללמד לאדם חקים ומצוות טובים, אשר יעשה אותם האדם וחי. מי האיש החפץ חיים, ידבק בתורה, שהיא נותנת חיים ומתקנת את האדם בעצה טובה להיות שלם בדעות וכל מדה טובה, לא תחסר כל בה. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה:

כ.[עריכה]

כמו שהדבור בתורה אם לכל הטובות ולכל השלמות, כל קבל דנא, כל המרבה דברים מביא חטא, וכל היושב בבתי כנסיות של עמי הארץ, הקובעים עצמם עדן ועדנין לשוח שיחה בטלה, כבר רגליו לנחשתים הגשו, והיצר הרע פרש רשת לרגליו. וכל אחד בעמדו מאותו הועד, קפה של שרצים עוונות ופשעים, תלויה לו מאחוריו, כגון לשון הרע, ליצנות, שקרים, נבלות הפה, הונאת דברים, הלבנת פנים, הזכרת השם לבטלה, וכהנה רעות רבות. ואם לא יהיה אפלו אחד מכל אלה כי אם דברים בטלים לבד לדבר על הארץ, על הגוים ועל הממלכות, רעתו רבה, שהרי אמרו חכמינו ז"ל שהדברים בטלים בברית הלשון כמו זרע לבטלה בברית המעור. וכתיב (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. אמר הקדוש ברוך הוא, בבריאת העולם לא היה יגיעה לפני. במה אני יגע, במי שמדבר דברים בטלים לפני (שמו"ר יג, א). אוי לו לילוד אשה שגורם יגיעה למלך רם ונשא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ה ב) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, שהם נכוות תחלה לאיברים. הנה כי כן, אשרי איש אשר במושב לצים לא ישב, רק בין ברכי תלמידי חכמים יתישב, או בדד ישכן ובפיס עמי הארץ לא יתחשב:

כא.[עריכה]

מחשבה רעה מטמאה את הנשמה וגוררת רעה. עברה גוררת עברה, שיבוא לידי קשוי לדעת ולידי טמאת קרי החמורה. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כט א) הרהורי עברה קשים מעברה. ואמרו (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ולא זו הרהורי עברה, אלא גדולה מזו תנינן (אבות ג, ד) המפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילם. אל תפנו אל מדעתכם (שבת קמט, א). וכתיב (דברים ח יא) השמר לך פן תשכח את ה'. אי לזאת לו בכח יגבר איש להעביר מחשבות זרות והרהורים רעים מלבו, ובקרבו ישים אור בו, אור תורה, וליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, ותכף בזכרו את אשר לא טוב עושה, יברח וינצל מטיט היון, ולא יביט און, ויתקן מעותו, כאשר ל"ו יחליפנו ול"ו ימיר אותו, רע בטוב, הנה מה טוב, כי מצוות ליראה ולאהבה הן מצוות תדירות, והיו למאורות:

כב.[עריכה]

ראית הנשים היא גופה עברה וגוררת עוון, כי העין רואה, ולב חורש מחשבות און. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. וכבר העידו רבותינו ז"ל הקדושים, שכל המסתכל בנשים, סוף בא לידי עברה (נדרים כ א), כי יכול להיות שיהיו בניו ממזרים מאשתו בהיותו שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, וגם תדבקהו הרעה ויבוא לידי קרי. ואפלו אם יהרהר שום הרהור רע, ענוש יענש על דמגרי יצר הרע בנפשה ופוגם בעיני נפשו ובעינין עלאין. ודין גרמא אשר עינים להם ולא יראו במשכלות, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ה) שכל מי שאינו מסתכל בנשים, אומר הקדוש ברוך הוא הדין דילי אי לזאת בכח יגבר איש להיות עוצם עיניו מראות ברע, ואל יפנה אל האלילים, לא בנות ישראל ולא בנות הערלים, ויאמר ישראל, ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובזה לא תאנה אליו רעה ונגע ומחלה, ויזכה לחזות בנעם ה' עין בעין, ויהיה בן פרת עלי עין:

כג.[עריכה]

שתיה המשכרת היא רעה עד מאד, כי כל עניני העולם, בין למלי דעלמא בין למלי דשמיא, צריך דעת, כי בדעת חדרים ימלאו (משלי כד ד), וכל ערום יעשה בדעת, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו לעבד את בוראו ולדבקה בו, ומשכיל על דבר ימצא איזוהי דרך ישרה שיבר לו האדם לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם. וכבר אמר החכם (ויק"ר א, ו . תנחומא ויקרא א) אם דעת חסרת מה קנית ואם דעת קנית מה חסרת. ודינו כי בעוונותינו דלונו מאד, ואין בנו כל כך מדע והשכל לדעת איזוהי דרך ישרה אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. אם עדין נשתה ויתבלבל דעתנו, מה אנו ומה חיינו, הרי זה דומה למאבד עצמו לדעת. גם בלא דעת עושה שלא כהגן בתוספת ומגרעת. ורעת השתיה והשכרות כי היא כסות עינים את כל ונודעת, כל שוגה בה נבער מדעת. והמישרים ארחותם ורוצים שיהיו מתקנים מעשיהם, מושכים ידיהם:

כד.[עריכה]

מה מאד שנאוי המחלקת רע בעיני ה', וגוררת רעות רבות וצרות ועברות חמורות. כל קְבל דנא גדול השלום, ובפרט שלום הבית בין איש לאשתו, עד שהתר למחק את השם, שנכתב בקדשה, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. ואין לשבח לאיש, אשר אשתו וכל הנלוים עמו עושים רצונו כרצונו, והוא בשלום עמהם, אך בזאת יתהלל המתהלל, באשר בני ביתו או אנשים אחרים מחרחרים ריב עמו ומכעיסים אותו על פניו ומזלזלים בכבודו וכדומה, והוא אוהב שלום ומבקש שלום ורודף שלום ומרחיק המחלקת ודוחקו בשתי ידים זה האיש אהוב למעלה ונחמד למטה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, אל כפעלו ישלם גמולו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו:

כה.[עריכה]

התרחק מן הכעור ומן הדומה לו, ואל תתן מקום לחשדך, כדי שלא יתגלגל חובה על ידך, כי המחטיא חמור מן ההורג (במדבר רבה כא ד תנחומא פנחס ג), וכתיב (במדבר לב כב) והייתם נקים מה' ומישראל. ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, הכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום ולפי הזמן ולפי הענין, כי בדבר שהוא מכרח לעשות לצאת ידי שמים, אל יחוש ללעג השאננים, ואל יתן אל לבו מה ידברו ממנו אחרים, כי זה שרש פורה נזיקין וחבלות לנפש, ורב הצרות הבאות לאדם הוא בשביל שרוצה להיות נכבד בעיני אחרים, וזה הבל גדול, כי מה יתן לאיש אם אלף אנשים יכבדוהו, או אם ידברו רע עליו ויבוזו אותו, האם בשרו עליו יכאב, והחי יתן אל לבו, ואם הוא מכבד בשמים ממעל, מה אכפת לו על כבוד המדמה של אדם להבל דמה, ואם הוא נבזה ונמאס בשמים, ממעל, מה יתן לו ומה יוסיף כבוד תועי רוח, הכל הבל ורעות רוח:

כו.[עריכה]

מה מאד צריך לזהר שלא לצער את חברו לא בדבור ולא במעשה, לא בראיה ולא ברמיזה, ולא יעשה ולא ידבר שום דבר שיש לחוש אחד מני אלף שיכול לגרם צער לחברו, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (קהלת יב יד) והאלקים יבא במשפט על כל נעלם. זה הרק או הורג כנה בפני חברו, ונמאס חברו (חגיגה ה א). אם כך עתיד לתן את הדין מי שלא נתכון לצערו, על אחת כמה וכמה המתכון. ואם תאמר כאשר עשה לי אעשה לו, אשלם לעושה הרעה כרעתו, הרי אתה עובר על מה שאמרה תורה (ויקרא יט יח) לא תקם ולא תטר. ואם הוא רשע וגלגלו חובה על ידו, כמאמר הכתוב (שמואל א כד יד) מרשעים יצא רשע. למה יעשה רעהו רשע כמוהו, ואם תאמר משחק אני, הרי אתה עושה שחוק בדמך ובנפשך כמתלהלה היורה זקים, לכן הזהר והשמר שיהא רוח הבריות נוחה ממך, ואהבת לרעך כמוך בחבה יתרה, זה כלל גדול בתורה:

כז.[עריכה]

ביותר צריך לזהר שלא לצער את אשתו אפלו בדברים, שמתוך שדמעתה מצויה, פרענות צערה קרובה. צא ולמד ממעשה שהובא בש"ס (כתובות סב ב) באותו חסיד, שהיה רגיל לבוא לביתו כל מעלי יומא דכפורי. פעם אחת אחר מלבוא, ונצטערה אשתו והורידה דמעות, ותכף נפטר אותו חסיד. יחרד האיש וילפת, אם זה שלא נתכון לצער כן, המתכון לצער על אחת כמה וכמה. ואפלו אם היא אשה רעה חסרה מדע ומכעיסתו על פניו ועושה הוצאת הבית מרבה וכדומה, השכל יבוא מן האיש וינהלנה בנחת, בנעם שיח, ולשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו), ועל כל פנים על יסבל בסבלנות גדולה, רי גדול שלום הבית, ויכבד את אשתו לכבוד השכינה, כי הדברים עתיקים. עושה זאת בעולם הזה ימצא מנוחה, ויצו ה' אתו את הברכה, ושכרו אתו ופעלתו לפניו לעולם הבא, יעמד בקרן אורה, לפם צערא אגרא (אבות סופ"ה):

כח.[עריכה]

יגדל נא כח גדול העצה, אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש י כדרכיו, ועיני ה' משוטטות בכל הארץ, מלא כל הארץ כבודו, כי לו בכח יגבר איש לשמע, ללמד וללמד, לשמר ולעשות כל דבר שהוא מצוה מדאוריתא או מדרבנן או מנהג טוב ומנהג חסידות, ולברח מכלי צד נדנוד אסור וממדות רעות. גור יגור מלעבר על דעת קונו ולהכעיסו ולצערו, חס ושלום, ויברח מן הכעור ומן הדומה לו יותר ויותר מאשר יברח מפני חרב, כי חמה עונות חרב, חרב לה' מלאה דם, חרב נוקמת נקם ברית, ויפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (שם ד יז). ואם גבר אויב, היצר הרע, והעבירו על דעת קונו ועבר עברות ובטל מצוות, והרגל בטבע רע ומדות רעות ומנהגים רעים, אם זכה שמן השמים רחמו עליו ונפקחו עיניו והכיר כי רע ומר עזבו את ה', יחיש מפלט לו בטרם פתאום יבוא אידו, ושניו יחרק ונמס, ולא יועיל חרטתו. לכן עד אשר לא תחשך השמש יתקן מעותו, ויעזב רשע דרכו הרע, לו יחליפנו ולו ימיר אותו, מעט מעט יגרש את הזהמא, ובתחבולות יעשה מלחמה, שלא להכעיס עוד למלך רם ונשא, שוכן רומה, וכפר מאשר חטא על הנפש והרבה אשמה כאשר יוכל שאת. כל אשר בכחו לעשות יעשה, וכל אשר יחפץ האיש יעשה, רק ההתחלה יקשה, ובזה יתרצה, וה' יהיה לו למחסה, ומחזה שד"י יחזה, ולמי שיש לו לב טוב די בזה:

אלו שני הכללות, כ"ח ראשונה ושניה, כתבתי בימי השובבים. יהי רצון, שיהא לי לתקון לאות ברית קדש אמן, כן יהי רצון:

כללות - ב[עריכה]

אכתב זאת זכרון בקצור מצוות הנוהגות בזמן הזה וביד כל אדם לקימן בכל יום, וראוי לאדם להיותם לזכרון בין עיניו, וזכור יזכר בפה. וכן כתב בספר חרדים, דף ג, עמוד ב (אשר מתוכו אלקטה סדר המצוות בקצור נמרץ), שראוי לכל ירא ה' להקדים בכל יום לזכר בלבו ולהוציא בפה כל מצוות שאפשר לקימן לקים קרא דכתיב (במדבר טו לט) וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם. זכירה מביאה לידי עשיה (מנחות מג ב), ובזה יצוה ה' חסדו אליו, כדכתיב (תהלים קג יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו לשמרי בריתו ולזכרי פקדיו לעשותם:

[א][עריכה]

על שלשה דברים העולם (קטן) עומד. אהבה, יראה, הכנעה. וסימנך, אי"ה מקום כבודו להעריצו:

[ב][עריכה]

ששה מצוות תדיריות, ולא יפסקו מן האדם אפלו רגע אחד בכל ימיו, ואלו הן:

א. להאמין ולחשב במציאות ה' והשגחתו פרטית ותקף יכלתו.

ב. להאמין שהוא אחד, יחיד ומיחד ואין זולתו.

ג. לאהבו אהבה עזה בכל לב ובכל נפש ובכל מאד.

ד. ליראה ממנו יראה גדולה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמה כלא:

ה. לדבקה בו.

ו. לזכר את ה' תמיד.

ויש ארבע מצוות לא תעשה תדיריות:

א. שלא לעלות על לב שיש אלוה זולתי השם יתברך.

ב. השמר לך פן תשכח את ה'.

ג. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

ד. שלא להתגאות ולא ירום לבבו, אלא תמיד יהא לבו שפל כאזוב:

[ג][עריכה]

ארבעה תנאים צריך להיות בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה כדי שתקבל לרצון לפני אבינו, מלכנו, יוצרנו, יתברך שמו, ולא נעול בכסופא לעלמא דאתי:

א. שנעשה כל מצוה בכונה לצאת ידי חובת מה שצונו יוצרנו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולתקן הדברים בשרשם במקום עליון:

ב. יראה איך יתוש קטן, מהבל ימעט, כלי מלא בושה, עומד לשרת לפני מלך רם ונשא, ומלאכי רום עונים באימה וכו' ברעש גדול:

ג. אהבה למלך שלם המרבה להיטיב, הבוחר בעמו ישראל באהבה, ובאהבתו וחמלתו גמל עמנו טובות עד אין חקר. ועל הכל אשר בחר בנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו. ואמרו בזהר הקדוש דכל פקודא דלא אתעבד בדחילו ורחימו, לאו פקודא היא ולא פרחא לעלא, ובפרט באוריתא ובצלותא אי אשתמע קלה בלא דחילו ורחימו, עלה כתיב (במדבר יא א) וישמע ה' ויחר אפו חס ושלום:

ד. צריך לשמח שמחה גדולה בעשית המצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורונא הוא דשדר לה קדשא בריך הוא, ולפי רב השמחה יגדל שכרו. וגלה הרב האר"י זכרונו לברכה, שכל מה שהשיג, שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקדש, היה על ידי שהיה שמח בעשית כל מצוה שמחה גדולה עד אין תכלית כי כן ראוי לשמח מכל זהב ומפז רב בהעמיק לחשב אחרי מי יצא מלך העולם לחפץ קרבתו, לעמד לשרתו ולאהבה אותו. אשרי ילוד אשה, אשר מלך גדול, גבור ונורא, המשילו במעשה ידיו, כל שתה תחת רגליו (תהלים ח ז), שיהא בונה בשמים עליותיו ויעשה נחת רוח ליוצרו להנאתו ולטובתו, באמת אין טובה ואין שמחה גדולה מזו. ויפה אמר התנא (אבות ד, יז) יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא:

[ד][עריכה]

מצוות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקימן בכל יום, (מלבד אלו הנאמרים): מכלל היראה, שלא להוציא שם שמים מפיו אלא במורא הלב לצרך גדול ולא לבטלה. ואסור הזכרת ה' לבטלה הוא בכל לשון, בין בשבועת חנם בין בשבועת שקר, בין בקללה בין בדברי הבאי, או שברך ברכה שאינה צריכה, או ברכה חטופה וקטופה שהיא פסולה. וכן מכלל היראה שיירא ויפחד מלעבר על רצונו בפניו. יחרד האיש וילפת, ויאחזהו רעד איך יתוש קטן, להבל דמה, יכעיס למלך רם ונשא. מכלל האהבה שמרב חשק אהבתו לו יתברך מנדד שנה מעיניו לעסק בתורתו ולהשתעשע בה:

וכן בכלל האהבה שיתן את כל הון ביתו באהבה, וגופו ורוחו ונשמתו, הכל יהא נחשב כאין נגדו נגד עשות רצון קונו, ויאמר, מתי יבוא לידי לעשות מצוה לרצון ולנחת רוח לאהובי, צור לבבי, נפשי אויתיך יומם ולילה לאתדבקא בך ולאשכחא רעותך. בכלל מצות ואהבת, שיעשה שיאהבו אחרים את השם יתברך, על ידי שידרש להם תורה ודברי כבושים:

מצוה לדבקה בהשם יתברך, שתהיה זוכר השם יתברך תמיד, לא תפרד ממנו. מצוה להדבק לחכמים כדי ללמד ממעשיהם. והן בכלל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ויעשה פרקמטיא לתלמיד חכם, ויתחבר עמהם וידבק בהם, שהדבק בהם כאלו דבק בשכינה (ספרי ורש"י עקב יא, כב) מצוה ליראה מתלמיד חכם. מצוה לאהב את התלמיד חכם:

מצוה לכון בפסוק ראשון של קריאת שמע ולהאריך באחד כדי שימליך את ה' למעלה ולמטה ולארבע רוחות, ולחשב שהוא מוכן בלב שלם למסר נפשו על קדשת השם. מצוה לכון בתפלה, כיון שהקדוש ברוך הוא תלאה בלב, דכתיב (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם. מצוה להדמות אליו יתברך, שנאמר (דברים כח ט): והלכת בדרכיו. פרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קלג ב]]) מה הוא רחום, אף אתה הוי רחום, מה הוא חסיד, אף אתה הוי חסיד מצוה להיות בבית הכנסת במורא וכבד ראש מאימת השם יתברך השוכן בתוכו. מצוה לבטח בהשם יתברך בכל לב ובכל עניני העולם:

מצוה לזכר ולהתבונן בגדלתו יתברך. מצוה לזכר חסדי ה' שעשה ושעושה לכל ישראל ולכל אחד ואחד מעת יצרו בבטן אמו. מצוה לזכר בלב חרד יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. מצוה ליראה מאב ואם, וירעד ויפחד מאד מלעבר על רצונם. מצות ואהבת לרעך כמוך בלב שלם, ומתוך כך דעלך סני לחברך לא תעבד (שם לא א). מצוה לדון כל אדם לכף זכות (אבות א ו). מצוה להצדיק הדין על כל אשר יארע, בין בגופו בין בבניו בין בממונו, ולא יתלה במקרה, אלא יפשפש במעשיו וישוב בתשובה. מצות ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז), שיהא לבו של אדם רך לקבל דברי המוכיחו ולא ישנאהו. אדרבא, יוסיף לו אהבה על דרך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט ח). מצוה לזכר בלב כל הימים את יום השבת. מצוה שישוב החוטא מחטאו ויתחרט חרטה גדולה ויסכים הסכמה חזקה שלא יחטא עוד עד יום מותו. ובכל יום ויום בת קול מכריזה שובו בנים שובבים. לכן כל איש יחרד וישוב וישיב אחרים מעוון כפי כחו במתק לשון, וימצא חן בעיני מלכו של עולם, ואשרי חלקו:

מצות כבוד אב ואם, עקרה שיהיו נכבדים בעיניו שיאהבם אהבה עזה, ולא יהיו עליו לטרח ולמשא. מצוה להצטער בצער חברו צער בנפש, ובפרט אם הוא תלמיד חכם, כדי שיבקש עליו רחמים ויסעדנו ויעזרנו כאשר יוכל. מצוה שיהא נוח ומישב תמיד, ויסיר כעס מלבו, אף בשרו ישכן לבטח. מצוה לקבל עליו על מצוות באמירת פרשת והיה אם שמוע, שנאמר (דברים יא יח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם. מצוה שיעלה האדם בכל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם בחותם אות ברית קדש, ולא ימרד בו. מצוה להעלות על לבו בכל יום דבר מרים וענשה כדי שיסגר פיו ויחרד מלדבר לשון הרע, כי הוא עוון גדול, ועליו נאמר (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב. והמשכיל ידם ויקבל שכר טוב בעולם הזה ובעולם שכלו טוב:

[ה][עריכה]

מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לשמרם בכל יום: שלא להעלות על לב שיש אלוה זולתי ה'. שלא להתאוות מה שביד אחינו בני ישראל ושלא לחשב להשתדל להוציאו מידו בין בשכר בין בחנם. שלא לשכח את ה' אפלו רגע, כדי לקנות לנפשו הנהגות המחיבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות וקשוט המחשבות ותקון המדות כאשר נחשב אשר לפניו נעמד. שלא לשכח מעמד הר סיני הנורא, שנתן לנו שם אלקינו את התורה. שלא לשכח דבר מלמודה על ידי שהוא בטל מן התורה ואינו הוגה בה תמיד. שלא להסיר מלבנו הרעה שעשה לנו עמלק, וכשיהיה לנו כח ננקם ממנו. שלא לשכח את אשר הקצפנו את ה' במדבר, וקל וחמר שיש לנו לזכר מעשינו ולהכלם. שלא לשכח צרעת מרים כדי שנזהר מלשון הרע. שלא להתגאות, דהוי כעובד עבודה זרה, והוא בנדוי מפי חכמי הגמרא (סוטה ד, ב ה א). שלא לכעס, דכל ניחא מסטרא דקדשה, וכל רגזא מסטרא דמסאבא. והלב הוא היכל לשכינה, נמצא הכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה, לכן כל איש יחרד ולא יכעס, לא עם גוי ולא עם ישראל, לא עם קטן ולא עם גדול, לא על גזל ואונאה, ולא על מניעת כבוד, או אפלו אם יחרפוהו ויגדפוהו, אלא תהא דעתו נחה ומישבת עליו, ובזה ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. שלא לנסות את ה' לומר, אעשה מעשים טובים ואראה אם יגיע מלך בו. שלא לנסות את ה' לומר, אעשה מעשים טובים ואראה אם יגיע לי טובה מה'. רק במעשר שרי, דכתיב (מלאכי ג י) ובחנוני נא בזאת:

שלא לשנא את ישראל. והזהרנו להסיר השנאה מלבנו, כי היא מעוללת פשעים רבים, לכן צונו יוצרנו שלא לנקם ושלא לטר איבה, שלא לקבל לשון הרע ולא להאמין רע על חברו, רק למחש מיהא בעי להשמר. שלא יהא לנו מדת האכזריות, אלא לרחם על מי שהוא שרוי בצער. שלא יהא לנו צרות עין מלהלוות לעני ולעשות צדקה וגמילות חסדים וכדומה הוצאת מצוה בעין יפה. שלא להרהר הרהורים רעים, ואם יבואו לו ידחה אותם תכף בשתי ידים, כי הם מטמאים את הנפש וגורמים לבוא לידי טמאה בלילה. שלא יתיאש אדם מן הרחמים אפלו יראה צרה קרובה, אלא יקוה לישועת ה'. שלא נגור מלשפט משפט צדק, כי נאמין שלא יקרנו נזק בעשית מצוות, דשלוחי מצוה אינן נזוקין. שלא ימצאו חן העכו"ם אם הסיתו פעם אחת מימיו כמנהג הגוים שאומרים לישראל להמיר הדת. שלא לחמל ולרחם על המחטיאים והמכשילים בני אדם. ושלא לחוס על מי שראוי לענשו וליסרו. שלא להיות צדיק בעיניו. שלא לשנא את התוכחות ואת המוכיח, כי דרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו כג). על ידיהם יש דרך ישר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר:

[ו][עריכה]

מצוות עשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות בלב ואפשר לקימם בכל יום: לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע (ברכות ה א). לעולם יהא אדם ערום ביראה (שם יז, א). איתא בזהר הקדוש בשעתא דאתעדן בר נש על פתורה, אית לה לאדכרא ולדאגא על ארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דאתחרב. ובגין ההוא עציבו דמתעצב על פתורה, קדשא בריך הוא חשב עלה כאלו בנה ביתה, זכאה חולקה. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כבד ראש (ברכות ל א) פרוש הכנעה. וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה. כגון בבית חתנה ויום מילה, פן יחטא מפני שמחת לבו. עבדו את ה' בשמחה שמחה של מצוה, ששש ועלז דזכה לעבד למלך שאין כמוהו בעולם, ומצד אחר יכנע ויירא ויפחד על מה שהכעיסו תחלה. מצוה שיהא אדם נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד (תהלים טו ד). שכל מי שיודע בו שהוא ירא שמים, יהא חשוב ונכבד מאד בעיניו. ויהיה שפל רוח מפני כל האדם, שכל אדם יהא בעיניו גדול ממנו, ויבוש מפניו ויפחד ממנו. יחשב כל דבר, בין של מצוה בין של רשות, קדם שיוציאנו מפיו אם ראוי להוציאו וכיצד צריך להוציאו. כל מעשיך אפלו דרשות, יהיו לשם שמים. בכל דרכיך דעהו (משלי ג ו). מצוה לשמח ביסורין, שנאמר (תהלים קא א) חסד ומשפט אשירה. יהי ממון חברך חביב עליך כשלך (אבות ב, יב), וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים (שם ד יב). הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, אבל למלי דעלמא עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן (שם ה, כ). הסתכל בשלשה דברים, דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים (שם ג א). הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (שם א, יב). הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (שם שם טו). הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה (שם ב א), זה כלל גדול בתורה. יהא אדם אוהב את שכניו ומקרב את קרוביו. אם הטיב לו חברו מעט, ידמה בעיניו הרבה. יהא לבו של אדם רחב ארך אפים, ויהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים (שבת פח ב) וישמח ביסורים ויקבלם מאהבה, ויאמין בלב שלם ויאמר גם זו לטוב, דכל דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ס ב). מצוה לקנא ביראי ה' להיות כמותם. יהא אדם אוהב את אשתו כגופו, ומכבדה ומלבישה יותר מגופו. דרך טובה שידבק בה האדם לב טוב, ובה כלול כל התורה, כי יתן אל לבו מה חובתו ויעשנה כדת מה לעשות. צוה השם יתברך על ידי נביאיו להיות אדם מקוה ומצפה לישועת ישראל על ידי ביאת משיחנו בכל יום, שנאמר (חבקוק ב ג) אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא, כן יהי רצון במהרה בימינו, אמן:

[ז][עריכה]

מצוות לא תעשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות בלב, ואפשר לקימם בכל יום: אל תשמח ישראל, אל גיל כעמים (הושע ט א), לא התר לנו לשמח כי אם שמחה של מצוה. אל תתן לבך לכל דברי בני אדם אפלו מקללך ואפלו הוא עבדך, כי אם תתן לבך לדבריהם, תכעס, ויחשך אור חכמת הנשמה. אל תתיאש מן הפרענות (אבות א, ז), דתמיד יש לאדם לחשב שהוא מעתד לכל רעות המתרגשות לבוא בעולם. אשרי אדם מפחד תמיד. אל תהי בז לכל אדם קטן וגדול, גוי וישראל, שאין לך אדם שאין לו שעה (שם ד, ג). אל תהי חכם בעיניך (משלי ג ז), כי איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו (שם כו יב), ושמע לעצה חכם (שם יב טו). אל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות ב ד). אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (שם). אל תעש תפלתך קבע וכמשא עליך ותחשב מתי תשליכנו מעליך, אלא תחנונים לפני ה' (שם ב יג). בנפל אויבך אל תשמח (משלי כד יז), ושמח לאיד לא ינקה (שם יז ה). אל תהי כסוס כפרד אין הבין בעת הזווג, אלא יכונו לשם מצוה בצניעות ובקדשה. הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. אם למדת תורה הרבה והרבית מצוות ומעשים טובים, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת (אבות ב, ח). אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס (שם א, ג). אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום (יבמות סג ב). מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה (משלי ג יא יב).

[ח][עריכה]

מצוות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקימם בכל יום: להסתכל בציצית כדי לזכר המצוות, דכתיב (במדבר טו לט) וראיתם וזכרתם. ראיה מביאה לידי זכירה (מנחות מג ב). מצוה לקרות תורה שבכתב מתוך הכתב. מצוה לבכות על אדם כשר ועל צער הצדיקים כאלו היו בניו:

[ט][עריכה]

מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בעינים: שלא לתור אחר ראית העינים ושלא יסתכל בעריות, לא מבעיא לשם זנות, אלא אפלו שלא לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלותו. שלא להסתכל בצלמים של עבודת אלילים. שלא להסתכל בבגדי אשה שמכירה:

[י][עריכה]

מצוות עשה ומצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים, התלויות בעינים: צריך שיהא זהיר שיהיו עיניו סגורות בתפלה מפחד השכינה, או יתן עיניו בתוך הספר דוקא. קדם שיתחיל העמידה יסתכל ויכנע לבבו. מדרכי הענוה שיהא שח עינים, ולא יסתכל חוץ לארבע אמות, וזה מועיל הרבה לקנות סדר קדשה. בעת ענית קדשה יסגר עיניו וישאם למרום בכונה ובחשק לדבקה בהשם יתברך. שלא להסתכל בבהמה חיה ועוף כשנזקקין זה לזה. שלא להסתכל בלבנה, רק באמרו כי אראה שמיך. אסור להסתכל בידי הכהנים בנשיאות כפים ואפלו בזמן הזה. אסור להסתכל בפני אדם רשע וכל שכן בפני עכו"ם. אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו שלא לבישו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, והוא הדין לכל דבר שיש לחוש שמתביש או שמצטער, רק יהא רוח הבריות נוחה הימנו, ובכן רוח המקום נוחה הימנו:

[יא][עריכה]

מצוות עשה ומצוות לא תעשה מן התורה התלויות באזנים: מצוה לשמע דברי תורה על מנת לשמר ולעשות. גם שתהיה אזן שומעת תוכחת מוסר (עי' משלי טו לא). מצוה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו, והזהרנו שלא לשמע שום לשון הרע ודברי גנות על חברו. מצוה לשמע אל הדינים שיעמדו לישראל בכל דור ודור. מצות ברכת המזון וברכת התורה וקריאת שמע תלויות גם כן באזן, שצריך שישמיע לאזניו. שלא לשמע למסית. אזהרה לדין שלא ישמע דברי בעל דין קדם בוא בעל דין חברו (סנהדרין ז ב):

[יב][עריכה]

מצוות עשה ומצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים, התלויות באזנים. מצוה להטות אזן ולשמע קריאת ספר תורה מפי שליח צבור כאלו מקבלה עתה מפי ה' בסיני, וישתק כמאן דלית לה פמא. להטות אזן לתפלת שליח צבור ולכל ברכות, שאם אינו מרגיש ויודע על איזו ברכה עונה, הוי אמן יתומה. כל הברכות מצוה שישמיע לאזניו וישמיע לאחרים כדי שיענו אמן. שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם (משלי יט כ). אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, שהם נכוות תחלה לאיברים (כתובות ה ב). השומע נבלות הפה ושותק, נופל בגיהנם. קול באשה ערוה, ואסור לשמע. משחרב בית המקדש אסרו לשמע קול נגון כלי וכל מיני זמר, ומשמיע קול של חל, כל שאינו שיר ושבח לה', ואזן השומעת שיר כזה תעקר. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב) כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן:

[יג][עריכה]

מצוות עשה מן התורה התלויות בפה, בקנה ואפשר לקימן בכל יום: מצות כבוד אב ואם, ואשת אביו, ובעל אמו, ואח ואחות אביו, ואח ואחות אמו, וזקנו וזקנתו מאביו ומאמו, וחמיו וחמותו, ואחיו הגדול, וכל מי שגדול ממנו בחכמה ובזקנה, שיכבדם בדבור, שידבר להם בנחת, בלשון רכה וכבוד ואדנות כמדבר למלך. מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. מצוה לברך ברכת המזון בנחת ובקול רם ובשמחת הלב. מצוה לברך ברכת התורה. מצוה ללמד תורה. מצוה ללמד לאחרים. מצות תלמוד תורה כנגד כל המצוות, ועוון בטול תורה כנגד כל העברות. מצוה לקרות קריאת שמע בבקר ובערב. מצוה על הכהנים לברך את ישראל (ירושלמי מגילה פ"ד ה"ח). מצוה על מי שהגיע להוראה שיהיה מורה הוראות. מצוה לזכר בפה בכל יום מה שעשה לנו עמלק, ימח שמו. מצוה לזכר מה שהקציפו אבותינו במדבר לפני השם יתברך, וכל שכן מה שהקצפנו אנחנו ואבותינו. מצוה לזכר אשר עשה ה' למרים, כדי שנזהר מלשון הרע. מצוה להתודות ולפרט החטא:

מצות תוכחה, שחיב להוכיח את חברו שעשה לו רעה או לקרובו, או שדבר עליו רע בפניו, או שלא בפניו על דרך והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה). אולי יקבל עליו תוכחה ויאמר חטאתי לך או יתנצל לו ולא ישטמנו וישתק ויכסה שנאתו בלבו, כי זה מנהג הרשעים. מצות תוכחה לרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, צריך להחזירו למוטב בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה. מצוה כשיש מחלקת בין חכמי ישראל לילך אחר הרב. מצוה על מי שיודע עדות לחברו, שיעיד בבית דין באפן שיתקים הדין על עדותו. מצוה לחקר ולדרש העדים היטב כשנראה לו שהדין מרמה כדי להוציא לאור משפטו. מצוה לדון כל דיני ממונות שבין אדם לחברו. מצוה לקדש הכהנים ולנהג בהם כבוד. והחולים תשיחם אם הדבור יפה לחולים. מצוה להשיב את החולה בתשובה. מצוה לספד על אדם כשר שמת:

מצות תפלה, שידקדק כל מלה ומלה כאלו מונה זהובים. מצוה לזכר את השם יתברך בפה, שיאמר בכל יום לעתים לעורר את האהבה פסוקי זכרון יוצרנו ויראתו יתברך, כגון, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), גדל העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו (ירמיה לב יט), אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, אשרי איש שישמע למצוותך, ותורתך ודברך ישים על לבו, וכדומה. מצוה להעמיד שופטים וגם שוטרים להעמיד דברי הדינים. מצוה לבקש שלום ולרדף שלום ולהשים שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. והרוצה לזכות לדרכי שלום, יזהר שיהא דן את כל אדם לכף זכות תמיד. מצוה לדר בעת צרה, ויותר טוב שלא תדר. מצוה שיהא פיו ולבו שוים, ולא ידבר אחד בפה ואחד בלב. מצוה לזכר את השבת בכל יום בכל ענינים שיוכל להזכירו, כגון בהזכרת ימי השבוע לא יאמר בלשונות הגוים, אלא ראשון בשבת קדש, שני בשבת קדש. וכן כשיזדמן לאדם דבר טוב, יזמין אותו ויאמר בפיו זה לשבת. חוב שעבר עליו השמטה ובא חברו לפרעו, מצוה לומר משמט אני, איני רוצה. ואם אמר לו חברו אף על פי כן, יקבל. וכן רוצח (והוא הדין שאר בעל עברות) שהלך ממקומו למקום אחר ורצו לכבדו, יאמר להם רוצח אני, איני ראוי לכבוד. ואם אמרו לו אף על פי כן, יקבל. מצות עשה לזעק ולהריע לפני ה' בכנפיא על כל צרה שלא תבוא על הצבור, כדי שיעלו כל העם על לב שאין זה מקרה, אלא גזרת מלך העולם על עוונות, וישובו מדרכיהם הרעים וילכו בדרך טובים:

[יד][עריכה]

מצוות לא תעשה מן התורה תלויות בפה, בקנה ואפשר לשמרן בכל יום:

שלא לשבע לשוא ולשקר. ואסור למי שיודע שאינו יכול לשבע באמתות בבית דין שיקבל עליו השבועה, שיאמר אשבע כדי להפחיד את חברו אף על פי שאין בלבו לשבע, שגם זה בכלל לא תשא, שפרושו לא תקבל. המברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא, וכן המזכיר שם שמים לבטלה, וכן המסבב להשביע חברו חנם. הנשבע ואינו מקים שבועתו, עובר משום שבועת שקר. שלא לקלל לשום אדם, אפלו אינו בפניו, וכל שכן בפניו, ויש אסור מוסיף במקלל את עצמו, ואסור מוסיף במקלל דין, או ראש ישיבה, ואסור מוסיף במקלל אביו ואמו, ולא זו מקלל אלא אפלו המזלזל בכבודם ואינו מכבד אותם כראוי, עליו נאמר (דברים כז טז) ארור מקלה אבי ואמו. ואמרו ז"ל (שבועות לו א) ארור בו נדוי. לכן כל איש יחרד שלא ינדוהו בשמים אם יקל בכבודם. כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב כא). ולדבר להם בקשי הוי ענוי. לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז) פרשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח ב) שלא יצערנו בדברים (ואם לא להוכיחו ולנהלו בדרך טובה). שלא להלבין פני חברו אפלו כשמוכיחו להשיבו מעוון. המכנה שם רע לחברו או מלבין פניו אין לו חלק לעולם הבא (שם). לא תענה על רב (שמות כג ב), אלא יהיה מאותם ששומעין חרפתם ואינם משיבים, כדי שלא תתחזק המריבה. שלא להעיד יחידי, דכיון שאינו נאמן, חשוב מוציא שם רע, אם לא שמכון לאפרושי מעברה או על עסקי ממון. שלא לתן לחברו עצה שאינה הוגנת לו. שלא לספר לשון הרע:

שישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו (סנהדרין ז ב). שלא יטען דברים מזה לזה. שלא להוציא שם רע. שלא יהא הדין רך לזה וקשה לזה (סנהדרין שם). שלא להזכיר שם עבודה זרה אלא אם כן יכנה להם שם של גנאי. אסור לעשות שתפות עם עכו"ם, שמא יתחיב לו שבועה וישבע לו בשם עבודה זרה, ועובר על לא ישמע על פיך (שמות כג יג). המחזיק במחלקת עובר על ולא יהיה כקרח (במדבר יז ה). שלא לשקר. שלא לכפר ממון שיש מאחר בידו. שלא לשבע על כפירת ממון (עברות אלו נגררות מן הגנבה, הגונב סוף שיכחש וישבע). שלא להחזיק ידי עוברי עברה ולא להתחבר עם המסכימים אל העול. שלא להחניף, שמי שהוא חנף, מביא חרון אף לעולם. ואם אינו יכול למחות, לפחות ישתק, ולא יאמר לרע טוב. שלא לדבר נבלות הפה, שמביא יסורין וכליה לעולם, ומנדין אותו בשמים ממעל, רחמנא לצלן. שלא לנחש ושלא לסמך על סימנים והבלים, להמנע ממעשה או לעשות מעשה. שלא לעונן ולומר עונה זו יפה להתחיל מעשה זה, וזו אינה יפה, אלא יבטח בהשם יתברך בכל עניניו. שלא להראות לבריות דבר שאינו כך בדרך תחבולה וקלות. שלא ללחש על המכה עם קריאת פסוק מן התורה. שלא למנות דין אדם שאינו בקי בדינים. שלא להורות את אשר לא כדת, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות רפ"א) הוו מתונים בדין. שלא יורה שתוי כל שמרגיש בעצמו שהוא שתוי קצת, והדן אחר אכילה ושתיה כאלו מחריב העולם. שלא יטה הדין, ובפרט לגר ויתום. שלא לקבל עדות רשע ושלא להעיד עם רשע. וכל שעבר עברה שחיבים עליה מלקות או גנב או גזל או הלוה ברבית, רשע מקרי ופסול לעדות. שלא יעיד קרוב. שלא להוציא מפיו דברים שבקדשה כשהוא ערם או נגד ערוה או נגד צואה ומי רגלים. שלא לנגש את העני, שיודע שאין לו לפרע, ואפלו לעבר לפניו אסור, שלא יחשב שבא לתבעו ויפחד. שלא יהא אדם סרסור בין לווה למלוה ברבית ולא עד ולא ערב ולא סופר. שלא ישתק מלדבר דבר הגורם שלא יפסיד חברו ממון בכל אפן שיהיה, וכל שכן למנע נזק מגופו, וכל שכן מנפשו, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמד על דם רעך. שלא לתבע ההלואה שעבר עליה זמן שביעית. שלא להוציא החתן מביתו לדבר הרשות כל שנה ראשונה, והחתן עצמו גם כן מזהר שלא לצאת, שנאמר (דברים כד ה) נקי יהיה לביתו:

[טו][עריכה]

מצוות עשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות בפה ובקנה, שאפשר לקימן בכל יום:

המזכיר צדיק צריך לברכו, והמזכיר רשע חיב לקללו, שנאמר (משלי י ו) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. מצוה לפיס עני בדברים. מצוה להקדים שלום לכל אדם, אפלו לגוי בשוק. מצוה שיענה רכות למדבר קשות, ויהא מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם. מצוה שיקנה אדם חבר לעצמו, שיקרא עמו ויאכל עמו ויגלה לו סתריו, ועקר הקנין במתק הדבור. מצוה לשנות מפני השלום (יבמות סה ב). מצוה לברך ברכות הנהנין לפניה בכל שהוא ולאחריה בכזית וברביעית. מצוה לברך כל ברכות השבח וברכות המצוות שתקנו לנו רבותינו זכרונם לברכה אות באות, תבה בתבה. מצוה לזמן. מצוה לענות אמן וברוך הוא וברוך שמו. מצוה לשורר לפני ה' מי שיש לו קול ערב. מצוה לספד על חרבן בית המקדש וגלות השכינה. מצוה שיישן מתוך דברי תורה וקריאת שמע, ולא יפסיק בדבור חל. מצוה לקום לעסק בתורה לראש אשמורות ולהתחנן אז על המקדש ועל ישראל. ענה כסיל כאולתו בדברי תורה פן ישאר בטעותו, ויטעו אחרים, ובמלי דעלמא אל תען. מצוה לומר דברי תורה על השלחן. אמר לחכמה אחתי את (משלי ז ד) אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אמר אותו, ואם לאו שתק (קידושין ל ב). מצוה שיטרח לומר לתלמידים טעמי הדברים. מצוה שיחזר למודו בקול רם, שתהא ערוכה ברמ"ח איבריו, ושיקרא בנעימה וזמרה. מצוה שיתנהג האדם לדבר בנחת ובישוב לכל אדם כמדבר לפני המלך שירא להרים קול לפניו, דמלא כל הארץ כבודו. מצוה לשאל אדם מזונו מאת השם יתברך בבקר ובערב, ועל זה תקנו מזמור תהלה לדוד (תהלים קמה א), וצריך לאמרו בכונה כדל שואל. היוצא לדרך, מצוה שיתפלל תפלת הדרך. ארבעה צריכין להודות (ברכות נה ב), וטוב להודות לה' על אשר גומלנו רוח והצלה וכל טוב. מצוה לענות אמן יהא שמה רבה בכל כחו. מצוה לקדש ולהבדיל על היין בשבתות ובמועדים. משה תקן לישראל שיהיו קורין הלכות כל חג בזמנו (מגילה לב א), דבר בעתו מה טוב:

[טז][עריכה]

מצוות לא תעשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות בפה ובקנה: שלא לומר דבר שלא בשם אומרו. כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ב , ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח), דמוטב שיהיו שוגגין. אל תצא לריב מהר, מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא (ברכות כ א). אל תעש עצמך כעורכי הדינים (אבות א, ח). אל תתן את פיך לחטיא את בשרך בנדרים. המפסיק ממשנתו לדברים בטלים הרי זה מתחיב בנפשו (שם ג ו). אין משיחין בבית הכסא. אסור להפסיק בין גאלה לתפלה ובין תפלין של יד לתפלין של ראש, אפלו לענות קדיש או קדשה. אסור לדבר באמצע פסוקי דזמרה ובחזרת העמידה ובשעה ששליח צבור קורא ספר תורה, וכל שכן בקריאת שמע וברכותיה ובתפלת שמונה עשרה ובהלל ונפילת אפים וברכת המזון וכדומה. אסור להגביה או להשמיע קולו בתפלתו. אסור לדבר דברי חל, וכל שכן להרים קול, בבית הכנסת. אל תהי בז לכל אדם (אבות ד ג), לא גדול ולא קטן, לא ישראל ולא גוי, אלא יהא בעיניך כלסטים להשמר ממנו, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ומכבדן כרבן גמליאל (שם א טו). אל תרבה שיחה עם האשה (נדרים כ א אבות א ה). באשתו טהורה אמרו, קל וחמר נדה וכל שכן וקל וחמר באשת חברו דאפלו לצרך הכרחי ידבר עם כל אשה בקצור מפלג. אסור לדבר דברים בטלים. אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט א). אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה. אמרו (נדרים כב א) אין רעה אלא גיהנם, דהינו שהחטיאך, אבל חנם שעשה הזק בגופך או בממונך, לא תריב עמי, כי הכל הבל, רק המחטיא קשה מההורגו. אסור ללמד קטגוריא על ישראל אפלו הדור רשעים, חס ושלום. אל תאמר לרעך לך ושוב, ומחר אתן. שלא לדר, ר דברי סחורה בשבת, ואפלו שיחה בטלה אסור, כי בדחק התירו שאלת שלום בשבת, ובזהר קרי לדברים בטלים חלול שבת. אסור להתעצל בהספדו של אדם כשר. אסור למנות את ישראל אפלו לדבר מצוה. אסור לתן שלום לאזדם רשע, ומפני דרכי שלום יכון שנותן השלום לרבו. או להשם יתברך, שנאמר (שמואל א כה ו): ואמרתם כה לחי. אמר להם דוד שיכונו לחי העולמים, ואתה שלום. אסור לגנב דעת הבריות ואפלו דעת הגוי, רק תמים תהיה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

[יז][עריכה]

מצוות עשה מן התורה התלויות בושט: מצוה שיתן מאכל לבהמה חיה ועוף שמזונותם עליו קדם שיטעם כלום, וכל שכן שאסור לצער כל בעל חי בידדים, כי אסור צער בעלי חיים מדאוריתא. מצוה לאכל ולשתות בשבתות וימים טובים, וצריך לאכל שלש סעדות בשבת. והמבטל סעדה אחת משלשתן, ענשו גדול, וכל המענג את השבת, שכרו מרבה (שבת קיח א). מצוה לאכל ולשתות בראש חדש. מצוה לאכל ולשתות בערב יום הכפורים. מצוה לאכל כזית מצה בליל ראשון של פסח. מצוה לאכל כזית פת בסכה בליל ראשון של סכות. מצות ענוי מאכילה ושתיה ביום הכפורים. לפרש מאכילת חמץ בפסח. מצוה להמנע מלאכל בהמה טמאה ועוף טמא ודג טמא. מצוה כשאוכל בשר, שיאכל בשר שחוטה:

[יח][עריכה]

מצוות לא תעשה התלויות בפה בושט: בשעת מניעת אדם עצמו מן האסורין יכון בלבו שמפני צווי השם יתברך הוא נמנע, לעשות רצונו ולעשות נחת רוח לפני כסא כבודו: שלא לאכל חלב. שלא לאכל דם. שלא לאכל כל נבלה, ובכלל שלא לאכל בהמה שנולדה עד שיעברו שבעה ימים. שלא לאכל טרפה. שלא לאכל גיד הנשה. שלא לאכל איבר מן החי. שלא לאכל בשר בחלב. שלא לאכל בהמה טמאה יעוף טמא ודג טמא וכל מיני שקצים ורמשים. שלא לאכל ערלה שלש שנים. שלא לאכל מתבואה חדשה עד כלות ששה עשר בניסן. שלא לאכל תקרבת עבודה זרה ושלא לשתות יין נסך. שלא לאכל מכל דבר שיש בו חשש סכנה, דחמירא סכנתא מאסורא (חולין י א), דכתיב (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. שלא לאכל בכור תם או שהטיל בו מום במזיד. שלא להנות מן המת וקברו ותכריכיו. שלא להיות זולל וסובא. שלא לאכל מן הבהמה קדם שתצא נפשה. שלא לאכל ולשתות דברים המאוסים או בכלי מאוס. שלא לאכל חמץ בערב פסח מחצי היום עד סוף כ"א בניסן. שלא לאכל ולשתות ביום הכפורים. שלא לאכל משעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית:

[יט][עריכה]

מצוות עשה ולא תעשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות בפה ובושט: לענג השבת בתבשילין טובים, ערבים לחכו. מצות סעדה רביעית במוצאי שבת, שיסדר שלחן אפלו לכזית. מצות סעדת פורים. לאכל סעדת נשואין ומילה. ארבע כוסות ליל פסח. אכילת מרור. טבול חרסת. לשתות יין קדוש ויין הבדלה וכוס ברכת המזון. להתענות על כל צרה שבאה על הצבור שני וחמישי ושני, עד שירחמו מן השמים, ולא ילכו בקרי, לומר מקרה הוא. להתענות ארבעה צומות ולשוב אל ה' בצומו ימים רבים כאשר יוכל שאת לכלא פשע ולהתם חטאת. אמרו חכמים (חולין צג א) חוטים וקרומות מהם משום גדר חלב, ומהם משום גדר דם ושמנו של גיד הנשה. ובשר ששהה שלשה ימים ולא נשרה במים בינתים, אינו נאכל אלא צלי. אסור לאכל גבינת הנכרים וחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ופת של בעל הבית עכו"ם, או אפלו של ישראל שאפאו עכו"ם ולא השליך ישראל קיסם לתנור. ובשולי עכו"ם אפלו ביצה שצלאה לפנינו, אפלו על אש שהדליק ישראל ובכלי של ישראל. קדרה שבשל בה עכו"ם, אסור לבשל בה בלי הכשר. סתם יינם וכל מגע עכו"ם ביין שלנו אוסר. אסור לאכל מרע עין וכילי אף על פי שהוא עשיר. אסור לקבע סעודה בערב שבת. אבל, בר מנן, אסור לאכל סעודה ראשונה, ויש אומרים כל יום ראשון משלו. אסור לקבע סעודה בשעת הדרשה בשבת וכל שכן בחל, שהכל חיבים ללכת לשמע כדי ללמד, לשמר ולעשות ולקים:

[כ][עריכה]

מצוות עשה מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף ואפשר לקימן בכל יום: מצות כבוד אב ואם תלויים נמי במעשה מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא, ומשמשם כל מיני שמוש כעבד לרבו. וחיב להתבטל ממלאכתו לשמשו. ואם אין ממון לאב, חיב הבן אפלו להשכיר עצמו, או לחזר על הפתחים לכבד אביו ואמו בכל הנזכר. מצוה לעשות ציצית ולהתעטף בו. מצוה להניח תפלין של יד ושל ראש. מצוה למשמש בתפלין כל שעה. מצוה לקבע מזוזה, ומצוה שישים ידו על המזוזה תמיד כשנכנס לבית וכשיוצא, ויזכר שהשם יתברך הוא בעל הבית וכל אשר בבית, והוא שומר את עמו ישראל. מצוה לעשות מעקה וגדר וכסוי במקום שיש לחוש לתקלה, ובשומו על לב כל יום מצוה זו ויראה אם צריכה תקון, יחשב לו כאלו מקים המצוה בכל יום:

מצוה לתן צדקה בלב טוב ושמחה כברכת ה' אשר נתן לו. מצוה להשאיל ולהלוות לעני ולעשיר, עולם חסד יבנה. פריעת בעל חוב מצוה. מצוה לתן שכר שכיר בזמנו. מצוה להשיב אבדה. מצוה להחזיר המשכון לעני בעת שהוא צריך לו, ויקח ממנו דבר אחר כמקומו. מצוה להשיב הגזלה והגנבה והאונאה והעשק והרבית וכדומה. מצוה לגמל חסדים, לבקר חולים ולקבר מתים. מצוה לכנס לפנים משורת הדין. יש אומרים, שמצוה להלוות לנכרי ברבית. מצוה לצדק המאזנים והמשקלים והמדות. מצוה להציל ישראל מכל מין סכנה בכל מיני השתדלות. מצוה לקים הנדרים ומוצא שפתיו, אמירה לגבוה כנדר דמי. מצות הפרשת בכור בהמה. מצות שלוח הקן. מצוה לפרק המשא מעל בהמת חברו וכל שכן מעל חברו (בלי קרא מקרא כי תראה כמנהג המשחקים). ומצוה גם כן לטען. מצות כסוי הדם. מצוה לשמש תלמיד חכם, וגדולה שמושה יותר מלמודה (ברכות ז ב). מצוה לפדות בכור מאם. מצוה לטרח עם אבדת אחינו עד דרש אותו וכל שכן שמצוה לטרח עם אחינו, ועניים מרודים תביא בית. מציה לכתב ספר תורה ולקנות שאר ספרים. מצוה לכהן לטמא על שבעת מתים המפרשים בתורה, ובכללה מצות אבלות עליהם. ללבן או להגעיל כלים שנשתמשו בהם העכו"ם. מצוה שיהיו ידיו של אדם זו על זו על לבו כעבד לפני רבו בעת התפלה. מצוה להציל הנרדף מיד הרודף. לשבת ממלאכה בשבת ויום הכפורים ובפסח ושבועות וסכות ובראש השנה. מצוה להוסיף מחל על הקדש בכניסתו וביציאתו. מצוה לעשות סכה ולישב בה. מצוה לטל לולב. מצוה לשבת ממקצת מלאכות בחל המועד. מצוה להשבית החמץ ערב פסח קדם שעה ששית. מצוה לכתב דינים ומוסר והקדמות ופרושים וכדומה ולהדפיסם להועיל לרבים מיד ולדורות, ואין לך חסד גדול מזה, וגומל נפשו איש חסד:

[כא][עריכה]

מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בידים ואפשר לשמרם בכל יום: שלא לעבד עבודה זרה. שלא לעשות עבודה זרה. שלא לעשות צורת אדם הבולטת אפלו לנוי. שלא להנות מעבודה זרה ומשמשיה ומצפויה. לא תרצח, והמלבין חשוב כרוצח. לא תגנב. לא תגזל, הינו שלוקח בחזקה או כל שהוא נגד רצון בעלים שלא בלב שלם. לא תעשק, זה שבא ממון חברו לידו ברצון הבעלים, ואינו רוצה לפרע, ואפלו גוי, אסור לגנב ממנו או לגזלו או לעשקו. המשתמש במשכון או בפקדון של חברו בכלל גנב הוא, ואפלו הגונב לטובת חברו לצערו כדי שיזהר בשמירת כליו, הרי זה בכלל גנב. אפלו לגנב את שלו מן הגנב גזלן. השואל שהשאיל שלא ברשות בעלים נקרא גזלן. אסור לגנב דעת הבריות, ואפלו דעת הגוי, בדברים. אם יודע שיש בממכרו מום, צריך להודיעו ללוקח. אין מפרכסים כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. אין מוכרין בשר נבלה בשביל שחוטה. לא יבר את הגריסין אשר על פי המגורה כדי שידמה ללוקח שהכל ברור. לא ירבה בתקרבת כשיודע שאינו מקבל (ואפשר דמשום דרכי שלום מתר). לא יסרהב בו לאכל כשיודע שאינו אוכל. (וגם בזה אפשר דהכל לפי מה שהוא אדם, רצונו זהו כבודו). וכל כיוצא בזה נכלל בלאו דאל תונו:

שלא להתרשל בהצלת נכסי חברו מן הנזק ולא להתעלם, וכל שכן להצלת חברינו עצמם, ולשית עצות לעזרם בעת צרתם. שלא להלוות ושלא ללוות ברבית ושלא להיות ערב ולא סופר ולא עד על הלואה ברבית. שלא ילין אתו שכר שכיר. שלא להתעלם כשרואה בהמת חברו רובצת תחת משא, וקל וחמר אם רואה את חברו רובץ תחת משא, שעובר בלאו אם לא עזרו. שלא למשכן בעל חוב בזרוע. שלא לעכב מלתן לו המשכון בעת שצריך לו. שלא לקח משכון מאלמנה, ושלא לחבל כלים שעושים בהם אכל נפש, כגון כלי הלישה והבשול או סכין של שחיטה. יש אומרים שאסור אפלו לטלו בשעת הלואה. ויש אומרים שאינו אסור כי אם שלא בשעת הלואה. שלא לקשר חתן וכלה למנעם מתשמיש, והרשע העושה זה אין לו כפרה עולמית ואין לו חלק לעולם הבא. שלא להשיג גבול ולהרחיב תחומו ולכנס בתחום חברו אפלו אצבע. שלא למחק את השם. שלא להשחית עץ מאכל, ובכלל לאו זה שיחוס אדם על ממונו ולא יפזר לריק אפלו שוה פרוטה. שלא לבשל בשר בחלב אפלו להאכיל לעכו"ם או לשום דבר אחר. אם ראה או שמע שישראל בסכנה, חיב להשתדל על הצלתו בכל כחו ובכל מאדו, וכן אם היה חולה, חיב להשתדל לרפואתו, והמתרשל הרי זה שופך דמים, ועל זה נאמר (ויקרא יט טז) לא תעמד על דם רעך. שלא לקח שחד, ואפלו שחד דברים אסור (כתובות קה ב). וצריך למנע מלדון למי שקבל ממנו שום הנאה כל דהוא בשעת הדין. שלא להלין המת מלקברו, אם לא לכבודו:

שלא להקיף פאת הראש. שלא להשחית פאת הזקן, ואפלו תחת הזקן אסור להעביר תער. שלא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה). (ולא טוב מנהג איזה מקום שנותנין תכשיטי נשים בראש החתן בליל חתנתו. לאחר שנמחלו עוונותיו זה ראשון לחשבון עוונות.) ואסור ללקט שערות לבנות מתוך השחורות או לצבעם. וכן אסור להסתכל במראה ואפלו עראי ודרך שחוק אסור, שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, ולא התר לא לשמחת חתן וכלה ולא לשמחת פורים וכדומה, כי במקום מצוה עברה היא. העברת שער בית השחי ובית הערוה יש אומרים דאסור מן התורה ויש אומרים שאסור מדרבנן, ואפלו במקום שמעבירים אותו האנשים, אסור לישראל להעבירו:

שלא להכות לישראל, בין גדול בין קטן, בין איש בין אשה, אפלו היא אשתו, ומשעת הרמת יד נקרא רשע ופסול לעדות ואינו מתר להכות כי אם דרך מוסר ותוכחה, כגון האב את בנו והרב את תלמידו וכדומה. שלא ישתעבד אדם בחברו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם לתועלתם. שלא לשחט בהמה אם ובנה ביום אחד. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמה, ואפלו בלא מלאכה, אם הם קשורים יחד, כגון שמושך ברסן הסוס, ואחורי הסוס חמור קשור בחבל כמרדעת הסוס אסור. ויש אומרים דאפלו בלי קשירה, כגון שרוכב בסוס ומושך בחבל כלב אצל הסוס, אסור משום כלאים. ולהנהיג שני מיני בהמה אפלו בקול אסור. לכך אסור לפרס שלום לגוי המנהיג בכלאים, שפעמים ממהרות הבהמות ללכת מחמת הקול. שלא להרביע בהמה חיה או עוף בשאינו מינו:

שלא להרכיב מין אילן על מין אילן אחר אפלו בחוץ לארץ, ואפלו לומר לגוי שירכיב לישראל בכלאים אסור. שלא לקפץ יד מלתן צדקה כפי שעורו. שלא להוסיף על המצוות ולא לגרע. שלא ללכת בחקות העכו"ם במלבושיהם ומנהגיהם ובדרכי האמרי, אלא יהיו ישראל מבדלים מהם בכל. שלא ישרט בבשרו על מת. שלא לעשות אגדות אגדות, דהינו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, אחד נוהג מנהג אחד ואחד נוהג מנהג אחר, שלא יחדל מעשות מעקה, ובכלל להרחיק כל מין נזק, שלא יגדל כלב רע ולא יעמיד סלם רעוע וכל כיוצא בזה. שלא יטמא כהן למת ולא יכנס לבית המת. ויש פוסקים דקברי גויים מטמאים בהן כקברי ישראל (תוס ב"מ קיד ב). ואסור לכהן לכנס לבית הקברות לקבר אביו, כי בחזרתו יטמא לאחרים. שלא להונות במדה או במשקל אפלו לגוי, למכר בחסר או לקנות ביתר, וקשה ענשן של מדות (יבמות כא א). אפלי לשהות בביתו מדות חסרים או יתרים לעשותם עביט של מי רגלים אסור, אלא חיב לשבר כל שעשאו לשם מדות עול. שלא לסרס אחד מכל המינים, לא אדם ולא חיה ועוף, ואפלו לומר לגוי שיסרס בהמה אס, רר. שלא לאחר הנדרים, ואדם האומר לתן צדקה לעניים אף על פי שלא הזכיר לשון נדר בפיו, נדר גמור הוא וחיב לתן מיד. ואפלו אם אחר מחמת שכחה, ענוש יענש שמתים בניו קטנים ואשתו, רחמנא לצלן. שלא יעבר על נדרו ועל שבועתו אם לא בהתרה. שלא יעבר אדם עברה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים. ותלמיד חכם או אדם שמחזק בכשרות, כל שאינו נזהר בדקדוק במעשיו וגורם שאומרים עליו דפי, הרי זה חלול השם. והמשקרים לגויים וגונבים מהם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, ועוון חלול השם חמור מעוון כרתות ומיתות בית דין. שלא לעשות מלאכה בשבתות ובמועדים. חמץ בל יראה ובל ימצא:

[כב][עריכה]

מצוות עשה ולא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויים בידים: מצות נטילת ידים לאכילה או לדבר שטבולו במשקה. מצות מים אחרונים חובה (עירובין יז ב , חולין קה ב), והמקל בה, מקלין לו ימיו ושנותיו ובזהר הקדוש (דבריד דף רעג) מחמיר מאד. מצות נטילת ידים לתפלה אפלו ידיו נקיות. מצות הדלקת נר בשבת. מצות הדלקת נר חנכה. מצות ערובי חצרות. מצות ערובי תבשילין לבשל מיום טוב לשבת. משחרב בית המקדש תקנו רבותינו זכרונם לברכה (או"ח תק"ם ב) כשחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותנו בראשו מקום הנחת תפלין. וכן כשסד הבית בסיד משיר אמה על אמה נגד הפתח בלא סיד. מתנות עניים שהם מן התורה בארץ ישראל, כגון פאה ולקט, שכחה ופרט ועוללות בכרם בחוץ לארץ הוי חיובן מדברי סופרים. אסור לאדם שיעשה מלאכה מאחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית. אסור לעשות מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, ובערב פסח מחצות יום אסור. האבל יום ראשון אסור להניח תפלין ויום שני עד שתנץ החמה, וכל שלשה ימים אסור בעשית מלאכה, אפלו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנעא תוך ביתו. משחרב בית המקדש גזרו חכמינו זכרונם לברכה (גיטין ז, א) שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני משמיע קול אסור לשמח בהם ואסור לשמעם, ואפלו שירה בפה אסורה אלא אם הוא שיר ושבח של הקדוש ברוך הוא. אסור לזרע כלאי הכרם בחוץ לארץ מדברי סופרים:

[כג][עריכה]

מצוות עשה ולא תעשה מן התורה התלויות ברגלים: מצוה לעמד מפני אביו או אמו מלא קומתו, ורב יוסף, שהיה סגי נהור, כי הוה שמע קול כרעא דאמה, הוה קם ואמר, אקום מקמי שכינא דקא אתיא (קידושין לא ב). ואפלו מאה פעמים ביום חיב לקום מפניהם, וגם לזקנו וזקנתו ובעל אמו ואשת אביו וכדומה חיב לקום מפניהם. ובכלל כבוד אב ואם כשישלחנו אביו או אמו לאיזה דבר, חיב לילך תכף ולרוץ בזריזות. מצוה שיקום מלא קומתו מפני חכם כשבא בארבע אמותיו אף על פי שאינו זקן. מצוה לקום מלא קומתו מפני זקן מבן ששים שנה ומעלה, והרגיל במצוות אלו יזכה ליראת שמים. מצוה לקום מפני ספר תורה. מצוה כשיבוא להעיד שיעיד מעמד. מצוה לבקר חולים ולהשתדל עליהם בכל מה שהם צריכים, וכל שאינו מבקר חולים, כאלו שופך דמים. מצוה ללוות האדם היוצא לדרך, וכל שאינו מלוהו, כאלו שופך דמים. וכל מי שמלוין אותו אפלו ארבע אמות בעיר, אינו נזוק, ושכרה אין לה שעור. מצוה ללוות המת עד שיקבר, וכל שרואה המת ואינו מלוהו לפחות ארבע אמות, ענשו גדול כמחרף ומגדף את ה'. מצוה לעמד כשמתפלל תפלת שמונה עשרה וכן מצוות עמר, ציצית, תקיעות בעמידה. סימן לדבר, עצת ה' לעולם תעמד. מצות חליצה:

לא תעשה שלא לצאת חוץ לתחום, דהינו לאלפים אמה מן העיר בשבת. שלא לשוב לשכן בארץ מצרים. שלא להשתחוות לעבודה זרה, והן בכלל שלא להתפלל בבית שיש עבודה זרה נגד העבודה זרה, ושלא להשתחוות נגד עכו"ם שיש עליו עבודה זרה, ושלא לכפף קומתו לכנס בפתח הבית שיש שם עבודה זרה, אלא יכנס דרך אחוריו, ושלא לכפף קומתו להגביה דבר שנפל לו בפני עבודה זרה, כי אם יתן אחוריו לעבודה זרה. שלא להשתחוות על רצפת אבנים לפני השם יתברך בשום מקום רק במקדש, והשתחואה בפשוט ידים ורגלין אסור מן התורה, ושלא בפשוט ידים ורגלים אסור מדרבנן. לכך יש להציע מחצלאות, או נסרים בבתי כנסיות הרצופים באבנים:

[כד][עריכה]

מצוות עשה ולא תעשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות ברגלים: מצוה לרוץ לבית הכנסת ולבית המדרש ולכל דבר מצוה ואפלו בשבת. מצוה להמנות מעשרה ראשונים בבית הכנסת. מצוה לקבע מקום לתפלתו. מצוה לכון רגליו זו אצל זו בתפלה ובענית קדשה. מצוה לכרע על ברכיו באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ובעושה שלום ועם החזן במודים. מצוה לפסע שלש פסיעות לאחוריו בעושה שלום כמי שנפטר מאת פני המלך. מצוה לעמד בברכת הלבנה דהוי כמקבל פני שכינה מצוה להקביל פני רבו ברגל. מצוה להקביל פני רבו וחברו שבא מן הדרך. מצוה ללכת אל בית אבל לנוד לו ולנחמו. מצוה ללכת אל בית משתה של נשואין. צריך לטרח ללכת ארבעה מילין כדי שלא יתפלל ביחיד אלא בעשרה. ואם יצטרך לחזר מדרכו, צריך לחזר עד מיל, וכן לנטילת ידים לתפלה. מצוה לרוץ לקראת מלכי אמות העולם כדי שאם יזכה, יבחין. צריך לחדל מהתחבר עם הכעסן, והרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע (אבות א, ז). מי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה:

לא תעשה אסור לפסע פסיעה גסה כשיוצא מבית הכנסת. אסור לפסע פסיעה גסה בשבת (שבת קיג ב), ואפלו בחל לא התרה. הקדוש ברוך הוא שונא למי שנכנס לביתו פתאום, וכל שכן לבית חברו. כיון שנפתח ספר תורה, אסור לצאת כי אם בין גברא לגברא, ועל היוצא נאמר (ישעיה א כח) ועוזבי ה' יכלו. אסור לישב או לעבר נגד המתפלל עד שירחיק ארבע אמות (ברכות כז א לא ב). אסור לעבר אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללים, מפני החשד. אסור לילך ארבע אמות בלי נטילת ידים לאחר שישן. אסור לילך ארבע אמות בקומה זקופה או בגלוי הראש, כי מלא כל הארץ כבודו. מצוה רבה לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי הארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו:

[כה][עריכה]

מצוות עשה מן התורה התלויות בראש הגויה: מצוה למול את הבן. מצוה למול הגרים. מצוה לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה (קידושין ב א). מצות פריה ורביה. ואם היו לו בנים ומתו, לא יצא ידי חובה אלא אם כשימות הניח מיוצאי חלציו בן ובת. מצוה לקים עונתו לשם שמים. מצוה שיפרש מאשתו סמוך לוסתה. היה משמש עם הטהורה, והרגישה שפרסה נדה, חיבת היא לומר לו, ואסור לו להתנועע או לפרש בקשוי, אלא ימתין עד שימות האיבר. מצוה שיפרש מאשתו אם מצא בה דבר ערוה. מצוה על המגרש שיתן גט כדת משה וישראל. מצות יבום. מצוה להתקדש במתר לו, שלא להיות זולל וסובא, ושלא להיות להוט אחר מעדני עולם, וישמר מן הדבור היתר, ולא יהיה להוט אחר אשתו ומצוי עמה כתרנגולים, אלא ימעט במשגל, ולא ישמש אלא כפי הצריך לקיום המצוה. מצוה לכהנים שיהיו קדושים ויפרשו מהנשים האסורות להם:

[כו][עריכה]

מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בראש הגויה: שלא להתקרב לאחת מכל העריות. אסור להשיא בתו לזקן, שהוא גורם להזנותה. שלא יגרש האונס את אנוסתו. שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו. שלא ישא החולץ חלוצתו. שלא יחזיר המגרש את אשתו לאחר שנשאת או נתקדשה לאחר. שלא ישא ממזר בת ישראל. שלא ישא ישראל ממזרת. שלא יקח סריס בת ישראל. שלא לבוא על גויה, ועל הבועל גויה כתיב (מלאכי ב יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, וקנאים פוגעים בו. ובזהר (ח"ב ג, א) מחמיר בעוון זה יותר מכל אסורי עריות (וחבל על דמשתכחין בערי אדום. ה' הטוב יכפר) שלא לנאף בעצמו, דהינו שמשפשף מילתו ביד או ברגל ומשחית הזרע. עושה זאת חשוב כרוצח וחיב מיתה. וזה היה חטא ער ואונן ועוון דור המבול, והוא בנדוי מפי חכמי ישראל. אסור להתיחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה. שלא לעשות משכב זכור, והבועל והנבעל חיבים סקילה. המשהה נקביו בגדולים עובר משום בל תשקצו, (מכות טז ב) ובקטנים משום בל תשקצו ומשום לא יהיה בך עקר (דברים ז יד), כי השהיה סכנה גדולה לעקרות. וצריך שלא ישהה רגע, שלא יהא סבה למנע מצות פרו ורבו, שהוא עוון פלילי:

כל עוון עריות חמורות מאד וגדול מנשוא, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה. והגדר בענין עריות צריך להיות לטהר המחשבה והדבור והמעשה והראיה והשמיעה, והרחק מאד מכל נדנוד אסור, אשר אז קדוש יהיה:

[כז][עריכה]

מצוות עשה ולא תעשה מדברי קבלה ודברי סופרים התלויות בראש הגויה: מצוה לפקד את אשתו כשהיא משתוקקת לבעלה, ובפרט בשעה שיוצא לדרך וכשבא מן הדרך. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, כי אינך יודע איזה יכשר. כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (ריש מסכת כלה). אסור לשמש שלא ברצון אשתו. אסור לשמש בלא אהל בשדה. אסור לשמש ביום. אסור לשמש לאור הנר, והוין ליה בנים נכפים. אסור לשמש בלא מכסה על גופו משום צניעות. אסור לשמש בפני כל חי. אלא יתנהג בצניעות ובקדשה, ובזה יהיה זרעו זרע קודש כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

[כח][עריכה]

יגדל נא כח ה' כאשר ירגיל אדם עצמו ללמד את הדברים האלה בכל יום לזכרון בין עיניו לשמר ולעשות ולקים, ולפחות לא יעבר מקרא מקרא קריאה נאמנה זו פעם אחת בשבוע, ולפחות פעם אחת בחדש. וביותר צריך לזהר התלמיד חכם בכל עניניו, שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מפאר ומתקן, כי שגגות נעשות לו כזדונות. גם אסו"ר נלוה אליו, עוון חלול ה' החמור. וכל הגדול יצרו גדול ממנו, וצריך לעשות גדר וסיג ומשמרת למשמרת ומזכרת. לכן יאחז צדיק דרכו ויעשה כאשר נאה לו, ולפי מה שצריך לו. ישמע חכם ויוסף לקח: