פירוש בכור שור לתורה

כאן יובא מבחר מפירושיו של רבי יוסף בכור שור – בתקוה, אחד לכל פרשה. המודגש הוא ציטוט מן הפסוק שעליו בא הפירוש.

כן ישולבו בעז"ה החרוזים שמביא בכור שור בין כל פרשה (אלו קיימים בעיקר בחומשים בראשית ושמות).

ספר בראשית

פרשת בראשית

בריאת האדם בצלם אלהים

(בראשית א כו): ":וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ."

נַעֲשֶׂה אָדָם, כלומר: נתקן אָדָם, את האדם העתיד לבראות שהוא צלמו, צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: 'וְיִרְדּוּ'. בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו – שהיא מאוימת, להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו, כי אין לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה, כדכתיב 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דברים ד,טו), וכן 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' (ישעיהו מ,כה), וכמו 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (שם מ,יח), ובאיוב הוא אומר 'הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה' (איוב י,ד), בתמיה. ומה שאומר הכתוב 'עֵינֵי ה' ' (דברים יא,יב; זכריה ד,י), 'הֲדֹם רַגְלָיו' (איכה ב,א), 'יַד ה' ' (שמות ט,ג; דברים ב,טו), אינו אלא לשבר את האוזן, שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה, דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים, לפי שלא ראה מעולם אדם עניין אחר. ומה שכתוב 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א,כו), כך היה נראה בעיניו על ענין החזיון, כמו חלום שנדמה לו שהוא רואה, ואינו רואה, דהא כתיב 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג,כ), כלומר ולא שום דבר חי ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות, שהקב"ה ופמליה שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם, כדאמר בתלמוד: אידמי ליה כפרשא (שבת קט,ב), אידמי ליה כדובא וטרדינהו, גבי ר' חייא כאליהו (בבא מציעא פה,ב), וכן אידמי ליה כזונה גבי ר' מאיר בעבודה זרה (יח,ב). וכן הוא אומר 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' (הושע יב,יא), כלומר: אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה, ולפיכך אינו אומר בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו אלא על דרך האיום, ואף על פי שאין האיום שוה, מכל מקום דימהו הכתוב, כאדם שאומר 'הפרעוש הלז בין הפרעושים, כמלך בין האנשים', ואינם דומים זה לזה, וכל שכן כאן.

ועוד יש לפרש בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו, כלומר: שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן; אמר הקב"ה לתקן את האדם בְּצַלְמֵינוּ כִּדְמוּתֵינו, שאנו מתקנין בו עכשיו, ועל עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר, ולשון 'נַעֲשֶׂה' הוא לשון תיקון, ואינו לשון בריאה, כמו שפירשתי לעיל. והאי דנקט לשון רבים, דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים, ולרבים לשון יחיד, ולזכר לשון נקבה ולנקבה לשון זכר, כמו הכא שאומר על אָדָם 'וְיִרְדּוּ', והיה [לו] לומר 'וירדה'.

ואם יאמר לך מין בשביל שלושה חלקים הוא אומר לשון רבים וזה האדם לשון אומנ"א בלע"ז ומדבר על כל אָדָם הנולדים, ולכך הוא אומר 'וְיִרְדּוּ' כי זה הוא פשט הפסוק – אמור לו, והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב 'אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ' (שמ"א כח,יג), 'וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב' (במדבר כו,ח), 'וּבְנֵי דָן חֻשִׁים' (בר' מו,כג); ולרבים לשון יחיד, כמו 'וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ' (יהושע ב,ד); ולזכר לשון נקבה, כמו 'וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ' (דברים ה,כד), וכמו 'וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי' (ירמיהו ד,ל); ולנקבה לשון זכר, כמו 'וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל' (שופטים ד,כ) – אף על פי שיש לומר ש'עֲמוֹד' כמו 'לעמוד'; ויש תיבות חציים לשון זכר וחציים לשון נקבה, כמו 'וַיֵּחַמְנָה' (בר' ל,לח), 'וַיִשַּׁרְנָה' (שמ"א ו,יב). ואין להם להביא ראיה מ'אלקים קְדֹשִׁים' (יהושע כד,יט), 'אלקים קְרֹבִים' (דברים ד,ז), כי גם שם פקרו המינין.

ועוד יש לומר להם, כי דרך הקב"ה לימלך בפמליא של מעלה שלו, כמו שאמר מיכה 'רָאִיתִי אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל' וגו' (דבה"ב יח,יח-יט), וכן באיוב 'וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן' (איוב א,ו) ונשאו ונתנו באיוב, וכן בדניאל 'וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי', 'וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי' (דניאל י,יג), ואומר 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' (שם ד,יד), והכא נמי לבש הקב"ה דרך ענוה ואמר ה': נתקן את האדם להיות מושל הבריות, ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות. כשהוא אומר 'מִיכָאֵל שַׂרְכֶם' (שם י,כא) ו'שַׂר יָוָן' (שם כ) נמצא שכל אומה ואומה יש לה שר, לפיכך איני רוצה לעשות ממשלה אחרת אלא ברצונכם, ולכך אמר נַעֲשֶׂה אָדָם, נתקן אדם להיותו מושל, כמו שאומרים 'נעשה פקיד ומלך' ואינם בוראים אותו, אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט, שניאותו לדבר, ולכך הוא אומר נַעֲשֶׂה. אבל על הבריאה הוא אומר 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בר' א,כז), 'אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר' (שם ב,ח), כולם לשון יחיד, כי הבורא הוא יחיד מיוחד יתברך ויתעלה זכרו.

ולפתיותם יש להשיב שאומרים על שהם ג' חלקים ולכך אומר לשון רבים, ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו: אי אתה מודה ששלשתם שוה, ודעתם שוה, וכח אחד להם, הם כן למה הוצרך לומר לחבירו 'נַעֲשֶׂה אָדָם' להזהירם ולהזמינם, הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה, ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינו, שהפסוק אומר וַיֹּאמֶר [אֱלֹהִים] נַעֲשֶׂה אָדָם, משמע שהאחד הזמין את חבירו, ואם כן אין דעתם שוה! ולפי דבריהם היה להם לומר 'ויאמרו נַעֲשֶׂה אָדָם', ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת. נמצא דבריהם הבל וריק.

• בפירוש זה אנו רואים שני מאפיינים של פרשנותו של בכור שור בהרחבה – הפרשנות שוללת הגשמות והפולמוס האנטי-נוצרי. יש לשים לב שראיותיו לשלילת ההגשמה הן מהפסוקים, ולא מהכרע הדעת כדרכם של הפילוסופים הספרדים.

.

חטא עץ הדעת

א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.     טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.     יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (בראשית ג, א-כא)

והנחש היה ערום – בחכמה ובערמה דיבר עם האשה. אף כי אמר אלהים, כלומר, אף כי כל כך חביב זה הגן לפני הקב"ה שהזמין נהרות להשקותו וצוה על אדם לשמרו, ואף אמר לו שלא יאכל מפריו – אמרה לו האשה, מכל עץ הגן נאכל, וטובה עשה לנו שלא מנע ממנו רק עץ הדעת לטובתינו, פן נמות, שאינו רוצה שיזיקנו, כי סם המוות הוא. אמר לה: שוטה! לא לטובתכם נתכוון, ולא סם המות הוא, ולא מות תמותון אם תאכלו ממנו, רק לרעתכם נתכוון, שכל כך הוא טוב שאינו רוצה שתאכלו ממנו, שאם תאכלו ממנו הייתם חכמים וערומים, והייתם כמלאכים להבחין בין טוב לרע להחכים ולהערים, וכל רז לא אנס לכם, אבל אינו רוצה שתבואו לכלל המלאכים.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל – התחילה להסתכל בו. אמרה, כמה יפה פרי זה, כמה ריחו ערב, ודאי אינו דומה לסם המות, ולא לחנם צוה הקב"ה שלא נאכל ממנו, ונחמד לה העץ להשכיל, שהיתה חומדת אותו כדי להשכיל, אמרה: כמדומה שהנחש אומר אמת, ואכלה ונתנה לאישה, ומיד נכנסה בהן ערמומית וגאוה וגסות וקנאה ותחרות וחמדנות וצדייה לצדד ולחניף ולעשות במחשך מעשיהם ולגזול ולגנוב והמרוצה לעשות. התחילו לומר, גנאי לבריות כמונו להיות חשופי שת ומגולי ערוה; עשו להם חגורות לכסות ערותן, ויצאו מן הגן לרוח היום, מקום שאין האילנות מעכבין את הרוח, כי כן [דרך] הגנבים שמתרחקים ממקום שגנבו שם, כלומר אפילו שם לא הייתי, ובהיותם יושבים שם לרוח היום וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהיו שם; תדע דלרוח היום אאדם קאי, מדכתיב אחריו ויתחבא האדם ואשתו... בתוך עץ הגן, מכלל דבתחלה לא היה בתוך הגן, ואמר לו איכה, כי כן דרך הקב"ה, לדבר כבני אדם עם בני אדם; אמר כי קולך שמעתי... ואירא כי עירם אנכי ואחבא – היה ירא פן ישאל לו 'למה נחבאת לברוח?' וירגיש מגניבתו, לפיכך הקדים לו טעם. אמר לו הקב"ה, מתוך דבריך נתפשת, כי כמה פעמים באתי אליך ולא הקפדת על שאתה ערום, כדכתיב למעלה 'ויהיו שניהם ערומים ולא יתבששו (ב,כה), ועכשיו אתה מקפיד? מי הגיד לך כי עירם אתה – שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו; אין דרך לומר על הבהמה 'ערומה היא', כיון שאינה ראויה לבגדים, כי היא מכוסה בכסות הראוי לה, ואף הגדולים הלבושים בבגדים גרועים קוראין עצמם ערומים, לפי שאין להם בגדים הראויים להם, וגם אתה קורא עצמך 'ערום', כלומר שאתה ראוי לבגדים – מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים?

המן העץ וגו' – כיון שראה שאין להסתר מפני יודע נסתרות, הודה על כרחו, ואמר – לא עלי העון, רק על האשה; האשה אמרה: על הנחש העון, כי כן דרך הגנבים כשנתפסין מגלין זה את זה. הנחש לא מצא תשובה, שאין טוענין למסית, כמו שאמרו רבותינו, שאף על פי שלא היה להם לשמוע לו, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (סנהדרין כט,א), מכל מקום לא היה לו לצדד שיעברו על מצות הבורא. וכולם הודו שפשעו, כמו שאומר הקב"ה לאדם כי שמעת לקול אשתך יותר מקולי, וכל שכן לאשה שלא היה לה לשמוע לנחש שאינו חבירה ובן עצתה, ולפיכך אמר הקב"ה לאדם כי שמעת לקול אשתך, ולאשה לא אמר 'כי שמעת לקול הנחש', כי כל שכן הוא, אינו צריך, והתחיל הקב"ה לקללם דרך שעשו העבירה; הנחש שהתחיל נתקלל תחילה ואחר כך אדם.

על גחונך תלך – דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות שמרחיקין אותם זה מזה, ולפיכך אמר לנחש על גחונך תלך, שיהא פיך נתון בארץ והיא בזקיפה, ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה, ועפר תאכל כל ימי חייך, שמתוך שפיך בארץ יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך. ואיבה אשית בינך – גם זו הרחקה.

אל האשה אמר – כמה גרמת לך רעות! עד השתא לא היית צריכה לילד, שהרי לא הייתם ראויים למות, אבל מעתה צריכה את לילד, שהרי מתים אתם, אם לא תולידו הרי העולם כלה, שתמותו, ולפיכך ארבה הרונך והוא עצבונך, כי בעצב תלדי בנים, כי כמה צערים בבנים – צער ההריון וצער הלידה וצער הגידול. ואל תדמי בעצמך לומר: אבטל מצות הפריה כמו שבטלתי מצות עץ הדעת שלא אזקק לבעלי, לכך נאמר ואל אישך תשוקתך, שתהא מתאווה לו; ואם תאמר אכבוש את יצרי מפני הצער, לכך נאמר והוא ימשול בך ויקחך בעל כרחך.

ולאדם אמר, מאחר שאכלת מן העץ ונכנס בך יצר הרע כל כך, אין לך שמירה אלא סכין, שאם לא יתפחד אדם מן המיתה – מתוך יצר הרע יגזול ויחמוס ויעשוק וישחית את העולם, ולפיכך קנס עליו מיתה, וגם יגיעה שהיא משכחת עון. ואותה ברכה שברכן בששי לומר 'פרו ורבו', לאחר שסרחו היתה, שהוצרכו לפריה ורביה. תדע, דכתיב 'ומלאו את הארץ וכבשוה' (א,כח) – ואי קודם שסרחו, היה לו לומר 'ומלאו את הגן', ששם היה דירתם קודם; אלא לאחר שסרחו היתה אותה ברכה, אלא שנכתבה שם עם היצירה.

• פירוש פרפרסטי ארוך וקולח, הכולל גם פרשנויות פסיכולוגיות החודרות אל נפש האדם ואל 'דרך הגנבים'. בנוסף יש כאן הרחקה מהגשמה ('כי כן דרך הקב"ה, לדבר כבני אדם עם בני אדם').

אויבי ישא רוח חרישית / ואני מחסי אשית / במגיד (מראשית אחרית) [אחרית מראשית] / בסיימי סדר בראשית

פרשת נח

המבול

(בראשית ז ח): "מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ"

"מן הבהמה הטהורה" – שאינה מאוסה לאכול, ומתוך שדרך לאוכלה ממעטין אותה, ולכך צריך ליקח ממנה שבעה זוגות כדי לחיות זרע, אבל הטמאה שהיא מאוסה ואין דרך לאוכלה, סגי בזוג אחד; ואף על פי שיש מהם שהגוים אוכלים, כגון חזיר ארנבת ושפן, הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד.

"שנים שנים באו אל נח" – זוגות זוגות באו מעצמן. אבל יש לתמוה, למה הוצרך לשבע נקבות שבעה זכרים, הלא יעקב כששלח מנחה לעשו לא שלח לעשר רחלים ולעשר עזים כי אם זכר אחד, כדכתיב (בראשית לב טו): "עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים' וגו'" ולארבע פרות פר אחד, כדכתיב (בראשית לב טז): "פרות ארבעים ופרים עשרה", דבכך להם די, ותרנגול אחד יספיק לכמה תרנגולות. ויש לומר, שמזה [הבין נח] שהקב"ה חפץ שיקריב לו קרבן מאותן זכרים יתרים, וכן עשה, (בראשית ח כ): "ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות", וכל קרבן עולה זכר הוא, דכתיב (ויקרא א ג): "אם עולה קרבנו... זכר תמים".

• פירוש מקורי של בכור שור, המשלב בין הפרשנות המקובלת (ריבוי הבהמות הטהורות כדי להקריב קרבן), לבין חידוש משלו – מן הבהמות הטהורות אוכלים, ולא כן מן הבהמות הטמאות (דהיינו, המאוסות, לשיטתו הרציונליסטית בטעמי המצוות). זאת באמצעות שימוש בדרך הדיאלקטית של קושיה ותירוץ, בהשוואה להיגיון ולמקום אחר במקרא.

ישֻקו עצמותי מוח / וחטה תצא תחת חוח / ובשם אלי אמצא מנוח / בסיימי סדר תולדות נח

פרשת לך לך

<< · בכור שור על בראשית · יז · >>

ברית המילה

(בראשית יז א): "וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד... יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר."

א התהלך לפני לקיים מצוה זו, והיה תמים – לא תחשוב בלבך שתהא בעל מום על זאת, כאדם שנקטע מקצת ידו או מקצת רגלו, שהוא בעל מום מזו – לא תהיה חשוב בעל מום, אלא תמים ושלם, כמו 'תמים זכר' (שמות יב,ה) וכן כל 'תמים' שבמקרא, כל דבר שאין בו חסירות קורא אותו 'תמים', וכן 'תמים היה בדורותיו' (ו,ט), כלומר, תמים היה בצדקותו, שלא היה בו חסירות.

ב ואתנה בריתי ביני ובינך' – שאשים חותם בבשרך להיות לסימן שאתה עבד לי, וכן בריתי; כדרך העבדים שיש להם חותם בבגדיהם להראות שהם עבדים וכפופין לאדוניהם, כדמוכח בשבת (נח,א) 'לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו' וכו'. אף כאן חתם הקב"ה בבשרינו, שאנו עבדים לו, במקום שאין אדם יכול להפשיט ולהשליך מעליו. וארבה אותך במאד מאד – שלא תאמר: שמא יעכב אותי מלהזריע, לא די שלא יעכב, אלא יסייע, שפעמים שהערלה מעכבת השכבת-זרע שאינה יורע כחץ, ועכשיו לא יהיה שם שום עיכוב, ובכך ארבה זרעך מאד...

יא והיה לאות ברית ביני וביניכם – סימן ואות שאני אדון ואתם עבדיי, וחותם אות הברית במקום צנוע שאינו נראה, שלא יאמרו אומות העולם על ישראל: בעלי מומין הם, ומשצוה הקב"ה לזכרים ולא לנקיבות שמעינן דבמקום הזכרות צוה הקב"ה לחתום הברית. ודם נידות שהנשים משמרות ומגידות פתחיהן לבעליהן, הוא להם דם ברית.

יד ונכרתה הנפש – לפי הפשט, יהא כרות ונפסק מן האחרים שחתומים לעבדים לי, והוא אינו חתום ואינו נמנה עבד לי.

• מתן טעם רציונלי למצוות המילה, תוך הדיפת ביקורת אפשרית ("שלא תאמר, שמא יעכב אותי מלהזריע"), ורמיזה לפולמוס היהודי-נוצרי ("שלא יאמרו אומות העולם על ישראל: בעלי מומין הם). בנוסף נותן בכור שור פשט מעניין על המילים 'ונכרתה הנפש ההיא', ומדגיש "לפי הפשט", שכן דעת חז"ל הידועה היא שמדובר בעונש היכרתות (בעולם הזה ו/או מן העולם הבא).

חמול עלי חלכה / וקבץ לעירך חיליך / ובאור ה' נלכה / בסיימי סדר לך לך

פרשת וירא

בוא שלושת האנשים לאברהם

(בראשית יח א): "א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה."

וירא והנה שלשה אנשים – לפי הפשט: אנשים ממש, כי לא מצינו מלאכים אוכלים ושותים ולנים בבית איש כמו שלנו בבית לוט, אך אמר המלאך למנוח (שופטים יג טז): "אם תעצריני לא אוכל בלחמך". אך אין להשיב על דברי רבותינו (בבא מציעא פו ב), שאף הם כמלאכים לדעת אשר בארץ. ומיהו אסור להורות לפני המינין שהיו מלאכים, שהוא ראייה להם על תרפותם שאכל. מכאן תשובה למינין, שאומרים שאֵילו שלשה הם שלשה חלקים של אלוה; אם כן למה הוצרך החלק האחד ליכנס באשה, הוא הנצרי, ליקח בשר, הלא כאן היה להם בשר לשלשתם ואכלו ושתו ולא נכנסו במעי אשה? [הג"ה].

• כאן מתגלות כמה וכמה תופעות מעניינות במקום אחד: פירוש על פי הפשט, יחד עם התבטלות ל"דברי רבותינו", ובנוסף פולמוס נגד הנוצרים (שמסתבר שגם הוא הביאו לפרש "לפי הפשט" אחרת מחז"ל), כולל גם עוקץ חוזר, "תשובה למינין". בנוסף יש כאן מקרה מעניין של "בעיית ההגהות", שכן בסוף הפירוש כתוב "הג"ה", אך לא ברור מהיכן היא מתחילה, והאם היא של המחבר או של מגיה מאוחר.

יבנה אלי אולמיו ואליו / ויקבץ שם גבוריו ואליו / ונקריב לפניו כבשיו ואיליו / וישאו פרי אלוניו ואליו / ולבשו הצאן כריו ואיליו / בסיימי סדר וירא אליו

חיי שרה

עבד אברהם המחפש אישה ליצחק

כד, יג-יד:

יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

יג הנה אנכי נצב על עין המים – כלומר, הנה אנכי מתעכב על עין המים ולא אכנס בעיר; שהרוצה לישא אשה צריך לבדוק בשלשה דברים: שתהא יפה, ומיוחסת, ותהא נעימה בדעתה ויפה עם הבריות. ועתה, היופי – אני יכול לראות בעיני, והיחוס – אני יכול לשאול עליו ולבדוק בקרוביה, אבל הנעימות איך אדע? אם אכנס בעיר ואתאכסן באחד מן הבתים ותשמש לפנינו הנערה, שמא אביה ואמה צוו עליה, ולא מדעתה ולא מלבה תעשה זאת; ואם לא תשמש, שמא מחמת צניעות תניח; ולכך אין לבדוק בתוך הבית, ולכן אהיה נצב ואתעכב כאן, כי בכאן מה שתעשה מדעתה יהיה, שאין אביה ואמה עמה.

יד והיה הנערה אשר אומר אליה – והיה לאו אנערה קאי, דאם כן 'והיתה הנערה' היה לו לומר, אלא והיה מילתא באפי נפשה היא: והיה הדבר הזה שהנערה אשר אומר אליה תענה לי גם גמליך אשקה ותעשה לי יותר ממה שאשאל ממנה, ודאי מדעת יפה ומנעימות תעשה זאת. ולא תלה הדבר אלא בעצמו, שנאמר והיה... אשר אומר אליה, כלומר: אותה שאראה יפה והגונה ובעלת תואר, אומר אליה ואבדקנה ואבדוק גם ביחס, ואני לא אומר למבוזות ולמכוערות. אותה הוכחת – כלומר, אותה ראויה ליצחק, שבבית אדוני באים אורחים תמיד, וצריך שתהא אשה נעימה ועינה יפה לאורחים.

• פרשנות הנמקה פסיכולוגית מובהקת, כולל ויכוח סמוי עם הטוענים שהיה כאן "ניחוש" והסתמכות על דברים אקראיים (דעה המובאת כבר בחז"ל). בנוסף יש כאן גם התייחסות לענייני לשון (הערה על 'והיה' לעומת 'והיתה'), שבכור שור אינו מרבה לעסוק בהם, אך גם אינו מתנזר מהם.

חלציני אל מכל צרה / והרס מבצר בצרה / ולישועתי עורה / והפר כעס ועברה / בסיימי חיי שרה

תולדות

אהבת רבקה ליעקב

כה, כז-כח:

כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.

כז יושב אוהלים ומקנה, לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה.

כח ורבקה אוהבת את יעקב, שהיה רועה צאן ועוסק בישובו של עולם, ודרך אשה לאהוב מי שמגדל טלאים וגדיים.

• פרשנות פשטנית (בעקבות רשב"ם) למונח 'יושב אוהלים', בניגוד לחז"ל ורש"י (שפירשו שאלו אוהלי בית המדרש), עם הסבר למושג לפי דרך הרועים. בנוסף פרשנות הנמקה פסיכולוגית לשאלה מדוע אהבה רבקה את יעקב (שהרי הטעם לכך, בניגוד לאהבת יצחק את עשיו, אינו כתוב) – מצד עיסוקו ביישובו של עולם (נימוק שכלי), וגם לפי 'דרך הנשים' (נימוק רגשי).

מכירת הבכורה של עשיו ליעקב

כה, כט-לד:

כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

והוא עיף – דרך הציידים להיות עייפים ורודפים אחר החיות, ופעמים טועים ביער שלשה וארבעה ימים, להם רעב וצמא, וכן היה לעשיו עד שהגיע לשערי מות, ולא היה יכול להשיג ידו אל תוך פיו, כמו שהוא אומר: הלעיטיני נא וגו', כלומר: שפוך לתוך פי ואני אוכל, שאיני יכול אפילו לתת לתוך פי, ולא ללכת אל בית אבי. אך מצא יעקב אחרי הצאן במרעה, רחוק מן העיר; אם היה האוכל מתמהמה לו היה מיד מת, ולכך אמר לו יעקב, אם אתה מת מיתת עצמך הרי כל אשר לאבי בידינו, וכל בני קטורה וישמעאל ולוט שמילט זקיני מן השבי ומן המות יהיו משועבדים לי. ואם אוכילך ותחיה, הריני מפסיד שרות גדול וממשלה גדולה, שאתה בכור ותקח הכל. אבל אם תמכור לי בכורתך, אז אוכילך ותחיה ולא תמות, ואני לא אפסיד במה שאוכילך. ואם אתה לא תחמול על עצמך בשביל שלא תרצה שלא תבוא לי הממשלה, גם אני לא אחמול על עצמך, כי כמו שאתה רוצה לעצמך אני אוהב לעצמי, ואיני אוהבך יותר ממני. ומחמת טענה אמר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי, כלומר, שתעמוד במכירתך לעולם כמו היום; וכן השבעה לי כיום, שתהא שלי לעולם, כמו שהיא שלי היום [הג"ה]. ויאכל וישת ותשב רוחו אליו ויבז הבכורה, כי כל ממון שבעולם אין אדם רשע חושב כלום, ובזוי בעיניו כנגד גופו. ועוד, שהיה בוטח באהבת יצחק שלא יפסיד בכך כלום, כמו שאפרש בעז"ה. ויש מפרשים (רשב"ם) כי בכסף קנה יעקב את הבכורה, וזה האוכל היה סעודת המכירה שקורין בבריי"א; והוא בדאות בעיני.

• פרשנות ריאליסטית עם הסתכלות ב'דרך הציידים', ותוך שימוש במידע שנאמר קודם על מקצועותיהם של יעקב ועשיו. כן יש כאן הגנה על האבות, בהסבר הגיוני למעשיו – ובכך גם פולמוס סמוי נגד הנצרות, שרבות השתמשה בפרשה זו כדי לתקוף את "עם ישראל הרמאי". עוד יש כאן תקיפה חריפה של פירוש רשב"ם, וכן גם כאן הגהה שלא ברורים גבולותיה וכותבה.

אלי אויבי ידחק וישחק / ועווני ימחה וימחק / וממני אל אל ירחק / בסיימי תולדות יצחק

ויצא

עבודת יעקב ברחל

יט, יח-כ:

יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

ויהיו בעיני כימים אחדים – שלא תתמה, למה אמר שבע שנים, היה לו לומר שנה או שנתיים, מגיד לך שכל כך היה אוהב את רחל, שעדיין נראה לו שהוא אונה את לבן, שנתן לו אשה יפה כזאת, בשביל עבודה מועטת.

• פירוש מקורי (ושוב פסיכולוגי) לבעיה ידועה – אם אהב יעקב את רחל, הרי שהזמן הרב עד לחתונה צריך להיראות ארוך מנשוא.

פעל ידי תרצה / ומכל צרה מלכי תפוצה / כל עמך מקצה / ואויבי כזבה זרם ואמור להם צא / בסיימי סדר ויצא

וישלח

פחדו של יעקב ממחנה עשיו

לב, ז-ח:

ז וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

ז וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – הולך כמו 'בא', כלומר: הנהו בא לקראתך – כמו 'מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו' (בראשית כד,סה), שהוא כמו 'בא' – ולא ידענו מה בדעתו, אם טוב אם רע, כי לא השיבנו כלום, אלא אמר: אני אלך אליו ואדבר עמו פה אל פה; וכיון שאדבר עמו, מה אומר לכם?

ח ויירא יעקב מאד וייצר לו – כי לא ידע מה לעשות; שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו, אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה, כמו שאומרים בני אדם: 'אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף'. ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש. ולפיכך היה מיצר, שלא היה יודע מה יעשה – או יברח, או יעמוד. ויחץ את העם אשר אתו – לקח בידו דברי הצלה, שלא ירגיש בהן שעשאן כנגדו, וחצה את העם לשתי משמרות.

• שוב פירוש ממיטב פירושיו הפסיכולוגיים של בכור שור, כולל הערה לשונית קצרה.

חפץ ה' בידי יצלח / ושלום יהיה לי ברית מלח / ויערב שיחי כטהור ממולח / וישיב עמו מחבור וחלח / ונצר נתעב ונאלח / מעל פניך מלכי שלח / וחייתו תעבור בשלח / וחץ כליותיו ימחץ ויפלח / בסיימי סדר וישלח

וישב

פתרון חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים על ידי יוסף

מ, ט-יט:

ט וַיְסַפֵּר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ--בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי. י וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. יא וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. יב וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים--שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. יג בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ.

...

טז וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל-יוֹסֵף, אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי. יז וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן, מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה--מַעֲשֵׂה אֹפֶה; וְהָעוֹף, אֹכֵל אֹתָם מִן-הַסַּל--מֵעַל רֹאשִׁי. יח וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַסַּלִּים--שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. יט בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְתָלָה אוֹתְךָ, עַל-עֵץ; וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ, מֵעָלֶיךָ.

...יב שלשת השריגים שלשת ימים הם – הבין יוסף כי לא [נראה] המראה על ידי שריגים אלא על דרך הזמן, שבזמורה אחת היה יכול כל זה לראות. ואין לומר שלשה שנים או שלשה חדשים, כי אין סברא שיאריך פרעה כל כך זמן הדין, ונזכר כי לסוף שלשה ימים היה יום הלידה, ויעשה יום משתה ויהיו שם שריו ועבדיו, ומסברא אז ידין אותם; לכך נתן זמן של שלשה ימים. כי חזיון ופתרון הוא כמו חידה, וצריך החוזה והפותר לתת לב לדבר שהוא ראוי להיות, כי יש לפרש בלב כך בכמה עניינין, כמו בכאן שהיה יכול לומר שלוש שנים או שלושה חדשים או שלושה שבועות. ויש לו לחשוב איזו סברא להיות יותר, ועל אותו יסמוך, כי כל גמרא בלא סברא אינו כלום.

...טז כי טוב פתר – ניכרים דברי אמת; וגם הפתרון דומה ונופל על סגנון החלום...

יט ישא פרעה את ראשך – זה הבין יוסף ממה שבסל העליון היו העופות אוכלין; ידע כי הראש עליון ילקה, שיסיר ראשו מעליו, ואכילת העוף אוכלין, ידע כי יתלה אותו ויאכלוהו עופות ולא חיות.

• פירוש רציונליסטי לפרשנות החלומות, תוך עמידה על דרך פתירתן והדגשה מפורשת שפתרון חלומות חייב להיעשות על ידי "סברא"; זאת בניגוד לתפיסה הרווחת יותר, המייחסת את פתרון החלומות ל"רוח הקודש" או ל"סייעתא דשמיא" בלבד.

שיחי כקרבן יחשב / וקולי אל הקשה / ואת שש מעלות עלה נחה והשב / קדוש תהילות יושב / ועמך לעירך השב / בסיימי סדר וישב

מקץ

התנכרותו של יוסף לאחיו

מב, ו-טז:

ו וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ--הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף--אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. יב וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יוֹסֵף: הוּא, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר--מְרַגְּלִים אַתֶּם. טו בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא--חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.

ז ויכירם – כי היה מצפה להם שמא יבואו מפני הרעב, כי דרכם של אבות לבא מצרים מפני הרעב, כמה שנאמר 'ויהי רעב בארץ מצרים וירד אברם מצרימה' (יב,י) וכן יצחק, עד שהקב"ה אמר לו 'אל תרד מצרימה' (כו,ב), והם אינם מצפים שיהיה מלך. ורבותינו פירשו שהיו בחתימת זקן בשעת מכירה ולא נשתנו לו, והוא לא היה בחתימת זקן, ועכשיו צמח זקנו ונשתנה להם. ויתנכר אליהם – חשב: אם אגלה להם עצמי מיד, מפני שהם בושים על שמכרו אחיהם וציערו אביהם, יאמרו לי: שתוק! אתה מושבע ועומד שלא תגלה אותנו, ואמר להם קשות, ומרגלים אתם, ודחקם עד שהביאו בנימין, ונתן הגביע באמתחתו, ואמר לעכבו לעבד. וכשראה אותם דחוקים, שהיו יראים לחטא [ל]אביהם, גילה עצמו, כי אז ידע שעל כרחם יגלו גם הם, שלא יעכב בנימין. וידבר אתם קשות – כשהיה אחד מהם שואל לו תבואה למכור, היה גוער בו ועונה אותו בקושי כאדם שאומר: אין לי פנאי, ולא אמכור לכם, כל היום אתם צועקים, אנשים קשים וצועקים אתם! וכשהיה גוער באחד מהם היו אחיו עונים בשבילו: למה לא תמכור לנו, ולמה תגער בנו יותר מכל הבאים? ואמר להם: למה אתם עונים בשבילו? והלא כשאני גוער באחד מן הקונים, אין העומדים עונין בשבילו, אלא הוא מדבר על ידי עצמו; וכל אחד מכם מבקש עשר משואות למכור, כמדומה אני שכולכם בקשר אחד. ולמה נקשרתם יחד? ודאי מרגלים אתם, ולחפור את הארץ באתם.

יא כולנו בני איש אחד – כלומר, אין זה קשר, אלא כולנו אחים, ולכך אנו מדברים זה בשביל אחיו.

יב-יג ויאמר אליהם לא – כלומר, אין נראה דבריכם אמת, שתהיו כולכם עשרה בני איש אחד, אלא קשר הוא, ולראות ערות הארץ באתם. ואמרו לו, אתה תוהא על עשרה, ואנן שנים עשר, הקטן את אבינו... והאחד איננו, כי נגנב מאתנו, ולא ידענו היכן הוא.

יד-טז הוא אשר דברתי אליכם – כלומר, מתוך דבריכם אתם נתפשים; שאם לא מרגלים אתם, למה לא הבאתם את הקטן, כי בן שלשים הוא ויכול לבוא עמכם, אם לא באתם כי אם לשבר בר. אבל בשביל שבאתם לרגל לא הבאתם אותו, כי עדיין אינו בעל תחבולות כל כך. ועוד שאתם אומרים שנגנב לכם אחד, אין זה כי אם עלילה, שאתם רוצים לתור את הארץ ותאמרו אחינו אנו מבקשים; כי הם אמרו לו כל העניין. ואף על פי שהוא היה יודע הכל, שאל להם הכל, כמו שאמרו 'שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו' וגו' (מג,ז), ואמר להם: לדבריכם אינו קטן כל כך, אלא כל מה שאתם אומרים דברי בדאות הוא, כי אין לכם אח, ואף אתם אינכם אחים, אלא בקשר אחד באתם לרגל את הארץ. אלא בזאת תבחנו – אם תביאו אותו אח שאתם אומרים, אז אדע שכמו שאמרתם על זאת, כמו כן אמת אמרתם על הכל. ונראה ששאל להם עיניינו ותארו של בנימין, שלא יהיו סבורים: לא יכירנו, ויביאו לפניו אדם אחר. ואם לא, שלא תביאו אותו, ודאי מרגלים אתם, וכל דבריכם בדאות, ובקשר באתם.

• פירוש מקורי למהלך הדו-שיח הראשוני בין יוסף לאחים, שרבים ממרכיביו אין צריכותם מובנת. ושוב פירוש זה (הנשען גם על פירושו במכירת יוסף שהם השביעו אותו שלא יגלה את דבר המכירה) נוצר תוך כניסה וחוויה אישית של הדברים, ותוך סיפור הדברים ברצף עלילתי.

אויבי שקץ תשקץ / בשמתא ליהוי ראשם האליה והעוקץ / ולישועתי הער והקץ / בסיימי סדר ויהי מקץ

ויגש

מניין בני יעקב היורדים מצרימה

מו, טו:

טו אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת, דִּינָה בִתּוֹ: כָּל-נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.

כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – אף על פי שלא היה שם, רק בת אחת, קורא בנותיו, כמו 'ובני פלוא אליאב' (במדבר כו,ח), 'ובני דן חושים' (פסוק כג).

• פירוש על דרך הלשון, תוך שימת לב לעובדה שנאמר 'בנותיו' על אף שהייתה רק בת אחת.

לתורה ולתעודה / למקדשי אל וסדר עבודה / ולקטורת קנה וקדה / יזכיני לארץ חמדה / ואויבתי תהי אבודה ושדודה / ועל מחמדיה תהא ידה הדה / בסיימי ויגש אליו יהודא

ויחי

חשש האחים מפני יוסף לאחר פטירת יעקב

נ, טו:

טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

לו ישטמנו יוסף – ולואי שישטמנו יוסף ולא יגלה שנאתו – כי כל שנאה שאין אדם מגלה אותה קרויה 'שטימה', כמו 'וישטום עשו' (כז,מא) – אבל יריאים אנו פן ישנא אותנו בגלוי מעתה והשב ישיב לנו את כל הרעה, ומקרא קצר הוא. ויש מפרשים כמו 'אם', זו לבד יעשה יוסף: ישטמנו – השב ישיב וגו'. וכן מפרשים כל 'לו' שבמקרא, כמו 'לוא הקשבת למצותי' (ישעיהו מח,יח ורש"י שם), ואם זאת לבד עשית, שהקשבת; ואינו כלום בעיני. ורש"י פרש [לו] זה לשון שמא, ויושב יפה; אלא שלא מצינו 'לו' שהוא לשון שמא.

• פירוש מפתיע על דרך הלשון, לבעיה שעולה מפשט הכתובים (שהרי 'לו' הוא לשון משאלה, ומדוע שירצו שישטמם יוסף?), תוך תקיפת פירוש אחד בלשון חריפה ('ואינו כלום בעיני'), ותוך הזכרת פירוש רש"י והקושי שבו בצורה מעודנת.

את אויבי צור יקוב / ועצמותיהם ירקבו רקוב / ומישור יהיה לפני עקוב / בסיימי ויחי יעקב / ואשמתי תפר / בסיימי הספר / היושב בדד מרוממות / יצליחני בהתחלת ואלה שמות

ספר שמות

כי תשא

לב, א-ח:

א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

ז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֹא יָדַעְנוּ, מֶה-הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם...

א כי בשש משה – מאחר לבא, כמו 'מדוע בשש רכבו לבא (שופטים ה,כח). אמרו: לא יבא עוד. עשה לנו אלהים – שופט ודיין, מנהיג ודַבָּר, כמו 'נתתיך אלהים לפרעה' (שמות ז,א), וכמו 'עד האלהים יבא דבר שניהם' (שם כב,ח). וחס ושלום לא נתכוונו לעבודה זרה, ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי 'כי זה משה האיש', אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד 'וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב' (תהילים קו,כ), הכי קאמר: שהמירו כבודם, משה שעשה לו הקב"ה ניסים ונפלאות על ידו, בתבנית שור, וישתחו למסכה לכבדה, ולא לשם עבודה זרה.

ב פרקו נזמי הזהב – אהרון לשם שמים נתכוון. חשב: אם אומר להם, כלב בן יפונה או נחשון בן עמינדב או אחד מן הגדולים יהיה לראש וימליכו אותו עליהם, כשיבא משה לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה ותגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת. ואם אומר אני אהיה לכם ראש, יקשה בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יתבטל מאליו. וכן עשה, וכן אמר להם התפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, איני חפץ באחר; נתכוון שמא יעכבו הנשים על ידם, ובתוך כך יבא משה.

ד ויצר אותו בחרט – יש מפרשים (רש"י) חרט 'גרייפ"א', כמו 'בחרט אנוש' (ישעיהו ח,א), שצר בו צורות וצעצועים כדי לאחר, אולי יבא משה. ויש לפרש שקשר אותו בבגד עד שיביעו הכל (רש"י), כמו 'ויצר [ככרים כסף] בשני חריטים' (מל"ב ה,כג) דגחזי. אלה אלהיך ישראל – דרך לדבר אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו 'כי אלהים קדושים הוא' (יהושע כד,יט); אי נמי שתפו אהרון עמו, ובכך טעו שהיו סבורים שיוכל להנהיגם, לפי שידעו [ש]אהרון מלומד בנסים, וסברו שיעשה לו [נס] שידבר ויסבור אותם.

ה וירא אהרן שטעו, אמר: מתיירא אני שמא ישימו לב לאמר 'מה יושיענו זה' וישימו להם ראש, לפיכך בנה מזבח להטעותם, עד שיבא משה. חג לה' מחר – כלומר, למחר נעמידנו על הממלכה ונעשה חג לשמים על שנתן לנו מנהיג; ואיחרם עד למחרת.

ו ויעלו עולות לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה לו המלוכה, 'ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול (שמ"א יא,טו). וכן בכאן לא נתכוונו אלא לשמים, והשתחוו לו לכבוד ולא לאלוהות.

ז-ח כי שיחת עמך – כלומר, עמך הם בעל כרחם, אשר הוצאת מארץ מצרים, ואותך נתתי להם מנהיג ודַבָּר, והם סרו מהר – עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה (שבת פח,ב; גיטין לו,ב). עדיין לא עברו ארבעים יום שהזהרתי בהם, והם עשו מנהיג במקומך, וגם עברו על אשר אמרתי להם 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' (שמות כ,ד), אפילו לשמים, כמו שפי' ב'וישמע יתרו', 'לא תשתחוה להם ולא תעבדם' (שם,ה), והם השתחוו ועבדו. ואף על פי שלא כוונו לעבודה זרה, עברו על מצותי ומרדו בך.

...

כ וישק את בני ישראל – לפי הפשט שלא נתכוין משה להשקותם, אלא לפזרו ולאבדו, אלא משנתנו במים על כרחך שותין אותו, שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים, ומתוך כך על כרחם נראין כשותין אותו. לכך הוא אומר וישק את בני ישראל. אבל רבותינו אמרו שנתכוין לבודקן כסוטות. לתשובת המינין, שמלעיגין על אותה שתייה, אמר להן בכאן רמז, אלהים שאוכלים ושותים אותו אין בו ממש, והם אוכלים בשר תרפותם והם שותים דמו בכל שנה.

כב כי ברע הוא – ואם לא עשיתי להם זאת.

כד העגל הזה – שנגמר לפעולה, כמו 'ויצא לצורף כלי' (משלי כה,ד).

כה פרוע הוא – כמו 'ופרע את ראש האשה' (במדבר ה,יח), שנתגלה שטותם וקלונם, שהיו סבורים העולם שהם עם חכם, ועתה נתגלה שהם שוטים, שהיו סבורים שעגל זהב ינהיגם. לשמצה בקמיהם – שאומות העולם מלעיגים עלינו לאמר: הלא אתם עשיתם את העגל! ואני ראיתי משל על זה, שאומות שעושות בכל מקום פסילים וצלמים מלעיגים עלינו. והוא משל לאדם אחד שהיתה לו יפת תואר מאוד, והיו לו שפחות, והיו אומרות השפחות, 'אדוננו יגרש את אדונתינו ויקח אותנו לנשים'. אמרו להם, למה? – 'כי אתמול כשבא אדוננו מן השוק ראה מעט ליכלוך על ידה מפחם, אחר שנגעה בו, ונמאסה בעיניו ויגרשנה'. אמרו להם, שוטות! מה אתם אומרות? אשתו שהיא יפת תואר יניח מפני רושם שהיה על ידה מן הפחם, ואתכם יקח, שאתם מלוכלכות בטי ובפחמים מן הקדירות ומן היורות שאתם רוחצות, עד שאין נראה לכם לא חוטם ולא פה? כך האומות מלעיגות עלינו על עגל אחד שעשו אבותינו, והם עושים בכל יום תילים צלמים עד אין קץ.

• כאן אנו רואים גם פרשנות המגינה על האבות (עד כדי הידחקות בפשט – אך תוך היסמכות על הוכחות מן המקראות עצמם), הנכללת במטרה הכללית – פולמוס נגד הנוצרים, שציערו את ישראל בכך. ובסוף הפירוש נאמר בפירוש עניין הפולמוס הנוצרי, כאשר במקום אחד יש מתקפה נגדית, ברמז נגד הנוצרים מאותה פרשה, ובמקום אחד טענה כללית שאין לאומות להלעיג על דבר שהן עצמן לוקות בו הרבה יותר (בחינת 'טול קורה מבין עיניך'). בנוסף, יש כאן פרשנות פסיכולוגית, העומדת על הלכי רוחו של אהרן וההנמקות למעשיו.

מלכי אל רם ונישא / אשר הודו שמים כסה / חמול על עמך וחוסה / פשעיהם סלח ושא / ומחול חטא הנעשה / ואויביי תן למשיסה / בסיימי כי תשא

ויקהל

לה, ג:

לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם – ולכן הזהיר על הבערה בהדיא יותר משאר מלאכות, לפי שאינה נראית מלאכה כל כך. שמא יאמרו, לא נעשה מלאכה בשבת, אבל נזמין הכל ונבעין בפחמין בחנות הצורפין לעשות בזהב ובכסף ובנחושת מיד כשיצא שבת, לכך נאמר לא תבערו אש שאפילו להזמין בשבת אסור. ורבותינו נחלקו, איכא למאן דאמר ללאו יצאת, ואיכא למאן דאמר לחלק יצאת (שבת ע,א; סנהדרין לה,ב).

• בפירוש זה מובא טעם מקורי על דרך הפשט לסיבה שהודגשה דווקא הבערת אש, ולצדו בקצרה מחלוקת חז"ל במדרש ההלכה. זאת, כהרגלו של בכור שור, שלא ראה ברבדים הללו סתירה.

אודך אל עלי יהל / בנה משכן והאהל / למקדשך אותי נהל / ערלת לב היה מוהל / ואור פני מלכי ינהל / וצל לעשקי לא יהי נהל / אך יבוש ויבהל / בסיימי סדר ויקהל

פקודי

מ,לד-לה:

לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.

וכבוד ה' מלא את המשכן, כמו 'והמשכן מלא כבוד ה' ', וכן פסוקים הרבה שהתיבות מהופכות, כמו 'כי על כן באו בצל קורתי' (בראשית יט,ח) כמו על כן כי באו, וכן הרבה. ולכבוד שמים נהפכו, שאם אמר 'והמשכן מלא כבוד', משמע שהכבוד כנוס בתוך המשכן, והמשכן מחזיקו. השתא דכתיב וכבוד השם מלא את המשכן משמע שהכבוד גדול והמשכן כנוס בתוכו, ולכך הוא אומר 'ויקרא אל משה... מאהל מועד' (ויקרא א,א), שכל מקום שהענן שם, אינו יכול ליכנס בלא קריאה, כי אז נתן לו רשות ליכנס. וכן הוא אומר במתן תורה 'והר סיני עשן כולו' (שמות יט,יח), וכתיב בתריה 'ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה' (שם,כ). ורבותינו פירשו כי לכל דיבור ודיבור קדם שם קריאה. כי כן דרך ארץ, שיקרא אדם אותו שהוא רוצה לדבר עמו, כדי שידע שאליו הוא מדבר.

• גם פירוש פשטי ענייני, הכולל עמידה על 'דרך הלשון' והרחקה מסוימת מהגשמה, וגם עמידה על הקשר לפרשה הבאה (בחומש הבא!), כולל השוואה למקום אחר, ולבסוף פירוש חז"ל, והסברו על פי 'דרך ארץ', כדרכו הריאליסטית של בכור שור.

מבטחי על שדי / אמי לך אודה / ומצר בי רודה / ואותי מלכי פודה / ובנה שער הנודי / יגלה לי סודי / תורתך ואמץ ידי / עבדך והמם שודדי / עמך בקול ולפידי / אש בדיו בסיימי אלה פקודי / ונפשי לך תכל / בסיימי ותכל / ולך אתן רוממות / בסיימי ספר ואלה שמות