ערוך השולחן אורח חיים תקפח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקפח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

זמן תקיעת שופר
ובו עשרה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י

סימן תקפח סעיף א[עריכה]

זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה, שנאמר: "יום תרועה יהיה לכם" (מגילה כ ב). ואף על גב דכל "יום" שבתורה הכוונה על כל המעת לעת, אך הך יום מיותר הוא, דכיון דכתיב (במדבר כט א): "ובחדש השביעי באחד לחדש" וגו' – הוה ליה לסיים "תרועה יהיה לכם" כמו באֶמור, דכתיב: (ויקרא כג כד): "בחדש השביעי באחד לחדש" וגו', "זכרון תרועה" וגו', ולא כתיב "יום זכרון תרועה". אלא שמע מינה דלדרשא אתי "ביום ולא בלילה".

סימן תקפח סעיף ב[עריכה]

ומדין תורה כשר מעמוד השחר כשעלה, דמאז נחשב יום. אלא דלכתחלה אמרו חכמים (שם) שיתקע מהנץ, דאז עיקר יממא הוא. וכן הוא בכל הדברים שמצותן ביום, שנינו שם דלכתחלה הוא מהנץ החמה, ובדיעבד כשר משעלה עמוד השחר. וסוף זמנו הוא עד השקיעה, דאחר כך מתחיל בין השמשות, ותוקע בלא ברכה. ועיין מה שכתבתי בסימן רס"א.

ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר, ומקצת אחר כך – לא יצא, אפילו יש במה שאחר כך שיעור תקיעה. ויש חולקין בזה, וכמו שכתבתי (בסימן הקודם סעיף ה) [כנראה צ"ל סעיף ח או ט, עיין בשניהם], עיין שם.

סימן תקפח סעיף ג[עריכה]

שיעור התקיעות יתבאר בסימן תק"צ, ושם יתבאר שמחוייב לשמוע בראש השנה תשע תקיעות, והיינו: שלש תרועות וששה פשוטות. לכל תרועה פשוטה מלפניה, ופשוטה מלאחריה.

וקיימא לן דאפילו שמע התשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא (לד ב), כלומר: שתקע הפשוטה שלפניה בשעה ראשונה, והתרועה בשעה שנייה, והפשוטה שלאחריה בשעה שלישית, וכן כולם – יצא, דלא בעינן רצופין, ואפילו בהפסק גדול כזה מקרי "לפניה ולאחריה".

ואפילו הם מתשעה בני אדם, אלא שתקעו על הסדר: מתחילה תקיעה ואחר כך תרועה ואחר כך תקיעה, וכן כולם. אבל שלא על הסדר – לא יצא.

סימן תקפח סעיף ד[עריכה]

ויש אומרים דדווקא כשלא היה הפסק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא, כלומר: אם שמע תרועה ואחריה שני תקיעות – לא יצא. אבל אם שמע תקיעה ותרועה, ותרועה ותקיעה – לא הוי התרועה השנייה הפסק, דלא גריעא משהייה. דאף על גב דבהתוקע בעצמו קיימא לן לקמן סימן תק"צ דלא יצא, בכי האי גוונא היינו משום שעושה מעשה שלא כהלכתו. ולא בשומע, דבהשומע הוה כמאן דליתא בזה הקול עצמו (לבוש ומגן אברהם סעיף קטן ג).

ויש חולקין בזה, דשומע דמי לתוקע, דעיקר מצוה היא השמיעה (ט"ז סעיף קטן ב), וכן משמע בהר"ן (מגן אברהם שם).

סימן תקפח סעיף ה[עריכה]

ודווקא כשהתשע בני אדם תקעו זה אחר זה על הסדר. אבל אם תקעו כולם כאחד – לא יצא, דבעינן שהתקיעה תקדים להתרועה, והתרועה להתקיעה שלאחריה, וסדר האחד להשני והשני להשלישי, ובכאן באו כולם כאחד ואינו מועיל.

ואף על גב דרש"י שם חולק בזה, מכל מקום הכריעו הפוסקים לפסול בכי האי גוונא. אמנם אם שני בני אדם או יותר תקעו כאחד התקיעה, ואחר כך תקעו שנים התרועה, וכן להלן – יצא. דאף על גב דתרי קלי לא משתמע, שאני שופר דחביבא, ונותנין דעתן לשמוע קול השופר.

סימן תקפח סעיף ו[עריכה]

אם ראובן היה צריך לפשוטה שלפניה, ושמעון לפשוטה שלאחריה, ושמעו תקיעה אחת – יצאו, ולזה עולה ללפניה ולזה לאחריה. ותקיעה אחת מוציאה את שניהם, כיון דהכל תקיעה הוא.

ואפילו אם התוקע בעצמו היה צריך לפשוטה שלפניה, וכיון לזה, מכל מקום השומע שהיה צריך לשלאחריה יצא. וכן מסדר לסדר, כיון שאין הפרש בעצם התקיעה – לא חיישינן לכוונת התוקע, ובלבד שיתכוין להוציאו. דאם לא נתכוין להוציאו – לאו כלום הוא.

סימן תקפח סעיף ז[עריכה]

ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בשופר. וזה לשון הרמב"ם בפרק שני דין ו:

אף על גב שהתקיעה הוא משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה.

עד כאן לשונו. ואף על גב דגם שבות אין תקיעה דוחה, כמו שכתבתי בסוף סימן תקפו, ואיך כתב שדוחה שבות? זהו שבות דאקראי, כגון להביאו מחוץ לתחום, ולעלות באילן. אבל בעצם התקיעה שהוא שבות, בעל כרחך ידחה גם בשבת, שהרי שבות זה יש גם ביום טוב. ואם תאמר שגם ביום טוב לא ידחה שבות זה, אם כן בטלת מצוה תקיעות לגמרי, וזה אי אפשר. אבל שבות דהוצאה אינו כיום טוב, לפיכך גזרו בו בשבת מחשש זה (לחם משנה ומגן אברהם וט"ז).

סימן תקפח סעיף ח[עריכה]

ולכן אסור לטלטל השופר בשבת, דהוא מוקצה; אם לא לצורך גופו ומקומו, כשהוא ראוי לאיזה תשמיש היתר, כמו לגמע בו מים לתנוק. דבלאו הכי גם לצורך גופו ומקומו אסור, כמו שכתבתי בסימן שח.

וביום טוב, אף על פי דפשיטא שמותר לטלטלו, שהרי צריך לתקוע בו, מכל מקום יש בו בפרט אחד חומר יותר משבת, והיינו: שאסור להשתמש בו לצורך תשמיש חול, כמו לגמוע בו מים, שהרי הוקצה למצותו (מגן אברהם סעיף קטן ה). מה שאין כן בשבת, שכיון שאין תוקעין בו – לא הוקצה למצותו כלל.

ויראה לי דגם ביום טוב אם יש לו שני שופרות, והכין אחד לתקוע בו, ואת השני לא רצה לתקוע בו – אינו מוקצה למצותו.

סימן תקפח סעיף ט[עריכה]

ואף על פי שזה שאין תוקעין בשבת הוא מדרבנן משום גזירה כמו שכתבתי, מכל מקום גם התורה רמזה לזה, שבפרשת פינחס (במדבר כט א) כתיב "יום תרועה יהיה לכם", ובפרשת אֶמור (ויקרא כג כד) כתיב "זכרון תרועה", וזהו כשחל בשבת, דאינו אלא זכרון תרועה ולא יום תרועה (גמרא ריש פרק רביעי כט ב).

ועוד יש לזה רמז יותר עמוק, דהנה פרשה ד"שור או כשב" באֶמור נאמרה בשנה השנית ליציאת מצרים, לענין שופר, דנאמרה פרשה זו אחר מתן תורה. ופסח שיצאו ישראל ממצרים חל ביום חמישי, כדאיתא בשבת (פז ב). וממילא שאחר כך בשנה השנית חל ראש השנה להיות בשבת, דשלישי של פסח הוא ראש השנה, כידוע. ולכן אמרה התורה "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש", כלומר: דזה הראש השנה יבא לכם בשבת, ולכן רק "זכרון תרועה" ולא "יום תרועה". וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, דכל דברי חכמים נתונים נתונים המה מפי הקדוש ברוך הוא למשה בסיני, וגילה לו מה שיחדשו החכמים.

סימן תקפח סעיף י[עריכה]

שנו חכמים במשנה (ריש פרק רביעי):

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש – היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.

והטעם מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו לחלל שבת, וכל שכן במקדש שהיו זריזין, ואין בהם חשש שמא יעבירנו וכו'.

וזהו הכל בזמן שהיו בית דין סמוכים. אבל עכשיו בעונותינו שאין לנו בית דין סמוכים – אין תוקעין בשום מקום בעולם, אפילו בארץ ישראל. ולכשיבא גואל צדק – אז נתקע בירושלים, אם ירצה השם.

ואחד מגדולי רבותינו היה רוצה לומר דגם עכשיו, כשיש בית דין הגדול שבכל העולם – תוקעין שם. ולא נתקבלו דבריו.

(עיין במאור, ומלחמות, ובמגיד משנה שהרי"ף סובר כן, ולא נהגו גם תלמידיו כן; עיין שם.)