ערוך השולחן אורח חיים שלו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אבות מלאכות של הזורע, והחורש, והקוצר; ואם מותר לילך על עשבים בשבת; ובאיסור תשמישי אילן
ובו שלושים ושמונה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | ט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח

סימן שלו סעיף א[עריכה]

זורע הוי אב מלאכה, והיתה במשכן שזרעו הסממנים שהיו צריכים לשמן המשחה ולצבוע התכלת.

ואחד הזורע זרעים ותבואה וירקות, ואחד הנוטע אילנות או מבריך או מרכיב או זומר, והיינו שמחתך מקצת ענפים שיגדלו - כל אלו המה אבות ואב אחד הוא, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וענין אחד הוא מפני שכל אחד מאלו לצמוח דבר הוא מתכוין, וזהו ענין הזריעה.

ובירושלמי דכלל גדול אומר: כל דבר שהוא מבחיל (מגדלו) את הפירות - חייב משום זורע, הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק המאבק המעשן המתליע הקוטע הסך והמשקה והמנקב והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפירא - חייב משום זורע עכ"ל, וכל אלו הדברים הם באילנות כמבואר במסכת שביעית.

סימן שלו סעיף ב[עריכה]

תולדות של זורע: המשקה צמחים ואילנות בשבת - הוי תולדת זורע או נוטע, וכן השורה חטין ושעורין וכיוצא בהן במים - הרי זה תולדת זורע וחייב (רמב"ם פרק ח').

וכמה שיעורו: הזורע כל שהוא – חייב, וכן בנוטע ובכולן, וכן בשורה חטין ושעורין בכל שהוא - חייב (שם), דאפילו לענין הוצאה תנן בריש פרק המצניע: "לזרע... והוציאו - חייב בכל שהוא", וכל שכן בזריעה עצמה. ואף על גב דגבי חרישה שואל הש"ס (ק"ג.) על הא דתנן: החורש כל שהוא – חייב, למאי חזי, וכמו שיתבאר, אבל בזריעה לא שייך שאלה זו, דגרעין אחד חזי לזריעה, וכן בנטיעות ובכל הדברים.

סימן שלו סעיף ג[עריכה]

חרישה הוי אב מלאכה, ואין חילוק בין חרישה שקודם הזריעה לחרישה שאחר הזריעה, כגון בארץ ישראל שהקרקע קשה ואחר הזריעה צריכין עוד פעם לחרוש, וזהו נמי חרישה (גמרא ע"ג:).

ואומר בירושלמי דכלל גדול: מה חרישה היתה במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנים. ואחד החורש ואחד החופר ואחד העושה חריץ - כולן מלאכה אחת הן (גמרא שם). וכל אחת מהן הוי אב מלאכה, שכולן ענין אחד הם לרפויי ארעא (רש"י), וכל אחת מהן היא חפירה בקרקע (רמב"ם שם).

סימן שלו סעיף ד[עריכה]

תולדות החרישה: כתב הרמב"ם ריש פרק ח': "המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי לייפות את הקרקע - הרי זה תולדת חורש. וכן המשוה פני השדה, כגון שהשפיל התל ורדדו או מילא הגיא - חייב משום חורש, וכן המשוה גומות”.

ובירושלמי שם: תני רבי חייא: חפר חרץ נעץ - תולדות להחרישה, ובגמרא משמע שזהו אב כמ"ש. עוד אומר בירושלמי: כל דבר שהוא להניית קרקע - חייב משום חורש: החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחורשים, חותך ביערים אילנות קטנים כדי שיתעבו ויגדילו, המצית את האור בחישת קנים לבערן שלא יעכבו המחרישה, וכן באגם תמרים שמבער התמרים הרעים מן האגם שלא יעכבו מלחרוש, אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה, כלומר ומתקן הצדדים, המסקל אבנים הבונה מדריגות בהקרקע עצמה הממלא את הנקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להניית קרקע - חייב משום חורש עכ"ל.

סימן שלו סעיף ה[עריכה]

שיעור חרישה תנן (ק"ג.): "החורש - כל שהוא", ואומר בגמרא: "למאי חזי - לביזרא דקרא", לזרוע בתוכו נימא של דלעת (רש"י), דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סממנין ע"ש.

ובירושלמי שם אומר: "כמה יחרוש ויהא חייב: רבי מתניה אמר כדי ליטע כרישה, רבי אחא אמר כדי ליטע זכרותה של חטה" ע"ש, וזהו גם כן כל שהוא, ופירושו שמפרש למאי חזי כבש"ס דילן. וזכרותה של חטה הוא ראש החטה שאין בה הסדק, וכרישה הוא גם כן גרעין קטן.

וכן בכל התולדות שלה הוי גם כן כל שהוא, כמו ששנינו במשנה שם: "המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא – חייב, המלקט עצים המלקט עשבים: אם לתקן - כל שהוא", וכן כתב הרמב"ם שם במשוה פני השדה ובממלא גיא ובמשוה גומות, דשיעורן כל שהוא ע"ש.

סימן שלו סעיף ו[עריכה]

קצירה אב מלאכה היא, והיתה במשכן שהיו קוצרין הסממנים. והקוצר תבואה או קטניות או הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים - כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחד מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוין, וכל העוקר דבר מגידולו - חייב משום קוצר.

ותולדת קוצר הוא תלישה בידים, דקצירה הוא במגל או בסכין, וכשתולש בידיו או בשאר דבר - הוה תולדה דקוצר וחייב.

סימן שלו סעיף ז[עריכה]

וכתב הרמב"ם שם: "לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גבי החבית - התולש מהן חייב, שזהו מקום גידולן. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן - הרי הוא כארץ, והתולש - חייב" עכ"ל, דזהו השיעור להכשר זרעים כמבואר סוף פרק המצניע ע"ש.

ודע שיש להסתפק אם יש נפקא מינה בין עציץ של עץ לשל חרס, דבמנחות (פ"ד:) לענין ביכורים יש חילוק ביניהם, דלרש"י של חרס אין צריך נקיבה, ולר"ת של עץ לא בעי נקיבה, והוה אינו נקוב כנקוב ע"ש.

ואילן שנטעו בכלי, לענין ערלה - תמיד הוי אינו נקוב כנקוב, משום דאילן מחלחל כדאיתא בירושלמי פרק קמא דערלה, וכמ"ש הרמב"ם בפרק י' ממעשר שני ע"ש, ואם [כן] גם לענין שבת התולש משם חייב. ובפרק ב' דעוקצים תנן: "קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ – טהורה", כלומר דאפילו העציץ אינו נקוב, מכל מקום מה שיצא חוץ לעציץ לאויר הארץ - חשיב כמחובר ע"ש, ואיך הדין לענין שבת כשתלש משם, אם חייב אם לאו וצ"ע.

מיהו למעשה אין נפקא מינה, דגם מעציץ שאינו נקוב אסור לתלוש בשבת, דהכי תנן (צ"ה.) "התולש מעציץ נקוב – חייב, ושאינו נקוב – פטור", וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, וכן פסקו הטור והש"ע (עיין ב"י ומל"מ פרק ב' דבכורים, ולא העירו איך הוא לענין שבת).

סימן שלו סעיף ח[עריכה]

שיעור קצירה הוא כגרוגרות, כפי שיעורי אוכלים לענין הוצאה כמ"ש בסימן ש"א. ואיתא בגמרא (ע"ג:): דזומר ענפי הגפן כדי שיצמיחו יותר וצריך גם להעצים - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. אבל אם אין צריך להעצים - אינו חייב אלא משום נוטע. ואפילו לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן אפילו אין צריך לעצים יתחייב משום קוצר, אמנם כשאין צריך לעצים לא מקרי קצירה כלל (תוספות שם).

וראיה לזה מדברי הרמב"ם שם, שכתב דין זה דזומר וצריך לעצים חייב שתים ע"ש, ואיהו פסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכן יראה לי להיפך: כשצריך לעצים ואין כונתו לשיגדל הגפן יותר - חייב שתים, ולא מיבעיא לרבי יהודה, אלא אפילו לרבי שמעון, דהא הוה פסיק רישא וניחא ליה.

סימן שלו סעיף ט[עריכה]

עוד אמרו שם: האי מאן דקטל אספסתא, שקוצר שחת וחוזר וצומח - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. ומאן דקניב סילקא, והוא מין ירק - חייב שתים, משום קוצר ומשום זורע, ובכאן לא אמרו שצריך להשחת ולהסילקא, וכן כתב הרמב"ם שם: "כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסילקא, הקוצרו בשגגה - חייב שתי חטאות וכו'” עכ"ל.

ונראה אפילו אין צריך עתה להשחת או להסילקא, מכל מקום כיון שעשה דרך קצירתן - חייב אפילו לרבי שמעון, מטעם שנתבאר. ולא דמי לעצים, דכשזומר ואין צריך לעצים אין בזה ענין קצירה כלל, מה שאין כן בזרעים וירקות. והטעם, דסתם עצים להסקה הוא מעצים שאין עושין פירות כידוע, ולכן כשקוצר מעץ עושה פרי, צריך לכוין לשם עצים. אבל תבואה וירקות, הא דרכן בקצירה וגם משביחין גידולן, ולכן בכל ענין חייב.

סימן שלו סעיף י[עריכה]

כתב הרמב"ם שם: גבשושית של עפר שעלו בה עשבים, הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות - חייב משום תולש. היתה על גבי יתידות והניחה על הארץ - חייב משום זורע. תא(י)נים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת – חייב, אף על פי שהן כעקורים לענין טומאה" עכ"ל. ולרש"י ותוספות סוף פרק המוציא יין, בהך גבשושית אינו אלא איסור דרבנן ע"ש (עיין מ"מ וכ"מ ולח"מ).

עוד כתב: "התולש עולשין המזרד זרדין, אם לאכילה - שיעורו כגרוגרות, ואם לבהמה - שיעורו כמלא פי גדי, ואם להסקה - שיעורו כדי לבשל ביצה" עכ"ל. דעולשין הוא מין ירק וזרדין הן מין קנים, דבעודם רכים הם למאכל אדם, נתקשו מעט עומדים לבהמה, יבשו עומדים להסקה (רש"י ק"ג.).

סימן שלו סעיף יא[עריכה]

איתא בירושלמי שם: "ההן דגזז ספוג גומי קרולין - חייב משום קוצר ומשום נוטע". והן מיני אילנות, ולא פירש כשצריך לעצים דוקא. ולפי זה חולק על הש"ס שלנו, ואין הלכה כן, או אפשר דזהו מיני אילנות העומדים להסקה, והוי כמו תבואה שבארנו שחייב בכל ענין. ולאו דוקא להסקה, דהוא הדין אם דרך גזיזתם לענין אחר, גם כן כן כמובן.

עוד אומר שם: "ההן דגזז כוסבר כרתי כרפס... - חייב משום קוצר ומשום זורע”, והן מיני ירקות, ופשוט הוא דזה דומה לאספסתא.

עוד אומר שם: "הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ נקובה - חייב משום קוצר ומשום זורע”, משום דהתחתונה נסתמת ופוסקת מגידולה, והעליונה צומחת מן הארץ, ומזה קצת ראיה לשיטת הרמב"ם בסעיף הקודם.

והקוצר קורת שקמה - חייב משום קוצר ומשום זורע, דהיא עומדת לבנין והוה כאספסתא. והמוחקה - חייב משום מכה בפטיש, כלומר שממחקה ומחליקה שתהא ראויה לבנין, וזהו גמר מלאכתה.

סימן שלו סעיף יב[עריכה]

עוד אומר שם: "ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו - חייב משום קוצר" ע"ש. ודבר חדש הוא, וגם הרמב"ם לא הזכיר זה, ואם כן בכל צידה של דגים חייב שתים.

והמפרשים פירשו שהיא כבר נצודה מערב שבת והיתה בכלי מים, ואינו חייב משום צידה אלא משום עוקר דבר מגידולו. וגם זה אינו מובן, דהוה ליה להתחייב משום נטילת נשמה, וכמ"ש באמת בסימן שט"ז ע"ש. ומצאתי באמת בחידושי הרשב"א פרק שמנה שרצים דזה הירושלמי אינו כשיטת הש"ס שלנו ע"ש.

ובגמרא (ק"ז:): "הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב משום עוקר דבר מגידולו", ולכאורה הוא מטעם קוצר. אבל הרמב"ם בריש פרק י"א חשיב לה בהדי חיובי דנטילת נשמה ע"ש, וכן כתב הרשב"א שם בשם הרמב"ן ז"ל, ושגם כונת הגמרא כן הוא, כלומר דמפרידו מחיותיה וחייב משום נטילת נשמה ע"ש.

סימן שלו סעיף יג[עריכה]

גזרו חכמים שלא לעלות באילן בשבת ויום טוב ושלא לעשות בו שום תשמיש כשהוא מחובר לקרקע, בין שהאילן לח ובין שהוא יבש. ואין ניתלים בו, גזירה שמא יעלה ויתלוש. ואף על גב דבעירובין (ק':) מבואר דביבש ליכא איסור תלישה מדאורייתא, ואפילו הפירות שבה כשהיא יבישה פירש רש"י שם שאין בהם איסור תלישה מדאורייתא.

וזה שכתב הרמב"ם שהבאנו בסעיף י': דאילן שייבשו פירותיו, התולש מהן בשבת – חייב, וכן מפורש בגמרא חולין (קכ"ז:), זהו כשהפירות נתייבשו ולא האילן, וכיון דהאילן יונקת מן הקרקע - חייב בתלישת פירותיהן. אבל כשהאילן עצמה נתייבשה - שוב היא לגמרי כתלושה.

(וצ"ע על המג"א סק"א שעשה מחלוקת בין רש"י להרמב"ם ע"ש, והמחה"ש האריך ע"ש ואין צריך לזה. ובאמת לשון הגמרא שם: 'תאנים שצמקו באיביהן', ויש לומר דוקא צמקו ולא יבשו, וכן נראה מדברי הראב"ד פרק ב' מטומאת אוכלין ע"ש, אבל הרמב"ם אינו מחלק. מיהו הך דעירובין מילתא אחריתי היא כמ"ש, וכן כתב התוספות בשבת ק"נ: ד"ה 'במחובר', דביבש אין איסור תלישה, והך דחולין דוקא צמקו ולא יבשו כדעת הראב"ד ע"ש ודו"ק)

סימן שלו סעיף יד[עריכה]

ושמא תשאל דאם כן באמת למה אסרו לעלות ולהשתמש באילן יבש, אמנם בזה אמרו בעירובין שם דבימות הגשמים ודאי אסור, שאינו ניכר בין לח ליבש, וגם בימות החמה יש לחוש שיבקע עצים ממנה, והיינו הענפים, דזה אסור מן התורה גם בתלוש מטעם מחתך, ואפילו אם נשרו ענפיו לא פלוג רבנן (מג"א שם).

ואין לשאול למה באילן אסרו להשתמש ועל העשבים מותר לילך כמו שיתבאר, דלא דמי, דעשבים לא יתלוש בידים, שאין בהן פירות, והאיסור היא שמא דרך הילוכו יתלושו והוה דבר שאין מתכוין, מה שאין כן באילן חיישינן שמא יתלוש בידים, ואסרו בכל האילנות אפילו באילן שאינו עושה פירות דלא פלוג רבנן, ולא מצאתי מהפוסקים שידברו בזה. (ועיין ירושלמי פרק ה' דביצה הלכה ב', ויש הפרש בין פירוש הקרבן העדה לפירוש הפני משה ע"ש ודו"ק).

סימן שלו סעיף טו[עריכה]

אם עלה על האילן בשבת - קנסוהו שלא ירד עד שחשיכה, אם עלה במזיד. אבל אם עלה בשוגג - מותר לירד. ואם עלה בערב שבת, אפילו במזיד ואפילו היה דעתו לישב שם בשבת, מכל מקום כיון שעלה מבעוד יום - לא קנסוהו, ויכול לירד. ויש אומרים דדוקא כשעלה על דעת לירד מבעוד יום, אבל כשעלה על דעת לישב שם בשבת - קנסוהו כמו בעלה בשבת.

ובירושלמי דביצה שם אומר דלמה לא קנסוהו בבהמה כן, כלומר כשעולה על הבהמה בשבת ויום טוב שלא ירד ממנה כל היום כמו שקנסו באילן, משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו מן התורה, ונמצא דכל רגע עובר מן התורה, מה שאין כן באילן ע"ש.

סימן שלו סעיף טז[עריכה]

ואימתי אמרינן דבשוגג או בערב שבת ירד, באדם דקשה עליו לישב על האילן כל השבת. אבל אם הניח על האילן חפץ - אסור ליטלו משם בשבת אפילו הניח מבעוד יום, ולא מטעם קנס אלא משום דבשעת נטילתו משתמש במחובר, ולכן מה איכפת לן שתשאר על האילן עד מוצאי שבת.

אבל הרא"ש כתב בפרק ה' דשבת (סוף סימן ב'): דנטילה מאילן ומבעלי חיים - לא מקרי משתמש במחובר ע"ש, וראיה ממ"ש בסימן שי"ז דמותר לקשור חבל בפי הפרה ע"ש. ולדיעה ראשונה אין ראיה משם, דבהמה אין דרך תשמישה בכך, אבל אילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניחו על גביו.

(מג"א סק"ב, וע"ש מה שהקשה על הרא"ש מסימן תרכ"ח, ולא קשה כלל, דכבר כתבו התוספות בשבת קנ"ד: ד"ה 'שתים' דבסוכה מיירי שהיא גבוה ואין יכול [לעלות] (לענות) לה אם לא ישתמש באילן, וכמ"ש הקרבן נתנאל שם. ומה שהקשה מעירובין ל"ג: ויתבאר בסוף סימן זה, דבכלכלה תלויה באילן - אסור אפילו ליטול מהכלכלה וקל וחומר מהאילן, נראה לי דלא קשה כלל, דבשם כשצריך ליטול מעומק הכלכלה בהכרח שישען על צדדי האילן, ובכהאי גוונא ודאי אסור, אבל בנטילה בעלמא מאילן יכול להיות דמותר, ועיין תוספות עירובין שם ד"ה 'ורבי', שכתבו דהעירוב הוא בתחתית הכלכלה ודו"ק).

סימן שלו סעיף יז[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק - מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים לקרקע, דאין אסור להשתמש בירק עכ"ל.

ויש שחלקו עליו, וכתבו מדכתב הרמב"ם שאין משתמשין במחובר, משמע בכל מחובר אפילו בירק (ב"ח וט"ז סק"ד). ודבריהם תמוהים, דלהדיא נתבאר לעיל בסימן שי"ב דבירק לא גזרו כבאילן ע"ש. וזה שיתבאר בסימן ת"ט דבקנה הרך ונוח לקטום אסור להניח שם העירוב, זהו ודאי כן הוא, דקנה הרך כשהוקשה ודאי יש חשש שמא יקטום כמבואר בעירובין (ל"ד:), אבל ברכים ממש – מותר.

וכן כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש וזה לשונו: "יראה לי שהקנים העשוים להתקשות - אפילו ברכותן הן כאילן ואסור. אבל הקנים הגדילים באגם שאין קשין לעולם - ומותרין הן כעשבים, בין גדולים בין קטנים ע"ש (וכן כתב הא"ר סק"ג והת"ש סק"ד).

סימן שלו סעיף יח[עריכה]

כיון שאסרו חכמים מלהשתמש באילן, אפילו אילן שנקצץ אם נשאר ג' טפחים השורש מן הארץ - יש עליו דין אילן ואסור להשתמש בו. והנה דין זה לא מצאתי מפורש, רק שכן נראה לי דכיון שיתבאר דעד ג' טפחים שם אילן עליו אפילו בהשורש בלבד בלא ענפים, אם כן גם אם קצצו מה בכך, כיון שעדיין יש ג' טפחים.

אף על גב שיש לחלק דזה שיתבאר היינו כשהאילן בשלימות, דאז גם השורש נאסר, מה שאין כן בקצצו לגמרי, מכל מקום לא נראה לחלק בכך. ומכל מקום נראה דזהו כשקצצו למען יגדל עוד, דאז שם אילן עליו כשנשאר ג' טפחים, אבל אם קצצו לגמרי אף כשנשאר ג' טפחים - עץ בעלמא הוא, ובטל ממנו שם אילן (כן נראה לעניות דעתי ולא מצאתי גילוי לדין זה).

סימן שלו סעיף יט[עריכה]

תנן בעירובין (צ"ט:): "שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים - לא ישב עליהן". מפירוש רש"י משמע דעל כל אילן קאי, והיינו דעיקר האיסור הוא בהענפים שמא יתלוש, ולכן כשהענפים מתחילין סמוך לארץ - האיסור בכולו. אך אם הענפים מתחילין בגובה האילן בגובה ג' מהשורש - אסור להשתמש, ובפחות - מותר ע"ש.

ומרבינו יהונתן מבואר דהכי פירושו: כגון שבצד האילן יוצא שורש מאותה אילן כמו שמצוי באילנות זקנים, ואם הוא גבוה ג' טפחים - דינו כאילן עצמו, ופחות מזה כקרקע חשיבי, אך בשורש האילן עצמו יכול להיות לפירוש זה דאסור להשתמש גם בפחות מג' טפחים. מיהו לפירוש רש"י מותר כשאין שם ענפים.

וקלחי כרוב - גם כן כשרשי אילן, ואם גבוהים ג' טפחים מן הארץ - אסור להשתמש בהם ובהעלים שלהם (יש"ש).

סימן שלו סעיף כ[עריכה]

היו שרשים אלו יוצאים בגובה ג' טפחים וחוזרים ונכפפים למטה מג', שבאים מלמעלה ויורדים למטה: במקום שגבוהים ג' – אסורים, ובמקום שאין גבוהים ג' – מותרים. היו גבוהים ג' טפחים, רק שמצד אחד שוה לארץ, שבזה הצד העפר גבוה - אסור להשתמש אפילו על הצד השוה לארץ, דמכיון דמשלש רוחותיה היא גבוה ג' טפחים, בטל הצד הזה לג' צדדיו. אבל אם משני צדדין גבוה ג' טפחים ומשני צדדין שוה לארץ - מותר (מג"א סק"ד) בהשנים השוים לארץ.

ודע דאפילו היא כולה שוה לארץ, רק שמתחתיה יש חלל ג' טפחים בתוך הארץ - גם כן דין אילן יש לזה, דמה לי אם החלל מלמעלה או בתוך הארץ. ולענין הצדדים גם כן: דאם מג' רוחות יש חלל ומצד הרביעית אין חלל - אסור גם שם, ובשני רוחות מותר שם כמ"ש.

סימן שלו סעיף כא[עריכה]

מותר לילך על גבי עשבים בשבת, דלא גזרו רק באילן, ולא חיישינן שמא דרך הילוכו יתלוש אחד מן העשבים, משום דאינו הכרח שיתלושו, ולכן אף אם יתלושו - הוי דבר שאין מתכוין ושרי.

ואין חילוק בין כשהעשבים ארוכים או קצרים או בין הולך במנעל להולך יחף ובין הולך כדרכו להולך במרוצה. וראיתי מי שמחמיר בהולך במרוצה וכשהעשבים גדולים, ואין לנו לחדש איסורים מדעתינו, דכיון דחז"ל אמרו דלא הוי פסיק רישא, בכל ענין לא הוה פסיק רישא, והחוש מעיד כן (ובה"ל רוצה לחדש בשביל הדבר התמוה הנמצא בסמ"ג, ואין אנו אחראים לזה).

סימן שלו סעיף כב[עריכה]

אבל לשפוך מים על עשבים - הוי איסור דאורייתא, דעל ידי זה הם גדילים והוה תולדת זורע, דהמשקה מים לזרעים חייב (ריש מועד קטן).

ולכן אותן השומרים בגינות, יזהרו שלא יטלו ידיהם על העשבים, ולכן לא יאכלו שם בשבת ויום טוב, שיצטרכו ליטול ידיהם על העשבים, והוא איסור דאורייתא, אף על פי שאינו מכוין, דהוה פסיק רישא. ואי משום פסיק רישא דלא ניחא ליה, הרי יש דיעות בזה כמ"ש בסימן רמ"ב, ועוד מי יימר דלא ניחא ליה, ולכן יש להזהירן בזה מאד מאד.

אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאין מצמיחין, ונכון למנוע גם משארי משקין (מג"א סק"ז), דמי יימר שאין מצמיחין. וגם במי רגלים ראיתי מי שכתב שעכשיו אומרים על פי הנסיון דטובים הם לזיבול הקרקע (תפארת ישראל בפתיחה לסדר מועד), מיהו על כל פנים יש למנוע מלאכול בגינות, דבקושי הוא שלא יבא שם מים, והנזהר בזה זכות השבת יגן עליו.

סימן שלו סעיף כג[עריכה]

וכן יש ליזהר מלהשליך זרעונים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח, ואם משליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או לשני ימים, דהצמיחה היא ליום השלישי. אמנם אם השליך במקום דריסת רגלי אדם – מותר, לפי שאין סופם לצמוח.

וצרור שעלו בו עשבים או עשבים שעלו על אוזן הכלי מלחות הכלי - חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן חייב משום קוצר, וכמ"ש בסעיף ז' ע"ש. ואין זה דמיון לעציץ שאינו נקוב דפטור מן התורה, דאין דרך זריעה שם אלא בהשתדלות בני אדם, אבל כאן מעצמן הן גדילין.

ועשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהו לחים - מותר לאחוז בעלים ולהוציאן, ואף שהעפר נופל מעליהם, הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ומותר כמ"ש בסימן שי"א. ודוקא כשלא השרישו וגם כשנתנן לא כיון לזריעה אלא להטמנה, דכשנתכוין לזריעה אסור.

סימן שלו סעיף כד[עריכה]

וכבר נתבאר דמדרבנן אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב ומאיזה כלי שהוא, וגם אסור ליטול עציץ שאינו נקוב מן הקרקע ולהניחה על גבי יתידות, או להיפך ליטלה מהיתידות ולהניחה על גבי קרקע, בין היא של עץ בין היא של חרס. והטעם כבר בארנו בסעיף ז', דאחד מהם גם אינו נקוב דינו כנקוב לענין כמה דברים ע"ש.

אבל יחור של אילן שנפשח, כלומר שנתלש מן האילן ובו פירות - מותר לתלוש הפירות מהם בשבת, דכתלושין הן. ודוקא עץ אסור לתלוש, דהוה מחתך, אבל הפירות אין להם שייכות להענף רק כשהוא מחובר לאילן, וכן אנו אוכלין ענבים וכמה מיני גודגודניות שנאחזים בענפים קטנים כידוע (חולין קכ"ד:).

וגם אין שייך בזה משום מפרק, דאין זה אלא בשבלין או אגוזים בקליפתן הירוקה שהאוכל מונח בתוכן, ולא בפירות התלוין בהענפים, ומילתא באפי נפשה היא (וצ"ע על הט"ז סק"ח שהעיר בזה, ואולי כיון גם הוא בתירוצו לזה אלא שלשונו דחוק ע"ש).

סימן שלו סעיף כה[עריכה]

אמרו חז"ל בכתובות (ס'.): דצנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים וסותמים אותו ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בהגג ודולפין לבית, ממעכן ברגליו בצינעא. דכיון שהתיקון הוא על ידי שינוי, והיינו שאינו מתקנו בידיו אלא ברגליו, התירו לו רבנן במקום פסידא, שהרי אין כאן חשש מלאכה דאורייתא אלא תקון בעלמא דמדרבנן, ולכן במקום פסידא לא גזרו.

אבל שלא במקום פסידא, כגון שאינו דולף לבית – אסור. ואף על גב דכל דבר שאסרו משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, זהו בדבר שהאיסור הוא מן התורה, ולא בדבר שאיסורו מדרבנן (ט"ז סק"ט).

סימן שלו סעיף כו[עריכה]

כיון דגזרינן שמא יעלה ויתלוש, לכן כל פירא העומדת לאכילה ויש לה ריח טוב - אסור להריח בה בעודה מחוברת לאילן, דשמא יתלשנה ויאכלנה, או ינשכנה בפיו, דגם זה הוי כתולש. ויש מי שרוצה לומר דבנשיכה בפיו אין בזה איסור דאורייתא אלא דרבנן, משום שאין דרך תלישה בכך (מג"א סקי"א), ולי נראה דזהו תלישה מדאורייתא, דהא דרך אכילה בכך, והתלישה הוי ממילא.

(גם התבואות שור בבכור שור השיג עליו, וכן כתב רש"י מפורש בסוכה ל"ז:. והמחה"ש נדחק ע"ש, ומי הכריחו לזה, וכמה מהעבריינים נתלו בזה, וברור הוא בלי שום ספק ספיקא דהאוכל מן המחובר הוי אב מלאכה. ועיין מנחות ע'., ויש לחלק דדוקא בגחין ודו"ק).

סימן שלו סעיף כז[עריכה]

לפיכך אמרו (סוכה ל"ז:): הדס במחובר - מותר להריח בו, לפי שעומד רק להריח ולא לאכילה, ולריח אדרבא עדיף כשהוא מחובר, דריחו נודף יותר, ולכן אין לגזור שמא יתלוש. אבל אתרוג ותפוח - אסור להריח בו במחובר, דכיון דעומדים לאכילה, חיישינן שמא יקוץ אותו או ינשכנו בפיו לאכלו.

סימן שלו סעיף כח[עריכה]

כבר כתבנו דברי הרמב"ם בסעיף ב', שפסק דהשורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים - הוי תולדת זורע, וחייב בכל שהוא, וכן כתב רבינו הב"י בסעיף י"א.

ופשוט הוא דמיירי שנתנם למים, שישרו שם כמה ימים, דכן משמע לשון שורה. ולכן הרמב"ם בסוף פרק ח' כתב: דהנותן זרע שומשמין או זרע פשתן במים - חייב משום לש, הואיל ומתערבין ונתלין זה בזה עכ"ל, וכן כתב רבינו הב"י בסימן ש"מ.

ודקדקו לומר "הנותן”, כלומר בנתינה בעלמא, מפני שתיכף מתדבקין זה בזה, וזה אינו בחטים ושעורים כדאיתא בזבחים (צ"ד:). אבל כשנחייבו משום זורע - לזה צריך כמה ימים שיצמחו הזרעונים, ולכן כתבו לשון שרייה. אבל כשנותנים חטים ושעורים במים לאכילת בהמות - אינן בכלל זה כלל.

(ובזה אתי שפיר מה שהקשו על הרמב"ם מזבחים שם, שאומר: "אי הכי חטי ושערי נמי", דמשמע להדיא דפטור, עיין מג"א סקי"ב והגר"א סקי"ב. והוסיף להקשות דאם כן גם בזרע פשתן יתחייב שתים: משום לש וזורע ע"ש. ויש שתרצו דהאמת כן, ולא מיירי שם בזורע, עיין חיי אדם בנשמת אדם כלל י"א והדוחק מבואר. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהתם בזורק לפי שעה אינו חייב רק משום לישה ודו"ק)

סימן שלו סעיף כט[עריכה]

לפי מה שנתבאר יש ליזהר מליתן איזה מין תבואה או זרעים לתוך המים שישהו שם איזה ימים, ויש בזה אב מלאכה דזורע. וכל שכן הנותן שעורים לעשות מהן מאלצי"ן, דהוי אב מלאכה גמורה.

וממילא דאם נותן שישהו שם כמה ימים - חייב מיד שנתן, כמו בכל מלאכת שבת שבארנו בסימן רמ"ב. מיהו אם חזר ונטלן מיד מן המים – פטור, כמו בנותן פת בתנור ולקחו מיד מן התנור, כמ"ש בסימן שי"ח.

וזרעים שמתדבקים זה בזה - אסור לגמרי, משום לישה, וליתן לפני בהמתו חטים ושעורים וכל שאינם מתדבקים – מותר, כיון שהוא לפי שעה כמ"ש. וכן צמוקין ושארי פירות יבישין מותר ליתנם במים בשבת, ורק ליתן לשם כבישה שיעמדו ימים רבים – אסור, דזהו ככובש כבשים (פרמ"ג), ואינו מותר רק לאכלן מיד או לאחר שעה.

סימן שלו סעיף ל[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"א: "מותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיה בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים" עכ"ל.

ביאור דבריו: דענפי אילנות שעמדו במים מקודם השבת שלא יכמושו, וניטלו מהמים בשבת או קודם השבת - יכול להחזירן לאותן מים, אבל אסור להוסיף על המים. וכל שכן שלא יחליף מים אחרים, ומשנה מפורשת היא בסוכה (מ"ב.) לענין הלולב ע"ש, ופירש רש"י הטעם, דטורח לתקוני מנא ע"ש.

וכשיש בהם פרחים ושושנים - אסורים בכל ענין כשנותנם שישהו שם, ויש בזה משום זורע, שהרי נפתחים ונגדלים הפרחים והשושנים. וכל שכן שאסור לשפוך מים בשבת על הכלים שעומדים שם ענפים שנקראים וואזאנע"ס, והוי אב מלאכה דזורע, בין אם הם נקובים בין אינם נקובים, דפשיטא דזורע חייב גם בעציץ שאינו נקוב ולא דמי לתלישה, דכל מין זורע הוי אב מלאכה.

סימן שלו סעיף לא[עריכה]

והרא"ש בתשובות (כלל ב' סימן ד') חידש דענין עציץ שאינו נקוב אינו אלא בכלי המטלטלין אותה, כמו עציץ וכיוצא בזה, אבל בדבר קבוע, כמו גג שמילאוהו עפר ונטע בתוכו - התולש ממנו חייב. והביא ראיה ממשנה דמעשרות פרק ה': "בצלים שהשרישו בעלייה - טהרו מלטמא", אלמא דחשיבי מחוברין.

והקשו עליו, דהר"ש הביא ירושלמי דזהו רק לענין טומאה דהתורה ריבתה, ולא לכל מילי. ויש שתרצו (תוי"ט ומג"א סקי"ד) דהירושלמי אומר שם מפני שאינו רוצה בהשרשתן, אבל ברוצה בהשרשתן לכל מילי הוה כמחובר. ותמיהני, דלהדיא הירושלמי דחי לה ע"ש, שאומר דלענין שבת אין חילוק.

האמנם הרמב"ם בפרק א' ממעשרות פסק גם לענין מעשר דהוה כמחובר, משום דסבירא ליה דזה שאומר הירושלמי דרק לענין טומאה חשיב כמחובר, זהו אינה להלכה. דרבי שמעון הוא דסבירא ליה כן, דהתורה ריבתה אצל טהרת זרעים, וגם בש"ס שלנו בשבת (צ"ה:) איתא כן, שאומר שם: "לכל מילי רבי שמעון כתלוש משוי לה", ושאני לענין טומאה דהתורה ריבתה אצל טהרת זרעים וכו' ע"ש. אבל רבנן לא משוי חילוק, ולכל מילי כמחובר משוה ליה, וזהו גם דעת הרא"ש (פ"מ שם).

סימן שלו סעיף לב[עריכה]

וכבר הבאנו דברי הרמב"ם דתאנים שיבשו באיביהן, והיינו בענפיהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו - התולש מהם בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורים לענין טומאה.

ובארנו בסעיף י"ג דזהו כשהפירא נתייבשה ולא עיקר האילן, דאם עיקר האילן נתייבשה אין בזה תלישה דאורייתא. וזה שהרמב"ם כתב תאנים בפני עצמם, משום דהרמב"ם ידוע ששומר לשון הש"ס, ובגמרא (חולין קכ"ז:) לא הוזכר רק תאנים ע"ש. וכדי שלא לטעות דרק בתאנים הדין כן, לכן כתב: "וכן אילן", כלומר דכל האילנות שוין בדין זה. ועשבים יבישים - ודאי כתלושין דמיין (מג"א שם).

סימן שלו סעיף לג[עריכה]

יש אומרים דצריך ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שיער ממנה, שיש בזה חיוב חטאת, דהכי איתא בירושלמי פרק כלל גדול: "התולש מבהמה מתה – חייב, שתלישתה זו היא גזיזתה". ועוד יש ליזהר שלא לתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים, דהוה כמחובר לקרקע, וכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע (ט"ז סק"י).

ולפי זה יש ליזהר בחורף שלובשים עורות שועלים שקורין פיק"ס או צאבי"ל או כל מיני שערות של חיות שקורין פוטע"ר וואר"ג, וכן בכובעים של שערות, שלא לתלוש אף שיער אחד, וחייב חטאת ובמזיד סקילה. וכן דלדולים שסביבות הצפרנים לבלי לתלושם, דהוי כתולש ממחובר וחייב חטאת.

סימן שלו סעיף לד[עריכה]

ואני תמה על הדין הראשון, לבד שמצד הסברא כשם דבתלישה מן הקרקע אין החיוב אלא במחובר, כמו כן התלישה מבעלי חיים אינו אלא בחיים. עוד דבר זה מפורש במשנה דאבות מלאכות: "הממחק”, ופירש רש"י שמגרר שיער העור.

וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א דין ה': "איזהו מוחק: זה המעביר שיער או צמר מעל האור לאחר מיתה, עד שיחליק פני העור" עכ"ל. ואי סלקא דעתך דתולש שיער מעור המתה חייב משום, תולש הא אפילו באחת חייב, ולמה בעינן עד שיחליק. ואין לומר דבמחליק חייב שתים, היה לו לבאר.

ויותר מזה מפורש בגמרא (ע"ד:): "תנו רבנן: התולש את הכנף והקוטמו והמורטו - חייב ג' חטאות, תולש משום גוזז, קוטם משום מחתך, ממרט משום ממחק". והכי פירושו: שתולש כנף מבעל חי בחייה - חייב משום תולש, ואחר שתלשה אם קטמה ומרטה - חייב משום מחתך וממחק, ולא משום תולש.

סימן שלו סעיף לה[עריכה]

ואפילו אם נפרש התולש את הכנף לאחר מיתה, וכן כתב הר"ן בפרק כלל גדול, מכל מקום זהו בעוף ולא בבהמה. והכי מפורש בבכורות (כ"ה.) דתולש לאו היינו גוזז, ורק בעוף חייב בתולש, דהכי אורחיה ולא בבהמה ע"ש, וכן פסק הרמב"ם בפרק א' ממעילה, דתולש לאו היינו גוזז ע"ש.

והירושלמי שהביא דתולש מבהמה מתה חייב, שתלישתה זו היא גזיזתה, בירושלמי ליכא בהמה, ואעוף קאי. והכי איתא בירושלמי: דמקשה על ריש לקיש שפוטר בתולש בקדשים, והא איהו אמר התולש כנף בעוף חייב משום גוזז. ומתרץ דלא דמי, דבעוף שאין גיזה תלישתה זו היא גיזתה, מה שאין כן בבהמה. תדע לך שהוא כן, דתני: "תלש מן המתה – חייב, תלישתה זו היא גיזתה" עכ"ל. ופירשו המפרשים דתלש מן המתה - אפילו בבהמה חייב ע"ש, ואני תמה על זה מהך דממחק שכתבנו.

ולכן נראה לעניות דעתי דאעוף קאי, והכי פירושו: תדע לך שתולש לאו היינו גוזז, שהרי שנינו דגם תולש לאחר מיתה חייב, ולאחר מיתה ודאי דליכא סברא לומר בבהמה דתולש היינו גוזז. ואף על גב דגוזז חייב גם לאחר מיתה, דכן שנינו בתוספתא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט' דין ז' דגוזז צמר או שיער מן הבהמה והחיה בין מן החי בין מן המת - חייב ע"ש, מכל מקום לומר גם בלאחר מיתה דתולש הוי גוזז אין סברא, ורק בעוף דליכא גיזה יש סברא לומר כן, משום דבעוף תולש הוא גוזז, וגוזז שייך גם לאחר מיתה. אבל תולש אינו אלא מחיים, כמו בעץ במחובר, ולאחר מיתה דומה לתלוש.

(כן נראה לעניות דעתי, והרמב"ם בפרק ט' פסק דתולש כנף מן העוף - הרי זה תולדת גוזז, ובפרק י"א פסק: המורט נוצה - הרי זה תולדת מוחק, וכן מפורש בגמרא ע"ד: וכמ"ש. אבל משום תולש לא מחייב, וגם בירושלמי שם כן הוא ע"ש, ואם לאחר מיתה חייב בתולש, איך חייב משום מוחק, והוה תרתי דסתרי וצע"ג)

סימן שלו סעיף לו[עריכה]

תנן בעוקצין (פרק ג' משנה ח'): "יחור של תאינה שנפשח ומעורה בקליפתה, אם יכול לחיות – טהור, דחשיב כמחובר. ואם לאו – טמא, דהוי כתלוש".

ולמדנו ממשנה זו לענין שבת גם כן, דענף הנשבר: אם רק מחוברת במקצתה, דודאי יכול לחיות - התולש ממנו בשבת חייב. וכן בכל מיני ירקות וזרעים, אף שנתפרקו מן המחובר, אם מיעוטה מחובר עדיין - חייב התולשה.

וכן בדלדולי עור ובשר שבאדם שכתבנו בסעיף ל"ג, אף שרובה נפרדה, כיון שמקצת עדיין מחובר - הוי ככולו מחובר, וכן מוכח מצפורן בשבת (צ"ד:) ע"ש, ויתבאר בסימן ש"מ בס"ד.

סימן שלו סעיף לז[עריכה]

כשם שאסור להשתמש באילן כמו כן אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדים – מותר. לפיכך אסור לסמוך סולם לצדדי האילן ולעלות בו, דכשעולה בו הרי משתמש בצדדין. אבל אם יש יתד תקועה באילן בצדדיה - מותר לסמוך סולם על היתד ולעלות בו, דהיתד הוה ליה צדדין והסולם צדי צדדין.

וכן אם נעץ בה יתד ותלה כלכלה בהיתד, נקרא היתד צדדין והכלכלה צדי צדדין. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה, והכלכלה עצמה אסור ליטול מהיתד, דקא משתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה בהאילן עצמה - אסור ליטול מהכלכלה, דהיא עצמה הוי צדדין.

ולפעמים אף כשתלויה ביתד אסור, כגון שפי הכלכלה צר, וכשנוטל חפץ מן הכלכלה ודוחק ידו לשם מנענע את האילן - אסור (מג"א סקט"ו מסוגיא דעירובין ל"ג:).

ואיתא בירושלמי פרק ה' דביצה: דלהשען באילן בריא – מותר, דאין זה שימוש אלא נגיעה בעלמא, ולא נאסרה מעולם כמו במוקצה דלא נאסרה נגיעה. אבל באילן שהוא תש כח – אסור, דבהשענו ינדנדה, ונמצא משתמש באילן.

וכמו שאסור להשתמש באילן - כמו כן אסור להשתמש בבעלי חיים, וגם כן צדדין אסורין וצדי צדדין מותרין, וכבר נתבאר זה בסימן ש"ה ע"ש (ויש אומרים דבריא ותש אאדם קאי, ויתבאר בסימן של"ט).


סימן שלו סעיף לח[עריכה]

אף על גב דבאילן אסור להשתמש מטעם שמא יעלה ויתלוש, מכל מקום בבור לא גזרינן שמא יעקור קרקע בעלייתו וירידתו. לפיכך בור אפילו עמוק מאה אמה - מותר לירד בה ולעלות.

והטעם: מפני שאינו נוח לעקור קרקע כמו שנוח לתלוש מאילן, וביני ביני יזכור ששבת היום. מה שאין כן תלישה שהיא ברגע אחת, חיישינן שישכח על שבת ויתלוש (עיין רש"י עירובין ק'. ד"ה 'בור', דמשמע שאין בבור חשש כלל אלא הטירחא בלבד ע"ש ודו"ק).