ערוך השולחן אורח חיים רצא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

קיצור דרך: AHS:OH291

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רצא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין סעודה שלישית
ובו שנים עשר סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן רצא סעיף א[עריכה]

ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, ואמרו חז"ל (קי"ח:): דכל המקיים סעודה שלישית - נצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מקיימי ג' סעודות בשבת.

והלבוש כתב שהם מן התורה, כדכתיב תלתא 'היום' ע"ש. ואם אפשר שאינן ממש מן התורה - מכל מקום וודאי מתקנת משה רבינו הם, שכן קיבל מסיני. והם מרמזים נגד ג' אבות, נגד תורה נביאים וכתובים, ובשעה שניתן להם המן - ניתן להם על ג' סעודות, כדאיתא במכילתא שהביא כאן הטור, והבאנוהו לעיל סימן רע"ד ע"ש. ודברים גדולים ונוראים תלוים בג' סעודות אלו, ומבוארים בזוהר בכמה מקומות.

סימן רצא סעיף ב[עריכה]

ולכן יהא זהיר בזה, וכך אמרו חכמים: חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת, ואפילו אם הוא שבע - דיו שיאכל פת בכביצה ומעט יותר, דכביצה הוי אכילת עראי. ואף על גב דבגמרא (קי"ט:) משמע דדי בכזית, ומטעם זה יש חולקין באמת על זה (א"ר בשם מעיו"ט) - אמנם כבר כתבנו בסוף סימן רע"ד דזהו מצד הדוחק וודאי יצא בכזית, אבל לכתחלה צריך יותר מכביצה ע"ש.

ואם אי אפשר לו כלל לאכול - אינו חייב לצער את עצמו, והחכם עיניו בראשו ולא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית, וחלילה לבטל המצוה הגדולה הלזו. ומי שלא אכל בליל שבת - יאכל הג' סעודות ביום, וכן ביום טוב: מי שלא אכל בלילה - יאכל שני סעודות ביום, וגם יאמר הקידוש של לילה (מג"א סק"ב).

סימן רצא סעיף ג[עריכה]

וזמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה. ואם עשאה קודם לכן - לא קיים מצות סעודה שלישית, והטעם בארנו בסימן רפ"ח סעיף ב' ע"ש.

ודע, דמדברי כל רבותינו מבואר דסעודה שלישית אינה נוגעת לתפ(י)לת מנחה, ואפילו קודם שהתפלל מנחה יכול לאכול הסעודה השלישית. ואחד מגדולי רבותינו אוסר לאכול אחר מנחה, כמבואר בתוספות פסחים (ק"ה. בשם ר"ת), מפני שנמצא במדרש שאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת.

סימן רצא סעיף ד[עריכה]

והנה לשיטת הרי"ף והרמב"ם בסימן רל"ב דאפילו סעודה קטנה אסור אפילו סמוך למנחה גדולה - פשיטא שמוכרח להתפלל מנחה מקודם, אם לא כשהתחיל קודם חצות ונמשך עד אחר חצות כמו שיתבאר. אמנם לשיטת החולקים שם - יכול לאכול מקודם. וחכמי הקבלה כתבו דדווקא אחר מנחה, שכל סעודה נתקנה אחר תפ(י)לה השייך לזו הסעודה.

ונמצא שיש ג' דיעות בזה: האחת דדוקא קודם מנחה, והשנית דאין קפידא וכרצונו כן יעשה, וזהו דיעות רוב הפוסקים שלא דיברו בזה - שמע מינה דאין קפידא, והשלישית דדוקא אחר מנחה.

ומנהג[י]נו כדיעה שלישית, אך אם יש טעם שאין ביכולתו אחר מנחה או שקשה עליו אחר מנחה - יכול לקיימה קודם מנחה, וכן המנהג. ופשוט הוא דגם נשים חייבות בסעודה שלישית, דבכל מילי דשבת מוזהרות נשים כאנשים, והרבה שאין יודעות מזה, ויש להודיען ולהזהירן שישמ[ו]רו לקיים מצות סעודה שלישית.

סימן רצא סעיף ה[עריכה]

וזה לשון רבינו הרמ"א:

"יש אומרים דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת, דאז חוזרים הנשמות לגיהנם. ועל כן אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה. ויש אומרים דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה, וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו.
ומכל מקום אין לשתות מים מן הנהרות, אבל בבית - שרי, וכל שכן שאר משקין דשרי. ויש אומרים דאין אסור אלא תוך י"ב חדש של אביו ואמו, ויש אומרים דאיסור זה של שתיית מים אינו אלא בערב שבת"

עכ"ל.

ביאור דבריו: דדיעה ראשונה סוברת לאכלה קודם מנחה מפני איסור שתיית מים, דעל פי הרוב שותין בתוך הסעודה. ודיעה אחרונה סוברת דיותר טוב אחר מנחה, מפני האיסור לאכול קודם מנחה (עיין מג"א סק"ה). ואי משום איסור שתיית מים - זהו רק בנהרות, ועוד דשארי משקין מותר וישתה שארי משקין, ועוד דאין זה אלא באבלות י"ב חדש, ולבד זה יש אומרים דכוונת המדרש הוא על ערב שבת.

ודיעה ראשונה לא חששה לאיסור אכילה קודם מנחה, דהולכת לשיטתה בסימן רל"ב דבסעודה קטנה אין שום חשש ע"ש.

סימן רצא סעיף ו[עריכה]

יש מי שכתב שאם התחיל בסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה עד אחר חצות - יצא, דהא על כל פנים אכל אחר חצות. אבל אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות - אסור (מג"א סק"ג).

ואין שום טעם בזה, ואדרבא איפכא מסתברא, דאם ידע שתמשוך עד אחר חצות והיתה כוונתו מתחלה לסעודה שלישית - למה לא יצא, ואם לא ידע שתמשוך עד אחר חצות ונמשכה ממילא והוא לא כיוון לסעודה שלישית - נראה דלא יצא. ואפילו אם נאמר דגם בכהני גווני יצא אם כבר קיים סעודה שנייה, דלא בעינן כוונה לשמה לשם סעודה שלישית, מכל מקום כשידע שתמשוך וכיוון לזה - פשיטא דיצא, ואין שום טעם לומר דלא יצא בכהני גווני, וכן עיקר לדינא.

(גם הת"ש תמה עליו, וכתב דוודאי יש טעות הדפוס ע"ש, והפרמ"ג והמחה"ש הטו כוונתו מפני איסור אכילה קודם מנחה ע"ש. ודברים תמוהים הם, שהרי כבר נפסקה הלכה בסימן רל"ב דלא כהרי"ף והרמב"ם, ועוד דמה עניינו לכאן. והא"ר רוצה לומר דגם בנמשכה - לא יצא, דאזלינן אחר ההתחלה, ולא הסכימו לדבריו, ובזה העיקר כהמג"א ודו"ק)

סימן רצא סעיף ז[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף ג':

"אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה - יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד. ונכון הדבר, שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה - לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה"

עכ"ל.

מפני דכל זמן האכילה האיצטומכא פתוחה ויכולה לקבל, מה שאין כן אחר כך (ט"ז ומג"א). אך טוב להפסיק מעט בדברי תורה או בטיול (שם).

סימן רצא סעיף ח[עריכה]

ונראה לי ברור דזהו להידור בעלמא, אבל בדיעבד, אפילו לא הפסיק מעט אלא מיד אחר ברכת המזון נטל ידיו - גם כן יצא.

ויש מי שכתב דאותם שנשארים במקומן - לא יצאו ידי חובתם, דהוי כסעודה אחת. (מג"א סק"ו בשם מהרי"ל) ולעניות דעתי אינו כן, אלא לדעת התוספות בשבת (קי"ח. ד"ה 'במנחה'), שאוסרים לחלק סעודת שחרית לשנים, וחששו לברכה שאינה צריכה ע"ש. אבל אנן קיימא לן כהרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג, שכתבו שנכון לעשות כן, דכיון שעושה משום סעודה שלישית - אין כאן משום מרבה בברכות, והם עצמם עשו כן למעשה.

ובתשב"ץ כתב שמהר"ם בחורף, שהימים קצרים, היה עושה סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברכת המזון (ב"י), והטור כתב שכן היה עושה אביו הרא"ש ז"ל, ולא הזכירו כלל להפסיק, אלא שבמרדכי כתב שטוב להפסיק ע"ש, ולא לעיכובא. וכן משמע מכל הפוסקים, וכן עיקר לדינא.

סימן רצא סעיף ט[עריכה]

וכל זה למי שקשה לו לאכול אחר מנחה או סיבה אחרת, אבל מי שיודע שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור - לא יעשה לכתחלה סעודה שלישית קודם מנחה. מיהו אם עשאה - יצא, ואפילו בשבת שהוא ערב יום טוב, אם יכול לאכול קודם שעה עשירית - לא יחלק סעודת שחרית לשתים לכתחלה. (מג"א סק"ח)

והכלל מזה: שלא כל הטבעיות שוין, ובלבד שתהא כוונתו לשמים, והיינו שלפי טבעו נכון לו לאכול כך או כך כמו שנתבאר.

סימן רצא סעיף י[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ל' דין ט':

"חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת: אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך להזהר בג' סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל (ולהוסיף מותר), ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה - סועד ג' סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה, או שהיה מתענה תמיד - פטור מג' סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות, וכן ביום טוב"

עכ"ל.

ומשמע דמצריך כוס לקידוש גם בסעודה שלישית, ותמהו עליו דלא מצינו בגמרא רק קידוש פעם אחת ביום כמו בלילה. ולזה כתבו דאין כוונתו על הקידוש, אלא שישתה יין בסעודה כדרך סעודה חשובה (כ"מ). מיהו דעת המקובלים שגם בסעודה שלישית צריך כוס יין לקידוש, ומימינו לא שמענו מי שעשה כן.

(וזה לשון השל"ה בסידורו: "לוקח הכוס בידו, ואף על פי שאינו מחוייב... לפי חכמי האמת צריך גם כן לקדש בסעודה שלישית וכו'" ע"ש. אבל בפרי עץ חיים שער השבת סוף פרק כ"ג כתב וזה לשונו: "והנה אין ראוי לקדש על היין בסעודה זו... באמצע סעודה צריך לשתות יין וכו'" עכ"ל, וזהו ממש כדברי הרמב"ם לפירוש הכ"מ, וכן כתב במשנת חסידים דף צ"ט. ואם כה ואם כה - כיוון הרמב"ם ז"ל לדברי המקובלים, והוא פלא. ואין דרכינו לכסות הפת בסעודה שלישית, ועיין סימן רצ"ט סעיף י"ד)

סימן רצא סעיף יא[עריכה]

וזה שכתב הרמב"ם דצריך שתי ככרות, וכמה מרבותינו שכתבו כן. אבל הטור והמרדכי הביאו ממכילתא דסעודה שלישית די באחת, שכן היה בעת שאכלו המן ע"ש, והבאנו זה בריש סימן רע"ד ע"ש.

ועל פי זה יש מקילים בסעודה שלישית לבצוע על חלה אחת, ואינו ראוי לעשות כן אלא אם אי אפשר להשיג שנייה, שכן דעת רוב הפוסקים. וגם מלשון הש"ס (קי"ז:): "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת" - מבואר דעל כל הסעודות קאי. ולכן יש אומרים דאם אוכל יותר מג' סעודות - צריך גם כן לחם משנה (מ"מ שם בשם גאון ע"ש). וזה שכתב 'וכן ביום טוב' - קאי על לחם משנה ולא על סעודה שלישית.

סימן רצא סעיף יב[עריכה]

כתב הטור:

"יש אומרים שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא, מאכל העשוי מחמשת מיני דגן... ור"י היה אומר דכיון דילפינן ג' סעודות מג' פעמים 'היום' דכתיב גבי מן - צריך לעשותה בפת"

עכ"ל.

ונראה ברור שכן הוא מסקנת הטור דדווקא פת (ב"ח), ובהכרח שכן הוא, שהרי במן הניחו חלה אחת לסעודה שלישית (שם).

וזה לשון רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ה':

"צריך לעשותה בפת, ויש אומרים שיכול לעשותה באחד מחמשת מיני דגן (שמברכין מזונות), ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם את הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות, ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר, או במקום שאי אפשר לו לאכול פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת"

עכ"ל.

והנה גם דעת בעלי הש"ע דהעיקר לדינא שצריך פת, וכיון שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע שצריך דווקא פת - חלילה להקל בזה, ועבירה גדולה ביד המקילים בזה לצאת במיני תרגימא. ויש להזהיר על זה מאד מאד, ואין היתר כי אם לחולה, והמזלזלים בסעודה שלישית לצאת ידי חובתם בלא פת - עתידים ליתן את הדין. (עיין מג"א ר"ס זה והוא דבר תימה, ומה בכך, יניח מעט פת לסעודה שלישית ע"ש ודו"ק)