עיקר תוי"ט על שבת כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ככרות. בגמרא אמרינן אפילו תימא מתניתין כהלל דמ"ט פ"ה דב"מ. דס"ל דאף בחול אסור להלוות ככר בככר שמא יוקרו חטין ובאות לידי רבית דהכא באתרא דקיץ דמיה. ולפיכך הני וכן האשה לאשמעינן דאפילו להלל כי קיץ דמיה שרי. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) בשבת. ולא נזכר מערב שבת לקנות. רש"י ור"נ:

(ג) (על הברטנורא) לאפוקי חובות שאין קבוע להן זמן דאין מקדישין ביו"ט ק"ו בשבת. גמרא:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) מן האורחים שיראה שלא הכין כ"צ ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם. רש"י:

(ה) (על הברטנורא) שכן הוא בתרגום גורלך תפיל בתוכינו, פייסך תרמא בינתנא. ונ"ל שעניינו כלשון להתחנן לו שתרגם לפייסא ליה שע"י גורל מתפייסין ומתרצין זה לזה לפי שהושוו המדות ואין קנאה ומחלוקת:

(ו) (על הברטנורא) כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שע"י שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם בי"ט יעשו כך כו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה לפי שיאמר השואל אם אזכיר ל' שאלה משמע דהדרה בעיניה לכך אומר לשון הלואה. תוספ':

(ז) (על הברטנורא) משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל:

(ח) (על הברטנורא) סירכא דלישנא דגמרא לעיל בבני חבורה כו' ומשום לווין ופורעין בי"ט (דבביצה הם שנויין) אבל הכא בשבת היא:

(ט) (על המשנה) קוביא. שם נופל על כל מיני שחוק שיקח אדם ממון דזבירו בהסכמת אותו השחוק:

(י) (על המשנה) חלשים. מין מן הגורלות:

(יא) (על המשנה) בי"ט. הר"נ בשם הר"ם כתב שהטעם כדי לחבב את המצוה. ובסיפא כ' אבל לא על המנות. של חול קדשים של אתמול כיון דהיה אפשר למעבד מאתמול אבל הר"א והה"מ פי' דבכל קדשי' אפי' דאתמול מתיר בי"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש לו מה לי דאתמול מה לי דהיום. ומנות ר"ל של חולין. ועתוי"ט:

(ג)

(יב) (על הברטנורא) וכתיב לעיל מניה אם תשיב משבת רגלך וגו' מעשות דרכיך ממצוא וגו':

(יג) (על הברטנורא) דאי לגופיה פשיטא מאי שנא הוא ומ"ש ד, בירו גמרא ופרש"י דהא ישראל כמותו הוא ולא מצי לאגרינהו והשולחו עובר משום ולפני עור כו' והקשו בתוספ' ונימא אלמחר קאי ותירץ דא"כ מאי אריא חבירו אפילו הוא נמי לא מצי למימר אשכור למחר:

(יד) (על המשנה) אין מחשיכין. שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) כדאיתא בגמרא משדכין על התינוקות כו' אמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותר:

(ד)

(טז) (על הברטנורא) דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת. רש"י. והר"ב לא פירש עד אימתי לא יספוד בהן נראה שדעתו דבכדי שיבואו והיינו דתנן אלא א"כ באו ממקום קרוב ומסתמא כי באו ממקום קרוב יש בו שעור זה קודם שיספוד שאין מספידין מיד משתחשך. וכ"כ הר"נ דהחילוק בין חלילין לארון וקבר, דארון וקבר במקום פרהסיא הן מן הסתם ואוושא מלתא טובא וגנאי הוא למת אבל חלילין מסתמא בצנעא מובאים ואה"נ דארון וקבר שנעשו בצנעא דשרי בכדי שיעשו וחלילין שהובאו בפרהסיא אסורין עולמית אלא דמשנתינו דברה בהווה להא כדאיתא ולהא כדאיתא. ועתוי"ט:

(יז) (על הברטנורא) רש"י. והקשו בתוספ' דהלא עם כל זה הביאם דרך ר'ה ומה לי ארון וקבר שנעשה בשבת ומ"ל חליל. ן שהובאו דרך רה"ר, וי"ל דהביאה ממקום קרוב לא מהני כ"כ הבאתו. ולשיטת הר"נ צריך להמתין עד כדי שיביאו מרה"ר ממקום שבאו:

(יח) (על המשנה) יקבר כו'. מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשה. ולרש"י טעמא כדאיתא בגמרא דמוקים לה בעומד באסרטיא פירש"י שאין דרך ישראל. ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל. וארון מוקי במוטל על קברו של א"י באסרטיא, ולהר"נ מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו א"צ הוכחה מתוך המעשה אלא שיהא נודע שעשאו לעצמו:

(ה)

(יט) (על הברטנורא) לישנא דברייתא בגמרא הוא:

(כ) (על הברטנורא) וא"ת דבפי"ח מ"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפי' לזוז מקצתו. ונראה דלעיל משום צער בעלי חיים נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. הר"נ:

(כא) (על הברטנורא) ועניינו כאן שיתלחלח. כמו בריש פרק לא יחפור, מתונא קשה לכותל:

(כב) (על המשנה) בארוכות. בכ"ף גרסינן במשנה ח' פ"ק דסוכה. והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין:

(כג) (על המשנה) אין מעמצין. כמו עוצם עיניו. והלשון מהופך כמו כבש כשב: