עיקר תוי"ט על עדיות א

משנה עדיות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

.אין פירוש למשנה זו

(ב)

(א) (על המשנה) שמאי כו'. בירושלמי מפרש טעמא, משום דאיפה שמונה עשר קבין, ועשירית מלבר היינו שני קבין, וכאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר, שהיו עושין ממנו שתי אכילות, אחת בבוקר ואחת בערב, וכשיעור אכילה אחת חשיב שמאי עיסת מדבר. תוספ':

(ג)

(ב) (על המשנה) רבו. והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה של מדת תורה בלח, כדכתיב ושמן זית הין, הלכך היא חשובה לפסול את המקוה. ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת, כיון דפסול זה מדרבנן הוא, אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הר"א:

(ג) (על המשנה) בלשון רבו. שהרי יש טעם בלשון למה אמר כן, כנזכר לעיל. כ"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו ללשון אחר שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הלשון כפי המכוון בלשון שאמר רבו. הר"א:

(ד) (על המשנה) ט' קבין. קסבר, כיון דהם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו, לא פחות מכאן, הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין, דשיעור טבילה פוסל טבילה, בציר מהכי לא. הר"א:

(ה) (על המשנה) ג' לוגים. טעמייהו דרבנן, כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול. ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כו', כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור, לענין זה נמי חשיב כו'. הר"א. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ר"ל וכל דכוותיה השנויים בברייתא קדושין דף פ"ב, שאין מעמידין מהם כו'. ועתוי"ט:

(ד)

(ז) (על המשנה) לא עמדו כו'. ולא עמדו חכמים על דבריהם. הר"מ. ועתוי"ט:

(ה)

(ח) (על המשנה) ולגירסא זו פירושו, שאם יראה לב"ד האחרון הלכה כדברי היחיד, יסמוך עליו, כלומר יקבע הלכה כמותו. כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין והלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכול לבטל כו', אלא כיון שמצאו דברי היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות. ועיין לקמן:

(ט) (על המשנה) שאין כו'. פירוש בתקנות גזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות בפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר שופט שבימיך. הר"מ. וכתכ הכ"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמרא קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים:

(י) (על הברטנורא) כדאשכחן רבה דתוה גדול מרב יהודה. כ"מ:

(יא) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, והאיך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. והר"א כתב, מנין שנים קאמר:

(יב) (על המשנה) היה כו'. להכי אהדריה, דלא תימא דאו או קתני, כדאשכחן כהאי גוונא באבות פ"ה מ"ז, קמ"ל דלא. והא דקתני עד שיהיה כו', נראה לי דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאוד שבודאי הוא גדול כו', שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו וכל איש גדול הוא בעיניו, ולפיכך הוצרך להזהיר מאוד. ועתוי"ט:

(ו)

(יג) (על הברטנורא) ותמיהני כו' דהא אפשר שיבוא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. וניחא לפמ"ש הר"מ, בר"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה, אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל א"י אין ב"ד האחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים. ואכתי לשון כדי לבטלן שכתב הר"ב, קשה, מאי כדי, אדרבא אם לא היו נזכרים מכל שכן שהיו בטלין ומבוטלין לא קיימין ולא נזכרים. ולכך אני אומר, שכשגגה יצאה מלפניו, ועירב לשון הר"א בפירושו שהוא פירש בדרך אחר. והוא, שבאמת נזכרו כדי לבטלן לדורות, שאם יאמר אחד כך מקובלני יאמרו כו', אבל אם לא הזכירו דברי היחיד היה סבור המקובל דדעת רבים היא. כו'. ע"כ. ור"י פליג אטעם שאם יראה כו':

(ז)

(יד) (על המשנה) מן העצמים. כלומר, אע"פ שאינם מרוב בנין ולא מרוב מנין:

(טו) (על הברטנורא) רש"י. והא דפירש הר"ב בנזיר דרוב בנין או רוב מנין מטמא אפילו אין בהם רובע קב. הוא פירוש הר"מ:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

.אין פירוש למשנה זו

(יא)

.אין פירוש למשנה זו

(יב)

(טז) (על המשנה) שחזרו. הטעם שהוצרכו לכתוב דעת איש אחד ואח"כ חחר מן הדעת ההיא כו', כדי להודיעז. אהבתם האמת והם:: רת הצדק והאמונה, שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המפולגים בחכמה כשראו דברי התולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כ"ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף כו'. וע"ז אמרו חכמים, הוי מודה על האמת. ר"ל אע"פ שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חברך אשר טענתך עליו גלויה מפני תולשתו או מפני יכלתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש. הר"מ. ונראה שדבריו לקוחים ממ"ד דפרקין. ועתוי"ט:

(יג)

.אין פירוש למשנה זו

(יד)

(יז) (על הברטנורא) כלומר אבל של חבר יציל. וכן הוא בהר"מ. וא"ת ואכתי לא לתקנו בחבר, מאי אמרת דאי הכי לא ישמע לנו כו' ליתקן דלהזות עליהם החבר, כי היכי דמטביל אותם אע"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מקשה בגמרא, ומשני, טמא מת בעי הזאה ג' וז', ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי, כלומר, וא"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף, חה דבר שאי אפשר (ועיין פרק ט' דכלים מ"ב ומ"ו, ופ"ה דאהלות מ"ג). ועתוי"ט: