ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקצט
שלא ליקח עומר השכחה מתבואה או מאילנות[עריכה]
שנמנענו [1] מלקחת עמר השכחה, שנאמר (דברים כד יט) ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו. ומצות השכחה היא גם כן באילן.
וזה הלאו הוא מן הלאוין הנתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכבר כתבתי בסדר זה בענין שלוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הנתק לעשה קים עשה שבו אינו לוקה, ואם לא קימו וגם אי אפשר לו לקימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר לוקה. והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז), ואם קצר אותה לא יתחיב מלקות על הקצירה, שהרי יכול לתקן את אשר עות שיתננה לעניים בשבלים, ואפילו דש החטה וטחנה ואפאה יתן מהפת שעור הפאה לעניים, והרי עדין בידו לתקן ולא ילקה, אבל אם יקר מקרה שתאבד החטה ההיא כלה או תשרף ילקה שהרי אי אפשר לו עוד לקים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קימו. ואם הוא בידיו אבד החטה או אכלה כלה כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו בטול שאין בו עוד תקנה בידיו. ומה שאמרו במכות (דף טז.) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שלוח הקן בענין קימו ולא קימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר הענין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקימו ולא קימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שיתכן בפאה מן קימו ולא קימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה לעני ולגר תעזב אתם (ויקרא יט י). ובעמר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן לגר ליתום ולאלמנה תעזב אתם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וקבל זה הענין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.
משרשי המצוה. וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב).
הערות[עריכה]
- ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם לאוין ריד)