ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תיא
שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות[עריכה]
שלא ידבר העד בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות, זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דין בדיני נפשות, שנאמר (במדבר לה ל) ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות ל"ת רצא), ונכפל הלאו בזה הענין, שנאמר (דברים יז ו) לא יומת על פי עד אחד. כלומר, לא יהרג במשפט העד. ואמרו בסנהדרין (דף לג:) ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה, ובארו שטעם זה הוא משום דמחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא ענין זה, שאינו יכל לענות בין לזכות בין לחובה, כמו שאמרנו.
משרשי המצוה. כמו שכתוב במצוה הקודמת לזו (תט).
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לד, א) שעד שהעיד בדיני נפשות ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר, אחר שהוא עד עליו, ובמה דברים אמורים? בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדינין ולא נעשה דין, שאין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות, ובמה דברים אמורים? בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דין(כתובות כא, ב), ומפני כן נעשה דין בקיום שטרות, דקיימא לן [1] קיום שטרות דרבנן, דמדאוריתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה, בסנהדרין ובמכות [2].
ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית, וסנהדרין במקומן, כי אז נדין נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד ועבר על זה ודבר בין לזכות בין לחובה עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה. והרמב"ן זכרונו לברכה (לאוין שהוסיף מצוה ט) פרש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שהיו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה, אבל כולן רואין בבעל העברה. ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (דף ו:).
הערות[עריכה]
- ^ (סנהדרין יח, ב)
- ^ (פ"ה מהל' עדות)