ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שסד
מצות סוטה שיביאה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב[עריכה]
להביא האשה הסוטה אל הכהן, שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה. וענין הסוטה מפרש הוא בכתוב, שהיא האשה שקנא לה בעלה. וכבר פירשו זכרונם לברכה (שבת קד ב) מאי לשון סוטה? כלומר, סטת מן בעלה, כי רב הקנאות יבואו בסבת פריצות האשה, ולכן תקרא סוטה מבעלה מכיון שקינא בה, והכתוב המורה על מצוה זו הוא (במדבר ה יב) "איש איש כי תשטה אשתו" וגו' "והביא האיש את אשתו אל הכהן".
שרש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באמה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זנתה האשה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן, ועליהן נאמר (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה. ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדשה ונתן לנו האל מופת לדעת ענין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום וזרעינו יהיה קדוש. ומה אאריך עוד בפרטי ענינים אלה, והכל נגלה בלב כל מבין. ולכן בהיות טעם הענין נס באמתנו וכבוד גדול להם פסק משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מז א) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'. ופרוש הכתוב לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זנתה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ריש סוטה), שענין הקנוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם פלוני, ואפילו היה אביה, או אחיה או גוי או עבד, או שחוף והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים או שהתה עמו כדי טמאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה, תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתבה. אבל אמר לה אל תדברי עם איש פלוני אין זה קנוי, ולא תאסר עליו בקנוי זה, אף על פי שנסתרה עמו. קנא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקנא לה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתבה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם מרננין אחריה שזנתה עם האיש שקנא לה עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות עליה יוציא ויתן כתבה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) גם כן, שיש נשים שבית דין מקנאין עליהן, והן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים, ולא להשקותה, אלא לפסלה מכתבתה. וזה הענין הוא כששמעו בית דין שהעם מרננין אחריה מאדם אחר, שקוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עמו, ואם נסתרה עמו אחר כן בית דין אוסריז אותה על בעלה לעולם, וקורעין כתבתה, וכשיבוא בעלה נותן לה גט. ומה שאמרו (שם יח ב) שאם שתתה מי המרים פעם אחת על איש אחר ונקתה מהם וחזר וקנא לה עליו ונסתרה עמו אינה שותה על ידוכא פעם אחרת לעולם, אלא תאסר על בעלה ותצא בלא כתבה, אבל אם קנא לה באנשים חלוקים אפילו מאה פעמים היא שותה. ולעולם אין כופין אותה לשתות, בין שאמרה נטמאתי או שאמרה איני טמאה ואיני שותה, אלא תצא בלא כתבה ותאסר לבעלה לעולם. ואם בעלה הוא שאומר איני רוצה להשקותה תצא ותטל כתבה.
ויש נשים שאינן שותות אף על פי שרצו הן ובעליהן, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן אנוסה, ושומרת יבם, דכתיב (במדבר ה כט) תחת אישה ואלו עדין אינן תחת איש וקטנה אשת גדול, דכתיב אשר תשטה אשה וזו אינה אשה עדין, וגדולה אשת קטן, דכתיב תחת אישה וזה עדין אינו איש, ואשת אנדרוגינוס, דכתיב אישה וזה אינו איש גמור, ואשת סומא דכתיב ונעלם מעיני אישה וזה אין לו עינים, והחגרת, דכתיב והעמיד הכהן את האשה, וזו אינה יכולה לעמד, ומי שאין לה כף יד, דכתיב ונתן על כפיה, וזו אין לה כף. וכן אם היתה ידה עקומה או יבשה, שאינה יכולה לקח כי אם ביד אחת לבד אינה שותה, דכתיב כפיה. והאלמת, דכתיב ואמרה האשה, ומי שאינה שומעת, דכתיב ואמר אל האשה. וכן הוא שהיה חגר או קטוע או אלם או חרש, וכן היא שהיתה סומא, דכתיב אשה תחת אישה עד שתהיה היא שלמה כמוהו והוא כמותה. ויתר פרטיה, וסדר השקאת הסוטה, ובאיזה צד בודקין המים אותה ובאיזה צד אין בודקין אותה, הכל מתבאר יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוטה [1].
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשים המעשה הזה כדי לבדק אותן, אם ראו שצריכות הן לכך, ודוקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שכך קבלנו (סוטה ז ב) שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש. והעובר על זה וקנא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה בטל עשה זה.