ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/עא
מצות חגיגה ברגלים[עריכה]
לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות, כדי שנחוג שם, שנאמר (שמות כג יב) שלש רגלים תחוג לי בשנה. וענין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמים בתורה, ואמרו זכרונם לברכה במסכת חגיגה (דף י:), שלש מצות נצטוו ישראל ברגל חגיגה, ראיה, שמחה.
משרשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבא בידים רקניות לפניו ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו כמו שכתוב (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתינו אנחנו רואים כאילו נעמד לפניו. והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם. ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתב בעזרת השם.
מדיני המצוה, שאמרו זכרונם לברכה (פאה רפ"א) שקרבנות אלו אין להן שיעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף, תור או גוזל, ושחייב לעלות לירושלים על כל פנים בקרבן בידו או בכסף שיקנה בו קרבן בירושלים, אבל בשוה כסף אינו פטור. ואם לא הקריב קרבנו ביום ראשון שיש לו תשלומין כל שבעה (חגיגה ט א), ובלבד שיהיה הוא שם ביום ראשון. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חגיגה.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות, ולא כל הזכרים [1], שחגר וסומא אפילו באחת מעיניו וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו כולם פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינוס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חייבים ואפילו יש להם אומנות מכוער כגון [2] מקמץ ומצרף ועבדן מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השם יתברך, והם מקבלין לפניו כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום ולא האמנות כל זמן שעושין אותו בנאמנות.
והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן -- בטל עשה, וגם עבר על לאו, שנאמר על זה (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם.