ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפו
שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקורבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כולו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמישה עשר. ועל זה נאמר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד). ובא הפירוש המקובל על זה (פסחים עא.) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים. ועל זאת החגיגה אמר הכתוב "וזבחת פסח ליי אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), כלומר שיביא עם הפסח קרבן אחר לחגיגה, כלומר להרבות השמחה.
ומשרשי המצוה היסוד הקבוע לנו במצוות עניין הפסח, שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה. ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק בריבוי בשר. וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כולו ביומו, להרבות בו גילה ושובע שמחות. וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו (מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל איסור הנותרות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים ע.) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצוות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח). אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד, שהוא מצוות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה תפח). לפי שענין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר. ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ז:) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קודם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל. ששלמי שמחה אין צריך לשחוט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות, שאפילו הנשים חייבות בשלמי שמחה אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חייבות בשביתה בו. והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי, חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר. ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא ניתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה.
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/486