ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תי
שנצטוו בית דין של ישראל להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה). וגם המכה, גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול" (שם, כח).
משורשי המצוה לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' רוצח ה"ט) שההורג נפש מזיד, אפילו עשה כל המצוות – אינו ניצול מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס" (משלי כח, יז) ולא ימלט. ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה כמו שביאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין ע:) שאין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו. אבל חבל בו – אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת – אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו. ואפילו שחט בו שני סימנין ועמד מעט, אינו גולה על ידו. ומה שאמרו (מכות ח:) שישראל גולה אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב, וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמר "והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם". אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג, נהרג עליו. וגוי שהרג את הגוי, אין ערי מקלט קולטין אותו.
ומה שאמרו (שם) שהבן גולה על רציחת אביו והאב ברציחת הבן. ובמה דברים אמורים? שלא בשעת לימוד. אבל בשעת לימוד והוא שוגג, שכוונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באומנות, פטור מגלות. וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (דף י.) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד, מב), ודרשו זכרונם לברכה: עשו לו כדי שיחיה, ו"החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז, יב). ודין אשה ועבד ושפחה שגלו, אם חייב הבעל או האב במזונותם שם. ודין רוצח שמת קודם שיגלה, שמוליכין עצמותיו לשם.
ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן לוי שהרג במדינתו. ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו שכל שהרג בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה. ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר "רוצח אני", ואם אמרו אף על פי כן, מותר לקבל. ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודווקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודווקא כהן ועבודה בידו, אבל לא אחר. ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו. ובמה דברים אמורים? במחוייבי גלות מן הדין. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר, הרי זה ניצל ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם. כן ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' רוצח הי"ב). ויתר פרטיה מבוארים במסכת מכות (פרק שני).
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלם לדין דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה, ביטלו עשה זה, ועונשם גדול מאוד לפי שהוא סיבה לשפיכות דמים.
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/410