ספר אילימה/מעין א/תמר א/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ליד"ע שי"ש אלו"ה. ידיעה זו אינה ידיעת מה הוא, מפני שאין השגה לשום נמצא במהותו כלל, מפני שאי אפשר שיושג, אמנם ידיעה זו הוא לידע שישנו וחוייב מציאותו. ודע שכמו שאין האדם מכיר הנשמה שבו, אלא הנשמה שופע בו והוא יודע ששפעו הוא מהנשמה, כך אין הספירות מכירות בא"ס, אלא הם אליו כגוף אל הנשמה, יודעות הם שכחם ושפעם ממנו אבל אינם מכירות בו, אלא פעולותיו. וזו עיקר האמונה, שאין מי שידע אמיתת עצמותו אלא הוא בעצמו. מפני שאם נאמר שאמיתת עצמותו ידועה, יהיה לו תכלית, ואפי' שנאמר שישיג קצת שום נמצא בממציא, יהיה לו תכלית. לכך צריך שנאמר שאמיתת עצמותו בלתי ידועה אלא אל עצמו, שידיעתו אין לה תכלית והוא אין לו תכלית, והוא וידיעתו וחכמתו הכל א', והוא יודע את עצמו ואין זולתו שידע ממנו כלל, רק פעולותיו, והמכיר פעולותיו על אמיתתם, הוא בעצמו שהפעילם והמציאם, ואין אותו מדע ענין מחודש לו מפני המצאתם, אמנם דבק בו, הוא ומדעו אחד, ויודע בהם בקדימתו, ואין כאן מקום הדרוש הזה ויתבאר. אמנם הנמצאים כל השכלתם לידע פעולותיו, והכתר משכיל להשיג עצמו והנפעלים ממנו באמצעות כח א"ס השופע בו, וכן שאר הנמצאים. אמנם להשיג אמיתת עצמות המאציל ח"ו אין לחלק ההשגה הזו לחלקים, שא"כ ניתן לו תכלית וגבול. ולזה, הוא שאין לו תכלית יודע את עצמו, וכל השאר השגתם בפעולותיו, ואין מי שיכיר אמתת הפעולות ומציאותם כפועל עצמו, ואחריו ירדו ההשגות כפי רדת הנמצאים. וגם הידיעה בחיוב מציאותו יגדל או ימעט, שאנו נדע חיוב מציאותו מהכרח א' או ב', והמלאכים יחייבו מציאותו מק' הכרחיות, והמתעלים עליהם מאלף, והמתעלים עליהם מק' אלף. ועוד אנו נחייב מציאותו מכח אלו הפעולות הגשמיות שהם פחותות בערך הנפלאות העליונות, והעליונים יחייבו מציאותו מצד הפלאים העליונים והנמצאים המשובחים, ולכך יקבע חוזק דבקותם באמונתם דבקות נפלא בתשוקה חשובה, והם יתעדנו בהשגה ההיא תכלית עידון, מפני שיפלא חשקם כעין צד חיובם האלוה. ועד”ז תתעלה תשוקת העבודה אל הגלגלים על בני אדם, ותשוקת המלאכים על הגלגלים, וכן תתעלה זו למעלה מזו. שאנו לא נוכל להתדבק מפני מיעוט השגתינו, ולכך ימעט ידיעתינו בחיוב מציאותו, עם היות שנשוה כלנו באמונה הכוללת שנדע שיש אלוה. וכמו שיהיה בינינו הבדל בין חכם לחכם בהשכלת ידיעת חיובו ויתעלה הא' על חבירו, כך יהיה עילוי בענין זה בין בחינה ובחינה מהנמצאים עם היות שישתוו כלם בחיוב ידיעת שיש אלוה. ולכך נאמר שמי שחייב מציאותו מצד ידיעתו בנמצאים התחתונים, אינו שוה כמי שחייב מציאותו מצד הנמצאים העליונים. וכך יתעלה מעלה על מעלה הידיעה הזאת, כפי שידע האדם המסובבים העליונים, ומתוכם יכיר החיוב הזה:

והדין נותן כך, הנה מי שיכיר הגלגלים והנמצאים הגשמיים ויכריח מתוכם האלוה, הנה אפי’ שיאמין שאין למציאות כחו תכלית, עכ”ז לא יכיר מהו גודל התכלית לתת עליו מעלת אין לו תכלית. והמשל בזה, הנער שלא יכיר אלא חשבון העשרה, יחשוב שלמעלה מעשרה אין לו תכלית, ויחשוב אין לו תכלית מעט הערך, ומי שידע חשבון המאה יחשוב אין לו תכלית למעלה מהמאה, ומי שידע המספר לרוב הרבה מאד ידע אין לו תכלית הרבה מאד. והמשל בזה ממש בחיוב מציאותו, שיחייב אותו למעלה מהגלגלים, והמשובח מי שיחייבנו למעלה מנעשים ונוצרים ונבראים ונאצלים וכל פרטי הנמצאים ומתוכם יחייב מציאותו, יחייבנו חיוב נפלא.

אמנם להשיג עצמותו ומהותו אין מי שידענו כלל, מפני שכל הנאצלים ואפי’ הכתר הנאצל הראשון עם היותו בלתי מתגלה הוא מושג מצד התפשטות החכמה הנעלמה שבו, ועם היות שיושג חלקו לא חוייב שיושג כלו מפני שהוא מקבל החלקים, מפני שהוא בעל בחינות רבות, לא חלקים ממש, אלא כדרך עילה ועלול, החכמה והדעת והבינה מושרשים בו ועלולים ממנו, ויושג מצד השתלשלות [והתפשטות] העלולים ההם. אמנם א"ס עילת כל העילות אין בו עילות מתפשטות בו ולא חלקים, שהכל א"ס עילה אחת אחדות שלם כדפי' בפ"ד, ואין בו לא חלקים ולא תיקונים ככתר, אלא הכל א"ס, עילה לכל העלולים. ולזה אם נאמר שנדע חלק, נודע הכל, והוא תכלית וגבול, וזה בלתי אמת, מפני שהוא א"ס בלתי בעל תכלית, והוא מקיף כל הדעות מן הנאצל הגדול עד קלה שבבריות באחדות גמורה, ובו אין השגה לזולתו כלל ועיקר. וידיעתו שאין לה תכלית יודע את עצמו. שהוא וידיעתו אחד, וההשגה בו מצד פעולותיו שהם ספירותיו כדפי'.