ספר אילימה/מעין א/תמר א/פרק ב
ו"עמוד ה"עבודה. כל מי שיעבוד וישים העבודה לאיזו נמצא זולת האלוה, אין בעבודתו עבודה. אלא אדרבא, הוא עובד עכו"ם, מפני שמחליפו בזולתו. וא"ת והרי להקת המקובלים כל מגמת פניהם למדות בקישורם וייחודם, ולפ”ז יהיה העבודה אל המדות. ולזה נאמר, שבלי ספק מי שיעבוד המדות ח"ו, טעות גמורה. ולזה פי' בספרי כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ופי' אליו ולא למדותיו. אמנם הענין הוא, שהמדות הם לבושים וכסאות לאלוה, וכאשר אנו מתפללים ומייחדים המדות ע"י מצוה או תפלה, הכוונה לתקן המדות להכינם שיהיו כסא אליו ויתקרבו אליו ויתוקנו לקבל אורו ושפעו. וזהו עבודתו. שהוא לא יקבל תועלת מן העבודה, רק שכל ישעו וחפצו להטיב לזולת. וכאשר ימצאו התחתונים בלתי מוכנים לקבל טובתו לא יוטבו ממנו בסבת מיעוט הכנתם, ונמצא טובו בלתי מתפשט בהם, ואין הגרעון מצד עצמו, אלא מצד התחתונים. ועכ"ז רצונו להטיבם, והגורם הכנתם לקבל הטובה ההיא יקרא עובד. שאין האלוה נעבד מצד התפלה, אלא מצד התקרבות המדות והכנתם לקבל הטובה הנשפעת ממנו, והתפלה והתורה והמצוה לקשר המדות ולהכינם לתקנם לקבל שפעו וטובו. ולכך אדרבא היודע לתקן המדות בכוונת המצות והתפלות והתורה וכיוצא, עובד אמיתי המיישר העבודה לאמת ולעבודה הנכונה במכוון, ולא כעובדים העבודה סתם לאלוה, ואינם יודעים שאין העבודה מקובלת אלא דוקא על הדרך הנז'. ועכ"ז אין העבודה הסתמית המכוונת סתם אליו דחויה ח"ו, אלא שאינה נבחרת כעבודה המיושרת אליו על הדרך הרצויה בכוונה אל המדות כדפי':
והטעם, שהתפלה והמצוה והתורה המכוונת אל המדות ימשיך הייחוד הגמור, אמנם הבלתי מכוונת אל המדות יש בהם ייחוד ולא כל כך, ולכך עבודה רצויה היא. ועכ"ז החושב שזאת הגשמית היא עבודה תגיע אליו נחת רוח כפשט הענין, אינו אלא טועה, ומעשיו רצויים וכוונתו אינה רצויה. והחושב שהעבודה ממש אל המדות, מחליף ח"ו וגרוע מן הקודם. אמנם העבודה הרצויה עם הכוונה הנבחרת לקשר המדות ולהכינם שתתיישרנה להאיר א"ס בהם, שאין אור א"ס מאיר בהם אלא בהכנתם, מפני שאין אור א"ס מאיר אלא במקום השלם, וכל זמן שלא ישתלמו לא יאיר בהם. וכיון שהם נקראים לבושי המלך הוא הדין והוא הטעם עונש החוטא, ועונשו שקרע בגדי המלך, בענין שאינם ראויים למלך ללובשם, והקורע בגדי המלך חייב כפי מה שקרע או לכלך בענין שנפגמו מלהתלבש המלך בהם, ולזה צריך שיהיה כוונת העובד, וזוהי העבודה לפניו, ואל זה כוונו באומרם אליו ולא למדותיו, וזהו עמוד שהעבודה כולה נסמכת עליה ואין לזוז ממנה: