סידור סימן טוב\נוסח ספרדי\שחרית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לתוכן

השכמת הבוקר[עריכה]

הדבר הראשון שיאמר האדם ברגע שניעור משנתו:

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶהֶחֱזַרְתָּ בִי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

לאחר שלבש בגד (אם ישן ללא בגדי שינה), אם צריך לצרכיו יטול ידיו ללא ברכה לסירוגין, יעשה צרכיו, יטול ידיו, ואז לאחר הניגוב יברך (לנוהגים כרמב"ם יש לברך לפני הנטילה)::

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וִצִוָּֽנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:



בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,
אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה,
וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים , חֲלוּלִים חֲלוּלִים .

גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ,

שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם ,

אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת .

בָּרוּךְ אַתָּה יי, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:


יש להצמיד קטע זה לקודם:


אֱלֹהַי! נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה . אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, ולְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא .

כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת .

בָּרוּךְ אַתָּה יי, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים.



ברכות השחר[עריכה]

כל הברכות הללו, מברך אפילו לא נתחייב בהן, כגון שניעור כל הלילה ולא פשט בגדיו ולא לבש אחרים. אלא שאם ניעור כל הלילה ולא נתחייב בהן, אינו מברך אלא אחר שיעלה עמוד השחר. אבל אם ישן בלילה ונתחייב בהן, יכול לברך מיד שנתחייב בהן, ובלבד שיהיה מחצות לילה ואילך. ואם ניעור כל הלילה ושמע קול תרנגול מחצות ואילך, יכול לברך "הנותן לשכוי בינה"; אבל על שמיעה שקודם חצות לא יברך, אלא ימתין עד אחר שיעלה עמוד השחר:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶר קִדְּשָֽנוּ בְּמִצְוֹתָיו וִצִוָּֽנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אִו אִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה:


בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַתִּיר אֲסוּרִים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. זוֹקֵף כְּפוּפִים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם:


בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר:

בתשעה באב וביום הכיפורים, שבהם אסור לנעול נעלי עור, יש שאין מברכים ברכה זו עד הערב: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי:


בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ:


בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי/גּוֹיה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד/שִׁפְחָה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה/שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְתַדְבִּיקֵנוּ בְּמִצְוׂתֶיךָ. וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא. וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוׂן. וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְאַל יִשְׁלוֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע. וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ. וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע, וּמִשָּׁכֵן רָע, וּמִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע, מִלָּשׁוֹן הָרָע, מִמַּלְשִׁינוּת. מֵעֵדוּת שֶׁקֶר. מִשִּׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מֵעֲלִילָה, מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, מֵחֳלָיִם רָעִים, מִמִּקְרִים רָעִים וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית. מִדִּין קָשֶׁה, וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן בְּרִית, וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם :


ברכות אלו מברכים לפני לימוד תורה על פי הדין. ויכוון לפטור בזה את לימוד התורה של כל היום. ומי שישן בלילה, מברך בקומו מחצות הלילה ואילך. ואם ניעור כל הלילה, יש אומרים שמברך כשיאור היום, כמו כל ברכת השחר, ויש חולקים. ועל מנת לצאת ידי חובת כולם ראוי שישמע הברכות מאדם אחר ויכוון לצאת ידי חובה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ (נוסח אשכנז וספרד) לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה (נוסח עדות המזרח) עַל דִּבְרֵי תוֹרָה

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר-בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

כדי להסמיך לימוד התורה לברכותיה, קוראים את הפסוקים הבאים מן התורה שבכתב ושבעל פה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.    כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ.    כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.    כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.    כז וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. (במדבר ו, כב-כז)


אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא: וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִיש לְאִשְׁתוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.




ברכות אלו מברכים לפני לימוד תורה על פי הדין. ויכוון לפטור בזה את לימוד התורה של כל היום. ומי שישן בלילה, מברך בקומו מחצות הלילה ואילך. ואם ניעור כל הלילה, יש אומרים שמברך כשיאור היום, כמו כל ברכת השחר, ויש חולקים. ועל מנת לצאת ידי חובת כולם ראוי שישמע הברכות מאדם אחר ויכוון לצאת ידי חובה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ (נוסח אשכנז וספרד) לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה (נוסח עדות המזרח) עַל דִּבְרֵי תוֹרָה

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר-בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

כדי להסמיך לימוד התורה לברכותיה, קוראים את הפסוקים הבאים מן התורה שבכתב ושבעל פה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.    כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ.    כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.    כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.    כז וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. (במדבר ו, כב-כז)


אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא: וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִיש לְאִשְׁתוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.


פתיחת אליהו[עריכה]

פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת (נ"א אתכסייא) מבני נשא, ואנת הוא דקשיר לון, ומייחד לון, ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר, אתחשיב ליה כאלו אפריש בך:

ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן, חד אריך, וחד קצר, וחד בינוני, ואנת הוא דאנהיג לון, ולית מאן דאנהיג לך, לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא, לבושין תקינת לון, דמנייהו פרחין נשמתין לבני (נ"א דבני) נשא, וכמה גופין תקינת לון, דאתקריאו גופא לגבי לבושין דמכסיין עליהון, ואתקריאו בתקונא דא, חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד סיומא דגופא אות ברית קדש, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה: חכמה מוחא איהו מחשבה מלגאו, בינה לבא ובה הלב מבין, ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה' אלקינ"ו, כתר עליון איהו כתר מלכות, ועליה אתמר מגיד מראשית אחרית, ואיהו קרקפתא דתפלי, (נ"א קרקפתא דלא מנח תפלי), מלגאו איהו יו"ד ק"א וא"ו ק"א, דאיהו ארח אצילות, איהו שקיו דאילנא בדרועוי וענפוי (נ"א ואנפוי), כמיא דאשקי לאילנא, ואתרבי בההוא שקיו:

רבון העולמים, אנת הוא עלת העלות, סבת הסבות, דאשקי לאילנא בההוא נביעו, וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא, דאיהו חיים לגופא, ובך לית דמיון ולית דיוקנא מכל מה דלגאו ולבר, ובראת שמיא וארעא, ואפקת מנהון שמשא וסיהרא וכוכביא ומזלי, ובארעא אילנין ודשאין וגנתא דעדן (ועשבין) וחיוון ועופין ונונין ובני נשא, לאשתמודעא בהון עלאין, ואיך יתנהגון בהון עלאין ותתאין, ואיך אשתמודעאן מעלאי מתתאי, ולית דידע בך כלל ובר מנך לית יחידא (ס"א יחודא) בעלאי ותתאי, ואנת אשתמודע אדון על כלא, וכל ספירן כל חד אית ליה שם ידיע, ובהון אתקריאו מלאכיא, ואנת לית לך שם ידיע, דאנת הוא ממלא כל שמהן, ואנת הוא שלימו דכלהו, וכד אנת תסתלק מינהון, אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא:

אנת חכים ולאו בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא מבינה ידיעא, לית לך אתר ידיעא אלא לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא, ולאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי, דאינון צדק ומשפט, כפום עובדיהון דבני נשא, דין איהו גבורה, משפט עמודא דאמצעיתא, צדק מלכותא קדישא, מאזני צדק תרין סמכי קשוט, הין צדק אות ברית, כלא לאחזאה איך אתנהיג עלמא, אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין, ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי, ולאו מכל אלין מדות כלל:

קום רבי שמעון ויתחדשון מלין על ידך, דהא רשותא אית לך (נ"א אתיהב לך) לגלאה רזין טמירין על ידך, מה דלא אתיהב רשו לגלאה לשום בר נש עד כען, קם רבי שמעון פתח ואמר, לך ה' הגדולה והגבורה וכו', עלאין שמעו אינון דמיכין דחברון, ורעיא מהימנא אתערו משנתכון, הקיצו ורננו שוכני עפר, אלין אינון צדיקיא דאינון מסטרא דההוא דאתמר בה אני ישנה ולבי ער, ולאו אינון מתים, ובגין דא אתמר בהון הקיצו ורננו וכו', רעיא מהימנא, אנת ואבהן הקיצו ורננו לאתערותא דשכינתא, דאיהי ישנה בגלותא, דעד כען צדיקיא כלהו דמיכין ושינתא בחוריהן:

מיד יהיבת שכינתא (נ"א אתערון) תלת קלין לגבי רעיא מהימנא, ויימא ליה קום רעיא מהימנא, דהא עלך אתמר קול דודי דופק לגבאי בארבע אתוון דיליה, ויימא בהון, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, דהא תם עונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך:

שראשי נמלא טל, מאי נמלא טל, אלא אמר קודשא בריך הוא, אנת חשיבת דמיומא דאתחרב בי מקדשא דעאלנא בביתא דילי, ועאלנא בישובא, לאו הכי, דלא אעלנא כל זמנא דאנת בגלותא, הרי לך סימנא שראשי נמלא טל, ה"א שכינתא בגלותא, שלימו דילה וחיים דילה איהו ט"ל, ודא איהו יו"ד ה"א וא"ו, וה"א איהי שכינתא דלא מחושבן ט"ל, אלא יו"ד ק"א וא"ו, דסליקו אתוון לחשבן ט"ל, דאיהו מליא לשכינתא מנביעו דכל מקורין עלאין, מיד קם רעיא מהימנא, ואבהן קדישין עמיה, עד כאן רזא דיחודא.

פתח אליהו - אור צח[עריכה]

מקור

הקדמת המחבר[עריכה]

זה הביאור אור צח יאיר אור בהיר וצח על המאמר פתח אליהו. והוא נלקט מספרי גדולי המקובלים. הלא המה "פרדס רימונים" , "הדרת מלך" , "שפע טל" וסידור חב"ד של הרב בעל התניא זצוקלה"ה. ובעזרת צורי וקוני הרחבתי דבריהם הקדושים בלשון קל וצח ובהוספת נופך ממה שחנני השי"ת ברו"ח. כדי שיהי' נקל יותר להמעיין להבין דברים הקדושים העומדים ברומו של עולם והם יסודי האמונה אשר נתן הקב"ה לנו, מה היא, למה היא, ולמי היא. ואשרי לאדם אשר ישמור דברים האלה בלבו ויתכונן חסדי השם.

פירוש[עריכה]

פתח אליהו ואמר אליהו הנביא זכור לטוב כוון לבאר במאמר הזה בקיצור נמרץ רוב גופי החכמה האלהית שנקראת חכמת הקבלה. וביאר ענין אין סוף באחדותו הפשוט ועניין האצילות. וגם ביאר ענין עצמות וכלים וטעם האצילות ומנין הספירות והכרחתם. והנה אמר רבון עלמין הכוונה נגד אין סוף וקראו רבון עלמין. כי הוא רצה לדבר בענין העולם ואצילותו. לכן קרא לא"ס רבון עלמין. ועוד שרבון עלמין הוא כמו מחויב המציאות, כי מתוך מציאות הנבראים יכיר האדם ויבוא לידי החלטה שיש לעולם מנהיג, ולכן יצדק שיהי' נקרא בשם רבון עלמין. אנת הוא האריך במלת הוא, ופירושו שרבון עלמין אתה הוא מחויב המציאות . כי אנ"ת מורה על בחינת הנגלה. והו"א מורה על בחי' הנסתר. כלומר שמצד בחי' הנגלה מובן שבחינת הנסתר הוא מחויב המציאות, ואעפ"י שהוא נסתר מהשגת השכל מצד עצמותו, אבל מצד הנבראים והסתדרות העולם בחכמה נפלאה מאוד. נודע ונגלה לנו כי יש גבוה מעל כל גבוהים המחדש בטובו בכ"י תמיד מ"ב, כאילו הוא בבחינת אתה לנוכח. חד ולא בחושבן ענין הזה יובן במה שמורגל בפי בעלי האמונה באמרם. אחד ולא כאחד המנוי, פירוש כי כל מין אחד המנוי באיזה חשבון של דברים הנמצאים בעולם יש לו חברים רבים הדומים לו. אלה שהקודם הוא הראשון והבא אחריו מכונה בשם שני, ויש ערך למספר האחד עם מספר הב' ואפילו עם מספר הרבוא. לפי שמציאות מספר הרבוא בא מצרוף חלקים קטנים של מספר אחד אחד. מה שאין כן ברבון עלמין שהוא אחד ואין שני בדומה לו. ואף גם אין ערוך לו כלל עם כללות ההשתלשלות של כל העולמות. כי איננו בגדר תפישה והלבשה כלל. אף לא כדמיון הלבשת הרוחניות בגשמיות. כי כל ההשתלשלות של רבוא רבבות העולמות דאצילות בריאה יצירה עשיה נבראו רק מן גילוי והארה בעלמה מאור העצמיות של הא"ס שאין מהותו מושג לנו כלל. אלא שבו הכוונה של "אחד" הוא על צד השלילה. שהוא אחד בערך כזה שאין שני בערכו להמשיל לו. וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן. פירוש שאין "אחד" הזה יכול לכנוס בשום חשבון שבעולם. יען כי אין שני לו. או יתבאר בקיצור שאין "אחד הזה כמו האחד של איזה חשבון שבעולם. כי בכל חשבון שבעולם מובן מעצמו במושכל הראשון שמספר האחד הוא מספר המיעוט שבז החשבון. ושאר המספרים שבזה החשבון הם המרובים. אבל האחד של הרבון עלמין נהפוך הוא. שזה האחד הוא המספר המרובה נגד כל מיני המספרים המרובים אשר בכל מיני החשבונות שבעולם. כי כל הבריאה עם רבוא רבבות העולמות אשר בה היא המיעוט נגד זה האחד. והכל לעומתו בערך טיפה אחת נגד ים האוקינוס. אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימיןפירוש עליון על כל העליונים הוא שהא"ס נקרא עלת כל העילות וסיבת כל הסיבות כי כלם עלולים ממנו. הוא המאציל והמה נאצלים. ומפני שאמר אנ"ת ועלא"ה. שכל זה מורה היותו נתפס במקום ומושג במהותו. כי אנ"ת מורה איזה מהות. ועילא"ה מורה על סימן המקום. ואין מן המידות האלה באלוה. כי איננו נתפס במקום ואין מהותו מושג כלל, לזה אמר סתימא על כל סתימין. להורות שאין לענין מקום שום שייכות אליו ח"ו. כי אפילו בערך הסתימין הוא טמיר ונעלם אליהם שאין משיגין בו כלל. וכל הספירות העליונות וכל השכלים הנפרדים הן בערכו כבעלי גוף לרוב העלמו וסתימתו מהם. לית מחשבה תפיסא בך כלל הכוונה בזה שהגם שהענינים הרוחנים יכולים להיות מושג במחשבה. אבל בהא"ס אפילו תפיסה מועטת במחשבה אין בו כלל ח"ו, כי גם כח הרוחני של המחשבה הוא כמו דבר גשמי לעומת הרוחניות של מהות הא"ס ב"ה. אנת הוא דאפיקת עשר תקונין אחר שהפליג במעלות המאציל במלות קצרות התחיל לדבר בענין האצילות שהא"ס האציל עשרה נאצלים שנקראין תיקונין. מפני שיש בהם תקון הכח והגבורה הבלתי תכליתות של המאציל. מטעם שעל ידי אמצעותם דוקא יכול המאציל לבוא לידי התגלות כמו וגבורתו לברוא עולמות ונבראים בעלי גבול. וכן גם לענין השפעת השפע הן העשר ספירות ביד המאציל ככלים ביד האומן לתקן בהם כל פעולותיו. והן תקון העולם מטעם שעל ידן תהיה הנהגת העולמות. והמאציל יוכל על ידן להסתתר ולצמצם אור השפע. באופן שיוכלו העולמות לקבל השפעת אורו במדה וצמצום שלא יתבטלו ממציאותן. וקרינן להון עשר ספירן פירוש שהעשרה תיקונין האלה אנחנו קוראים אותן בשם ספירות. מלשון ספיר והארה. והטעם מפני שבהן מאיר אור הא"ס. ועל ידי אמצעותן נשפע הארה לכל העולמות ולכל הנבראים הנגלים והנעלמים בכל רגע ורגע להיותן חיים וקיימים. לאנהגא [לאנהרא] בהון עלמין סתימין דלא אתגלין ועלמין דאתגלין יורה בזה כי טעם אצילות העשרה תיקונין הוא כדי שהא"ס יאיר בהן הארתו וינהיג ויחיה על ידי אמצעותן עולמות העליונים הנסתרים ועולמות התחתונים הנגלים. כי אם לא היו הספירות לא היו העולמות בכח לקבל שפע הארת הא"ס ב"ה לרוב רוממותו וגדלותו. והיו מתבטלין במציאותן. נמצא שטעם אצילות הע"ס הוא מפני שני ענינים שכמעט הם ענין אחד. אם מפני שרצה הא"ס לבוא לידי התגלות כח מלכותו בבחינת נחות דרגא להאציל ולברוא וליצור ולעשות רבבות עולמות עם נבראים בעלי גבול וגשמיים. ואם מפני שרצה הא"ס להסתיר ולצמצם אורו הגדול בכדי שיוכלו כל העולמות עם כל הנבראים הנמצאים בהם אפילו הנבראים הגשמיים לקבל תמיד אורו והשפעתו במדה וצמצום וגבול כל אחד לפי כחו ומדרגתו ולא יתבטלו במציאותן. ובהון אתכסיאת מבני נשא יבאר בזה עוד תיקון אחד שנעשה ע"י העשר ספירות הנקרין תיקונין. והוא שאם לא היה מתלבש הארת אור הא"ס בהספירות. כדמיון כח הנשמה שמתלבש ומתפשט בפנימיות אברי הגוף. או ממילא היה כן בעולם העשיה שהיה מתגלה הארת אור הא"ס בלי לבוש. וגם לעיני האדם הגשמי היה מתגלה אותה הארה, ואז לא היה באפשרות שתתקיים הנשמה בגוף הגשמי בראותה נועם זיו אותה ההארה. כמש"כ כי לא יראני האדם וחי. אבל כיון שאותה ההארה מתלבשת תוך הספירות, עי"ז נתכסית אותה ההארה מן האנשים הגשמיים ויכולים להתקיים בעולם. ומה שכתוב ואתה מחיה את כולם. וכן מה שכתוב ומלכותו בכל משלה. הכל נעשה בהסתר. ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ר"ל שאעפ"י שכל ספירה פעולת פעולה אחרת אל תטעה ח"ו לומר שיש התפרדות ביניהן. אלא שכל הפעולות ממקור אחד נובעות. והוא כח הא"ס המתפשט בפנימיותן כמו בגוף האדם שכל אבר מיוחד לפעולה אחרת וכל הפעולות נובעות מן כח אחד שהוא כח הנשמה המתפשט בפנימיות כל אבר ואבר, ומה שאמר כפל לשון קשי"ר ומיח"ד. ירמז בזה אל ב' מיני דביקות שיש בהספירות. האחד הוא ענין התקשרות שיש להן אלו עם אלה להיותן ממוזגות כל אחת מכלן. והשני הוא ענין היחוד של זיוג מבחינת משפיע ומקבל כדי להמשיך עי"ז את אור האין סוף בחשתלשלות מטה מטה עד הנבראים הגשמיים והשפלים להחיותם. כמש"כ ואתה מחיה את כלם. ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וענין היחוד של זיוג אינו צודק אלא בד' ספירות שהן חכמה ובינה ונקראות אבא ואימא. וגם בתפארת ומלכות הנקראות ברא וברתא או זעיר ונוקביה. ועל הד' ספירות רומזות הד' אותיות של השם הוי"ה ב"ה. וכל ספירה מאלה הד' ספירות היא שורש לעולם מלא ושלם שהן הד' עולמות אצילות. בריאה. יצירה. עשיה. אבא נעשה שורש לעולם האצילות. אימא שורש לעולם הבריאה. זעיר שורש לעולם היצירה. מלכות שורש לעולם העשיה ובכל עולם ועולם יש בפרטיות עשר ספירות מיוחדות. נמצא שהעשר ספירות של עולם האצילות הן בבחינת זכר. עשר ספירות של עולם הבריאה הן בבחינת נקבה. עשר ספירות של עולם היצירה הן בבחינת זכר. ועשר ספירות של עולם העשיה הן בבחינת נקבה. ואלה הד' עולמות שהן בכלל ב' מיני זיווגים יש להם עוד ד' ענינים שהם זה למטה מזה. הלא המה. שכל ומחשבה. קול ודבור. וכמו למשל במלך בשר ודם שנשמתו הופיעה במוחו שכל שטוב לו לעשות בצד היכלו גן נחמד. וזה השכל תיכף מופיע בלב המלך. ועל ידי זה נתעורר כח המחשבה. ובה הלב מבין בפרטיות לפי ערך חמדת הלב באיזה מקום שיהי' הגן. וגדלו. ורוחבו. ומאיזה עצים ינטע. והרי זה זיוג אחד של חכמה ובינה. והיינו השכל עם המחשבה. אח"כ צריך המלך ליתן פקודתו בדבר הזה לעבדיו. ונצרך לזה עוד שני כחות. והן הקול עם הדיבור. והיינו זיוג השני. ומבשרי אחזה אלוה להבין הנמשל במלך מלכי המלכים הקב"ה מה הוא הענין של כללות הד' עולמות אבי"ע. שהם ד' בחינות זה למטה מזה. חכמה ובינה היינו שכל ומחשבה. תפארת ומלכות היינו קול ודיבור. וכמו שאצל המלך בשר ודם נעשין ב' זיווגין האלה על ידי זה שנשמתו הופיעה במוחו אור שכלי לדבר הזה. כן הנמשל בהספירות והעולמות שהב' מיני דבקות שייך בהם והוא ההתקשרות שלהן להיותן ממוזגות אלו מאלה. וגם ההתיחדות שלהם בענין זיוג של משפיע ומקבל. הכל נעשה על ידי אנ"ת הו"א. היינו על ידי הגילוי וההארה הבאה מן אור האין סוף להופיע בפנימיות הספירות. כי הוא להספירות כנשמתא לגופא. כמו שנזכר בזה המאמר אח"כ. ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר ספירן, אתחשב ליה כאילו אפריש בך. פירוש כיון שחיות כל הספירות וכח פעולותיהן השונות זו מזו הכל ממקור אחד יהלכון. והיא הארת האין סוף המופיע בפנימיותן ומתלבש בהן. נמצא שכולן דביקות בשרש אחד. כי אותה ההארה קשורה ודבוקה בעצמיות האין סוף כשלהבת הקשורה בגחלת או כקוי אור השמש בעצמיות השמש. ובכן זה האדם הגורם פירוד בין הספירות ומונע הזדווגותן יחשב לו כאלו פגם במלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו. והמשל בזה אל האדם הקורע לבוש המלך. ומה גם בהיות הלבוש על המלך. אע"פ שלא נגע במלך עצמו. על כל זה פגם בכתר המלך והתחייב ראשו למלך. וכן הנמשל בפגם הספירות. וענין גרם הפירוד בין הספירות שייך בכל איש ואיש מישראל לפי ערכו ומדרגתו ושורש נשמתו. וכל מה שהאיש גדול יותר במדרגתו הוא יכול לגרום פגם ופירוד יותר גדול. ועל זה כתיב סביביו נשערה מאד. שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וגרם הפירוד יכול להיות או על ידי כח המחשבה. כמו למשל אם יחשוב האדם שספירות החסד והרחמים הן שונות לגמרי מן ספירת הגבורה. ויאמר שהשם של מדת החסד שהוא השם אל והשם של מדת הגבורה שהוא השם אלהים הן ח"ו ב' כחות נפרדות. הרי זה נקרא מקצץ בנטיעות ומפריד בין הדבקים. כמו למשל אע"פ שנטיעה זו עושה תפוחים וזו תאנים. וזו עושה פירות שיש בהם סם המות. מ"מ יניקה אחת לשורשן מן הארץ. והשתנית היניקה נעשית רק בהעצים. ועוד לך משל יותר נאות כמו קוי אור השמש אם יעברו דרך חלון ושל עשר מיני עששיות מעשר גוונים משונים. וקוי האור אשר יגיעו אל עבר הקיר אשר מנגד החלון נראה בהם עשר גוונים. והנה לפי האמת אור השמש אחד חוא לכל העששיות ואין בו שום השתנות. אלא שהשתנות הגוונים בא מן גווני העששיות. וכן הוא הנמשל בהספירות שהארת אור האין סוף המתלבש בהספירות אין בו שום השתנות ורק ההשתנות של פעולותיהן נעשה אח"כ על ידי עצמיות הספירות. ועוד יכול להיות גרם הפירוד בין הספירות על ידי שישראל אינם מקיימין התרי"ג מצות. כי ישראל יש להם זה הכח שעל ידי עבודתם בתורה ותפלה ומצות גורמים חזדווגות הספירות ליחדא קב"ה ושכינתיה. והוא חיחוד של תפארת ומלכות להמשיך שפע מן המקור כמו שכתוב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו וגו'. היינו שזאת הגדלות ניתנה רק לישראל שיכלו ליתן עוז לאלהים על ידי עבודתם. והיינו שהספירות יזדווגו להמשיך שפע מן המקור. וכן להיפוך באם ח"ו ישראל חוטאים בהתרי"ג מצות גורמים פירוד בין הספירות. וזה גורם מניעת השפע וממילא שולט הרע בעולם. ולזאת יזהיר להאדם לבלתי יגרום ח"ו להפריש חד מן חבריה מאלין עשר ספירן: והנה במה שאמר ובגין דאנת מלגאו ראיתי להאריך מעט. כי נקל בזה לטעות כדעת שטת קצת מקובלים האומרים שעצמיות ומהות האין סוף מתפשט תוך הספירות. ולא זה דרך האמת. אלא האמת הוא כמו שייסד אדומו"ר גאון עוזנו מרן הרב בעל התניא זצוקלה"ה בסידור החב"ד שלו המיוסד על יסודי קבלת האריז"ל וזה לשונו בקיצור מעט. הטעם מה שנקרא אור אין סוף בלשון אור. היינו מפני שהוא כמשל זיו ואור השמש. שאינו אלא בחינת התגלות בלבד ולא בחינת עצמיות. כך אור אין סוף הוא רק בחינת התגלות בלבד. והארת הקו והחוט שנמשך ממנו אחר הצמצום בד' העולמות אבי"ע אינו אלא רק בחינת הארה בעלמא ממנו. ואין ערוך כלל לאין סוף עם כללות השתלשלות הד' עולמות. וכמש"כ אני ה' לא שניתי. פי' בלי שום שנוי כלל בין קודם ההשתלשלות לאחר ההשתלשלות. לפי שהאין סוף ית' איננו מותפס בבחינת הלבשה כלל בההשתלשלות. שאם היה לו בחינת תפיסה והלבשה הרי הי' זה שנוי בעצמותו. אלא ודאי שלא היתה ההארה הראשונה מבחינת עצמותו כלל. אלא מבחינת אורו וזיוו של עצמותו. ואין להארה הזאת ערך כלל לגבי עצמתו כמו שאין ערוך לזיו קוי אור השמש לגבי השמש עצמו. ויובן יותר ענין הזה ממשל חיי הנפש המתפשט באברי הגוף. שאין חיות הזאת גם כן רק בחינת גילוי מעצמות הנפש. מפני שהנפש היא רוח חיים בעצם ע"כ בהאיר ממנה אור לדבר זולתה מביאה היא שמה זרם כח חחיים להחיות אותו הדבר. אבל לא שחיות אותו הדבר נחשב מבחינת עצמיות רוח החיוני שבנפש. ומה שנראה כחות מחולקים באברי הגוף. כמו כח השכל במוח וחראיה בעין וכיוצא. כל זה נתהווה רק מן ההתגלות של הנפש שעל ידי גלוי הארתה היא מאירה במוח ובכל אברי הגוף באור שוה. ורק מחמת כלי המוח נעשה מן הארת הנפש בו אור שכל. ומחמת כלי העין נעשה שמה מן הארת הנפש אור של כח הראות. נמצא שהכל מין הארה אחת היא וההשתנות נולדה רק על ידי אברי הגוף. וכל זה הוא מפני שבנפש אין ניכר שום התחלקות. כי הוא רק אור אחד פשוט. והמופת לזה מה שאנו רואים שחגר וסומא מוליד ולד בגוף שלם. והוא מפני שחסרון הרגל והעין בגופו לא גרם שום חסרון בנפשו. וע"כ מוליד הוא תמיד גוף שלם כצלמו. ובזה יובן שיש בנפש בחינת עצמותה שמובדל לגמרי מבחינת התפשטותה באברי הגוף לכחות מחולקים. להיות כי התחלקות כחותיה אינו אלא בחינת ההגלות הארתה בלבד. כדמיון זיו השמש שמאיר בחלל העולם על הארץ. ויש עבים מפסיקים. וכמו כן כלים מכלים שונים דרך חלונות שיש בהם עששיות כמה גוונים שעל ידי זה נשתנה מהות הגלוי של הארת זה האור. אבל כי זה אינו שייך כלל וכלל לבחינת עצמיות מאור השמש. ומכל הדוגמא הזאת יובן למשכיל למעלה בפירוש בחינת אור אין סוף. דמאחר שנקרא בשם אור הרי הוא רק בחינת התגלות ההארה מן עצמיותו ית' ממש הנקרא חי החיים. כלומר עצמיות מקור כל החיים. ורק מבחינת התגלות ההארה מן עצמותו ית' נמשכין המשכות פרטיות רבות על ידי בחינת הקו דוקא בפנימיות הספירות של הד' עולמות אבי"ע בהשתשולות מטה מטה להיותו בבחינת ואחה מחיה את כולם בהסתר עצום מאד. ומכל זח יובן מה שאמר ובגין דאנת מלגאו. שאינו מדבר מן העצמיות ומהות האין סוף כי אם מן גילוי הארתו שמתפשט בפנימיות הספירות ככח הנפש בגוף: ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן חד אריך וחד קציר וחד בינוני. הכוונה בזה להורות לנו שסדר עמידת הספירות הוא כסדר אצילהן זו למעלה מזו כדרך עלה ועלול. ואין הכוונה באמרו אריך וקציר על אורך וקוצר גבוליו ממש ח"ו אלא שרוצה לבאר לנו בזה שהעולם מתנהג על פי ג' מדות האלה שהן חסד דין ורחמים. והכל נעשה ע"י הספירות שהן גבוליים לפי ערך מדרגת מצב הנבראים. ולא מצד המאציל. כי אצלו לא שייך שום השתנות המדות רק הטוב הטהור בלבד. ופי' של אריך היינו קו החסד ששם אריכת אפים אפילו לרשעים. וקציר ר"ל קצר אפים. דהיינו בעל חימה שהוא קו הדין. ובינוני הוא קו הרחמים המתמצע בין שניהם. דהיינו שספירות תפארת היא מתמצעה בין ספירות חסד וגבורה. וכן ספירת יסוד היא בין נצח והוד. וכל זה נכלל באמרו אריך קציר ובינוני דהיינו חסד דין ורחמים שזה כללות כל האצילות. וזה כללות התקשרות הספירות אלה עם אלה להיותן ממוזגות לפעמים על חסד. לפעמים על דין ולפעמים על רחמים. ואנת הוא דאהיג לון ולית מאן דאנהיג לך לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא. הכוונה בזה היא כיון שאמר שהשנוי של חסד דין ורחמים ושאר השינוים הם מצד הספירות. עלינו להזהר שלא מפני כך נייחס הפעולה אליהן. כי הלא מצד עצמן אין בכחן לפעול כלום. וכל כחן הוא רק מן האין סוף המאציל על ידי שמופיע אורו בתוך הספירות וממלא אותן כנשמה בגוף. ועל ידי הכח הזה המאיר בתוכן וחופף עליהן הוא מנהיגן כרועה עדרו ינחל. ולכל אשר יחפץ יפה אותן. ועל זה אמר אנת הוא דאנהיג לון. וכדי להודיע שאין אצל המאציל שום הכרח ולא שום התפעלות שיהיה נתפעל מדבר זולתו. אשר יהיה מוכרח בעבורו להשתנות מרצון אל רצון. ע"ז אמר ולית מאן דאנהיג לך וכו'. ועל פי זה נבין כשאנחנו מתפללים ומזכירים שמות הקדושים והכינוים של הקב"ה. שכל שם וכינוי מרמז לספירה מיוחדת. שתהי' כוונתנו בזכירת וקריאת השמות לאותה הספירה שזה השם או הכינוי מרמז עליה. אבל המחשבה תהי' לקשר אותה הספירה במקורה שהוא אור האין סוף. כדי להמשיך בתוכה שפע חדשה מן המקור שהוא טמיר ונעלם. ובאופן זה יש בכחנו לגרום השפעת השפע לכל העולמות. ועל זה אמרו חז"ל אליו ולא למדותיו. לבושין תקנת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא. פירוש כיון שראה המאציל שעל ידי אמצעות עולם האצילות בלבד עוד לא יהיו מוכשרים נבראים גשמיים לקבל הארתו הגדולה והעצומה. על כן ברא הישתלשלות של עוד ג' מיני עולמות כוללים זה למטה מזה. כדי שאחרי הסתרות רבות אין מספר יוכלו גם נבראים שפלים לקבל חיות מן מקור החיים. על ידי אמצעות הספירות אשר בכל הד' עולמות הכוללים. ועתה מתחיל למנותן כסדרה ואמר ראשית לבושין תקינת לון. היינו שעוד ברא המאציל ספירות אחרות של עולם הבריאה. שהן נקראין לבושין לגבי עשר ספירות דאצילות וספירות דאצילות בערך הלבושין. שהן ספירות השניות דעולם הבריאה. נקראין גופין ואור האין סוף הוא כנשמתא לגופא בעולם האצילות. והענין של גופא ולבושא גם בעולמות שלמטה מהם הוא. כי גופא לגבי לבושא הוא פנימיות לגבי חיצוניות ונסתר לגבי נגלה. כי אין הגוף מתגלה ערום רק על ידי לבוש. והחילוק שבין פנימיות וחיצוניות הוא. שהפנימיות הוא בבחינת דוכרא משפיע. והחיצוניות היא בבחינת נוקבא. שמקבל החיות שלו מן בחינת הפנימיות. כמו שהגוף מקבל החיות מן כח הנפש אשר בפנימיות אבריו. וכן עולם האצילות הוא בחינת דוכרא ופנימיות לגבי עולם הבריאה שהוא בבחינת נוקבא וחיצוניות. ולפיכך נקרא עולם האצילות אבא. ועולם הבריאה נקרא אימא. אבל הענין של נשמתא לגופא לא נזכר עוד בעולמות שלמטה. כי הטעם של נשמתא לא יתכן כי אם על הארת אור האין סוף שהוא נשמתא דכלהו עלמין ורק זאת יתכן לכנות השתלשלות עולמות דלמטה בשם גופין ולבושין. שהוא פנימיות וחיצוניות בחינת דוכרא ונוקבא. ובזה יובן אמרו דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא. ר"ל כמו בגשמיות נעשית התולדה על ידי זכר ונקבה. כן ברוחניות על ידי הזדווגות ב' עולמות עליונים הנקראים אבא ואימא. שהן עולם האצילות ועולם הבריאה. נולדין נשמות של הצדיקים הגדולים שהן מעולם האצילות. ונתגלות לפרוח לבני נשא על ידי עולם הבריאה. וזהו שאמר דמנייהו דוקא פרחין. היינו שהן באות לידי התגלות ותולדה על ידי הלבושין דוקא. שהוא עולם הבריאה עלמא דנוקבא. וכמה גופין תקנת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון. פירוש אחר שהוזכר בריאת ב' עולמות הכוללים של אצילות ובריאה שהן בבחינת גופא ולבושא דוכרא ונוקבא דמזדווגן כחדא. עתה יאמר עוד שראה המאציל כי אין די בשתי אלה עולמות הכוללים להתגלות נבראים גשמיים. כי לא יוכלו לסבול עוד אורו הגדול ויתבטלו במציאות. ולפיכך הרבה עוד תיקונין לברוא עוד שני עולמות כוללים של בחינת דוכרא ונוקבא דמזדווגן כחדא. ובהם כמה וכמה ספירות שיסתירו ויעלימו יותר ויותר לאור האין סוף. כדי שיוכלו להבראות נבראים הגשמיים ולהיותם בקיום חזק. ועל זה אמר וכמה גופין תקינת לון. פי' שמלבד תיקון הלבושין שהן העשר ספירות דבריאה. תיקן עוד להעשר ספירות דאצילות מדרגה ג' של כמה ספירות בעולם כללי שנקרא עולם היצירה. והספירות שלו נקראין גופין. מפני שנברא להן עוד מדרגה ג' של כמה ספירות בעולם כללי שנקרא עולם העשיה. שהן בבחינת לבושין לגבי הספירות של עולם היצירה. וטעם שמותיהם גופין ולבושין הוא מפני שגם הם ב' בחינות של דוכרא ונוקבא דמזדווגין כחדא. להמשיך השפעות ממקור החיים עד הנבראים הגשמיים והשפלים. הספירות של עולם היצירה נקראין גופין. כיון שהוא עלמא דדכורא. ונקרא ג"כ ברא או זעיר. והספירות של עולם העשיה נקראין לבושין. כיון שהוא עלמא דנוקבא. ונקרא ג"כ ברתא או נוקבא דזעיר. כדמיון ב' עולמות הראשונים אצילות ובריאה שנקראים אבא ואימא. כיון שהם במדרגה יותר גבוה מחמת שקרובים יותר להמקור. וגם שהזדווגותן הוא תדירי לצורך קיום כל העולמות. מה שאין כן ההזדווגות של ברא וברתא שתולה בעבדות ישראל עם קרובו. וגם קדושת הזמן גורם הזדווגותן. ויש בהזדווגותן הרבה מדרגות פרטיות. כי לאו כל הזמנים שוין. ולאו כל העבדות שוות. נמצא שזכר עד עתה ב' מיני הזדווגות של בחינת דכורא עם בחינת ניקבא שהן ד' מדרגות של ספירות מן ד' עולמות כוללים הנקראים אצילות בריאה יצירה עשיה. והשורש שלהן הן הד' ספירות מן העשר ספירות של עולם האצילות הנקראות חכמה ובינה תפארת ומלכות. ולענין הפעולות וההתגלות מיוחד לכל עולם ועולם פעולה אחרת מדרגה אחר מדרגה להתגלות יותר ויותר. והן נקראות שכל ומחשבה קול ודיבור. ולענין הזדווגותן נקראין אבא ואימא ברא וברתא. וגם הד' אותיות של השם הוי"ה ב"ה הן מקורים לד' עולמות של אבי"ע כזה. י' חכמה. ה' בינה. ו' תפארת. ה' מלכות. ומלבד זה מאיר בכל עולם שם הויה שלם עם אותיות מלאות. בעולם האצילות מאיר שם הוי"ה של מילוי ע"ב כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י. בעולם הבריאה הוא שם ס"ג כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י. בעולם דיצירה שם מ"ה כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בעולם העשיה שם ב"ן כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. וגם מאיר בכל ספירה וספירה מן העשר ספירות שם הוי"ה בניקוד אחר כזה בספירת כתר מאיר שם הוי"ה בניקוד קמ"ץ. בספירת חכמה בניקוד פת"ח. בספירת בינה בניקוד ציר"ה, בחסד סגו"ל. בגבורה שו"א. בתפארת חול"ם. בנצח חיר"ק. בהוד שור"ק. ביסוד מלאפו"ם. במלכות מאיר שם הוי"ה בניקוד שח"ק שהוא שו"א חול"ם קמ"ץ. ועל ידי זה כל העולמות עם כל הספירות שלהן הם קשורים ודבוקים אלו עם אלה באחדות הגמור. כי כח אחד של השם הוי"ה ב"ה מאיר בכלם: ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא. עתה חוזר לפרש העשר ספירות דאצילות בפרטיות למה הן משמשות. ומצייר אותן בצלם אדם ישר. ומתחיל מן הז' מדות מה שנגלה יותר וגם נקל יותר להבין תכליתן. ואומר כמו שיש באדם יד ימין ויד שמאל והגוף באמצע. כן יש ג' ספירות הנקראות חסד גבורה תפארת. וענין ימין למעלה היא מדת החסד להשפיע אך טוב וחסד בעולם. ומדת הגבורה היא מדת הדין להעניש את הרשעים ולסוכך על הצדיקים שלא תגיע להם כל רע. ומדת התפארת היא מדת הרחמים הממוצעת בין חסד וגבורה. וכל זה נקל להבין שהן נצרכות לצורך הנהגת העולם בהשגחה פרטית של שכר ועונש. נצח והוד תרין שוקין. הנה ראיתי כאן להאריך מעט במקום שקצרו המפרשים. ואגב יתורץ תלונת המשכילים אשר כל מעיינם ואמונתם בחקירה ודרך הטבע. ויפערו פיהן לבלי חק ללעוג מן המקובלים. באשר שלא הראו מקום בספירות את המקורים מן כל הכחות השולטים בעולם הזה בכח אביר וחזק אשר נקראים בשם דרך הטבע ואבאר בזה בעזהש"י כי הנה קצרו המפרשים בביאור תרין שוקין לאיזה ענין הן משמשות בין הספירות. ומה היא תכליתן ומשמעתן בתוך העולמות. ויפקח השי"ת את עיני להבין כי כמו שיש באדם הגשמי שתי רגלים המניעות את הגוף ממקום למקום ונקשר בהן כח התנועה להניע את כל הגוף בכמה תנועות שונות. ומבשרי אחזה אלוה שכן הוא בהצלם אלהים העומד מן עשר ספירות שצריך להמצא בהן שתי ספירות שמהן יושפע לעולם כל מיני כחות הרוחניים הגורמים כל מיני תנועות שבעולם. ויש מהם שמתקשרים גם לדברים גשמיים. והם הכחות הידועים והניכרים בעולם. כמו כח המושך וכח הדוחה. ויש בכלל זה כח המגנט וכח האלקטרי. כח הקור וכח החום. כח הצומח. כח המוליד והמהוה כל מיני בעלי חיים שפלים מכל דבר לח וסרוח. ועוד הרבה כחות כאלה. אשר כלם מולידים וגורמים הרבה מיני תנועות בעולם. וכל אלה הכחות יש לחלקם על ב' מינים. מין אחד הן הכחות הגורמים הרבה תנועות בעולם על ידי התגברות והתחזקות. שכח אחד רוצה לנצח את כח חשני המנגדו. או לדחותו ממקום למקום או לבטלו ולבערו לגמרי. כמו הכחות של מושך ודוחה. קור וחום. שכח אחד עובד ומתנועע בכל תוקפו על סבת חניצוח שרוצה לנצח את כח השני המנגדו. כמו כח האור שדוחה ומבטל את כח חחשך. מין ב' הן הכחות הגורמים הרבה תנועות בעולם ע"י כח ההוד והזיו של חן ויופי ונעימות. אשר על ידי זה מביא חשקות והשתוקקות בהסובבים אותו מקרוב או בהיודעים ממנו מרחוק להמשך אליהם להתחבר עמהם או לראות אורם וליהנות מהם. ובכן יובן כי השורש הכחות של כל מיני התנועות שבעולם הן אותן שתי הספירות הנקראות נצח והוד. דהיינו שמספירת נצח נשפע כל מיני כחות הגורמים תנועות חזקות שונות זו מזו על ידי ההתגברות שכל כח ישאף לנצח בכל תקפו את חברו המתנגדו. ומן ספירת הוד נשפע כל מיני הוד זוהר וזיו חן ויופי ונעימות הגורמים הרבה מיני תנועות חזקות בעולם על ידי החשקות וההשתוקקות להמשך אליהם. ולפיכך מתדבק הס"א במדת ההוד שהיא ירך השמאל. בסוד הכתוב ויגע בכף ירכו. ויונק משם להכין רשת לאדם להכשילו בדבר האסור. ועל ידי זה מהפך מן הו"ד לדו"ה. כידוע בסוד הכתוב כל היום דוה. ובזה יובן הטעם שהספירות נצח והוד נקראין תרין שוקין. כי כמו התרין שוקין שבאדם הגשמי הן המניעות את כל הגוף ממקום למקום וגורמין תנועות שונות. כן מאותן שתי הספירוה נשפע כל מיני הכחות הגורמים כל מיני התנועות אשר בעולם. ועוד יובן על פי זה גם כן הטעם למה יניקת הנביאים היא דוקא מאותן השתי ספירות נצח והוד. כי הנביא צריך לינק כח כזה אור על ידו יוכל לפעול בנבואתו על לב השומע שיהי' בטל אליו. וזאת יכול להיות דוקא או על ידי כח הניצוח וההתגברות להרעיש ולהטיל אימה על השומעים את נבואתו על דרך שהתנבאו נביאים האחרונים. כמו שאמר ישיעהו לכו נא ונוכחה. ונראה מי ינצח והרבה פעמים היה צריך הנביא להשתמש באותות ומופתים של מוראים גדולים. כדי להגבר בכח הניצוח על לב חשומעים את נבואתו שיהיו מבוטלים אליו. ועוד היה ביכולת הנביא לפעול כזאת לא ברעש ובמורא. כי אם בכח רוח חן ששורה עליו הוד וזיו ונעימה קדושה. עד שכל רואהו ושומע דבריו נמשך אליו בהשתוקקות גדולה. ועל זה כתיב ונתת מהודך עליו. ולכן זה הכח של יניקת הנביאים הוא דוקא מאותן שתי הספירות נצח והוד. [ואבקש מאת השי"ת שבאם שגיתי בזה שיכפר עלי ויסלח לי. כי הוא יודע האמת שכוונתי לטובה להאיר עיניים עוורות ולהסיר כל תלונה מעל חכמת הקבלה]. יסוד סיומא דגופא אות ברית קודש. הנה כמו שיש באדם הגשמי אבר זה שבו תלוי הכח להשפיע ולהוליד בדומה לו שעל ידי זה מתקיים העולם. כן גם למעלה בהצלם אלהים הרוחני צריך להמצא בין הספירות ספירה מיוחדת שעל ידה תלך ההשפעה מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא. והיא נקראת יסוד. כי כמו שקיום כל בנין תלוי בהיסוד. כן קיום כל הבריאה תלוי בכח אבר הזה. וכן למעלה אם לא היתה ספירת היסוד המעביר הארת אור האין סוף מעולם לעולם. לא היה קיום ומציאות להעולמות. מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. יבאר בזה ענין ספירה העשירית הנקראת מלכות מה היא משמשת בעולם האצילות. כי הלא מדת המלכות היא עלמא דנוקבא המקבלת ההשפעה של אור אין סוף אחרי כמה וכמה השתלשלות כדי שאותה ההשפעה תתגשם בה עד שתוכל לבוא לידי התגלות בעולם העשיה לברוא דברים גשמיים ולכלכל אותם. ואין טעם לענין הזה בעולם האצילות. ולפיכך אמר שמלבד זה שספירת המלכות של עולם האצילות היא נעשה שורש לעולם העשיה כמבואר לעיל. עוד שייך ענין ספירת המלכות גם שם בעולם האצילות שמביאה אור התורה לידי התגלות וההבנה. כי כמו למשל באדם הגשמי מדרגה האחרונה המביאה את רצונו ומחשבתו לידי התגלות הוא הפה על ידי דיבורו. וכן הוא בעולם האצילות. שם משמשת ספירת המלכות בבחינת פה כיון שמביאה לידי התגלות רצונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכדי להבין מה הוא הרצון שספירת המלכות מביאתו לידי התגלות. לזה אמר ותורה שבעל פה קרינן לה. היינו שהיא היא המקור של התורה שבעל פה. כמו שספירת התפארת של עולם האצילות היא המקור של תורה שבכתב. וכל התורה היא רצונו של הבורא ית"ש. ולפיכך הלומד תורה. אע"פ שלומר דברים פשוטים מענינים גשמיים ונמוכים. כמו שנים אוחזין בטלית ושור שנגח את הפרה. מכל מקום הוא מששיך על עצמו אור קדוש ונשמתו באה לידי התלהבות ודביקות. כיון שמדבק אז שכלו ברצון הבורא ית"ש. כי כן הוא רצונו ית"ש שבאם יקרה בעוה"ז כך וכך יהיה הפסק כך וכך. וכיון שהתורה שבכתב איננה מובנת בלתי התורה שבעל פה. ע"כ נמצא שספירת המלכות משמשת גם שם בעולם האצילות בבחינת נוקבא. כי היא המביאה לידי התגלות והבנה את התורה שבכתב שהיא בבחינה דוכרא הנובע מספירת התפארת של עולם האצילות. חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו. אחר שביאר טעם ז' ספירות התחתונות שהן בבחינת גופא. חוזר מתתא לעילא לבאר גם ג' ספירות הראשונות שהן בבחינת רישא ולבא. וזהו שאמר שספירת החכמה היא רק בבחינת מחשבה מלגאו אבל אין היא שכל הכולל. כי השכל הכולל היינו המקור של כל מיני חכמות שבעולם. והיא ספירת הכתר כמבואר אח"כ. וספירת החכמה היא רק כמו ענף הנאצלת מן השכל הכולל. וכמו שמורגל בפי האנשים לאמר. מי שיש לו שכל טוב הוא יכול להבין למשל חכמת התכונה או חכמת המוזיקא וכיוצא. צא ולמד שיש ג' ענינים בזה. א'. שכל הכולל. ב'. החכמה שהיא ענף השכל הכולל המכילה בקרבה איזו מין חכמה שבעולם. ג'. הבינה. והיינו הבנת ענף החכמה הזאת בכל פרטותיה. וזהו שאמר איהי מחשבה מלגאו. כי כל בחינת דוכרא נקרא מלגאו. היינו פנימיות. ובחינת נוקבא נקרא מלבר. היינו חיצוניות. על שם שהיא מכינה ומציירת את הפנימיות ומביאתו לידי ההתגלות. והיינו ג"כ כנ"ל בענין גופא ולבושא. שהם ב' ענינים של בחינת דוכרא ובחינת נוקבא. פנימיות וחיצוניות. ולפיכך אמר שספירת החכמה שהיא רק כמו ענף הנאצלת מן המקור של השכל הכולל. היא בבחינת מחשבה מלגאו. כלומר פנימיות בחינת דוכרא שנקרא אבא. כי כל זמן שהחכמה לא נתצמצמה בכלי שלה בינה לצמצם ולצייר אותה בכל פרטותיה ודקדוקיה, איננה עוד ביכולת לבוא לידי התגלות והכרה. ואיננה מוכשרת עוד ליהנות ממנה. והרי היא כמו למשל אם הופיעה מחשבה במוח האדם שטוב לו לעשות לעצמו פלטין נאה לבית דירה. הרי המחשבה הזאת אין ביכולת לבוא לידי התגלות ולהוציאה מכח אל הפועל עד אשר יעמוק היטב בכלי הבינה שבה הלב מבין לפי ערך חמדת הלב לצמצם המחשבה הזאת במדות ושעורין וצמצומין איך ומה וכמה. בינה לבא ובה הלב מבין. היינו כמו שיש באדם גשמי הלב המביא את מחשבת המח לידי התגלות בפרטיות על פי המדות התלויות בלב. אם להטיב או להרע. אם להרבות או למעט. אם להגדיל או להקטין וכיוצא. וכן יש ספירת בינה שבה נתצמצם אור החכמה בכמה צמצומין ונצטיירה בה בפרטיות להוציאה לידי התגלות. נמצא שספירת הבינה היא בבחינת מלבר אל החכמה אשר מלגאו. ולפיכך היא בבחינת נוקבא ונקראת אימא. ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה' אלהינו. ירצה לומר בזה שההזדווגות של שתי הספירות חכמה ובינה בחינת אבא ובחינת אימא עוד לא הועילה שיהי' מוכשר להתגלות עולם התחתון עם נבראים גשמיים. עד שתשתלשל המחשבה לעבור על ידי הזדווגות פעם שנית של שתי ספירות אחרות. שהן תפארת ומלכות בחינת קול ובחינת דיבור. הנקראות גם כן ברא וברתא. ורק אז נעשית המחשבה מוכשרת לבוא לידי בחינת הנגלות לנו ולבנינו. ולפיכך קורא את הזדווגות הראשונה של חכמה ובינה בשם הנסתרות לה"א. כי שני שמות האלה מרמזין על השתי ספירות של חכמה ובינה. כתר עליון איהו כתר מלכות ועליה אתמר מגיד מראשית אחרית. בזה יבאר שספירת הכתר שתי בחינות לה. שהיא בבחינת כתר לכל הספירות דאצילות. והיא גם בבחינת מלכות למה שלמעלה הימנה. כי היא בחינת מקבל הראשון שמקבלת בקרבה הארה הראשונה מאור האין סוף שנמשך ממנו אחר הצמצום על ידי הארת הקו והחוט כמבואר בעץ חיים. וכתר עליון אינו נתפס במחשבת האדם כי אם כמו הקוץ העליון של האות י' מן השם הוי"ה ב"ה. ולכך נקרא בשם עתיקא כי הוא נעתק ומורחק מן השגת שכל אנושי. והארה הראשונה מאור האין סוף שהאירה בספירת הכתר היה בצמצום ומדה שיהי' די בהארה הזאת להחיות כל העולמות עם כל הספירות שלהן שהן למטה מן ספירת הכתר עד האחרית שהוא עולם התחתון הגשמי. וזהו שאמר עליו מגיד מראשית אחרית. מגיד הוא לשון המשכה וגם לשון אגידה וקשירה. והיינו שהכתר הוא הממוצע בין המאציל שהוא ראשית הכל ובין כל הבריאה. והוא ממשיך ההארה מן הראשית ועד האחרית וגם שעל ידו נאגדה ונקשרה כל הבריאה עם הסבה הראשונה. ואיהו קרקפתא דתפלי. רוצה לומר בזה שהכתר לגודל רוחניותו והתעלמותו רוממותו תפארתו וקדושתו הוא בערך שאר הספירות והעולמות כמו קרקפתא דתפילין המונח על ראש האדם. שהסימן האמתי אם התפילין של ראש מנחת כדין במקום הראוי על המוח הוא. שבאם יגביה האדם המניחן את עיניו ויסתכל למעלה לא יראה את התפילין אשר על ראשו. הרי שהאדם אינו רואה את הקרקפתא דתפילין אשר על ראשו. ורק יודע ומרגיש שיש על ראשו תפילין שיש בהן קדושה עליונה הרבה יותר ויותר מן בשר הראש של החדם המניחן. והן לגמרי מהות אחר מן בשר ראשו. וכן הוא מדרגת רוחניותו והתעלמותו רוממותו תפארתו וקדושתו של הכתר בערך הספירות והעולמות אשר אחריו. וכיון שהמשיל עד עתה את הספירות בצלם האדם הגשמי. ע"כ מצא טוב להמשיל את ספירת הכתר לקרקפתא דתפילין המונחין על ראש האדם: מלגאו איהו שם מ"ה (כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א) דאיהו ארח אצילות איהו שקיו דאילנא בדרועוי וענפוי כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו. אחרי הודיעו העשר ספירות דאצילות והד' עולמות הכוללים שהן אבי"ע. ואמר על ב' עולמות הראשונים של חכמה ובינה דעליהן כתיב הנסתרות לה"א. היינו שאין לעיין בהם ולדבר מהם. וכן נדרש בזוה"ק על הפסוק שלח תשלח את האם וגו'. כלומר שתשלח ממחשבתך את עולם הבינה שנקרא אימא. ואת הבנים תקח לך. זה היחוד של תפארת ומלכות ברא וברתא עולם היצירה עם עולם העשיה. בהם מותר לעיין לחשוב ולדבר. וכן עשה אליהו שעתה מתחיל לדבר באריכות מעולם היצירה שבו מקנן זעיר אנפין הנקרא בשם אילנא ועץ חיים. ועל זה אמר מלגאו איהו שם מ"ה דאיהו אורח אצילות ואיהו שקיו דאילנא. וזה יובן עפ"י הנ"ל שהד' ספירות חכמה ובינה תפארת ומלכות דאצילות הן כמו שרשים לד"ע אצילות בריאה יצירה עשיה. והנשמה והחיות של הד"ע האלה הן ד' שמות הוי"ה בד' מילואין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ואע"פ שעיקר מציאות הד' הויות של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הוא בעולם האצילות. מ"מ מופיעין משם בהארותיהן למטה מטה. באופן שכל הוי"ה עם המילוי שלו היא הנשמה והחיות של עולם הכללי שלו. וכמו ושהשם ע"ב הוא הנשמה והחיות של עולם האצילות. כן השם ס"ג אעפ"י שעיקר מציאותו הוא גכ בעולם האצילות מ"מ הוא הנשמה והחיות של עולם הבריאה. וכן השם מ"ה דעולם האצילות הוא הנשמה והחיות של עולם היצירה. והשם ב"ן דעולם האצילות הוא הנשמה והחיות של עולם העשיה. וזהו שאמר אליהו על האילן היינו עולם היצירה. דמלגאו הוא השם מ"ה שהוא אורח האצילות היינו כי מן עולם הצילות מאיר השם מ"ה בפנימיות דאילן שהוא עולם היצירה. והוא היניקה של האילן המתפשט בגזעו וענפיו. ר"ל בכל הספירות אשר בעולם היצירה. כמו שהמים משקים לאילן והאילן מתגדל מן אותה ההשקה. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַנְתְּ הוּא עִלַּת הָעִלּוֹת, וְסִבַּת הַסִּבּוֹת, דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא בְּהַהוּא נְבִיעוּ, וְהַהוּא נְבִיעוּ אִיהוּ כְּנִשְׁמְתָא לְגוּפָא, דְּאִיהִי חַיִּים לְגוּפָא, רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וכו'. כוונתו בזה שעל ידי זה שהשם מ"ה מאיר מלגאו האילן. על ידי זה האילן קשור ודבוק ותלוי באין סוף ב"ה שהוא עילת העילות וסבת הסבות. והוא השולח חיותו בו כנשמה המחיה את הגוף. וּבְךָ לֵית דִּמְיוֹן וְלֵית דְּיּוּקְנָא מִכָּל מַה דִלְגָאו וּלְבַר, ובך לית דמיון ולית דיוקנא מכל מה דלגאו ולבר. ר"ל שאין בהמאציל שום דמיון ודמות שיהי' נתפס במחשבה באופן דזה שנוכל לחלק בו בין בחינת דוכרא ובחינת נוקבא משפיע ומקבל. שהוא הענין של בחינת דלגאו ובחינת דלבר. פנימיות וחיצוניות. כיון דלית מחשבה תפיסה בי' כלל. וּבָרָאתָ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאַפַּקְתְּ מִנְּהוֹן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְכוֹכְבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּבְאַרְעָא אִילָנִין וּדְשָׁאִין וְגִנְּתָא דְעֵדֶן וְעִשְׂבִּין וְחֵיוָן וְעוֹפִין וְנוּנִין וּבְנֵי נְשָׁא, ובראת וארעא וכו'. עתה מספר איך שברא המאציל על ידי הארתו את השם מ"ה התוך האילן שהוא עולם היצירה. ומחשב גם הנבראים של עולם העשיה. כיון ששני עולמות האלה מזדווגין כחדא וזה משפיע בזאת. ועולם דעשיה תבל ומלואה הכל תלוי בעולם היצירה שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ועל זה אמר ובראת שמים וארץ עם חמה ולבנה שכל זה מרמז בכלל על עולם היצירה עם עולם העשיה אח"כ מונה ומחשב עוד בפרטיות גם שאר הנבראים. לְאִשְׁתְּמודְעָא בְּהוֹן עִלָּאִין, וְאֵיךְ יִתְנַהֲגוּן בְּהוֹן עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לאשתמודעא בהון עילאין וכו'. .ר"ל כי מן כל אלה הנבראים ניכר על ידן עולמות העליונים כמו שכתוב מבשרי אחזה אלוה. היינו שעל ידי נבראים הגשמיים נוכל להשיג ענין הרוחניים ועולמות העליונים. ועוד אנו מכירים ומשיגים על ידי כל אלה הנבראים איך יתנהגון עילאין ותתאין. .ר"ל איך שהנבראים העליונים הרוחניים עם הנבראים .התחתונים הגשמיים מתנהגין יחדו ותלויין זה בזה. ואלו עם אלה מתפעלים זה מזה. וְאֵיךְ אִשְׁתְּמוֹדְעָן מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְלֵית דְּיָדַע בָּךְ כְּלָל וּבַר מִנָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאַנְתְּ אִשְׁתְּמוֹדָע אֲדוֹן עַל כְּלֹּא, ואומר עוד ואיך אשתמודען עלאי מתתאי. ר"ל שלפעמים נבראים העליונים הרוחניים שואבים ידיעות להבין מה למעלה מהם עי"ז שרואים ומכירים הנבראים התחתונים הגשמיים. ומה שאמר ולית דידע בך כלל עד ואדון על כלא. הוא מובן מעצמו. וְכָל סְפִירָן כָּל חַד אִית לֵיהּ שָׁם יְדִיעַ, וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאָכַיָּא, וְאַנְתְּ לֵית לְךָ שָׁם יְדִיעַ, דְּאַנְתְּ הוּא מְמַלֵּא כָּל שְׁמָהָן, וְאַנְתְּ הוּא שְׁלִימוּ דְּכֻלְהוּ, וכל ספירא אית לה שם ידיעא ובהון איתקריאו מלאכיא וכו'.. ר"ל שמות הספירות הן על שם פעולת הספירות וההשפעה שלהן. כמו למשל חסד על שם השפעת טוב וחסד. גבורה על שם השפעת דין וגבורה. תפארת על שם השפעת רחמים. וכן כל שאר הספירות. ובאותן השמות נקראים גם המלאכים המורידים השפע לעולם הגופני על שם שליחותן ופעולתן. כמו למשל אוריאל נהודיאל חסדיאל מיכאל גבריאל רפאל נצחיאל יהודיאל צדקיאל מלכיאל כלם על שם שליחותן לפעול איזו פעולה או להוריד איזו השפעה שמקבלים מן הספירות. ועל זה אמר שהמאציל בעצמו אין לו שם ידיעא כי הוא מקור החיים מכל מיני כחות שבעולם ומכל מיני השפעות הטובות. והוא הממלא את כל השמות והספירות באור וחיות ושפע על ידי גילוי הארתו בהם. כמו הנשמה שמשפעת חיות לאברי הגוף. והשפעה הזאת היא השלימות של הכל. כי בלעדה הן חסרים וחשוכים. וְכַד אַנְתְּ תִּסְתַּלֵּק מִנְהוֹן, אִשְׁתְּאָרוּ כֻּלְּהוּ שְׁמָהָן כְּגוּפָא בְּלֹא נִשְׁמְתָא:וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא. כדי להבין המאמר הזה נצרך להביא דברי סידור החב"ד של הרב בעל התניא זצוקלה"ה. שמקשה כאן והלא אם מסתלק אור אין סוף מהעולמות הכל צריך לחזור לבחינת אין כמו שהיה קודם ההשתלשלות ממש. ואם כן למה אמר שישתאר בחינת גופא עכ"פ. והלא אין זה ביטול אמתי כאשר הגוף יתקיים. ובאמת אין עוד מלבדי כתיב. וכדי לתרץ קושיא זו נקדים תחלה להבין הענין של אורות וכלים. שהאורות נקראים נשמתא והכלים נקראים גופא. דהנה ידוע שבחינת הקו הנמשך מעצמות אור אין סוף שלפני הצמצום אל תוך חלל הצמצום בספירת הכתר. שהוא מקור הראשון לכל בחינת ההשתלשלות בפרט. עד שיאיר אור ממנו בספירת החכמה ואחר כך בספירת הבינה וכו'. ופירוש הארה זו היינו על דרך משל התגלות אור מהנפש באדם הגשמי. כמו הארת השכל במוח. הראיה בעין וכיוצא. שזאת ידוע שעצמות הנפש היא למעלה מבחינת התחלקות כוחות פרטיות כנ"ל. וא"כ מובן כי בהסתלק הארת הנפש בכלל אז יסתלקו ממילא כל כוחות שלה המתפשטים באברי הגוף. והנה עד"ר דמיון זה הוא למעלה בהארת אור אין סוף תוך עשר ספירות דאצילות בבחינת אורות וכלים על ידי הקו הנ"ל. דהנה כל האורות נדמו בבחינת נשמה. וכל הכלים נדמו לבחינת הגוף. כמו על דרך משל הארת השכל בהמוח. שהמוח הוא בבחינת כלי והשכל הוא בבחינת אור. וכמו בהסתלק הארת הנפש מן הגוף. נשארים כל האברים בלא חיות כלל. כדוגמא זו הוא גם למעלה בע"ס דאצילות. מאחר שהכתר והחכמה וכיוצא באין בהתלבשות של בחינת כלים. כמו שקרקפתא הוא כלי הכתר. ומוחא כלי החכמה. ודרועא כלי החסד וכיוצא. הרי בהכרח נמשלו לכחות הנפש המתלבשים באברי הגוף. ואם כן כאשר יסתלק הארת אור אין סוף שמאיר בהן על ידי בחינת הקו הנ"ל. וממילא יסתלקו על ידי זה כל האורות דע"ס מבחינת הכלים שלהם. אזי ישתארו כל הכלים בלתי אור וחיות. כאשר ישתאר הגוף בלתי חיות בהסתלק ממנו אור הנשמה. וזהו שאמר וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא. אך עדיין הקושיא במקומה עומדת דהאיך אפשר שישאר מציאות הכלי עכ"פ גם בלתי אור. מאחר שאין עוד מלבדו. אם כן בהסתלקות אור אין סוף ח"ו הכל חוזר לבחינת אין. אך הענין הוא דיש לשורש התהוות בחינת הכלים מקור מיוחד בפני עצמו (דיש לשורש התהוות בחינת הכלים מקור מיוחד בפני עצמו). על דרך שיש לכלי הגוף מציאות מיוחדת בפני עצמו גם בלתי חיות הנשמה והנפש. ושרש הענין הוא כידוע בעץ חיים שנשאר בחינת רשימו בחלל הצמצום שלפני המשכת הקו הנ"ל הנקרא מקום פנוי. והאמת הוא דלית תאר פנוי מיניה ממש. וכמו שכתוב (ירמיה כג, כד) הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. ובחינת הרשימו הזאת נחשב מבחינת העלם עצמיות האין סוף. שהשראה זו היא בהעלם גדול. שהוא קדוש ומובדל שם בבחינת ההעלם דוקא ולא בגילוי. ומאותה בחינת הרשימו נעשה מקור ושרש של התהוות מציאות הכלים. ועל כן גם בהסתלק מקור כל האורות שהוא בחינת הקו הנ"ל. אין זה הכרח כלל שיבוטל מציאות הכלים. כי הרי יש להן שורש מיוחד בפני עצמן מבחינת ההעלם של עצמיות האין סוף. שקדם לבחינת מקור התהוות האורות שהוא הקו הנ"ל. והיינו שמקור שורשם הוא מבחינת הרשימו הנ"ל. אַנְתְּ חַכִּים וְלָאו בְּחָכְמָה יְדִיעָא, אַנְתְּ הוּא מֵבִין וְלֹא מִבִּינָה יְדִיעָא, לֵית לְךָ אָתָר יְדִיעָא אֶלָּא לְאִשְׁתְּמודְעָא תוֹקפָּךְ וְחֵילָךְ לִבְנֵי נָשָׂא, אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא וכו'. פירוש שאין שום השגה לא לחכמתו ולא למקום מציאותו. כמו שכתוב (ישעיה נה ח) כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה': ורק השגה אחת יש לנו שכל מה שהאציל וברא ויצר ועשה הד' עולמות אבי"ע עם כל הספירות שלהן. הכל לא ברא בשביל שהוא יתפעל מזה או שיקבל ח"ו איזו הטבה מן כל הבריאה. אלא רק לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא. היינו בשביל שיתגלה מדת מלכותו ית"ש. כי אין מלך בלא עם. וּלְאַחְזָאָה לוֹן אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא בְּדִינָא וּבְרַחֲמֵי, דְּאִינוּן צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, כְּפוּם עוֹבָדֵיהון דִּבְנֵי נָשָׁא, ולאחזאה לון איך מתנהג עלמא בדינא וברחמי דאית צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא. אלה הדברים הם יסוד אמונתנו ועבודתנו בתורה ותפלה ותרי"ג מצות. להאמין שמדת הצדק ומדת המשפט. שהן מדת הדין של חשכינה הקדושה שנקראת צדק שעליה רומז השם אדני אותיות אדי"ן. ומדת המשפט היינו מדת הרחטים עמודא דאמצעיתא ספירת התפארת. מציאת מצב שניהן ומדרגתן תלוי בערך המעשים טובים של ישראל. שעל זה כתיב תנו עוז לאלהים. והיינו הענין של יחוד קוב"ה ושכינתיה. שאנחנו גורמים בעבודתינו של תורה ותפלה ותרי"ג מצות לייחד זה הזיווג של תפארת ומלכות ברא וברתא זעיר ונוקביה. ובהיות ההזדווגות של שתי אלה המדות הדינים נמתקים ונהפכים לרחמים. והעונות נהפכים לזכיות ונשפע טובה הרבה לעולם. כי העבירות גורמות חשכות ופירוד בין המדות צדק ומשפט. ונמנע אורה של מדת הצדק שהיא השכינה הקדושה בחינת המלכות. ואז מתגבר בה מדת הדין שהוא החשך ויורד רע לעולם ח"ו. וע"י עבודת ישראל שמתגברים בתורה ותפלה ומצות פועלים להמשיך אור גדול שעל ידי זה מתיחדים משפט וצדק קוב"ה ושכינתיה ואז החשכות בטל ממילא כי האור מבטל את החשך כידוע. ויש בזה כמה וכמה מדרגות. וסודם ידוע ליודעי חן. וכתב האריז"ל שעיקר מעשינו וכוונתינו הוא לתקן זעיר ונוקביה להכינם לקבל שפע אור אין סוף הבא להם דרך מדריגות חעליונות וזהו העבודה שלא על מנת לקבל פרס. כי לא תהיה הכוונה להנאת עצמנו. הגם שלא ימנע ודאי שישתלשל וירד על ראש המעוררו במעשיו. כדאיתא בזוה"ק פרשת עקב: וּמַאן דִּמְבָרֵךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְבְּרַךְ, וְנָטִיל חוּלָקֵיהּ מֵאִינּוּן בִּרְכָאן בְּקַדְמִיתָא דְּכָל עָלְמָא לְתַתָּא. מ"מ עיקר הכוונה תהיה להנאת זעיר ונוקביה ולומר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה להכינם שיתייחדו זה עם זאת. ואל תתמה כי תשיג יד בני אדם התחתונים לקלקל או לתקן בעליונים. כי האדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ושורשי ד' יסודות גופן הם למעלה. וכל עולם קשור בעולם שעליו. והעליון עם שלמעלה ממנו עד האור העליון על הכל שהוא אור האין סוף ב"ה. וכל אדם במקום שורש נשמתו למעלה שם יפגום או יתקן. כדאתיא בתיקונים דכל חד לפום דרגיה מאן דפגים לתתא פגים באתר דאתגזר נשמתיה. והיינו שממשיך לשם חשכות של הסטרא אחרא והתגברות מדת הדין. ואפשר שזה דוקא בענין הפגם. אבל בענין התיקון יכול להיות שמועיל גם לכל העולם. כמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. וגם איתא בזוה"ק שמות דף רל"ט ע"א ובויקרא דף כ"ו ע"ב רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי וְאָמַר, הָא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בַּקֹּדֶשׁ הַקֳדָשִׁים לְאִתְנַהֲרָא, אִתְדַּבְּקוּתָא דְּרַעֲוָא דְּכַהֲנֵי לֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל לְעֵילָּא, עַד הֵיכָן אִיהוּ סַלְּקָא. [רבי אלעזר שאל את רבי שמעון אביו ואמר, הרי הקשר של הכל נקשר בקדש הקדשים כדי להאיר, הדבקות של הרצון של כהנים לוים וישראלים למעלה, עד היכן היא עולה?] אָמַר לֵיהּ הָא אוֹקִימְנָא, עַד אֵין סוֹף, [אָמַר לוֹ, הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, עַד אֵין סוֹף.] היינו ששאל ר' אלעזר לר"ש אביו עד היכן עולה ההשגה והמחשבה של עבודת כהנים לוים וישראלים. והשיב לו שעולה עד אין סוף. ואין הכוונה ח"ו שהאין סוף מתפעל ונשנה על ידי עבודת האדם. כי על זה כתוב אני ה' לא שניתי. וכתיב ואם צדקת מה תתן לו. אלא שזאת יובן על דרך משל שאנו רואים שהשמש מאירה תמיד בתקופה על כדור הארץ. ואם יש עבים ועננים נסתר האור מן הארץ. ואשר בא רוח ומפזר העננים שוב יזרח האור הגדול עלי ארץ. ומובן ממילא שכל זאת איננו גורם שום השתנות בעצמות השמש. וכן הוא למעלה מעלה עם אור האין סוף. שעל ידי עונות האדם פוגמים למעלה לגרום פירוד בין שתי אלה המדות תפארת ומלכות. קוב"ה ושכינתיה. זעיר ונוקביה. משפט וצדק. כי ממשיכים לשם חשכות מן הסטרא אחרא והתגברות מדת הדין. כמ"ש שתה עונותינו לנגדך עלומנו למאור פניך. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה תורה ומצות מתבטלים כל ההסתרות וההעלמות. כי החשך בטל ומבוטל על ידי אורה זו תורה. ואז שוב מתיחדים קוב"ה ושכינתיה. והשכינה הקדושה נתמלאה מן שפע רב הנמשך אליה מן שאר הספירות המלאות אור אין סוף ב"ה. ואז ליהודים היתה אורה ושמחה. דִּין אִיהוּ גְּבוּרָה, מִשְׁפָּט עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, צֶדֶק מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, מֹאזְנֵי צֶדֶק תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט, הִין צֶדֶק אוֹת בְּרִית, כֹּלָּא לְאַחְזָאָה אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא, דין איהו גבורה וכו' עד כלא לאתחזאה איך מתנהג עלמא. כל זה מובן מעצמו מכח הנ"ל. ומודיע בזה כי שש ספירות האחרונות מן גבורה עד מלכות עיקרן הוא בשביל התחתונים בלבד. כי שייך בהם שכר ועונש. אבל בשביל העליונים שאין שייך בהם שכר ועונש היה די בארבע ספירות הראשונות כתר חכמה ובינה וחסד. כידוע שכל המלאכים ניזונים מן מדת החסד. ובזה יובן מה שמסיים אחרי ביאורו ענין השש ספירות האחרונות. כלא לאחזאה איך מתנהג עלמא. היינו עולם הזה בהשגחה פרטיות של שכר ועונש. אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִּין, וְלָאו מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי, וְלָאו מִכָּל אִלֵּין מִדּוֹת כְּלָל: אבל לאו דאית לך צדק ידיעא וכו'. ר"ל כי מצד עצמות המאציל אין שייך לערוך בו שום התחלקות והשתנות של מדת הדין ומדת הרחמים. או מדה אחרת. כי כל מדה היא פרט מן הכלל והתחלקות הכלל לפרטים שונים. ואצל המאציל אין שייך תוארים כאלה. כי לית מחשבה תפיסה ביה כלל. ואך נודע לנו מצד הבריאה כי הוא מקור של החיים והעונג הרוחני. והוא הכח של כל מיני כחות. והוא עצם השכל של כל מיני חכמות. ושם השכל והכח והחיים והעונג הכל כלל אחד וקשר אחד. מה שאין הפה יכול לדבר ואין השכל של בעל ה' חושים יכול להשיג. ותכלית הידיעה היא אשר לא נדע. אבל בקש תבקשהו. כמ"ש ישמח לב במקשי ה'. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

קריאת שמע[עריכה]

ברכו[עריכה]

במניין, אומר שליח הציבור:
בָּרְכוּ אֶת יְהוָֹה הַמְּבֹרַךְ
ועונים:
בָּרוּךְ יְהוָֹה הַמְּבֹרַךְ לְעוֹלָם וָעֵד
שליח הציבור חוזר :
בָּרוּךְ יְהוָֹה הַמְּבֹרַךְ לְעוֹלָם וָעֵד




בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, יוצֵר אור וּבורֵא חשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלום וּבוֹרֵא אֶת הַכּל:

הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשִׁית. מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. (תהלים קד, כד)מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. (תהלים קד, כד) הַמֶּלֶךְ הַמְרוֹמָם לְבַדּו מֵאָז. הַמְשֻׁבָּח וְהַמְפאָר וְהַמִּתְנַשּא מִימות עוֹלָם: אֱלהֵי עולָם. בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ. אֲדון עֻזֵּנוּ. צוּר מִשגַּבֵּנוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. מִשגָּב בַּעֲדֵנוּ: אֵל בָּרוּךְ גְּדול דֵּעָה. הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה. טוב יָצַר כָּבוד לִשְׁמו. מְאורות נָתַן סְבִיבות עֻזּו. פִּנּוֹת צְבָאָיו קְדוֹשִׁים. רוֹמְמֵי שַׁדַּי. תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוד אֵל וּקְדֻשָּׁתו:


נוסח אשכנז: תִּתְבָּרַךְ יי אֱלהֵינוּ עַל שֶׁבַח מַעֲשי יָדֶיךָ. וְעַל מְאורֵי אוֹר שֶׁעָשיתָ יְפָאֲרוּךָ סֶּלָה:
נוסח ספרד: תתברך ה' אלוקינו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת על כל שבח מעשה ידיך ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה

תִּתְבָּרַךְ נוסח ספרד: לָנֶצַח צוּרֵנוּ מַלְכֵּנוּ וְגואֲלֵנוּ בּורֵא קְדושִׁים. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ יוצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עומְדִים בְּרוּם עולָם. וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַחַד בְּקול. דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עולָם: כֻּלָּם אֲהוּבִים. כֻּלָּם בְּרוּרִים. כֻּלָּם גִּבּורִים. וְכֻלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנָם: וְכֻלָּם פּוֹתְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה. וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים:


נוסח אשכנז: וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים נוסח ספרד: ומברכין ומשבחין ומפארין ומעריצין ומקדישין וממליכין אֶת שֵׁם הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא. קָדושׁ הוּא.

וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים נוסח ספרד: בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָּׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עוֹנִים נוסח ספרד: בְּאֵימָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ישעיהו ו, ג)

וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים. לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ: (יחזקאל ג יב)

לְאֵל בָּרוּךְ נְעִימות יִתֵּנוּ. לְמֶּלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם זְמִירות יאמֵרוּ וְתִשְׁבָּחות יַשְׁמִיעוּ. כִּי הוּא לְבַדּו נוסח ספרד: מרום וקדוש פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת: הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. כָּאָמוּר לְעֹשֶׂה אוֹרִים גְּדֹלִים. כִּי לְעולָם חַסְדּו:

נוסח ספרד: והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא, אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת:


אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ, ה' אֱלהֵינוּ. חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. בַּעֲבוּר נוסח ספרד: שמך הגדול ובעבור אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ. וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים נוסח ספרד: לעשות רצונך בלבב שלם כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ:

אָבִינוּ הָאָב (י"ג אָב) הָרַחֲמָן. הַמְרַחֵם. רַחֵם עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ נוסח ספרד: בִינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה:

וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. נוסח אשכנז: וְלֹא נוסח ספרד: לְמַעַן לֹא נֵבושׁ נוסח ספרד: וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד: כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בָּטָחְנוּ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ:

נוסח אשכנז: וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלום מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:
נוסח ספרד: ורחמיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד. מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות כל הארץ, ושבור עולנו מעל צווארינו, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו.

כִּי אֵל פּועֵל יְשׁוּעוֹת אָתָּה. וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול סֶלָה בֶּאֱמֶת,

נוסח אשכנז: לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה: נוסח ספרד: באהבה, להודות לך וליחדך באהבה, וליראה את שמך

בָּרוּךְ אַתָּה יי, הַבּוֹחֵר בְּעַמּו יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:


קריאת שמע[עריכה]

יש להשמיע לאוזנו מה שאומר בקריאת שמע, ולומר את המילים ברור ויפה

יחיד אומר: "אל מלך נאמן" לפני הפסוק הראשון של קריאת שמע, ואין כופלים "ה' אלהיכם אמת" בסוף (על פי מנהג האשכנזים) ויש הנוהגים לכפול (על פי מנהג הספרדים)

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. (דברים ו, ד)

(בלחש:) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. (דברים ו, ה-ט)

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. יז וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם. יח וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. כ וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. (דברים יא, יג-כא)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לח דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר טו, לז-מא)

ומצרפים את המילה "אמת" ל"ה' אלהיכם" וגם יחיד וגם הציבור אומרים בסוף "ה' אלהיכם אמת". ויש שאין אומרים ביחיד פעם נוספת, אלא אומרים לפני קריאת שמע "אל מלך נאמן", כדי להשלים לרמ"ח תיבות. וביחיד שאינו מברך לאחריו, כגון בקריאת שמע שעל המיטה, אין צריך לומר תיבת "אמת".



וְיַצִּיב וְנָכון וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנורָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד: אֱמֶת. אֱלהֵי עולָם מַלְכֵּנוּ. צוּר יַעֲקב מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. לְדר וָדר הוּא קַיָּם וּשְׁמו קַיָּם. וְכִסְאו נָכון. וּמַלְכוּתו וֶאֱמוּנָתו לָעַד קַיֶּמֶת: וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים. נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד כאן יעזוב את הציציות וּלְעולְמֵי עולָמִים. ינשק הציצית ויניחם מידיו עַל אֲבותֵינוּ וְעָלֵינוּ. עַל בָּנֵינוּ וְעַל דּורותֵינוּ. וְעַל כָּל דּורות זֶרַע יִשרָאֵל עֲבָדֶיךָ:

עַל הָרִאשׁונִים וְעַל הָאַחֲרונִים. דָּבָר טוב וְקַיָּם לְעולָם וָעֶד. אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. חק וְלא יַעֲבר. אֱמֶת. שָׁאַתָּה הוּא יי אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבותֵינוּ. גּואֲלֵנוּ גּואֵל אֲבותֵינוּ. יוצְרֵנוּ צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ. פּודֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ

נוסח אשכנז: מֵעולָם שְׁמֶךָ. אֵין אֱלהִים זוּלָתֶךָ נוסח ספרד: לעולם הוא שמך, ואין לנו עוד אלוקים זולתך סלה :

עֶזְרַת אֲבותֵינוּ אַתָּה הוּא מֵעולָם. מָגֵן וּמושִׁיעַ לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בְּכָל דּור וָדור. בְּרוּם עולָם מושָׁבֶךָ. וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ עַד אַפְסֵי אָרֶץ:

נוסח ספרד: אֱמֶת. אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְותֶיךָ וְתורָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל לִבּו: אֱמֶת. אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּךָ. וּמֶלֶךְ גִּבּור לָרִיב רִיבָם: אֱמֶת. אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמושִׁיעַ:

נוסח ספרד: אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יי אֱלהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכורְךָ נוסח ספרד: יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף נוסח ספרד: להם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים נוסח אשכנז: הֶעֱבַרְתָּ. נוסח ספרד: עברו ים וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ נוסח אשכנז: אֵל נוסח ספרד: לָאֵל . וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְמֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם: רָם וְנִשָּׂא. גָּדוֹל וְנוֹרָא. נוסח אשכנז: מַשְׁפִּיל גֵּאִים. וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים. נוסח ספרד: משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עדי מרום מוצִיא אֲסִירִים. וּפודֶה עֲנָוִים. וְעוזֵר דַּלִּים. וְעוֹנֶה לְעַמּוֹ נוסח ספרד: יִשְׂרָאֵל בְּעֵת שַׁוְּעָם אֵלָיו:

כאן נהגו לעמוד תְּהִלּות לְאֵל עֶלְיון נוסח ספרד: גּוֹאֲלָם . בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ. משֶׁה וּבְנֵי יִשרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה. וְאָמְרוּ כֻלָּם:

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. (שמות טו, יא) שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ נוסח ספרד: הַגָּדוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם. יַחַד כֻּלָּם הודוּ וְהִמְלִיכוּ, וְאְָמְרוּ: יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. (שמות טו, יח) צוּר יִשרָאֵל. קוּמָה נוסח אשכנז: בְּעֶזְרַת נוסח ספרד: לְעֶזְרַת יִשרָאֵל. וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל. גֹּאֲלֵנוּ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו מז, ד) בָּרוּךְ אַתָּה יי, גָּאַל יִשרָאֵל:

יש חזנים שנהגו לומר את המילים "גאל ישראל" בשקט כדי שהקהל לא יצטרך לענות אמן (כדי להחמיר לפי דעת השו"ע שהדבר נחשב להפסק), ורבים אמרו שעדיף שלא לעשות כן.





תפילת עמידה ליום חול[עריכה]

פתיחה[עריכה]

לפני שאומרים "ה' שפתי תפתח" צועדים שלשה צעדים קדימה.

אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא, יז)

אבות[עריכה]

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, קוֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה.

שאר הימים:

בעשרת ימי תשובה: זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים

, לְמַעַנְךָ (נ"א: לְמַעֲנָךְ) אֱלֹהִים חַיִּים.

מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן.

בָּרוּךְ אַתָּה יַהַוַהַ , מָגֵן אַבְרָהָם.

גבורות[עריכה]

אַתָּה, גִּבּוֹר לְעוֹלָם, אֲדֹנָי. מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִׁיעֵ. שאר הימים: החל ממוסף של יו"ט ראשון של פסח ועד למוסף של "שמחת תורה" אומרים "מוריד הטל". וממוסף של "שמחת תורה" אומרים משיב הרוח.

בחו"ל לא אומרים האשכנזים "מוריד הטל"

בקיץ: מוֹרִיד הַטָּל. שאר הימים: בחורף: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם (נ"א: הַגָּשֶׁם).מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דוֹמֶה לָּךְ, מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה.

שאר הימים:

בעשרת ימי תשובה: מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמָן , זוֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים

.

וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים.
בָּרוּךְ אַתָּה

יֵהֵוֵהֵ , מְחַיֵּה הַמֵּתִים.


קדושת ה'[עריכה]

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ, וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶּלָה, :
בָּרוּךְ אַתָּה יֹהֵוָהֵ , הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שאר הימים: [בעשרת ימי תשובה: הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ] .


חונן הדעת[עריכה]

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. בערבית במוצאי שבת אומרים: אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ לְמַדָּע תּוֹרָתֶךָ, וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶך, וַתַּבְדֵל יי אֱלֹהֵינוּ בֵּין קֹדֶש לְחוׁל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ בֵּין ישְׂרָאִל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. אָבִינו מַלְכֵּנוּ הָחֵל עָלֵינוּ הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵינוּ לְשָׁלוֹם חֲשׂוּכִים מִָּכָּל חֵטְא וּמְנֻקִּים מִכָּל עֲוֹן וּמְדֻבָּקִים בְּיִרְאָתֶך. וְחָנֵּנוּ...


(וְ)חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת .

בָּרוּךְ אַתָּה יַהַוַהַ , חוֹנֵן הַדָּעַת.

תשובה[עריכה]

הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ, וְהַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יֵהֵוֵהֵ , הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה.

סלח לנו[עריכה]

נוהגים להכות על החזה כשאומרים "חטאנו" ו"פשענו" סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחֹל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשַׁעְנוּ, כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה.

בָּרוּךְ אַתָּה יֶהֶוֶהֶ , חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ.

גאולה[עריכה]

רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ, וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי אֵל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה .

בָּרוּךְ אַתָּה יְהְוְהְ , גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.

רפואה[עריכה]

רְפָאֵנוּ יְהֹוָה וְנֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה, כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה, וְהַעֲלֵה אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ וּלְכָל מַכְאוֹבֵינוּ וּלְכָל מַכּוֹתֵינוּ .

אפשר להוסיף כאן תפילה על חולה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתשלח רפואה שלמה לשם החולה בן/בת שם האם, רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, [כדי שיהיה\שתהיה חזק\ה בבריאות הגוף והנשמה לקיים תורתך הקדושה], בתוך כל שאר חולי עמך ישראל [ברחמים],

כִּי אֵל רוֹפֵא רַחֲמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה .

בָּרוּךְ אַתָּה יֹהֹוֹהֹ , רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.


ברכת השנים[עריכה]


בקיץ: בַּרְכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל־מַעֲשֵׂי יָדֵינוּ. וּבָרֵךְ שְׁנָתֵנוּ בְּטַלְלֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ השָּׁנים. בָּרוּךְ אַתָּה יִהִוִהִ, מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.

בחורף: בָּרֵךְ עָלֵינוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת. וְאֶת כָּל־מִינֵי תְּבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ. שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל־דָּבָּר רּע. וּמִכָּל־מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל־מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבה ואַחֲרִית שָׁלוֹם . חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל־תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם. כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ השָּׁנִים. בָּרוּךְ אַתָּה יִהִוִהִ, מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.




קיבוץ גלויות[עריכה]

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ .

בָּרוּךְ אַתָּה יֻהֻוֻהֻ , מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

משפט[עריכה]

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ ( ) אַתָּה יְהֹוָה לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט .

בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ , מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בעשרת ימי תשובה: הַמֶּלֶך הַמִּשְׁפָּט) .

למינים ולמלשינים[עריכה]

לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ ,

וְכָל-אוֹיְבֶיךָ וְכָל-שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ,

וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה יָהָוָהָ , שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים (נ"א: מִינִים) .

על הצדיקים[עריכה]

עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים וְעַל שְׁאֵרִית עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל (וְעַל זִקְנֵיהֶם) וְעַל פְּלֵטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְעָלֵינוּ, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל-הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶאֱמֶת, וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם, וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי-בְךָ בָטַחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ .

בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ , מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים

ירושלים[עריכה]

תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ, מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין, וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ .

במנחה של תשעה באב מוסיפים:

בשאר תפילות וימות השנה חותמים: בָּרוּךְ אַתָּה יֻהֻוֻהֻ , בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.


משיח בן דוד[עריכה]

אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנוֹ תָרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ (וְצִפִּינוּ) כָל-הַיּוֹם.

בָּרוּךְ אַתָּה יִהִוִהִ , מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה.

שומע תפילה[עריכה]

( ) שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ,

אָב הָרַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ , וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה. וּמִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ, רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנוּ.

כאן אפשר להוסיף בקשות אישיות, ויש אומרים שעדיף לומר בקשות אישיות לפני "יהיו לרצון". בימי עצירת גשמים אומרים פה ועננו.


חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ

כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה ,

בָּרוּךְ אַתָּה יֹהְוָה , שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

הארות שוליים


עבודה[עריכה]

רְצֵה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וּלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. . שאר הימים: בראש חודש ובחול המועד אומרים:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, וְזִכְרוֹן כָּל-עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ,

לִפְלֵטָה לְטוֹבָה לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

בראש חודש: רֹאשׁ חֹדֶשׁ בפסח: חַג הַמַּצּוֹת בשבועות: חַג הַשָּׁבוּעוֹת בסוכות: חַג הַסֻּכּוֹת בשמיני עצרת: בראש השנה: הַזִּכָּרוֹן הַזֶה,

במועדים: בְּיוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה,

זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים , בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים; חוּס וְחָנֵּנוּ, וַחֲמֹל וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ,

כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה.

וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ.

וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים.

בָּרוּךְ אַתָּה יִהִוִהִ , הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן.

הודאה[עריכה]

כשיאמר מודים ישתחווה מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד, צוּרֵנוּ צוּר חַיֵּינוּ וּמָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדֹר וָדֹר.

נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ, עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל-יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל-עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוֹב! כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, הַמְּרַחֵם! כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ.



בחזרת הש"ץ:

מודים דרבנן[עריכה]

בזמן ששליח הציבור אומר מודים, אומרים הקהל:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי כָל-בָּשָׁר, יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ. כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְחָנֵּנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּלְעָבְדְךָ בְלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ,

בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת.


שאר הימים: בחנוכה ופורים אומרים כאן על הניסים:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא תָמִיד, שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ , לְעוֹלָם וָעֶד.

בעשרת ימי תשובה: וּכְתֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל-בְּנֵי בְרִיתֶךָ.

וְכָל-הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְלוּ וִיבָרְכוּ אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, בֶּאֱמֶת, לְעוֹלָם כִּי טוֹב , הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה, הָאֵל הַטּוֹב .

בָּרוּךְ אַתָּה יֻהֻוֻהֻ, הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת.

כשיאמר להודות ישתחווה

ברכת כהנים

בחזרת הש"ץ:

בתפילת שחרית, ובתענית ציבור גם במנחה (לרוב הפוסקים רק עם היא סמוכה לשקיעה), החזן והכהנים אומרים ברכת כהנים ככתוב כאן; אם יש יותר מכהן אחד קורא להם החזן:

כֹּהֲנִים!

(והכהנים מברכים):

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה: עונים: אמן

ואומר החזן והכהנים אחריו מילה במילה:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. הקהל עונה: אמן
יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיחֻנֶּךָּ. הקהל עונה: אמן
יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. הקהל עונה: אמן

אם אין עולים כהנים אומר החזן:

אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרון ובניו כהנים עם קדושיך כאמור:
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. הקהל עונה: כן יהי רצון
יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיחֻנֶּךָּ. הקהל עונה: כן יהי רצון
יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. הקהל עונה: כן יהי רצון

שים שלום[עריכה]

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים, חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ, כֻּלָּנוּ כְאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, תּוֹרָה וְחַיִּים, אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם .

וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת- כָּל- עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרֹב עֹז וְשָׁלוֹם .

בעשרת ימי תשובה: וּבְסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת

, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל-עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה, הַמְּבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.

יש האומרים פה את מזמור קכ"א בתהילים - (ע"פ צפורן שמיר)

יש אומרים זה קודם 'אלקי, נצר':

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט, טו)

אלוהי נצור[עריכה]

אֱלֹהַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי(נ"א: ושפתותי) מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה, פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וְאַחֲרֵי מִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל-הַקָּמִים עָלַי לְרָעָה , מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְבוֹתָם.


יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ. וּמַלְאַךְ יְהֹוָה דּוֹחֶה.

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ (נ"א: שְׁמָךְ), עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ (: יְמִינָךְ) , עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ (: תּוֹרָתָךְ) , עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ (: קְדֻשָּׁתָךְ) , לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ. הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי.

יש הנוהגים לומר כאן פסוק המתחיל וגומר באות שבה מתחיל וגומר שמו הפרטי, ואם יש לו יותר משם אחד, אומר פסוק אחד לכל שם.

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט, טו)

באומרו "עושה שלום במרומיו", יצעד שלושה צעדים לאחור, "הוא ברחמיו יעשה שלום", יחווה קידות לשמאל, לימין ולאמצע, "עלינו ועל כל ישראל",יצעד שלוש צעדים בחזרה, ויאמר "ואמרו אמן". ויש דעות אחרות.

עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִבָּנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתַן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת. (מלאכי ג, ד)




יאמר ווידוי ---- חסר באופן זמני אני יוסיף בהמשך


וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְאַתָּה קָדושׁ יושֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין. וְאָמְרִין קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ. קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ. קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יְיָ צְבָאוֹת. מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ. וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ: וּנְטָלַתְנִי רוּחָא וּשְׁמָעִית בַּתְרַי קָל זִיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין: בְּרִיךְ יְקָרָא דַיְיָ מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ: יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. יְיָ מַלְכוּתֵהּ קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יְיָ אֱלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵינוּ. שָׁמְרָה זּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ. וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ. כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם. צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה. יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ. יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. בָּרוּךְ הוּא אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים. וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת. וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ וְיָשֵׂם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם. לְמַעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁנֵי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים. וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְיָ. יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. כל השאר: יְיָ אֲדוֹנֵנוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַייָ:


עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְלֹא גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ). וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים. הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר, אֱמֶת מַלְכֵּנוּ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה:

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ:

יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. וְנֶאֱמַר: וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.