נפש החיים/שער ג*/פרק ב

גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתב' במחשבה טהורה, ומקיים ככל הכתוב בתורת ה' בלא דביקות, וכל שכן כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה, יתבזה בעיניו מאד, ח"ו. והוא עון פלילי, הרחמן יצילנו. כי באמת כל עניין הטהרת הלב בעבודתו יתברך הוא למצוה, ולא לעכובא, כמש"ל סוף שער א', ויתבאר עוד להלן, אם ירצה ה'. וכל המקיים מצות ה' ככל אשר צונו בתורתו הקדושה שבכתב ובעל פה, אף בלא דבקות, נקרא גם כן עובד אלהים ואהוב לפניו יתברך.

האדם העוסק בתורת ה', אפילו שלא לשמה, אם כי ודאי שעדין אינו במדרגה הגבוה האמיתית, אמנם חלילה וחלילה לבזותו אפילו בלב, ואדרבה כל איש ישראל מחוייב גם לנהוג בו כבוד, כמו שכתוב: "בשמאלה עושר וכבוד", ודרשו ז"ל (שבת ס"ג) למשמאילים בה כו'. ובזוהר וישב (ח"א קפד, ב): תורת ה' תמימה כו' כמה אית לון לבני נשא לאשתדלא באורייתא ,דכל מאן דאשתדל באורייתא להוי ליה חיים כו'. ואפילו מאן דאשתדל באורייתא ולא אשתדל בה לשמה כדקא יאות זכי לאגר טב בעלמא דין, ולא דיינין ליה בההוא עלמא, ותא חזי: כתיב: "אורך בימינה בשמאלה עושר וכבוד" כו', בשמאלה עושר וכבוד אגר טב ושלוה אית ליה בהאי עלמא, הרי שאפילו האדם אשר עסקו בתורתו יתברך שלא לשמה כראוי אלא בשביל איזה פניה לגרמיה, רק אם אינו לקנטור ח"ו, אשר עליו אמרו רז"ל: נוח לו שתהפך שלייתו על פניו, וכן אמרו (שם פ"ח ב') שנעשית לו סם המות ח"ו, הקב"ה קובע לו שכר טוב כמגיע לו עושר וכבוד ושלוה בהאי עלמא, וגם לא דיינינן ליה בההוא עלמא על אותה המחשבה והפניה שכיון בה, וכל שכן אם אינו מכוין כלל לשום פניה לגרמיה, הגם שאין כונתו לשמה דוקא, היינו לשם התורה, כמש"ל בפ"ג משע"ד בשם הרא"ש ז"ל, אלא עיקר עסקו בה בסתמא אשר כלשמה דמי, הרי עסק תורתו יקר מאד בעיניו יתברך יותר מכל המצות לשמה בקדושת וטהרת המחשבה כראוי, כמבוא ומוכח להדיא מגמרא דערכין (דף טז:): בעא מיניה ר"י ברי' דרשב"פ: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מנייהו עדיפא? ואמר ליה: מי לא מודית דענוה לשמה עדיפא? דאמר מר: ענוה גדולה מכולן, שלא לשמה נמי עדיפא, דאר"י: א"ר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וממילא נשמע דכוותה נמי בעסק התורה. מי לא מודית דתורה לשמה ודאי דעדיפא ממצות לשמה? שהרי משנה שלימה שנינו: ותלמוד תורה כנגד כולם. וכן חילקו רז"ל (סוטה כ"א א') ביתרון ערך מעלת התורה על המצות, שזכות ואור המצות - בין בעדנא דעסיק בה ובין בעדנא דלא עסיק בה - היא רק מגינה מן היסורין, ואינה מצלת את האדם שלא יבא לידי חטא, אבל אור התורה גם לפי המסקנא שם על כל פנים בעידנא דעסיק בה היא גם מצלת אותו מחטא, ואמרו בירושלמי פ"א דפאה שכל המצות אינן שוין לדבר אחד מן התורה, וכמו שיתבאר להלן, אם ירצה ה', בש"ד בזה אם כן, גם עסק התורה שלא לשמה נמי עדיפא ממצות לשמה מזה הטעם עצמו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.