נפש החיים/שער ב/פרק ח

וזהו מאמרם ז"ל (ב"ק נ' ע"א) כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרון חיוהי אשר לכאורה נפלאת. וכבר נתבאר קצת למעלה בשער א' פרק י"ב. ולדברינו כאן הענין יותר מבואר בטוב טעם שאינו ע"ד הנקימה ח"ו. אלא שכמו שמטבע האדם שאם יאכל מאכל שבטבעו הוא מקלקל ומזיק לגופו יזיק לו אותו המאכל או גם יחלה ממנו ואם סם המות הוא ימות ממנו ובעצמו נתחייב בנפשו. כן הוא בענין העונות של הנפש החוטאת ח"ו כיון שכן קבע הוא ית' ברצונו טבע סידור מצבם ועניניהם של העולמות שמעשי האדם הטובים או רעים ח"ו הם כענין מאכל ומזון להם. אין שייך ותרנות בזה. והוא מוכרח להריק לכלוך הטומאה שהגביר בעונו בהעולמות ע"י א' מב' התקונים הנ"ל:

ועתה תחזה ובין תבין ענין התוספת ורבוי ברכה ומה רב עוצם צורך עבודתנו הקדושה בכללה אל עצמות קיום העמדת העולמות ולהמשיך ולהשפיע בתוכם רב ברכות ותוספת קדושה. מצד התחברות עצמותו יתב' אליהם כפי הרצון העליון ית"ש כענין האכילה והמזון כנ"ל. וזהו רצונו וכבודו ית' מטעם כמוס אתו ית"ש אשר אין ביכלתנו להשיג: וראוי לכל איש מעם הקדש אשר לבו חרד שיהיו מעשיו רצוים לפניו ית'. לצרף זאת המחשבה וטוהר הכוונה הרצויה. בעסק התורה. ומעשי המצית כולם להמשיך ולהוסיף ע"י אותו המזון קדושה ואור חדש בהעולמות: