משתמש:Eitan96/חושן משפט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן רמא - המתנה במה תתקים וכן המחילה, והנותן דבר שאינו מסים, ובו יב סעיפים



א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, אֵין הַמְקַבֵּל זוֹכֶה בָּהּ אֶלָּא בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁהַקּוֹנֶה (א) זוֹכֶה בָּהֶם; וְכֵיוָן שֶׁקָּנָה בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָהֵם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים, קָנָה, אִם שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אֲבָל בִּדְבָרִים לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל, אֶלָּא כָּל אֶחָד יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם אָמַר לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה (ב) מוּעֶטֶת, אִם חוֹזֵר בּוֹ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסַר אֲמָנָה. הגה: ועל סִימָן רמט (ג) וּלְעֵיל סִימָן רד סָעִיף ה'. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: בֵּית לֵוִי נָתוּן לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי מְקַבֵּל קִנְיָן לְקַיֵּם דְּבָרָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אֵינוֹ כְּלוּם (רִיבָשׁ סִימָן רז) .

באר היטב  (א) זוכה. כמבואר בדברי הטו מסי' קצ והלאה עיין בתשובת רשך סב סס יג: (ב) מועטת. דאינו במתנה מרובה לא סמכא דעתיה דהמקבל מעולם שיתן לו זה מתנה מרובה כזו וככ המחבר טעם זה להדיא בסי' רד סח. סמע: (ג) ולעיל. משמע כמו דהתם לא נקנה המקח מחמת המשכון הה בנותן מתנה והניחו למשכון עליו לא קנה ואעג דהעיטור כת' דקנה ממ התוספות והריטבא ושאר כל הפוסקים כתבו דלא קנה וכן עיקר ועיין ברן פ' שבועת הדיינים ובני פק דבמ. שך: 



ב (ד) מָחַל לַחֲבֵרוֹ חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו, אוֹ נָתַן לוֹ הַפִּקָּדוֹן שֶׁהָיָה מֻפְקָד אֶצְלוֹ, הֲרֵי זֶה מַתָּנָה הַנִּקְנֵית בִּדְבָרִים בִּלְבַד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ (ה) שְׁטָר אוֹ מַשְׁכּוֹן עָלָיו, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי מְחִילָתוֹ מְחִילָה בִּדְבָרִים בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי פק דְּסַנְהֶדְרִין) . כָּל מָקוֹם דִּמְחִילָה אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן, אִי הִקְנָה לוֹ לִפְנֵי עֵדִים (ו) פְּסוּלִים אֲפִלּוּ הָכִי מְחִילָתוֹ מְחִילָה (מַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ יד) . וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן קצה. וּלְשׁוֹן מְחִילָה אֵינוֹ שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּמָעוֹת שֶׁחַיָּב לוֹ, אֲבָל אִם הָיָה לוֹ (ז) חֵפֶץ בְּיַד חֲבֵרוֹ וְאָמַר לֵהּ: מָחוּל לְךָ, אֵינוֹ כְלוּם (תְּשׁוּבַת הָרֹאשׁ וּמַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ צד) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רט סד מִדִּין מְחִילָה. אָדָם שֶׁבִּקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו, וְאָמַר: יְהִי כִדְבָרֶיךָ, הָוֵי מְחִילָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר בְּפֵרוּשׁ (מָרְדְּכַי פק דְּסַנְהֶדְרִין ועל סִימָן יב) . כָּל מְחִילָה בְטָעוּת יָכוֹל (ח) לַחֲזֹר בּוֹ, אֲפִלּוּ קָנוּ מִנֵּהּ (שָׁם בְּמָרְדְּכָי וּמַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ קיא) .

באר היטב  (ד) מחל. עיין בתשובת ראנח סס עז ובתשובת מביט חא סי' קיג וחב סי' כה וסי' צו ושיד ועיין בתשו' רשך סג סי' קכב ועל סי' רב: (ה) שטר. וככ בעל העיטור דף צג עב עש ודוק דלת ממוחל לעיל סי' סז ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפז הוי ספיקא דדינא והירושלמי הזה הוא ספק דגיטין מחל שטר רבי חנניה ור' מנא חד אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא עכ עיין ברשדם סי' רלה ורעח ובתשו' ראנח סי' עז. שך: (ו) פסולים. גם בצריך קנין הוי דינא הכי כל שאין מכחישין זאז וכן הוא בתשובת הראש הביאו הדמ והרמא בהגה רס קצה אלא לרבותא כת' אצ קנין דלת כיון דאצ קנין כלל והוא בא להקנותו הרי גילה דעתו דלא בעי להקנות לו אלא בקנין אלימתא והא דדעתו היה דלא יהי' קנין כי אם בעדים כשרים קמל וכן הוא במהריק והביאו בדמ עש. סמע: (ז) חפץ. צע על הרמא דמחלק בין מעות לחפץ והל לחלק במעות גופן בן הן ביד המקבל בחוב דמהני לשון מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני לשון מחילה כיון שהוא בעין ביד המקבל דמשה דקדק המחבר וכת' גבי פקדון או נתן לו כו' ואפשר דאורחא דמלתא נקט דאין דרך להפקיד מעות אלא טומנם בקרקע משאכ בחפץ והיותר נראה דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפילו מעות מל' דבר שבלבו חפץ. שם: (ח) לחזור. וכן הדין בפשרה בטעות על סי' יב וסס כה ובסי' רז ועיין ביוד סי' קסד במשכן שדהו לחבירו ואל אם לא אפרע לך תוך גש יהי' שלך דכל הפירות שאכל אחר גש צריך לשלם לו עש. שם: 



ג הַמּוֹחֵל לַחֲבֵרוֹ מַה (ט) שֶּׁיִּטֹּל מִנְּכָסָיו, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּטֹּל. אֲבָל לְאַחַר שֶׁנָּטַל, מַה שֶׁנָּטַל נָטַל. וְדַוְקָא מִטַּלְטְלִים, אֲבָל קַרְקַע לֹא, אֲפִלּוּ דָּר וְהֶחֱזִיק בָּהּ. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה, קָנָה וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן קכו.

באר היטב  (ט) שיטול. נל דהכא שייך ל' מחילה לפי שכשיטול מה שירצה בלא רשות יהי' לו תביעה עליו ושפיר מחל ליה התביעה משאכ כשיש לו חפץ ביד חבירו וחבירו אינו רוצה ליטלו שלא מדעתו ואכ איך שייך לו' מחול לך ומה תביעה יש לו עליו שימחול לו ועוד אפשר לו' דכאן מיירי שיטול נכסים והנותן עצמו לא ידע מה שיטול הן הממון הן כמה מהמטלטלים וכל זה דלא כהסמע עכל השך (וזל הטז מה שנטל נטל לפי מש הסמע סס עג דבכמ שיש לו רשות להוציא שייך לשון מחילה ניחא גכ כאן ואצ למש הסמע כאן מזה עכ): 



ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֵר צָרִיךְ (י) לְסַיֵּם הַמִּמְכָּר, כָּךְ הַנּוֹתֵן. כֵּיצַד, הַכּוֹתֵב לַחֲבֵרוֹ: קַרְקַע מִנְּכָסַי נְתוּנָה לְךָ, אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ: כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ חוּץ מִמִּקְצָתָם, הוֹאִיל וְלֹא סִיֵּם הַדָּבָר שֶׁנָּתַן לוֹ וְאֵינוֹ יָדוּעַ, לֹא קָנָה כְּלוּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: תֵּן לִי פָּחוֹת שֶׁבִּנְכָסֶיךָ, עַד שֶׁיְּסַיֵּם לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן לוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: חֵלֶק כָּךְ וְכָךְ בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית, הוֹאִיל וְסִיֵּם הַשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סִיֵּם הַחֵלֶק, נוֹטֵל אוֹתוֹ חֵלֶק מֵהַפָּחוֹת שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׂדֶה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים שֶׁבֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה יָכוֹל לְהַקְנוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם וְעל רֵישׁ סִימָן רט וְסִימָן ס' סב מִדִּין (יא) זֶה.

באר היטב  (י) לסיים. עיין בתשובת רי לבית לוי סי' נב: (יא) זה. ועל סז רלב סו בטור עש (נראה דקיל כיח דהא להרמבם הוי הדין במי שמקנה לחבירו ד' אמות אגק צריך לסיומי אותן דא בפירוש כמש הממ בזה וכבר פשט המנהג שמקנין אגב דא בלי שום סיום באיזה קרקע אלא עכ דקיל כיח שאצ לסיים. טז): 



ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ מַתָּנָה, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה בְּדַעַת הַנּוֹתֵן שֶׁתְּהֵא בִּרְשׁוּת מְקַבֵּל לַעֲשׂוֹת בָּהּ כָּל חֶפְצוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ סְתָם אֶלָּא שֶׁנִּכַּר מִתּוֹךְ מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לִתְּנָהּ לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ כָּל חֶפְצוֹ. אֲבָל אִם מְפָרֵשׁ, אֲפִלּוּ אִם נְתָנָהּ לוֹ עַל מְנַת שֶׁלֹּא לִתְּנָהּ לְאַחֵר אוֹ שֶׁלֹּא לְמוֹכְרָהּ אוֹ שֶׁלֹּא לְהַקְדִּישָׁהּ, אוֹ אֲפִלּוּ עַל מְנַת שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ שׁוּם דָּבָר אֶלָּא דָּבָר פְּלוֹנִי, הָוֵי מַתָּנָה לְאוֹתוֹ דָבָר שֶׁפֵּרַשׁ בִּלְבַד.


ו הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל מְנַת (יב) לְהַחֲזִיר, בֵּין מִיָּד בֵּין לִזְמַן קָצוּב, אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי הַנּוֹתֵן אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי הַמְקַבֵּל, הָוְיָא מַתָּנָה לַזְּמַן הַקָּצוּב, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין, וְאוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן; וְהוּא שֶׁמַּחֲזִירָהּ לַנּוֹתֵן לַזְּמַן הַקָּצוּב, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחֲזִירָהּ, (יג) נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה. הגה: לֹא קָצַב לוֹ (יד) זְמַן לְהַחֲזִיר, יָכוֹל הַמְקַבֵּל לְהַחֲזִיר לוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הוּא דָבָר הַצָּרִיךְ לַנּוֹתֵן, כְּגוֹן שֶׁהוּא אֶתְרוֹג בִּימֵי הֶחָג, וְאָמַר: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, בְּוַדַּאי כַּוָּנָתוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ בְּעוֹד שֶׁצָּרִיךְ לוֹ וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ, וְלֹא אָמַר: לִי, יָכוֹל לְהַחֲזִיר (טו) כְּשֶׁיִּרְצֶה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא סִימָן אֶלֶף) . הַנּוֹדֵר לַחֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, לֹא מְהַנֵּי אִם נוֹתֵן לוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (רִיבָשׁ סִימָן שמא) .

באר היטב  (יב) להחזיר. עיין בתשובת רמ אלשיך סי' נג: (יג) נתבטלה. עיין באע סי' לח ובהראש פ' ינ ובאע סי' קמ ובתשובת הראש ובבח שם וצע ועיין בריבש סי' שמא. שך: (יד) זמן. על סי' קיא סיט ועיין באא דף צז וצח: (טו) כשירצה. פירוש אפילו אחר החג דלא גרע מהנותן עמ להחזיר והקדיש והחזיר דהוי מתנה כיון דלא אמר עמ שתחזירהו לי כמש בסעיף שאחז. סמע: 



ז לְפִיכָךְ, הַנּוֹתֵן שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ, וְהִקְדִּישׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, אֵינוֹ קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלָיו שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אֶלָּא דָּבָר הָרָאוּי לוֹ. הגה: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שָׂדֶה זוֹ נְתוּנָה לְךָ עַל מְנַת שֶׁתִּתֵּן לִי ר' זוּז, וּמֵת, בָּנָיו נוֹתְנִין לוֹ וְהַמַּתָּנָה קַיֶּמֶת, אַף עַל גַּב דְּהָאוֹמֵר עַל מְנַת שֶׁתִּתֵּן לִי, לִי וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו קָאָמַר, שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא כִוֵּן רַק שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ וַהֲרֵי נָתְנוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן רז בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא) . הַמַּתְנֶה עִם חֲבֵרוֹ לָתֵת לוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי, יָכוֹל לָתֵת לוֹ דְּמֵי הַחֵפֶץ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְנַאי (טז) בְּגִיטִין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ניא חא) .

באר היטב  (טז) בגיטין. ונל דהאומר עמ להחזיר יכול לתת אף דמיה וכפ בתשובת הראש הביאו טור אע סי' כח ועיין בתשו' מהרא ששון סי' סג שכת' שהריבש חולק בזה ועיין בהראש פ' לולב הגזול. שך: 



ח נָתַן שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִירוֹ בְּתוֹךְ ל' יוֹם, וּמֵת בְּתוֹךְ הַזְּמָן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.


ט כָּל הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל תְּנַאי, בֵּין שֶׁהִתְנָה (יז) הַנּוֹתֵן בֵּין שֶׁהִתְנָה הַמְקַבֵּל, וְהֶחֱזִיק הַמְקַבֵּל וְזָכָה בָהּ, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי נִתְקַיְּמָה הַמַּתָּנָה, וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי בָּטְלָה הַמַּתָּנָה וְיַחֲזִיר פֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי כָּרָאוּי עַל פִּי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן לח.

באר היטב  (יז) הנותן. על רס רז שחילק הראש באם המוכר התנה תנאי שהוא לטובת הלוקח דלא מחשב תנאי כי אם פטומי מילי אם לא שהתנה כן בתחלת המכר דיל דאדעתא דהכי לקחה וצל דהנ מיירי בכהג בין שהתנה הנותן עמ שתתן לי כנגדו כך וכך או שהתנה המקבל ואל תן לי זה עמ שאתן לך או אעשה לך כנגדו כך וכך או מיירי שהתנה בתחלת המקח דיל דאדעתא דהכי דוקא נתן לו המתנה עכל הסמע ועיין בתשו' מהרא ששון סי' קיח: 



י (יח) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ כָּךְ וְכָךְ עַל מְנַת שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקִּיֵּים תְּנָאוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: עַל מְנַת שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה, עַל הַנּוֹתֵן לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁבִּטֵּל תְנָאוֹ.

באר היטב  (יח) האומר. עיין בתשו' מביט חא סי' מב: 



יא רְאוּבֵן נָתַן מָמוֹנוֹ לִשְׁנֵי בָּנָיו, וְרִבָּה לְזֶה וּמִעֵט לְזֶה, וְהִטִּיל תְּנַאי עַל מְנַת שֶׁלֹּא יוּכַל אֶחָד מֵהֶם לִמְכֹּר שׁוּם דָּבָר עַד שֶׁיְּהֵא לַקָּטָן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעָמַד הַגָּדוֹל וּמָכַר קֹדֶם שֶׁהָיָה לַקָּטָן כ' שָׁנָה, זֶה שֶׁבִּטֵּל הַתְּנַאי נִתְבַּטְּלָה מַתְּנָתוֹ (יט) מֵעִקָּרָא וְנִשְׁאֲרָה בְּיַד אָבִיו, וְאַחֲרֵי מוֹת אָבִיו יִירְשׁוּ הוּא וְאָחִיו הַקָּטָן, וּמַתְּנַת הַקָּטָן קַיֶּמֶת וְגַם זָכָה בַּחֲצִי מַתְּנַת אָחִיו.

באר היטב  (יט) מעיקרא. משום דמיירי במתנת שכמ ובשכמ קיל דאף אם נותן בל' מתנה הל כאלו נתנה בל' ירושה ואין לה הפסק וכמש הטו ברס רמח עש ואכ הנ לא אמרינן דתצא המתנה מיד בנו זה שביטל התנאי משה הוצרך לכתוב דשאני הכא דנתבטלה המתנה מעיקרא וכאילו לא יצא מיד אביו מעולם וככ בתשובת הראש שם. סמע: 



יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה תְּנַאי זֶה כְּדִין הַתְּנָאִים הַקַּיָּמִים עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן לח, אוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסוֹף הַשְּׁטָר: וּקְנֵינָא מִנֵּהּ כְּחֹמֶר כָּל תְּנָאִים וְקִנְיָנִים הָעֲשׂוּיִם כְּתִקּוּן חֲכָמִים; שֶׁאִם לֹא כֵּן הַמַּתָּנָה קַיֶּמֶת וְהַתְּנַאי בָּטֵל. הגה: הַקּוֹנֶה קַרְקַע מֵחֲבֵרוֹ בְּאַחֲרָיוּת, וּנְתָנָהּ אַחַר כָּךְ לְאַחֵר וּטְרָפוּהָ מִן הַמְקַבֵּל מַתָּנָה, אֵין הַנּוֹתֵן צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מַה (כ) שֶּׁטּוֹרֵף מִן הַמּוֹכֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הִקְנָה לוֹ כָּל שִׁעְבּוּדָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַקַּרְקַע (תְּשׁוּבַת רַמְבַּן סִימָן צו) .

באר היטב  (כ) שטורף. דממ הנותן חוזר על המוכרו לו באחריות דעכשיו טרפוהו מיד המקבל מכח המוכר שמכר להנותן ויאמר לו הנותן להמוכר עכפ היה לי הנאה מהמקבל אם היתה נשארת המתנה בידו. שם: 







סימן רמב - דין מתנה באנס ומסירת מודעה ומתנה טמירתא, ובו י' סעיפים



א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה מֵחֲמַת אֹנֶס שֶׁאֲנָסוּהוּ (א) לִתֵּן אֵינָהּ מַתָּנָה, וַאֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו (ב) אַחֲרָיוּת נְכָסִים בַּשְּׁטָר, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מוֹסֵר מוֹדָעָא, אִי יָדְעִינָן בָּאֹנֶס אֵינָהּ מַתָּנָה. לְפִיכָךְ, הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַמַּתָּנָה, כָּתְבִינָן לֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יַדְעֵינָן בְּאָנְסֵהּ, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ הָיְתָה הַמּוֹדָעָא שֶׁקֶר כֵּיוָן שֶׁגִּלָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּמַתָּנָה הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה:

באר היטב  (א) ליתן. דדוקא באנסוהו למכור אמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמש בסי' רה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה ליתן מבטלינן המתנה והא דנקט כאן מחמת אונס כו' אינו רל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתן והוא האונסו ליתן ואינו נותן בלב שלם וזהו דמסיק לפיכך המוסר מודעא כו' אעג דלא ידעינן באונסיה כו' עכל הסמע וע' בתשו' רמ אלשיך סי' סד מדינים אלו: (ב) אחריות. והא דבסי' רה סג כת' הרמא בהגה דמתנה שכתוב בה אחריות הוי כמכר צל דהתם איירי שהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באה לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכת' לו בל' מתנה משום דינא דבמ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר וכמש בסי' ריד ורמ. בזה אמרו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרינן שודאי מכר היה שאין דרך המתנה לכתוב בה אחריות וככ הטו בהדיא בסי' קעה סנד עש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו עכל הסמע והבח כתב דמיירי דידעינן באונסיה (וככ הסמע בסי' רה) כו' ודבריו צע לדינא. שך: 



ב וְהֵיכָא דְיָדְעִינָן בְּאָנְסֵהּ, וּמָסַר מוֹדָעָא וּבִטְּלָהּ, לָא מְהַנֵּי הַבִּטּוּל, כֵּיוָן דְּאֹנֶס הוּא אֲפִלּוּ אִי לֹא מָסַר מוֹדָעָא לָא הֲוֵי מַתָּנָה. אֲבָל אִי מָסַר מוֹדָעָא וְלֹא יָדְעֵינָן בְּאָנְסֵהּ, וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלָהּ מִדַּעְתּוֹ, הָוֵי בִּטּוּל, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ בְּאָנְסוֹ. וּלְכָךְ נָהֲגוּ (ג) לִכְתֹּב בִּטּוּל מוֹדָעָא בְּמַתָּנָה.

באר היטב  (ג) לכתוב. פי' ולא אמרינן מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו לא מהני הביטול. סמע: 



ג כָּל מַתָּנָה, בֵּין שֶׁל בָּרִיא בֵּין שֶׁל (ד) שְׁכִיב מְרַע, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא (ה) גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת. לֹא מִבַּעְיָא אִם אָמַר לְעֵדִים: (ו) תִּתְחַבְּאוּ וְכִתְבוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כִּתְבוּ לוֹ, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְחִתְמוּ בְּפַרְהֶסְיָא, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. לְפִיכָךְ, כָּל שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ: וְאָמַר לָנוּ הַנּוֹתֵן שְׁבוּ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְכִתְבוּ לוֹ מַתָּנָה גְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת הִיא, וְלֹא זָכָה הַמְקַבֵּל וַאֲפִלּוּ אִי קָנוּ מִנֵּהּ. הגה: וַאֲפִלּוּ תָּפַס הַמְקַבֵּל (ז) וְהֶחֱזִיק בַּמַּתָּנָה, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ) . מִיהוּ, אִם הֶחֱזִיקוּ אוֹתוֹ בַּמַּתָּנָה מֵעַכְשָׁיו, לֹא שַׁיָּךְ בָּהּ סֵתֶר. וְלָכֵן אִם כָּתַב לֵהּ בַּשְּׁטָר מַתָּנָה: לֵךְ וַחֲזֵק בֵּהּ מֵעַכְשָׁיו, הֲוָה לֵהּ כְּאִלּוּ כָּתַב: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְכו' (ר' יְרוּחָם נטו חֵלֶק ב') וְעל סִימָן זֶה סָעִיף ז'.

באר היטב  (ד) שכמ. היינו תוך ג' ימים לחלייו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ימים מקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמש בסמוך סו וככ הטור בסי' רנג סז עש. שם: (ה) גלויה. ע' בתשו' רשדם סי' תק ובתשו' רמ אלשיך סי' צט ובתשו' ן' לב סא סי' נט וכת' הסמע הטעם דגלויה כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה: (ו) תתחבאו. (פרשבם הטעם שמא נתנה לאחר כבר ואעג דבפרק הספינה דף עז כתבו התו' דה חזרו בשטר כו' דלא ניחא ליה לאינש שיצא עליו קול שנתן קרקעות שלו לאחרים דשמא לא ילוו לו כו' ואכ מט לא הוי כאן מתנה כבר כת' הבי בסס זה בשם הרן דכל שיש טענה למה נתן בסתר לא מקרי מתנה טמירתא והיינו היכא דמסתברא שאותו טעם הוה ליה ושמעצמו בא ואמרו בלי דחייה. והא דלא כלל המחבר וכת' בחד בבא כתבו וחתמו בשוקא לפרש שגם הכתיבה תהי' מפורסמת ואעג דבסמוך אמרינן דאצ שתהא הכתיבה מפורסמת ממ עדיף טפי שתהי' מפורסמת ותו דקיל עדי מסירה כרתי ויתפרסם בכתיבה לחוד. טז): (ז) והחזיק. בטור מסיק וכת' דהראש סל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו (ואפילו אם טען המחזיק שבאמת נתנם לו במתנה גמורה ואל כתבו בפרהסיא לא מהני כיון דקיל במתנה סתם מפקינן מיניה ואפי' אי מחשבת ליה ספיקא כת' הראש דהוי ספיקא דדינא ומפקינן מיניה והטור כתב בשם הרמה דאי תפס ואמר שבמתנה גמורה נתנה לו מהני תפיסה כיון דספיקא הוא אוקי ממונא אחזקתיה עד כאן לשונו משמע מדבריו שהרמה סל דמהני תפיסה בספיקא דדינא וכן הוכחתי בטוב טעם במקום אחר והבי כת' דהרמה לא מיירי מספיקא דדינא אלא שטוען שבאמת נתנם בפירוש בפרסום אלא שהעדים לא שמעו ובזה נאמן ותמהתי דהא הוי כמיגו במקום עדים ותו דהא כת' הרמה דספיקא הוא כו' משמע דמצד שהוא ספק מהני התפיסה. טז): 



ד אִם לֹא צִוָּה (ח) לִכְתֹּב בְּפַרְהֶסְיָא, וְצִוָּה לְחָתְמוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה לִתְּנוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר. וְאִם צִוָּה לִתְּנוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה כֵּן עַל הַחֲתִימָה. וְכֵן אִם צִוָּה עַל הַחֲתִימָה שֶׁתִּהְיֶה בְּפַרְהֶסְיָא וְלֹא צִוָּה עַל הַמְּסִירָה (טוּר) .

באר היטב  (ח) לכתוב. בטור כת' מלתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נמ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב עש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתים עליו עדים והוא כשר וככ הטו בסי' מח בשטר הלואה עש. סמע: 



ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָאִדָּנָא לָא חַיְשִׁינָן לִסְתָמָא, מִשּׁוּם דִּנְהִיגֵי לְמִכְתָּב בְּכָל שִׁטְרֵי מַתְּנָתָא הָכִי. הִלְכָּךְ, כְּשֶׁמְּצַוֶּה לִכְתֹּב שְׁטָר מַתָּנָה סְתָם, דַּעְתּוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּ כְּמִנְהַג הַסוֹפְרִים, הִלְכָּךְ, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְחִתְמוּהָה בְּפַרְהֶסְיָא. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לְפָרֵשׁ בְּהֶדְיָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת מִדִּבְרֵי הר יוֹנָה) .


ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: לֹא תְּגַלּוּ מַתָּנָה זוֹ וְלֹא תוֹדִיעוּ בָּהּ אָדָם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה קַיֶּמֶת, שֶׁבְּעֵת שֶׁהִקְנָה אוֹתוֹ שֶׁהִיא אַחַר מוֹתוֹ הֲרֵי אָמַר גַּלּוּ אוֹתָהּ. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: גַּלּוּ אֶת הַמַּתָּנָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּתוּבָה סְתָם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא (ט) מְסֻתֶּרֶת הִיא.

באר היטב  (ט) מסותרת. פי' דאין לו' שאין דעתו ליתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשעת מיתה ודאי אין כוונתו להחניף. (שם): 



ז יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַתָּנָה טְמִירְתָא, אִם הֶחֱזִיקוֹ הַנּוֹתֵן בַּנְּכָסִים אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק הוּא בָּהֶם בִּפְנֵי הַנּוֹתֵן וְלֹא מִחָה בּוֹ, קָנָה. וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ג'.


ח הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת, הָרִאשׁוֹנָה מְסֻתֶּרֶת אוֹ סְתָם, וְהַשְּׁנִיָּה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אַחֲרוֹן קָנָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה סְתָם, וְלָא אַמְרִינָן דְּהָרִאשׁוֹנָה הָוֵי (י) כְּמוֹדָעָא (טוּר) .

באר היטב  (י) כמודעא. לשון הטור ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניה כל שבמתנה שניה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לו' דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' רל דוקא בהא דאיכא הוכחה גם במתנה שניה עצמה הוא דאינה מתנה. שם: 



ט מִי שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לִתֵּן מַתָּנָה זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה גְלוּיָה, וְנִמְצָא שֶׁנְּתָנָהּ מִקֹּדֶם מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת, הֲרֵי שְׁתֵּי הַמַּתָּנוֹת בָּטְלוּ, הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת, וְהַשְּׁנִיָּה (רַמְבָּם) מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה וַהֲרֵי קָדְמָה זֹאת הַמַּתָּנָה שֶׁנִּמְצָא כְּמוֹ מוֹדָעָא לָהּ:


י (יא) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָצָה לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמְרָה לוֹ: אֵינִי נִשֵּׂאת לְךָ עַד שֶׁתִּכְתֹּב לִי (כָּל) נְכָסֶיךָ. שָׁמַע בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְצָוַח עַל שֶׁמַּנִּיחוֹ רֵיקָן, אָמַר לְעֵדִים: לְכוּ וְהַחְבִּיאוּ וְכִתְבוּ לוֹ כָּל נְכָסַי בְּמַתָּנָה. וְאַחַר כָּךְ כָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו וּנְשָׂאָהּ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הַבֵּן לֹא קָנָה; וְהָאִשָּׁה לֹא קָנְתָה, שֶׁהֲרֵי לֹא בִּרְצוֹנוֹ כָּתַב לָהּ, (יב) וּכְאָנוּס בַּדָּבָר הוּא, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ בַּמַּתָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּטֵלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת. אֲבָל אִי לֹא הָיְתָה מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה, הָוֵי הַמַּתָּנָה שְׁנִיָּה קַיֶּמֶת, דְּלָא מִקְרֵי אָנוּס גָּמוּר (טוּר) .

באר היטב  (יא) מעשה. עיין בתשו' ראנח סי' סג דף קלג: (יב) וכאנוס. דקדק וכתב כאנוס בכף הדמיון ולא אונס גמור ומשה הוצרך גם למודעה מתנה הראשונה והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב עז זל ופי' הרי הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהא אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא איתתא ולא מקרי אונס אלא כשבא מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה. סמע: 







סימן רמג - דין המזכה לחברו על ידי אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזר בו, ובו כה סעיפים



א הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק הַזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים אוֹ בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, זָכָה הַמְקַבֵּל וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְיַד הַמְקַבֵּל עַל הָעֶלְיוֹנָה, אִם רוֹצֶה מְקַבֵּל וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל. הגה: רְאוּבֵן שֶׁנָּדַר מַתָּנָה לִשְׁלוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לְהוֹצִיאָהּ מֵרְאוּבֵן, דִּשְׁלוּחוֹ (א) כְּמוֹתוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין) .

באר היטב  (א) כמותו. ולא מצי ראובן למימר לאו בעד דידי את. סמע (ועמש הטז בזה עש): 



ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמַר לוֹ: זְכֵה בְּמַתָּנָה זוֹ לִפְלוֹנִי; אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: (ב) הוֹלֵךְ לִפְלוֹנִי מָנֶה זֶה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיַד הַמְקַבֵּל. וְאִם הַמְקַבֵּל (ג) עָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (ד) וַאֲפִלּוּ בְּעָשִׁיר יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסַּר אֲמָנָה אִם הִיא מַתָּנָה מוּעֶטֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, הגה: (ה) (בְּעָנִי) ביוד סִימָן רנח סָעִיף יב (וּבְעָשִׁיר) לְעֵיל סִימָן רד (סח) וּלְקַמָּן סִימָן רמט. אֵשֶׁת שִׁמְעוֹן שֶׁנָּתְנָה מַתָּנָה בִּשְׁעַת חָלְיָהּ וְנִתְרַצָּה בַעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר, אִם הוּא מַתָּנָה לְעָנִי לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַזָּהָב) .

באר היטב  (ב) הולך. אעג דבהלואה או פקדון אי לחזור בו אף בהולך כמש ברס קכה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחויב ליתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה או בפקדון ומשה בקל יוצא מרשות המשלח ואמרינן דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משאכ במתנה. שם: (ג) עני. עיין במהריק שורש קלג שכת' דאפשר דהיכא דאיכא טרחא דגופא לא אמרינן דנעשה נדר בעני עיין בתשו' רמ אלשיך. סי' קכא. שך: (ד) ואפי'. זה הוספה מדברי המחבר עצמו שכונתו כן וכמש הסמע וכן מורה ל' כמו שנתבאר שכת' המחבר ופשיטא דרל כמש בסי' רד סח והתם לאו בעני מיירי אלא בשאר כל אדם לענין מחוסר אמנה עיין בתשו' ראנח סי' ל' וקג וקח ובתשו' מע סי' קד ובתשו' רמא סי' מז וסי' מח שאלה ג' ועיין בהריף רפ ד' וה' וביוד סי' רנח. שם: (ה) בעני. כתב במרדכי ספק דבב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא היה בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכל ועל סס ריב. הגהת סמע: 



ג דִּין אִם אָמַר לוֹ: תֵּן לִפְלוֹנִי, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכה.


ד אֲפִלּוּ אִם אָמַר לָהֶם: זְכוּ לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא (ו) בִּרְשׁוּתוֹ; אֲבָל אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, (ז) לֹא. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, לִכְשֶׁיָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ זָכָה בִּשְׁבִילוֹ אִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ הַנּוֹתֵן קֹדֶם שֶׁתָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ.

באר היטב  (ו) ברשותו. אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהוא בביתו או בחצירו דאמרינן דחצר הזוכה זכה להמקבל מיד ואי לחזור בו ככ הסמע וכת' הבח דהיינו דוקא לדעת רת אבל לדעת הרמה שהביא הטור בסי' קכה בעינן דוקא ידו ממש ולא רשותו וע' בסי' קכה סו דהרמה ורת לא פליגי (ובמש שם בשמו סק כא עש). שך: (ז) לא. (מיהו נל דאפי' אם אינו גם ברשות הנותן כיון דעכפ היה כאן קנין מהני כשיבא לרשות הזוכה דאפי' בדשלבל מהני אם קדם ותפס כמש בסי' רט סד. טז): 



ה דִּין אָמַר: הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמָצָא שֶׁמֵּת הַמְקַבֵּל, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכה.


ו אָמַר לִשְׁנַיִם: זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ שְׁטָר עָלָיו וְהַחֲזִיקוּ בַּשָּׂדֶה, יָכוֹל הַנּוֹתֵן לַחֲזֹר בּוֹ (ח) בַּשְּׁטַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד בַּעַל הַמַּתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בַּמַּתָּנָה עַצְמָהּ.

באר היטב  (ח) בשטר. רל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב אי הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכת' זל ואעפ שהקנה לו השדה עי קנין ורצה לו' כדקיל סתם קנין לכתיבה עומד וכמש בסי' לט היינו דוקא כל זמן שלא מיחה בעדים אז הרשות בידם לכתוב שטר על דבר הקנין ואצ ליטול רשות עז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיחה בעדים אפי' אם כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן השטר להמקבל מטעם דיל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשו' הראש כת' הטעם משום דהוי קנין דברים וכמש המחבר בסי. סמע: 



ז אָמַר לָהֶם: זְכוּ לוֹ בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנַת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר אוֹ עַל מְנַת שֶׁתִּתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיקוּ בַּשָּׂדֶה יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ לוֹ שְׁטָר אוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז וְתִתְבַּטֵּל גַּם הַמַּתָּנָה. וַאֲפִלּוּ כָּתְבוּ לוֹ הַשְּׁטָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְסָרוּהוּ בְּיָדוֹ, אִם מִחָה בָּהֶם מִלְּמָסְרוֹ לוֹ, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. הגה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ קִנְיָן (ט) שֶׁיִּשְּׂאוּ זֶה אֶת זוֹ, וְאָמְרוּ עַל מְנַת שֶׁיִּכְתְּבוּ הַשְּׁטָרוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הָאֶחָד קֹדֶם כְּתִיבַת הַשְּׁטָרוֹת וּמוֹחֶה בִּכְתִיבַת הַשְּׁטָר, נִתְבַּטֵּל הַקִּנְיָן הוֹאִיל וְאָמְרוּ עַל מְנַת שֶׁיִּכְתְּבוּ הַשְּׁטָרוֹת (הָרֹאשׁ כְּלָל לד סִימָן ג') וְעל רֵישׁ סִימָן לט סָעִיף ד'.

באר היטב  (ט) שישאו. עיין בסמע שהאריך בזה ועל סי' רז סטז ומש שם ועיין באע סי' נ' ובבש שם (ועמש הטז בזה): 



ח אֲפִלּוּ אִם מָכַר שָׂדֵהוּ וְאָמַר לִשְׁנַיִם: זְכוּ לוֹ בְּשָׂדֶה זוֹ וְכִתְבוּ לוֹ שְׁטָר וְהַחֲזִיקוּ בַּשָּׂדֶה, יָכוֹל לִמְחוֹת מִלִּכְתֹּב הַשְּׁטָר (מִיהוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף (י) מִמְּשַׁעְבְּרֵי הוֹאִיל (יא) וּמוֹחֶה בַשְּׁטָר) וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְלוֹמַר: לֹא קָנִיתִי אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁתִּכְתְּבוּ לִי אֶת הַשְּׁטָר.

באר היטב  (י) ממשעבדי. ככ הטור בשם ר' יונה ומיהו יל דאין דברי הרמא מוכרחים דעכ לא קאמר ר' יונה אלא בנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי כו' עש. סמע: (יא) ומיחה. משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב עדיין גבי ממשעבדי בעידי קנין וככ המחבר ברס לט ועמש שם דאין מכאן סתירה למד דבעידי קנין בהלואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר דיל שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משאכ בהלואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף. שם: 



ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא שֶׁחוֹזֵר בַּשְּׁטָר, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: זְכוּ לִפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר לַלּוֹקֵחַ אוֹ לַמְּקַבֵּל (יב) עַצְמוֹ: זְכֵה וְאֶכְתֹּב לְךָ שְׁטָר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִלִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. מִיהוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשַעְבְּדֵי הוֹאִיל וּמוֹחֶה בַּשְּׁטָר (טוּר) .

באר היטב  (יב) עצמו. הטעם דכל שמזכה להלוקח או להמקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כונת המקבל גכ על השטר משה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משאכ באחר דאינש אחרינא אינו משגיח ככ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע גם על השטר. שם: 



י אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ עַל הַשְּׁטָר, שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֲנִי מַקְנֶה לִכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר וְלֹא אוּכַל לִמְחוֹת, קִנְיַן דְּבָרִים הוּא וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.


יא אֲפִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּ וּזְכוּ לוֹ בַּשְּׁטָר, יָכוֹל לַחֲזֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְתֹּב זָכוּ לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הגה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר לְהוּ: זְכוּ לוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב הַשְּׁטָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּא לְיַד הַמְקַבֵּל מַתָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ) .


יב שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁנָּתַן קַרְקַע לִפְלוֹנִי בְּקִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא שְׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת נוֹתֵן, (יג) קָנָה.

באר היטב  (יג) קנה. ומיירי דמודה המקבל דהיה השטר ביד הנותן עד אחרי מותו ואחכ בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באומר שהיה ביד אחר אכ נשאל את פי האחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת אכ אסור ליתנו לו וכמש ברס סה בשכחה ובסעיף שאחז במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הטו בסי' סה סטז דאינו גובה בהשטר ואי מיירי כאן שבא לידו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במגו אכ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במגו והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש עכל הסמע (ועמש הטז בזה עש): 



יג מִי שֶׁמֵּת, וְנִמְצָא אֶצְלוֹ מֻפְקָד שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁנָּתַן רְאוּבֵן קַרְקַע לְשִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן מֵת, יַחֲזִירוּ לְיוֹרְשֵׁי (יד) נוֹתֵן.

באר היטב  (יד) נותן. כת' הסמע דמיירי בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה עז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירין השטר ליורשי הנותן כו' עכל והא ליתא דבהדיא מוכח בשס ופוסקים דבכהג אף באין בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה וכמש בסי' סה סעי' ה' עש אלא הדבר פשוט דדין זה הוא מתשו' הראש שבטור דמיירי התם להדיא שהיה ידוע שהנותן הפקידו כגון שהיה קשור אצל שאר שטרות של הנותן וכהג גם מש הסמע דבשטר של קנין אם היה קשור כנל מחזירין לנותן ליתא דהא טעמיה דהראש הוא דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמש להדיא בכלל סו סג ואכ מה בכך שהנותן הפקידו וכמ להדיא בסס רנ דאעג שידוע שבא מהנותן זכה בו המקבל עש ואפי' אתל דהא דמחלק בין קשורין לאינן קשורין מיירי שאינו ידוע שהקנה לפני העדים בסתם ממ הא בכהג כת' הטור בסי' נה דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירין לו ועיין בבח שם ובסס רנ אלא ודאי תשובת הראש שהביא הטור כאן והמחבר בסי' סה מיירי דוקא בלא קנין. שך: 



יד אֵין אָדָם זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיְּהֵא הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת, וְאֶחָד אִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה, אֲפִלּוּ עֶבֶד אֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ שִׁפְחָה. וְדַוְקָא מִיַּד אֲחֵרִים, אֲבָל לֹא מֵרַבּוֹ אוֹ מִבַּעְלָהּ אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּזָכְיָהּ (טו) לְנַפְשֵׁהּ (הַמַּגִּיד פד דִּזְכִיָּה), אֲבָל הַגּוֹי אֵינוֹ זוֹכֶה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְּׁלִיחוּת (לְעוֹלָם), וּכְשֵׁם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי, כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְגוֹי.

באר היטב  (טו) לנפשה. רל כגון ראובן שנתן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנה ליד אשתו אמרינן מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לשמעון ועמש בסי' קה בדין מקום שחב לאחרים דאמרינן גכ גביה מגו דזכי לנפשיה והיינו דוקא אם חייב לו ככ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחריני אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכיא גכ לאחרים וקל. סמע: 



טו קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ, זוֹכֶה לְעַצְמוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנֶה לוֹ, אֲבָל (טז) בִּמְצִיאָה, לֹא. (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' דִּזְכִיָּה ורנ פֶּרֶק הִתְקַבֵּל) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רלה. וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. פָּחוֹת מִזֶּה, לֹא (יז) לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.

באר היטב  (טז) במציאה. והשך השיג עז והאריך להוכיח מסוגית השס דאין לחלק בכך אלא דגם במציאה יש יד לקטן כזה שנותנים לו צרור וזרקו כו' והא דתנן מציאת חשו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו כו' עש באורך: (יז) לעצמו. פי' אפי' כשאחרים מקנין לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהן קיימין במטלטלין וכמש הטו בסי' רלה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משאכ בשוטה וכן הוא להדיא בהרמבם והטור והממ והבי ודלא כעש שלא חילק כן. סמע: 



טז הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ זוֹכֶה, לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְהַמְזַכֶּה לְשׁוֹטֶה עַל יְדֵי בֶּן דַּעַת, זָכָה.


יז הַחֵרֵשׁ, (יח) זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה (יט) לַאֲחֵרִים.

באר היטב  (יח) זוכה. היינו כשאחרים מקנין ליה כדין קטן. שם: (יט) לאחרים. היינו במילי דאורייתא משאכ בשיתופי מבואות דרבנן כן הוא בשס גיטין פרק התקבל וככ הרן שם וכן נתבאר באח סי' שסו סי עש. שך: 



יח זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד, וּלְגָדוֹל, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו.


יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב לְקָטָן, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁאֵין אוֹתוֹ דָבָר תַּחַת יָדוֹ (דְּהַקָטָן), אֵינוֹ זוֹכֶה אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּהוּ עַל יְדֵי אַחֵר.


כ חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לַחֲצֵרוֹ כְּאִלּוּ זָכָה בָּהּ אַחֵר.


כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כְּגוֹן שָׂדֵהוּ וְחֻרְבָתוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בְּצִדָּהּ וְיֹאמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי וְיֵשׁ חוֹלְקִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (כ) לְעֵיל סִימָן ר'.

באר היטב  (כ) לעיל. עמש שם בסק ב': 



כב וְכֵן אַרְבַּע (כא) אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן, קוֹנִין לוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ.

באר היטב  (כא) אמות. כת' השך דהריטבא בפק דבמ כת' בשם יש מהראשונים דדא אינן קונות רק במציאה ולא במתנה וככ ההמ פיז מהל' גזילה בשם יש ראשונים וכן נראה לכאורה מדברי התו' פק דבמ דף י' עא דה ד' אמות ואעפ שהראש והריטבא שם כתבו דבירושלמי גיטין פרק הזורק מוכח דהה במתנה ממ יל כיון דבשס דילן קאמר טעמא דלא ליתי לאנצויי משמע דוקא במציאה ולא במתנה וגם הרמא כת' ברס ר' הך דינא בשם יא וכמש שם מיהו כתבו התו' שם ובפ' אלו נערות דבגניבה לא תקנו רבנן דא אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא כו' עש שהאריך בזה: 



כג קְטַנָּה, זָכְתָה לָהּ חֲצֵרָהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. וְדַוְקָא קְטַנָּה שֶׁאֵין לָהּ (כב) אָב (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פק דִּמְצִיעָא) . אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ, אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ אַחֵר.

באר היטב  (כב) אב. דין זה צלע דהני ככ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרינן פ' התקבל ושככ הריף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרשי והתו' ובעל המאור והעיטור והראש חולקין על הריף שם וסל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו באע סי' קמא סד ועוד נל דאף הני לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייך למילף דהא דקטנה אינה מקבלת גיטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציא' להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי וגו' אלמא יד שלה לא חשיב' כלום לענין קדושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנ' ליד דילה ויהבה לאבי' אבל אהנ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גיטה ואכ דוקא בגיטין שייך למימר הכי אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנ' אין סברא לומר דלא זכתה במתנ' כיון שיש לה אב ואכ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתוס' ריד בקידושין דף מד עא ובריטבא שם. שך: 



כד הַזּוֹרֵק אַרְנָקִי לְבַיִת בְּפֶתַח זֶה וְיָצָא בְּפֶתַח אַחֶרֶת, וּנְתָנוֹ לְבַעַל הַבַּיִת בְּמַתָּנָה וְחָזַר בּוֹ בְּעוֹדוֹ (כג) בָּאֲוִיר הַבַּיִת, הָוֵי סָפֵק, וְלֹא זָכָה בַּעַל הַבַּיִת, מִשּׁוּם דְּמוֹקְמִינָן לֵהּ בְּחֶזְקַת מָרֵהּ (כד) קַמָּא. אֲבָל אִם הִפְקִירוֹ וְזָכָה בּוֹ אַחֵר, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל הַבַּיִת.

באר היטב  (כג) באויר. עדר שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הטו לכתוב שחזר בו בעודו באויר הבית הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בשס ובהראש והרן ליתא עכל הסמע וכתב השך דהבי בבדה באמת כתב דהה אף אחר שיצא מביתו וככ הבח אלא שהטור רבותא אשמועינן דבהפקר מוציאין מידו אפי' חזר בו בעודו באויר הבית עש עכל (וככ הטז עש): (כד) קמא. תימא דהיינו דוקא לדעת הראש וטור דלא מהני תפיסה בבעיא דלא איפשט' אבל המחבר שפסק כהרמבם דבספיק' דדינ' מהני תפיסה וכמש בסי' רב סג ובסי' רמח סיא וסי' שמו ושפח ושצ וכמה דוכתי אכ הה הכא זכה בעהב ודוחק לומר דהכא מיירי שלא תפס הבעהב דמלישנ' דמוקמינן בחזקת מרא קמא לא משמע כן גם בבדה כתב להדי' דאפילו הוא ביד בעהב מוציאין מידו ונותנין לנותן דבחזקת מרא קמא מוקמינן לה ולא הזכיר שום חולק בדבר וצע עכל השך (גם הטז הקשה ממש בסי' רעה סט דאם בא אחר והחזיק בה זכה האחרון והא קו הוא דכאן הוא מטלטלין והשני זכה בהן בחזקה ותפיסה אפה מוציאין ממנו כיון שהראשון יש לו זכות מחמת בעיא דלא איפשט' כש התם דבקרקע לא שייך תפיסה ואפה זכה האחרון עכ והרב הגאון חצ זל בהגהותיו שם כתב וזל ונלעד שנעלם מהשך דברי הני שהביא הבי סס זה דמתנ' לעולם לא נפקא מרשות הנותן עד דאתי לרשות מקבל עכ ואכ לד לשאר ספיקות שבשס וגם קושית הטז נל לתרץ דאדרבא היא הנותנת כיון דבקרקע לא שייך תפיסה דהארץ לעולם עומדת הרי היא כמות שהיתה וכמש הראש בפחה אבל במטלטלין דשייך בהו תפיסה חזקת ספק מהני כיון שאין שם מרא קמא ודוק עכל): 



כה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּאֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ, אֲבָל אִם סוֹפוֹ לָנוּחַ, כְּגוֹן שֶׁעוֹמֵד בַּגַּג וּזְרָקוֹ לֶחָצֵר, וּנְתָנוֹ לְבַעַל הֶחָצֵר, וְחָזַר בּוֹ בְּעוֹדוֹ בָּאֲוִיר, כְּמֻנָּח דָּמֵי וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְזָכָה בּוֹ בַּעַל הֶחָצֵר:






סימן רמד - האומר לשנים לכתב שטר מתנה לפלוני, ובו סעיף אחד



א הַמַּתָּנָה (א) כְּגֵט, שֵׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר דְּבָרִים לְשָׁלִיחַ. כֵּיצַד, אָמַר (ב) לִשְׁלֹשָׁה: אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בִּשְׁטָר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהוּ לִפְלוֹנִי, אֵין זֶה כְּלוּם, וְאִם אָמְרוּ לְאוֹתָם הָעֵדִים וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לַמְּקַבֵּל, לֹא קָנָה. (וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָתְמוּ הֵם (ג) בְּעַצְמָם) (טוּר) . וְכֵן אִם אָמַר (ד) לִשְׁנַיִם: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ בִּשְׁטָר מַתָּנָה וּתְנוּהוּ לִפְלוֹנִי, אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר לְסוֹפֵר לִכְתֹּב, אֶלָּא הֵם עַצְמָם כּוֹתְבִים. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים, בְּאוֹמֵר: אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בַּשְּׁטָר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהוּ לִפְלוֹנִי.

באר היטב  (א) כגט. דין גט בזה נתבאר באע סי' קכ גם בסי' קמא: (ב) לשלשה. לרבותא נקט ג' דאפילו ג' שהן כבד אפה אינו ממסר מילי על ידן סמע: (ג) בעצמם. פירש הסמע דאז שינו מדברי הנותן שאמר להן שיאמרו לעדים שיחתמו ועיין בבח וצע (עמש הטז בזה עש): (ד) לשנים. הא דנקט ברישא אמר לג' ובסיפא אמר לב' משום דבאל כתבו וחתמו סגי ליה בשנים ובריש' דאמר להם אמרו לאחרים נקט רבות' דאפילו לג' שהן בד לא ממסרי הדברים כו' ואת מאי לשון וכן אם אמר לב' הא כש הוא מדין קמא ויל דהא דדוקא בריש' דלא נתן להן כח לכתוב אלא לאמר לאחרים בזה הוא דלא מהני משום דמקרי מילי משאכ בצוה להן לכתוב וליתן דהל בעלי דבר הא דיכולין להעמיד שלוחין במקומן קמל עכל הסמע (ועיין מש הטז בזה): 







סימן רמה - הכותב: נתתי שדה פלוני לפלוני, והאומר: נתתי שדה פלוני לפלוני, והוא אומר: לא נתת לי, ובו יא סעיפים



א הַכּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: (א) נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁכָּתַב: נְתַתִּיהָ לוֹ, אוֹ: הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זֶה זוֹכֶה בָּהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. אֲבָל בְּדִבּוּרָא בְעָלְמָא לָא קָנִי אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הרמה) . וְהָא דְאַמְרִינָן דְּלָא קָנָה, הַיְנוּ שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן עַכְשָׁיו בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אִם אָמַר: נָתַתִּי, בִּלְשׁוֹן הוֹדָאָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (רַן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ו'. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו הָעֵדִים לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל. הגה: (ב) וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ, דְּהָוֵי קִנְיָן דְּבָרִים (טוּר בְּשֵׁם הרמה) .

באר היטב  (א) נתתי. עיין בתשובת מביט חב סי' שנ: (ב) ואפילו. ובאע סס נא נעלם מהבי דין ודעה זו ובחנם השיג שם בתשובת רשבץ עש ובבי כאן ועיין בתשובת מהרא ששון סי' קלג שך: 



ב וְיֵשׁ (ג) אוֹמְרִים שֶׁאִם קָנוּ מִיָּדוֹ, מְהַנֵּי לְשׁוֹן אֶתֵּן. ומהריו פָּסַק כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה, וְלָכֵן כָּתַב דְּהַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּכִין לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה גְדוֹלָה, לֹא זָכְתָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ, וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת תְּנָאִים (ד) חֲדָשִׁים בִּשְׁעַת הַחֻפָּה, וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן נא.

באר היטב  (ג) אומרים. בסי' קנז סכ כתב הטור בשם הרמה שני הדעות עש ועיין בתשובת ן' לב סד דף ס' ובתשו' הגאון חצ זל סי' נז: (ד) חדשים. דבשעת כתיבת תנאים ראשונים אינו רוצה שום צד משניהן לשעבד נפשו או להקנות בקנין מעכשיו בכל מאי דפסקו דירא כל אחד מהן שמא יתחרט אחד מהצדדים מאיזה סיבה ויחזרו השידוכין ומשה אינו מקבל עליו אלא בקנין אתן דאינו חל ולא נתחייב לקיים דברי התנאים רק מכח הקנס שקיבלו עלייהו ולכן המנהג דאין גובין מהחוזר אלא הקנס בלבד ואעג דקיבל בקנין ופסק אנפשו ליתן כל הנדן אלא ודאי הט דקנין אתן הוא משאכ בשעת חופה דשוב אינן מסופקין שמא יחזרו משה רגילין לעשות תנאים חדשים ומתחייבין עכשיו בשעבוד גמור ובקנין מעכשיו דמועיל ואש נמי הא דאפילו בלא תנאים חדשים יתחייב אבי הבת או הבן ליתן מזונות ודירה ושאר דברים שקיבל עליו מכח הקנס שקבל עליו בשעת השידוכין ולפי מש נל דהט דכל מה שפסקו בשעת שידוכין לא הוי אלא בקנין אתן ואינו מחויב לקיים כי אם מכח הקנס וזהו אסמכת' אלא שחזל אמרו דלית ביה משום אסמכת' מפני הבושת וזה אינו שייך כי אם בשלא קיימו איזה דבר שקבלו עליהן שזמנו קודם הנישואין משאכ הדברים שחל חיובן לאחר הנישואין דכבר עבר הבושת דהרי כבר כנסה ומכח קנס אין לחייבו דאסמכת' הוא וממ מחייבין אותו לכתיבת תנאים חדשים דאם אז לא ירצה לקבל עליו עדיין בכלל בושת הוא ונראה דמטעמ' דכתיבנ' המנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין אעג שקיבל בחרם ובקנס עליו וגם כותבין בתנאים הקנס לא יפטור החרם דכיון דהצדדים אינן מקבלין בפירוש בחרם שלא יחזרו בהן אלא קונין בקנין על מה שכתוב בהתנאים ועיקר הקנין הוא קנין אתן ומהט גם החרם לא חל עד שיקבלו אותו בפירוש או שהצבור גוזרין דבר בחרם סמע: 



ג וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: שָׂדֶה פְלוֹנִית תְּהֵא (ה) נְתוּנָה לְךָ, אוֹ: תְּהֵא שֶׁלְּךָ, קָנָה.

באר היטב  (ה) נתונה. דלשון זה לאו ל' הבטחה הוא שיתננה לו לאחר זמן אלא נתנה לו מעכשיו. שם: 



ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ מֵעַכְשָׁיו, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן קָנָה לְאַלְתַּר. הָאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, הוֹלְכִין אַחַר דִּבְרֵי (ו) הַנּוֹתֵן, דְּאִכָּא לְמֵימַר זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְאֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל הַנּוֹתֵן גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּיַד הַנּוֹתֵן מִמַּה לִּפְרֹעַ; אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹבוֹ, לָא מְהַנֵּי הוֹדָאָתוֹ לָחוּב לְבַּעַל חוֹבוֹ.

באר היטב  (ו) הנותן. כתב הסמע דמיירי שהמקבל רוצה במתנה זו אלא שאומר האמת שלא נתן לו וקאמר דאצ קנין אחר אלא זכה בהשדה בהודאת הנותן ושוב אינו יכול לחזור בו אבל אם המקבל אינו רוצה המתנה פשיטא דאינו זוכה בה בעכ כמש בסס רלה ובסי' רמא עכל (ועיין בטז מש בזה עש): 



ה אָמַר: כָּתַבְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְנָתַתִּי לוֹ בְּיָדוֹ, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ. וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר כֵּן: לֹא נָתַתָּ לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ, מַנִּיחִים אֶת הַפֵּרוֹת עַל יַד שָׁלִישׁ, עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא.


ו וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁהַבֵּן אוֹמֵר: אֲנִי הָיִיתִי בַּמַּעֲמָד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּתַתָּ לְאָבִי וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ כְּלוּם; אֲבָל אִם לֹא הָיָה (ז) בַּמַּעֲמָד, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי. הגה: שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתַב בּוֹ: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ עָלַי בְּכָל לָשׁוֹן וּתְנוּ לִפְלוֹנִי כוּ', לָאו שְׁטָר מַתָּנָה הוּא מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא נוֹתֵן, אֶלָּא צִוָּה לְעֵדִים לִתֵּן (הָרֹאשׁ כְּלָל ט' סִימָן ו') .

באר היטב  (ז) במעמד. פירוש אם נוכל לומר שלא היה במעמד והיינו כל שלא אמר בפירוש שהיה במעמד דאלכ פשיטא הא אפילו באביו גכ דינא הכי כל שלא היה במעמד עכל הסמע (ונל דקמל אעפ שאמר ששמע מאביו שלא קיבל אותה מתנה אפה אמרי' שמא לא ידע גם הוא ממה שזיכה לו עי אחר. טז): 



ז מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁבָּא בַּעַל חוֹבוֹ לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָמַר: אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ, נִשְׁבָּע (ח) הֶסֵת וְתַחֲזֹר לִבְעָלֶיהָ. וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף י'.

באר היטב  (ח) היסת. כתב הסמע דהיינו כשטוען הבעח ברי לי שמתנה היא בידך אבל אם טוען ספק אין עליו אלא חרם סתם ככ בי לדעת הממ (ועמש הטז בביאור דברי הטור בזה עש) עיין בתשובת רשדם סי' סד ורעח ובתשובות מביט חב סי' שיד: 



ח טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר: שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ, אוֹ: גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ, וְזֶה אוֹמֵר: נָתַתָּ לִי, אִם הֶחֱזִיק בָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה אוֹ שֶׁהִיא מַתְּנַת מִטַּלְטְלִין, נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנִפְטָר.


ט נָתַן שָׂדֶה פְלוֹנִית בְּמַתָּנָה לִרְאוּבֵן, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיר רְאוּבֵן שְׁטַר מַתָּנָה לַנּוֹתֵן וְגַם עָשָׂה לוֹ מְחִילָה, לֹא נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה (ט) בְּכָךְ:

באר היטב  (ט) בכך. דמאחר שכבר זכה ראובן בה באחד מהקנינים אינו יוצא מתחת ידו עד שיחזור ויקננה הנותן באחד מן הקנינים. סמע: 



י הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ, וְאַחַר שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וְהוּא (י) שׁוֹתֵק חָזַר בּוֹ וְאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ, אוֹ: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, אוֹ: הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה, אוֹ: מוּם זֶה נִרְאָה לִי בָּהּ, לֹא אָמַר כְּלוּם לְעִנְיַן שֶׁתַּחֲזֹר לַבְּעָלִים, אֶלָּא הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר וְכָל הַקֹּדֶם בָּהּ, זָכָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב, גּוֹבֶה (יא) מִמֶּנָּה (טוּר) . אֲבָל אִם הָיָה צוֹוֵחַ מֵעִקָּרָא, לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל וְחוֹזֵר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. הגה: וְכָל זֶה בְּאוֹמֵר אֶחָד מִן הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בָּהּ; אֲבָל אִם אָמַר לָשׁוֹן דְּמַשְׁמַע שֶׁלֹּא הָיְתָה מַתָּנָה מֵעִקָּרָא, אַף עַל גַּב דְּשָׁתַק תְּחִלָּה נֶאֱמָן בְּהוֹדָאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ חָב לַאֲחֵרִים כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּחֶזְקָתוֹ עַד עַתָּה נֶאֱמָן עָלֶיהָ. אָמַר: אִי (יב) אֶפְשִׁי בָּהּ, אִם הַמַּתָּנָה מִטַּלְטְלִין הָוֵי לֵהּ הֶפְקֵר; וְאִם הָיָה קַרְקַע, מֵאַחַר שֶׁשָּׁתַק תְּחִלָּה אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם (הַכֹּל בַּטּוּר) .

באר היטב  (י) שותק. בטור כתב דבשכמ אם שתק המקבל בתחלה בשעה שאמר ליתנו לו הל כאילו שתק בשעה שבא לידו דדברי שכמ ככתובין וכמסורין דמי וככ הריף והראש והמחבר העתיק דברי הרמבם והרמבם לא כתב זה ככ הסמע. והשך כתב דבפט מה' זכיה דין יג ויד ככ להדיא ועיין בתשוב' רשך סב סי' קכב ובתשובת מע סי' עב ובתשובת רי לבית לוי סי' נד: (יא) ממנה. ונפטר המקבל מחובו ולא מצי הבעח לומר מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומד ככ הני פ' ינ ובדמ הביאו (וכתב הטז דנל דהה במלוה עפ הדין כן כיון שאין לו לשלם רק מזה אין בידו להפקירו ולהזיק בידים לחבירו ויש הוכחה לזה ממאי דקיל דאין אדם נאמן לומר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים כמש בסי' צט ואי יכול להפקירו יהא נאמן במגו דהיה מפקירו עכשיו שיוכלו אותן אחרים לזכות בו אלא עכ דאין לו כח להפקירו עכל): (יב) אפשי. משמע דהרמא פירש דאיני רוצה בה אינו כאומר אי אפשי בה עכל הסמע ואינו מוכרח ובודאי דסל דשוין הן ולישנא דהראש נקט. שך: 



יא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁצָּוַח חָזַר בּוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ, אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי הִפְקִירָהּ, וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מֵהַהֶפְקֵר, זָכָה. וְאִם (יג) חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָסוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל לֹא זָכָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ, וּבִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִּן. (יד) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיְתָה מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע, קָנָה. הגה: לֹא רָאִיתִי מִי שֶׁמְּחַלֵּק כָּאן בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְבָרִיא, וְגַם אֵינוֹ נִרְאֶה לִי לְחַלֵּק בְּכָךְ, מֵאַחַר שֶׁזִּכָּה לוֹ הַמַּתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, קָנָה בְּבָרִיא כְּמוֹ בִּשְׁכִיב מְרַע, וְכֵן דַּעַת הָרֹאשׁ שֶׁזָּכָה הַמְקַבֵּל בְּכָל עִנְיָן:

באר היטב  (יג) חזרו. ולד לשאר ספיקא דממונא דקיל דמאחר שתפס האחד אין השני יכול לחזור ולהוציאו מידו וכמש גכ המחבר ברס קלט בדין ארבא כו' שאני הכא דידוע הוא מי בעליו הראשונים ואהנ דלאחר שחזרו ותפסו בעלים הראשונים מיד זה שקדם וזכה שוב אין שום אדם יכול להוציא מידם ואפילו אם אותו שקדם וזכה הוציאו מהן אין מניחין אותו בידו עכל הסמע (והטז השיג עליו וכתב דדבריו תמוהין והקושיא מההיא דריש קלט יישב באופן אחר עש): (יד) ויא. עיין בשך שהשיג עז ודעתו שאין כאן שום מחלוקת ושנעלם מהמחבר דברי הרמבם פט מהלכות זכיה ולא ניחא ליה בישובו של הסמע עש (והטז כתב דנל דהאי יא מקומו בסי אחר שכתב אלא הרי הוא הפקר וכל הקודם זכה בה ועז קאי האי יא): 







סימן רמו - השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר, ובו יז סעיפים



א לְעוֹלָם (א) אוֹמְדִים דַּעַת הַנּוֹתֵן, אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מַרְאִין סוֹף דַּעְתּוֹ, עוֹשִׂים עַל פִּי הָאֹמֶד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרַשׁ. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע שֶׁמֵּת, וְכָתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר, (ב) מַתָּנָה גְּלוּיָה גְּמוּרָה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁהַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁאִלּוּ יָדַע שֶׁבְּנוֹ קַיָּם, לֹא הָיָה נוֹתֵן כָּל נְכָסָיו. לְפִיכָךְ, אִם שִׁיֵּר מִנְּכָסָיו כָּל (ג) שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.

באר היטב  (א) אומדים. ואם אחד כתב כל נכסיו לאחר אחר מיתה מפני שלא היה לו זרע ואחכ זכה לזרע עיין בתשובת מהרמ מלובלין סי' קח (דאזלינן בתר אומדנא ובס' כנהג כתב דלבו מגמגם בזה. בני חיי ועיין בתשובת מהרא ששון סי' קכד ובתשובת רשדם סי' רנג ורצט ובתשובת ראנח סי' לא. שך: (ב) מתנה גלויה. לאפוקי טמירתא כמש הטו ברס רמב. סמע: (ג) שהוא. כתב הסמע דהאי כש ממש קאמר דבר מועט לכע דאינו דומה לשכמ הנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ואם שייר אינו חוזר דפליגי ביה כמש הטו בסי' רנ סד דיא דבעינן שיור כדי פרנסתו לכל מר כדאית ליה הכא שאני וכמש שם עכל הסמע (והטז הוכיח בראיה דאין חילוק ביניהן כלל דגם הכא בעינן כדי פרנסתו ודלא כהסמע עש) (אין אנו הולכין אחר אומד הדעת אלא כשאירע מה שלא גילה על דעתו אבל כשהדבר לא נשתנ' אין לנו לפרש דבריו מהריט חא סי' כז ועיין בתשובת דר סי' קכט קל וקלא. מי שנתן לשמעון שכירות הבית להתפרנס בשביל שהיה עני ולא פירש שבשביל כך נתן לו אעפ שהעשיר מתנתו מתנה המביט חג סי' קפ ועש סי' עט ובחב סי' ו' ובמהריבל חב סי' מה ולחם רב סי' רה בני חיי): 



ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּין זֶה דַּוְקָא בִּשְׁכִיב מְרַע, אֲבָל לֹא (ד) בְּבָרִיא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ בְּבָרִיא הִיא.

באר היטב  (ד) בבריא. והרן נסתפק בבריא ששמע שמת בנו ונתן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה אי מקרי שביק נפשיה כיון שאי למוכרם כל ימי חייו עכל הסמע ככ הבי משמו אבל באמת ברן ליתא לספק אלא ככ בפשיטות כיון דלא שביק נפשיה לא שביק לבריה וזכה בנו ועיין בתשובת מהרמ מלובלין שם. שך: 



ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין בָּרִיא שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ (ה) לִבְרֹחַ מִפְּנֵי בַּעֲלֵי חוֹבָיו אוֹ מִפְּנֵי אוֹיְבָיו, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה פְּשָׁרָה עִם בַּעֲלֵי חוֹבָיו וְאוֹיְבָיו, אוֹ שֶׁמֵּתוּ, אִם נִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא כָּתַב מַתָּנָה זוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת כֵּן, הוֹאִיל וְנִדְחֵת הַשָּׁעָה מִפָּנָיו וַהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לִנְכָסָיו, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה.

באר היטב  (ה) לברוח. הבי כתב דאפילו היא דפליגי בסעיף הקודם וסל שדוקא בשכמ אמרו מודה בהא דזה דומה לשכמ כיון שהיה צריך לברוח וכ' הסמע דזה אינו מוכרח דאדרבה מדברי הרמה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי וככ הבח (בתשובת כנהג העלה דאף שעבר זמן רב בין השמועה שמת הבן לכתיבה אזלינן בתר אומדנא עוד כתיב שם דלאו דוקא ששמע שמת בנו אלא הה בשאר יורשים עוד כת' דהך ברייתא עכ כשאין לו בנים אחרים מיירי דאי יש לו בנים אחרים ואעפכ כ' נכסיו לאחרים הא ודאי פשיטא דמתנתו קיימת דבטלה האומדנא ואי מיירי דיש לו בנים אחרים ולא כ' לאחרים אלא חלק המגיע לבן ששמע שמת הא נמי פשיטא שמתנתו בטילה וכיון שראינו שלא כ' לאחרים אלא חלק אותו הבן וכ' עוד דאפילו במקדיש נכסיו דין זה אמור וששוב ראה בבח סי' רכ סד שכ' דבמקדיש נכסיו הוי בעיא דלא איפשט' דומיא דשמ שהקדיש נכסיו עכ. בני חיי): 



ד (ו) הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה לְאֶחָד מִבָּנָיו, בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁכָּתַב לוֹ בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב לוֹ לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, קָנָה (טוּר), אֲפִלּוּ הָיָה בֵּן קָטָן הַמֻּטָּל (ז) בָּעֲרִיסָה, לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וַהֲרֵי הוּא בְּכָל הַנְּכָסִים כְּאֶחָד מֵאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ הֶאֱרִיךְ בַּלָּשׁוֹן כְּדֶרֶךְ שׁוּפְרָא דִשְׁטָרֵי: יֵלֵךְ, יִזְכֶּה, יַחֲזִיק, אֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִהְיוֹת אֶחָיו נִשְׁמָעִים לוֹ. וְאִם שִׁיֵּר כָּל שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, (ח) זָכָה הַבֵּן בַּמַּתָּנָה. וְאִם פֵּרַשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁמַּקְנֶה לוֹ הַקְנָאָה גְמוּרָה וְלֹא בְּתוֹרַת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁיְּהֵא רַשַּׁאי לִמְכֹּר וְלָתֵת לַאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, אוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן, וְכֵן כָּל שֶׁכָּתוּב בִּשְׁטָר הַמַּתָּנָה לָשׁוֹן שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ מִמֶּנּוּ דִלְמַתָּנָה גְמוּרָה נִתְכַּוֵּן, קָנָה. הגה: וְאִם כָּתַב לְאֶחָד שֶׁיְּהֵא מוֹשֵׁל וְשׁוֹלֵט בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אֵינוֹ לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא לְשׁוֹן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (הָרֹאשׁ כְּלָל פד סִימָן ב' וְרִיבָשׁ סִימָן תע) .

באר היטב  (ו) הכות'. כ' הסמע דלדעת הריף והרמבם דוקא בכות' דינא הכי דכיון דכ' לו אמרינן דדעתו היה להחשיבו שיצא עליו קול בשטר שמינהו על כל נכסיו משה אינו אלא אפטרופס אבל בשכמ שאמר כל נכסי לפלוני בני מתנה גמורה היא וחלקו בזה כדי לתרץ שלא יסתרו אהדדי דיני השס בזה וכמש הבי אבל הרשבם והראש והטור וסייעתם לא חלקו בין כתיבה לאמירה וכדי לתרץ הקושיא המה מחלקין בין נתן לו בלשון מתנה או אם נתן לו בלשון ירושה ובזה תבין דברי המחבר והרמא שכ' ויא דדוקא בל' מתנה כו' דמד הא לא אמר הא ובעש כ' וזל ויא דוקא בל' מתנה אבל שכמ שכ' בלשון ירושה קנה דכתי' והיה ביום הנחילו את בניו שמ שיש רשות להאב להנחיל לאחד מבניו כל אשר לו כו' ולא דק דהאי נתינת טעם אין לו ענין לכאן דהא גם בלשון מתנה הרשות ביד כל אדם ליתן כל אשר לו אפילו לאחרים כש לבניו אלא הטעם הוא דבל' מתנה דוקא יל דכונתו לאפטרופס דגכ מתנה מקרי משאכ בלשון ירושה עכל והשך הסכים לדעת העש וכתב דלשונו הוא לשון הרשבם דף קל עא עש ובתשובת רי לבית לוי סי' כד: (ז) בעריסה. ואפילו אם שאר אחיו הן גדולים והן כאן דאיכא תרתי לריעות' דבן גדול אצ לאפטרופוס וגם זה הקטן אינו ראוי לאפוטרופס אפה לא חלקו חזל ככ הבי ודמ בשם הפוסקים ולא כהרזה. סמע: (ח) זכה. דאם לאפוטרופס נתכוון למה לא מינהו גם על כל שהוא הזה. שם: 



ה וְכָל הֵיכָא דְאִכָּא לְאִסְתַּפּוּקֵי בִּלְשׁוֹן הַמַּתָּנָה אִם נִתְכַּוֵּן לְמַתָּנָה גְמוּרָה, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא (ט) רְאָיָה:

באר היטב  (ט) ראיה. שהוא המוני' שהרי הנכסים בחזקת יורשים בשוה הן. שם: 



ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתַב לְבֵן בֵּין הַבָּנִים. אֲבָל אִם כָּתַב לְבֵן בֵּין הַבָּנוֹת, אוֹ (י) לְבַת בֵּין הַבָּנוֹת אוֹ לְבַת בֵּין הַבָּנִים (טוּר) אוֹ לְאֶחָד מֵהַיּוֹרְשִׁים בֵּין (יא) שְׁאַר יוֹרְשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. (יב) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַת בֵּין הַבָּנִים אוֹ בֵּין הַבָּנוֹת לֹא קָנְתָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ והרמה) .

באר היטב  (י) לבת. כ' הסמע דהיינו דוקא כשכתב או נתן לה בלשון מתנה אבל בלשון ירושה ליכא למד דזכתה הבת בין הבנים כיון דאינה בת ירושה במקום שיש בנים ומשנה ושס בהדיא הוא וכתבו הטו ברס רפא עש ועיין בתשובת רשך סג סי' יב ויג: (יא) שאר. פירוש כשהן שוין מצד ירושתן כגון אח בין האחין וכיוצא בהן שהן שווין לא אמרינן בהן שכונתו היה שלא להקנות לזה שנתן לו בל' מתנה אלא לעשותו אפוטרופוס. סמע: (יב) ויא. סל דגם בבת אמרינן שהיה כונתו להעמידה אפוטרופוס על בניו ולא להעביר כל אשר לו מבניו ונראה דהה דסל דגם באח בין האחין דלא קנה האח מיהו אינו מוכרח ככ ועדר ועל סי' רנג סז שם: 



ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּכוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבֵן בֵּין הַבָּנִים, אִם נָתַן לוֹ קִנְיָן (יג) וְיִפָּה כֹּחוֹ, קָנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן לֹא קָנָה.

באר היטב  (יג) וייפה. כתב הסמע דצע למה כ' המחבר זה לבבא בפע הל לכתבו בסס ד' על מש שם דאם הקנה לו בקנין כו' קנה דיא דצריך ליפות כחו בקנין ושיא דאפה לא קנה וגם בטור סעיף ו' כתבו אהדדי בשם רי כו' עש ובפרישה הוכיח דסל לרבינו יונה דכמו דכשכתב לו נכסי נתונין לך אפילו ביפוי כח דלא מהני לומר שלא עשאו אפוטרופס אלא קנהו קנין גמור כן לא מהני ליה שום קנין אבל מלשון המחבר מוכח דמחלק בינייהו דבקס גם רבינו יונה מודה דקנהו ודוקא בקנין דשטר כ' דלא מהני ומשה סתם בסד וכ' דבקנין קנה וכאן כ' פלוגתא בקנין ויפוי כח ואינו רל דכ' לו וגם עשה לו קס וגם ייפה כחו אלא קנין דהכא רל קנין דשטר כתיבה וצע דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בקס בעינן יפוי כח משום דאין קנין לאחר מיתה וכמש הטו בסי' רנ עש עכל וכ' השך דדבריו נכונים ודלא כהמחבר: 



ח אִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ כָּל נְכָסַי, וְלֹא יִפָּה כֹּחוֹ לוֹמַר: תְּנוּ לוֹ כָּל נְכָסַי וְאַף כִּתְבוּ, אֲפִלּוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לֹא עֲשָׂאוֹ.


ט הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד מִבָּנָיו וּלְאַחֵר, זֶה הָאַחֵר קָנָה חֲצִי הַנְּכָסִים בְּמַתָּנָה, וְנִשְׁאַר הַחֵצִי (יד) לְבָנָיו, וְהַבֵּן שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מִנָּהוּ עַל שְׁאָר אֶחָיו.

באר היטב  (יד) לבניו. פירוש לכל בניו יחד וזה אינו אלא אפטרופוס וזל הטור למ אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפטרופוס דבשעה שכ' לבנו הוה כל נכסיו אלא אפי' כ' לבנו ולאחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון דלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו. סמע: 



י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב חֲצִי נְכָסַי לִבְנִי וַחֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי, לִבְנוֹ נַמֵּי הָוֵי (טו) מַתָּנָה. וְאִם כָּתַב: שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי נְכָסַי לִבְנִי וְהַשְּׁלִישׁ לְאַחֵר, לֹא עָשָׂה בְּנוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.

באר היטב  (טו) מתנה. לשון הטור מדהל למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא ככ והקדים לבנו במתנתו הל כנותן לבנו המקצת תחלה ואחכ השאר לאחר. שם: 



יא כָּתַב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בָּנָיו, שְׁנֵיהֶם אַפּוֹטְרוֹפְּסִים. וְאִם כָּתַב: חֲצִי נְכָסַי לִבְנִי פְלוֹנִי וַחֲצִי נְכָסַי לִבְנִי פְלוֹנִי, הָרִאשׁוֹן הָוֵי מַתָּנָה וְהַשֵּׁנִי הָוֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַחֵצִי לְכָל הַבָּנִים, וְגַם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ חֲצִי הַנְּכָסִים יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּחֲצִי הָאַחֵר כִּשְׁאָר הָאַחִים.


יב הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ, לֹא עֲשָׂאָה אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס; וְנִתְבָּאֲרוּ פְּרָטֵי דִין זֶה בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר (טז) סִימָן קז.

באר היטב  (טז) סי' קז. שם כ' המחבר דאעפ שקנו מידו דבריא או שכמ להיות כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשים עכל ורל כגון בני אחין או למטה מהן וככ ני פ' ינ דאין חילוק בין יורש ליורש ודלא כמש הראש בתשובה הביאו הטור באע שם דאם אין לו יורשין אלא בין אחין לא אמרינן דעשאה אפוטרופוס עש. שם (ועיין בתשובת מהריט חא סי' קיט ובהרמע מפאנו סי' נח הרש יונה סי' מג ובתשובת רשך חא סי' סא וחב סי' קסא סא וחג סי' כד ופני משה חא סי' לה וסי' פב ולחם רב סי' קצה בני חיי): 



יג הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, (יז) נִתְבָּאֵר בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן קו.

באר היטב  (יז) נתבאר. בטור כ' כאן סתם אבדה כתובתה ובאע שם נתבאר בהגהת רמא דדוקא כתובתה ולא נדונייתה והטעם דאבדה הכתובה דאמרינן כיון דשמעה מבעלה שחלק כל אשר לו לבניו ולא נתן לה אלא קרקע כש ולא מחתה לו' מאין אגבה כתובתי ודאי מחלה הכתובה מדאחשבה ליתן לה קצת חלק בין בניו ועש דמסיק דממ מה שקונה בעלה אחכ או שמת אחד מבניו היא גובה כתובתה מהן. סמע: 



יד הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ וְיָצָא עָלָיו שְׁטָר (יח) מֻקְדָּם, נִתְבָּאֵר בַּטּוּר הַנִּזְכָּר בְּסִימָן קז.

באר היטב  (יח) מוקדם. פירוש מוקדם למתנה זו ואעפ שהוא מאוחר לזמן הכתובה ובטור סתם וכתב בזה דאבדה כתובתה ושם באע כתב והמ בכותב לאשתו ארוסה או גרושה דלא שייך לומר דלעשותה אפוטרופוס נתכוון והה אם כ' לה בשאר לישני המועילין כנל דאא לפרשן דלאפטרופוס נתכוון. שם: 



טו דִּין שְׁטָר בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶלָּא (יט) לְהַבְרִיחַ, בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן צ'.

באר היטב  (יט) להבריח. עיין במהריק שורש כב ובתשובת מיי' דס' קנין סי' כה ובתשו' הרשבא סי' אלף ע' דהאריכו בדין שטר הברחה ואם עדים נאמנים לו' הברחה היה. שם: 



טז דִּין שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תִּטֹּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מֵהַבָּנִים, בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן קח.


יז כָּל הַנּוֹתְנִים כָּל נִכְסֵיהֶם, מִשֶּׁתִּבָּטֵל הַמַּתָּנָה וְיַחְזְרוּ כָּל הַנְּכָסִים לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַמְקַבֵּל מַתָּנָה מַחֲזִיר (כ) פֵּרוֹת. הגה: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ (כא) אֱכֹל עִמִּי, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ, וְלָא אַמְרִינָן מַתָּנָה קָא יָהִיב לֵהּ. וְלָכֵן מִי שֶׁמַּאֲכִיל (כב) לַחֲתָנוֹ עִם בִּתּוֹ יוֹתֵר מִזְּמַן שֶׁקָּצַב לוֹ מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ הֶחָתָן לְשַׁלֵּם לוֹ מְזוֹנוֹתָיו כְּשֶׁיִּתְבַּע מִמֶּנּוּ, אֲבָל לֹא מְזוֹנוֹת (כג) אִשְׁתּוֹ. וְדַוְקָא דְלֵיכָּא הוֹכָחָה דְנָתַן לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, אֲבָל הֵיכָא דְמוּכָח דְּנָתַן לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, רַק אַחַר כָּךְ נָפְלָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם וְלָכֵן תּוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ, פָּטוּר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שיז) .

באר היטב  (כ) פירות. ל' הטור בשם הרמבם הוא הפירות שאכל והמחבר לא כתב שאכל ומשמע מלשונו דאפילו הן עדיין בידו בעין אצ להחזירן כיון שכבר תלשן והחזיק בהן ועל סי' סו וסי' רלב. שם: (כא) אכול. על סי' שסג סי בהגה שניה וצע ועיין במהרשל פח דבק סי' סח ועיין בתה בשם מהריח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא אל עמ לפטור עש וצע דהתם גופא אי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור אעג דלא אמר עמ לפטור וכדאיתא בשס ופוסקים לקמן סס שא עש וצע. שך: (כב) לחתנו. עיין בבי סי' קכח מחו' ב' מדינים אלו במי שפרנס ליתום על שלחנו ועיין בתשו' רמ אלשיך סי' ע' ובתשובת מע סי' פט ובתשובת ן' לב סא כלל יב סי' עה דף צו וצז ועש עוד דף קמה וכ' מהרשל שם דאם קרא לאורח הסועד אצל בעהב אחר בחנם פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם עש. שם: (כג) אשתו. עיין ביוד סי' רנג דיש מחלקין בין אם בעלה הלך למדהי או שנשאר עמה כאן ועל סי' רצ סכה: 







סימן רמז - השולח חפצים לבני ביתו ולא פרש היאך יחלקום, ובו ה' סעיפים



א בָּרִיא שֶׁשָּׁלַח כֵּלִים מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: יִנָּתְנוּ אֵלּוּ לְבָנַי, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּתְנוּ לַבָּנִים (א) וְלַבָּנוֹת. הָרָאוּי לְבָנִים, כְּגוֹן סְפָרִים וּכְלֵי מִלְחָמָה, לַבָּנִים; וְהָרָאוּי לְבָנוֹת, כְּגוֹן כְּלֵי מֶשִׁי הַצְּבוּעִים וַחֲלִי זָהָב, יִטְּלוּם הַבָּנוֹת. הָיוּ רְאוּיִים לִזְכָרִים וְלִנְקֵבוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם (ב) הַזְּכָרִים. הגה: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחַת, וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְהִתְנָה עִם בָּנָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּנָיו עִם הַשְּׁנִיָּה יִטְּלוּ חֵלֶק בַּיְרֻשָּׁה כְּמוֹ הֵם, וְלֹא הָיָה לוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה רַק בָּנוֹת, אֵין לְבַת בִּמְקוֹם הַבָּנִים כְּלוּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) .

באר היטב  (א) ולבנות. קא משמע לן בזה דגם בנות בכלל בניהן בפרט כיון דבמתנה הוא דבר הראוי לנקבות לחוד אמרינן דלבנותיו כוון לשלחו ולמ כששניהן אינן נשואים או שהבנים נשואים והבנות אינן נשואות דיתנו לבנות הראוי לנקבות כיון דצרכי בנות על אביהן המשלח הוא אלא אפי' אם הבנות נשואות והבנים אינם נשואים אפה אמרינן דדעתו היה ליתנו להבנות כדי לחבבן על בעליהן אבל אם שניהן נשואין ודאי כלותיו קודמין דצרכיהן על בניו בעליהן משאכ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להן צרכיהן וכמש בסעיף שאחז בשלח שיתנו לביתו וכש בשלח שיתנו לבניו עכל הסמע ובבח השיג עליו כיון דמפרש שיתנו לבניו ודאי דאין כלותיו בכלל כיון דמיעט אותן ולקמן סב שאני דקאמר לבני ביתו כו'. שך: (ב) הזכרים. ודוקא בזה סל הכי משום דלשון בני משמע טפי לזכרים מלנקבות משאכ בסמוך בשלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנוהו לשניהן ביחד וככ הטור בהדיא עש. סמע: 



ב וְכֵן הַמְשַׁלֵּחַ כֵּלִים לְבֵיתוֹ סְתָם, וְהָיוּ בָהֶם כֵּלִים הָרְאוּיִים לְבָנוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם בְּנוֹתָיו; אֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלָהֶן שָׁלַח. וְאִם אֵין לוֹ בָּנוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ בְּנוֹתָיו נְשׂוּאוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם נְשֵׁי בָּנָיו, שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה שֶׁלָּהֶם שָׁלַח. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי דְלֵית לֵהּ אִתְּתָא, אֲבָל אִי אִית לֵהּ אִתְּתָא וַדַּאי (ג) לְדִידָהּ שְׁדַר, דִּכְגוּפוֹ דָּמְיָא.

באר היטב  (ג) לדידה. היינו בסתם אבל בסא דמפרש לבניו אעג דאית ליה איתתא חולקין הבנים והבנות ככ הבח ועש. שך: 



ג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְבָנַי, בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא בֵּן אֶחָד וּבָנוֹת, הַכֹּל לַבֵּן (ד) לְבַדּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים רַבִּים דְּהַכֹּל לַבָּנִים, וְאֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָל, וְאִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: לְבָנַי וְלִבְנוֹתַי, הָרָאוּי לְבָנִים לַבָּנִים, וְהָרָאוּי לְבָנוֹת לַבָּנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת), וְכֵן אֵין בֶּן (ה) הַבֵּן בִּכְלָלָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁצִּוָּה כָּל אֲשֶׁר לוֹ לִבְנוֹ, רַק שֶׁיִּתֵּן סַךְ מָה לְכָל אַחַת מִבְּנוֹתָיו, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְהִנִּיחָה בֵּן, אֵין לְבֶן בִּתּוֹ כְּלוּם, דְּלָהּ וְלֹא לְיוֹרְשֶׁיהָ קָאָמַר, וְעוֹד דְּבֶן בִּתּוֹ לֹא מִקְרֵי בֵן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ) . יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִי לֵית בְּרָא אֶלָּא בַּר בְּרָא, וַדָּאי (ו) אַבַּר בְּרָא קָאָמַר. הגה: אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בָּנוֹת (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת בְּשֵׁם הָרִיטְבָא) . מִיהוּ, אִם אָמַר: לְיַתְמֵי, הַבָּנוֹת בִּכְלָל, כֵּן נִרְאֶה לִי מִתְּשׁוּבַת הָרֹאשׁ (כְּלָל פה סג) . וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: לְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו (מהריו בִּפְסָקָיו) .

באר היטב  (ד) לבדו. דדוקא בברי' שאמר יתנו לבני הבנות בכלל כדי לחבבן על בעליהן כשהן נשואות או שיקפצו עליהן לנשאן כשאינן נשואות אבל שכמ אין דרכו להעביר נחלה כדי לחבב בנותיו על בעליהן ואפילו אם אינן נשואות ממ כיון דלאחר מיתתו צריכין ליתן להם עישור נכסים אין דרכו להעביר נחלה יותר מזה וכן מבואר בתשובת הראש והביאה הטור וכתבו התוס' ואת אכ למה הוצרך לומר שיתנו לבניו הא בלא אמירתו נמי בנו יורשו ולא בנותיו ויל דאמרינן שהוצרך לאמרו מפני שידע שכבר נתן נכסיו בצוואת שכמ לאחרים ובא בציווי זה לחזור בו. סמע: (ה) הבן. פי' אם היו לו שני בנים ומת אחד מהן והניח בן לא אמרינן מדאמר לבני בל' רבים דכוונתו היה גכ על בן הבן ואעג דבני בנים קרוין בנים ממ בלשון בני אדם אינו כן אלא אמרינן דכוונתו היה על בן הא' הנשאר לבדו חי. שם: (ו) אבר ברא. עפר שם פירשתי לשון הבי ונלמד ממנו דאם בשעה שהיה בריא אמר כן והיו לו בנות ובן הבן אזי הבנות יטלו הראוי לבנותיו ואי בשעה שהיה שכמ אמר כן אז הכל לבן הבן כדין אם היו לו בן ובת. שם (עיין בתשובת שבות יעקב חא סי' קסט): 



ד מִי שֶׁחִלֵּק נְכָסָיו מֵחֲמַת מִיתָה, וְכָתַב: וְהַשְּׁאָר יַחְלְקוּ ב' אַחְיוֹתַי וְיַתְמֵי אֲחוֹתִי, וְיֵשׁ בִּיתוֹמֵי אֲחוֹתוֹ זְכָרִים וּנְקֵבוֹת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, כֻּלָּם בִּכְלָל, אֲפִלּוּ נְקֵבוֹת נְשׂוּאוֹת.


ה הָאוֹמֵר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנַי, חוֹלְקִים אוֹתוֹ, פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה וְכָל בָּנָיו מֶחֱצָה. אָמַר: לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְּלוֹנִי, נוֹטְלִים בְּנֵי פְלוֹנִי מֶחֱצָה וּשְׁנֵי הָאֲחֵרִים מֶחֱצָה. אֲפִלּוּ הַנִּפְרָטִים מְרֻבִּים וְהַנִּכְלָלִים מוּעָטִים, נוֹטְלִים הַנִּפְרָטִים מֶחֱצָה. וְאַף אִם יַגִּיעַ לְאֶחָד מֵהַנִּפְרָטִים פָּחוֹת מִלְּאֶחָד הַנִּכְלָלִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, וְלֹא הָיָה לִרְאוּבֵן אֶלָּא שְׁנֵי בָּנִים. הגה: וְכֵן הַדִּין (ז) בִּשְׁאָר דְּבָרִים. וְלָכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶׁאִם יָמוּת אֶחָד מֵהֶן יַחְזְרוּ הַנְּכָסִים לִקְרוֹבֵיהֶם, קְרוֹבָיו נוֹטְלִין הַחֵצִי וּקְרוֹבֶיהָ הַחֵצִי (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פיא דִזְכִיָּה) .

באר היטב  (ז) בשאר. כגון שאמר הלוו לפלוני ולבני פלוני וכן בכל תנאי ככ הני. שם: 







סימן רמח - הנותן מתנה לחברו, ואמר לה: ואחריך לפלוני, ובו יג סעיפים



א שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי (א) וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. וְאִם הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּן מִכְּלָל הַבָּנִים, אֵין לַשֵּׁנִי כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם גַּם הַשֵּׁנִי רָאוּי לִירַשׁ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק יב דִּזְכִיָּה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַן) וְכֵן אֲפִלּוּ (ב) הִקְדִּישָׁהּ אַחֲרָיו שֶׁל רִאשׁוֹן, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ כְּלוּם (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא סִימָן תשד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּאוֹנִים), שֶׁכָּל לְשׁוֹן מַתָּנָה (ג) לְיוֹרֵשׁ הֲרֵי הוּא כִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֹּאמַר: וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי. הגה: וְאִם עָשָׂה הַצַּוָּאָה בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָדוּן (ד) בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, וּבָאוּ אַחַר כָּךְ (לְמָקוֹם אַחֵר) לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא אַמְרִינָן דִּירֻשָּׁה אֵין (לָהּ) הֶפְסֵק (רִיבָשׁ סִימָן נב) . אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁנָּתַן (ה) מַתְּנַת בָּרִיא עַל דֶּרֶךְ זֶה, וְכָתַב לֵהּ: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה (ו) שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ:

באר היטב  (א) ואחריו. והה אם אמר נכסי לך ואם תמות לפלוני ככ הטור בשם ר' יונה ועיין בתשו' מביט חא סי' ו' וסי' קמז קנ קסא קסה וקפב ובשאלות השניות סי' רכג ורכד וחב סי' קצו רסד שט ושכב ובתשובת רמ אלשיך סי' יח וסי' נח: (ב) הקדישה. פי' והראשון ראוי ליורשו ואעג דשכמ יכול לחזור ממתנתו שנתן כבר וליתנה לאחר שאני הכא דלא חזר מהראשון שהרי עדיין בדעתו שיהיה לו כל ימי חייו אלא שלאחר מותו יהיה להאחר או להקדש וכיון דניח' ליה שיזכה בהן בחייו תו אין לירושה הפסק וכל זה מיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס נתכוין כגון ששייר מקצת או שאמר בפירוש למתנה גמורה או בא' משאר דרכים שנתבארו בסימן רמו. סמע: (ג) ליורש. עיין בתשובת מע סי' נ': (ד) בערכאות. פי' ובערכאותיהן לא אמרו ירושה אין לה הפסק ועיין מש בסס שמט בהגה דלת מזה. סמע: (ה) הבריא. דקדק וכתב מתנה דבל' ירושה אין הבריא יכול ליתן. שם: (ו) ששייר. והה בשכמ אם אמר מהיום וככ הרמא בסז בהגה שכן עיקר ועי' בתשובת מביט חב סי' שט. שך: 



ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, (ז) וּפֵרַשׁ וְאָמַר: לֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא בְּמַתָּנָה וַהֲרֵי הִפְסַקְתִּיהָ, הַשֵּׁנִי קוֹנֶה מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן הַמָּעוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, (ח) וְאָמַר: תְּנוּ לְבָנַי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת וְלֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתְנָהּ לָהֶם, וְהַנִּשְׁאָר מֵהַנְּכָסִים אַחַר מוֹתָם יִהְיֶה לִפְלוֹנִי, אֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם וְעל סִימָן רנג סָעִיף ו'.

באר היטב  (ז) ופירש. עי' בתשובת ן' לב סא דף מד וסב סי' לה ובתשוב' רשך סג סי' יב ויג ובתשובת רמא סי' צב ובתשו' רשדם סי' רלב ושכה: (ח) ואמר. או שאמר כצל וכך הוא מבואר בבי וקל. שך: 



ג נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, מֵת רִאשׁוֹן קָנָה שֵׁנִי, מֵת שֵׁנִי קָנָה שְׁלִישִׁי, מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, הַנְּכָסִים שֶׁל יוֹרְשֵׁי (ט) רִאשׁוֹן. וְכֵן דִּין שְׁלִישִׁי עִם הַשֵּׁנִי (הַמַּגִּיד הנל) . אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, אָסוּר לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר אוֹ לִתֵּן גּוּפוֹ, אֶלָּא אוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת, וְיִזְכֶּה הַשֵּׁנִי. (י) וְאִם עָבַר הָאֶחָד וּמָכַר אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה, אֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי לֹא מֵהַגּוּף וְלֹא מֵהַפֵּרוֹת אֶלָּא הַנִּשְׁאַר. וְכָל הַמַשִּׂיא (יא) עֵצָה לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר, נִקְרָא רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶם עֲבָדִים וְהוֹצִיאָם הָרִאשׁוֹן לְחֵרוּת, אוֹ כֵּלִים וַעֲשָׂאָם תַּכְרִיכִים (יב) לְמֵת, מַעֲשָׂיו קַיָּמִים. הגה: נָתַן לָרִאשׁוֹן הַנְּכָסִים לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ לִפְלוֹנִי, וּמְכָרָן הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא נָתַן לוֹ מַתָּנָה גְמוּרָה רַק לִזְמַן (טוּר) .

באר היטב  (ט) ראשון. זל הטור שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד השני אא לשלישי לזכות בו שהרי כל זמן שהוא ביד הראשון הכל שלו גוף ופרי שהרי יכול למוכרה כו' עש ועיין בתשובת מביט חב סי' שיט ובתשו' רמ אלשיך סי' פט וסי' צ' וקיד: (י) אסור. כדי שיקויים דברי הנותן דרצונו היה שיבא ליד השני אחרי מיתתו דהראשון. סמע: (יא) עצה. (ובראוי ליורשו המשיא עצה למכור צדיק גמור מקרי שיעצו להחזיר הירושה בדין התורה מהריט צהלון סי' פו בני חיי): (יב) למת. פי' הני שזרקן על המת יותר מהצריך לו דליכא בו צד מצוה וממיל' יש בו עבירה וכמש הטו בסי' שמט דעובר בבל תשחית ומרבה עליו רימה ומנוולו והא דאין מעשה הראשון בזה קיימין קמל. סמע: 



ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּכַר הָרִאשׁוֹן אוֹ נָתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם מְכָרָם לְאֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו אוֹ נְתָנָם לוֹ בְּמַתָּנָה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם נְתָנָם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים, לֹא עָשָׂה (יג) כְּלוּם, שֶׁאֵין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וּכְשֶׁיָּמוּת (יד) יִקְדַּם הַשֵּׁנִי לִזְכּוֹת.

באר היטב  (יג) כלום. ואם הוציא השכמ הדבר מתחת ידו כגון שנתנו לשליש מתנתו קיימת דקונה מיד כן מוכח מדברי הבי בסס קכה עש שך: (יד) יקדם. רשבם מפרש זה מלתא בטעמו דהנותן באחריך לפלוני כונתו דמיד שהראשון אצ לנכסיו הללו יזכה בהן השני אחריו והיינו משעה שמתחיל הראשון להיות גוסס אבל סתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה כונתו שלא יצא הממון מתחת ידו להמקבל עד שתגמור מיתתו נמצ' דחל קנין אחריך לפ' בשעה שהראשון גוסס קודם שחל המתנה דהראשון להמקבל ממנו דהיינו אחר יציאת נשמתו וקל. סמע: 



ה הָיָה חוֹב עַל הָרִאשׁוֹן אוֹ כְּתֻבַּת אִשָּׁה, וּבָאוּ לְבֵית דִּין לִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם אֵין בֵּית דִּין (טו) מַגְבִּים אוֹתָם מִגּוּף הַנְּכָסִים, אֶלָּא מֵהַפֵּרוֹת בִּלְבַד שָׁמִין לָהֶם:

באר היטב  (טו) מגבים. דאין הבד עושין איסור להגבות מהגוף דהא אסור למכור אותן לשנות דעת הנותן אבל נראה פשוט דאם הלוה עצמו הגבהו למלוה שלו בחובו או לאשתו בכתובתה מה שעשה עשוי דלא גרע מאם עבר ומכר ואין לו' בזה דשומא הדרא ואין למלוה עליו אלא שעבוד דהא אם הגבהו הלוה ברצונו נתבאר בסי' קג דלא הדרא. שם: 



ו מֵת הָרִאשׁוֹן, וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ וְאִשְׁתּוֹ לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אֵין מַגְבִּין לָהֶם כְּלוּם, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָן אִפּוֹתִיקִי אוֹ שֶׁיִּחֲדָם לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵינָם גּוֹבִים מִנְּכָסִים אֵלּוּ (טז) כְּלוּם, אֶלָּא הֲרֵי הֵם שֶׁל שֵׁנִי. וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר, אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים חוֹלְקִים.

באר היטב  (טז) כלום. קמל בזה דלאחר מיתתו אפי' הפירות אינו גובה מנכסים אלו משאכ בחייו וכמש לפני זה. שם: 



ז אֵין כָּל דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאוֹמֵר: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְלֹא אָמַר: מֵהַיּוֹם. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: וְאַחֲרֶיךָ מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי (יז) מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַוְנָא דִּירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּא וְהִיא בִּתְשׁוּבָה לְהָרַמְבַּן סִימָן מה) . וְיֵשׁ (יח) חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵין לְחַלֵּק בֵּין אָמַר מֵהַיּוֹם אוֹ לֹא (שָׁם בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּא סִימָן תשד וְככ הני בִּשְׁמוֹ סוֹף פֶּרֶק ינ), אֲבָל הַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָּר. וְכֵן אִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי (יט) שֵׁנִי. וְאִם הֵם שְׁלֹשָׁה, וְאָמַר לָרִאשׁוֹן: וְאַחֲרֶיךָ מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי, רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לֹא קָנוּ אֶלָּא הַפֵּרוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי קָנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם וּפֵרוֹת לְאַחַר מִיתַת הַשֵּׁנִי, וְהוּא שֶׁבָּאוּ לְיַד שֵׁנִי תְּחִלָּה. הִלְכָּךְ, אִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, יַחֲזִירוּ לְיוֹרְשֵׁי נוֹתֵן. הגה: וְאֵין כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר: אַחֲרֶיךָ לִי, אוֹ לְיוֹרְשַׁי, אִם מְכָרָן הָרִאשׁוֹן וּמֵת הַנּוֹתֵן אוֹ יוֹרְשָׁיו, מוֹצִיאִים מִיָּד הַלּוֹקֵחַ (טוּר) . וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: וַאַחֲרֶיךָ לִי, אוֹ לְיוֹרְשַׁי, רַק אָמַר: נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אֵין לוֹ בָהֶן רַק פֵּרוֹת, וְאִם מְכָרָן הַנּוֹתֵן אוֹ יוֹרְשָׁיו, מוֹצִיאִין מִיַּד הַלּוֹקֵחַ (רִיבָשׁ סִימָן תע) . אָמַר: אַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשַׁי, וְהָיָה לוֹ בַּת וּמֵתָה בְּחַיֵּי הַמְקַבֵּל וְהִנִּיחָה זֶרַע, (כ) זַרְעָהּ עוֹמֵד (כא) בִּמְקוֹמָהּ. אֲבָל אִם אֵין לָהּ זֶרַע, אֵין שְׁאָר יוֹרְשִׁים עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: מֵעַכְשָׁיו לְיוֹרְשַׁי, דְּאָז זָכְתָה הַבַּת (כב) מֵחַיִּים (טוּר) . אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לְיוֹרְשַׁי, וְהָיָה לוֹ בִּשְׁעַת הַנְּתִינָה בַּת אַחַת וְאַחַר כָּךְ נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכְתָה בָהֶן הַבַּת, דְּלָא הָיָה כַוָּנָתוֹ רַק עַל הַיּוֹרְשִׁים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), כֵּן נִרְאֶה לִי. אָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ (כג) לְיוֹרְשֶׁיךָ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְאִם מֵתוּ יוֹרְשָׁיו בְּחַיֵּי הַמְקַבֵּל אֵין יוֹרְשֵׁי יוֹרְשָׁיו נוֹטְלִין כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: וְאַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ מֵעַכְשָׁיו, וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: אַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ, אֲבָל מַה שֶּׁכּוֹתְבִין בַּשְּׁטָרוֹת: לְךָ וּלְיוֹרְשֶׁיךָ, אֵינוֹ אֶלָּא (כד) לְשׁוּפְרָא דִּשְׁטָרֵי (הָרַן) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין (הָרֹאשׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל פד סיג) . רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לְלֵוִי וְהִתְנָה עִמּוֹ אֵיזֶה תְנַאי וְאִם יַעֲבֹר הַתְּנַאי יִהְיוּ הַנְּכָסִים שֶׁל שִׁמְעוֹן (מֵעַכְשָׁיו), וְאַחַר כָּךְ נָתַן שִׁמְעוֹן כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמַתָּנָה זוֹ לְלֵוִי מֵעַכְשָׁיו, וּמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי עוֹבֵר עַל הַתְּנַאי זָכָה בִּנְכָסָיו מִכֹּחַ (כה) שִׁמְעוֹן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ כְּלָל פא שְׁאֵלָה ב') .

באר היטב  (יז) מוציא. הטעם דהא אין להראשון בהנכסים אלא הפירות כל ימי חייו והגוף מהיום להשני ואין כח ביד הראשון למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיינו הגוף. שם: (יח) חולקין. פי' דסל דאפי' בכהג אמרינן דירושה אין לה הפסק כיון דעכפ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בגוף אבל גכ מודים דאין כח ביד הראשון למוכרו באם אמר מהיום לפלוני. שם: (יט) שני. דהא השני זכה בהגוף מהיום בעודו בחיים דלא נתן להראשון מהיום אלא הפירות. שם: (כ) זרעה. והה זרע זרעה לדורות דכל האומר ליורשי דעתו על היורש המוקדם שראוי ליורשו מן הדין וכיון דבשעת אמירה והנתינה היה לו בן או בת דעתו היה עליהן ועל כל יוצאי חלציהן שאז מוקדמין אפי' לאביו של הנותן וכש קודם אחיו ובני אחיו וכיון דקיל דאחריך לאו כאומר מעכשיו אם מתה הבת ולא הניחה שום א' מיוצאי חלציה הל שאר קרובים כאחרים כיון שלא היה דעת הנותן עליהן והל כאומר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת השני בחיי הראשון דנשארו הנכסים ביד יורשי ראשון ואם בשעת האמירה והנתינה לא היה לו בן או בת רק אח אותו האח עם יוצאי חלציו דינם כדין הבת עם יוצאי חלציה דלעולם אמרינן דמה שאמר ואחריו ליורשי דעתו למי שהיה באותה שעה ראוי ליורשו ויוצאי חלציו ובזה נסתלקה תמיהת הבי עש. שם: (כא) במקומה. והבעל גכ יורש אותה נל ודלא כסמע ועל סעי' ט'. שך: (כב) מחיים. בטור כתוב דאם היה להבת בעל הוא קודם ליורשה משאר קרוביה ואפי' מבניה כיון דאמר מעכשיו וזכתה בו מחיים והבעל יורש את אשתו אפי' קודם לבניה ואביה. סמע: (כג) ליורשיך. עיין בסמע שהאריך בביאור דין זה וכת' שהוא נגד השס ואא ליישבו לפי הגירסא בעובדא דסבתא כו' והניח דברי הרמא בצע עש: (כד) לשופרא. וסיים שם ואכ הל כשאר שופרי דשטרי שכותבין שיהא לו רשות למכרו ולמשכן ולעשות בו כל חפצו עכל ורל והרי הוא של זה שנתנו לו ויכול למכור וליתן לכתחלה להגבות לבח ככל שאר קנינים שלו. סמע: (כה) שמעון. ואעג דבשעה שנתן שמעון ללוי כל זכות שיש לו בה עדיין לא באה המתנה ליד שמעון ממ כיון דראובן כת' בל' מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר הל כאלו בא ליד שמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הראש עש סיג. שם: 



ח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר (כו) לְאִשָּׁה פְנוּיָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וְלֹא אָמַר: מֵהַיּוֹם, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי, וְאֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. וְאִם אָמַר לָהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, וּמֵתָה, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים עַל תְּנַאי זֶה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, נִמְצָא כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ (כז) בְּפֵרוּשׁ: אַחֲרַיִךְ יִקְנֶה פְלוֹנִי, לֹא הַבַּעַל. לְפִיכָךְ, אִם מָכְרָה נְכָסִים אֵלּוּ כְּשֶׁהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ, וּמֵתָה תַּחַת בַּעְלָהּ, יַעַמְדוּ הַנְּכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ.

באר היטב  (כו) לאשה. ע' בדברי הטו באע רס צא ובבש שם ובתשו' רשך סב סי' קלה: (כז) בפירוש. זהו ל' הרמבם ולדידיה מהני כשאל כן בפי' אבל להראש והטור דסל דהרוצה ליתן לבתו ושלא יהא להבעל ממנו אפי' הפירות צריך לפרש שגם לבתו אינו נותנו לכל דבר כי אם לדבר פלוני וכמש ביד סי' רכב ובאע סי' פה צל דהנ הל כאלו אמר להאשה עדז מיהו יל דוק' התם דנותן לבתו להיות לה עולמית צריך להתנות כן אם רוצה שלא יהא לבעלה אפי' הפירות משאכ הכא דלא נתן לה לעולמית שהרי אל ואחריך לפלוני. סמע: 



ט הָאוֹמֵר: נְכָסַי לְאִמִּי וְאַחֲרֶיהָ (כח) לְיוֹרְשֶׁיהָ, וְהָיְתָה לוֹ בַּת נְשׂוּאָה, וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי אֵם אָבִיהָ, אֵין הַבַּעַל (כט) יוֹרֵשׁ אוֹתָם נְכָסִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא זָכְתָה בָּהֶם הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה. אֲבָל אִם הִנִּיחָה הַבַּת בֵּן אוֹ בַּת, הָיוּ יוֹרְשִׁים הַנְּכָסִים, שֶׁמַּשְׁמָע יוֹרְשֶׁיהָ וַאֲפִלּוּ יוֹרְשֵׁי יוֹרְשִׁים, וְאִלּוּ אָמַר: לִכְשֶׁתָּמוּת הַזְּקֵנָה הֲרֵי הֵם לְבִתּוֹ מֵעַכְשָׁיו, הָיָה הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָם אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ.

באר היטב  (כח) ליורשיה. כן הוא ברמבם ועיין בממ שם וכן משמע מהמחבר דאלכ תיקשי מש הרמא בהגה ולפז לשון בחיי אם אביה אינו מובן לי וצל בחיי אמה ואין בידי להגיה כל הספרים ודוק עכל השך ועיין בתשובת שב יעקב חחמ סי' יז מש בזה עש: (כט) יורש. והוא קודם אפי' לזרעה כנל. סמע: 



י הַנּוֹתֵן מַתָּנָה וְאָמַר: מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי לִפְלוֹנִי, נוֹטֵל כָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ אֲבָל לֹא חִטִּין וּשְׂעוֹרִים (ל) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם אָמַר: כָּל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁלִּי, נוֹטֵל (לא) הַכֹּל, וְהָעֲבָדִים בִּכְלַל (לב) הַמִּטַּלְטְלִים, אֲבָל לֹא רֵחַיִם (לג) הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הִיא מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ. וְאִם אָמַר: כָּל הַמִּטַּלְטֵל, נוֹטֵל אַף רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם.

באר היטב  (ל) וכיוצא. פי' כגון שאר מיני סחורות כי בל' מטלטלין מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלי טור בשם הרמה. שם: (לא) הכל. חוץ מסת וכמש בסיב ובתשובת מביט פסק דאף שאר ספרים לא הוי בכלל לשון מטלטלים והוכיח כן מלשון הטור וקל. שך: (לב) המטלטלים. ואעג דבעלמ' אמרינן עבדים הוקשו לקרקעות שאני במתנה דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם בכלל מטלטלין הן כיון דניידי. סמע: (לג) התחתונה. דאין דרך בני אדם לטלטלה לאחר שהוקבעה במקומה ואף בשעה שרוצה לנקרה מנקרה במקומה משאכ רחיים העליונה דבשעה שבא לנקרה ולתקנה צריך לטלטלה וללוקחה ממקומה. שם: 



יא אָמַר: (לד) נְכָסַי לִפְלוֹנִי, נוֹטֵל כָּל הַמִּטַּלְטְלִים וְכָל הַקַּרְקָעוֹת, וְהַבְּגָדִים וְהָעֲבָדִים, וְהַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת, וְהַתְּפִלִּין עִם שְׁאַר (לה) סְפָרִים, הַכֹּל בִּכְלָל נְכָסִים; אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל נְכָסִים אִם אֵינוֹ, לְפִיכָךְ, אִם (לו) תְּפָסוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אָמַר לָתֵת לָהּ בְּגָדֶיהֶ, כָּל מַה שֶּׁמִּקְּרֵי בֶגֶד הוּא בִּכְלָל, בֵּין בִּגְדֵי חוֹל בֵּין בִּגְדֵי שַׁבָּת (הָרֹאשׁ סוֹף כְּלָל עז) .

באר היטב  (לד) נכסי. שכל דבר שרגילין ומותר למכור כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא ע' בתשו' מהריט סי' לג ובמביט חא סי' צא וחב סי' קה ורפח ובתשו' מע סס קיג: (לה) ספרים. ע' בתשו' רמא סי' ג' ובתשובת רשדם סי' רג: (לו) תפסו. על סי' רנ סג בהגה וסי' שנ סב וסז בהגה ועמשל סי' כה: 



יב הַכּוֹתֵב לַחֲבֵרוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע וְאַגַּבָּן כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ, בֵּין זָהָב וָכֶסֶף, בֵּין שְׁאָר כָּל כֵּלִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וּבִגְדֵי פִשְׁתָּן וְצֶמֶר וּמֶשִׁי, וְכָל מַה שֶּׁשְּׁמוֹ מָמוֹן, וְכָל מַה שֶּׁשְּׁמוֹ נְכָסִים. לֹא קָנָה, לֹא קַרְקָעוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין קַרְקַע נִקְנֶה בְּאַגַּב, וְלֹא עֲבָדִים, מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא לָן הֶחֱזִיק בְּקַרְקָעוֹת לֹא קָנָה עֲבָדִים, וְלֹא סֵפֶר תּוֹרָה. מִיהוּ, בְּסֵפֶר תּוֹרָה, אִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ (טוּר) .


יג הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ כָּל נְכָסָיו, מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, וְלֹא שִׁיֵּר לְיוֹרְשָׁיו אֶלָּא חֲמִשָּׁה זְהוּבִים, וְהָיוּ לוֹ בְּבֵיתוֹ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, אִם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הָיְתָה, (לז) קָנָה, דִּשְׁטָרוֹת בִּכְלַל נְכָסִים הֵם. אֲבָל אִם הָיְתָה מַתְּנַת (לח) בָּרִיא, לֹא קָנָה, כֵּיוָן דְּלָא (לט) כָּתַב לֵהּ: קְנֵה אִינְהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בְּהוּ, וְלָכֵן יִזְכּוּ בָּהֶן (מ) הַיּוֹרְשִׁין. הגה: וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמְקַבֵּל עַצְמוֹ חַיָּב לַנּוֹתֵן בִּשְׁטָר, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְיוֹרְשָׁיו; דְּמֵאַחַר דְּלָא מָחַל לוֹ הַחוֹב רַק הִקְנָה לוֹ הַשְּׁטָרוֹת, וּמֵאַחַר דְּלָא קָנָה הַשְּׁטָר גַּם הַחוֹב לֹא נִמְחַל (בֵּית יוֹסֵף סס רנ בְּשֵׁם הָ רַשְׁבָּא) .

באר היטב  (לז) קנה. דברי המחבר תמוהין דכיון דשייר ליורשיו ה' זהובים לא הוי מתנת שכמ כדלקמן סי' רנ סד ואכ לא קנה דבעי כתיבה ומסירה וכן הביא בבי סס סו תשו' הרשבא וזל הקנאת שטר איתא במתנת שכמ באמירה בעלמ' והוא דהוי מתנה בכולהו נכסי עכל ותשובת הרשבא בטור קאי אלעלמא היכ' דלא שייר עש והיה אפשר ליישב לפי מש הסמע בסי' רנ סיב בהגה וצע ועש סיז בהגה. שך: (לח) בריא. עמש לעיל סי' סו סג דיש חולקין עז. שם: (לט) כתב. כלומר כיון דלא כתב ליה דבאמירה לחוד מהני באגק וכמש בסי' סו וכן צריך לפרש ל' תשובת הראש שבטור אבל לדינ' העליתי לשם דבעינן כתיבה ומסירה ועש עכל השך (עיין בתשו' שבות יעקב חא סי' קעא במי שצוה מחמת מיתה שכל בגדיו ומלבושיו יתנו לפלוני קרובו כו' עש): (מ) היורשים. ולא אמרינן דהוי הפקר דודאי לא היה דעת הנותן להפקירן אלא שסילק היורשים מהם אדעתא דהכי שיקנה חבירו ומאחר דלא קנאם נשארו בחזקתן וזכו בהן היורשים ככ הטור בשם תשו' הראש. סמע: 







סימן רמט - הנותן מתנה וחוזר בו, או הנותן לעבד ואשה, ובו ה' סעיפים



א הָאוֹמֵר לִתֵּן מַתָּנָה (א) מוּעֶטֶת לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְרֵי אֲמָנָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רד סח.

באר היטב  (א) מועטת. אבל מרובה לא והיינו דוק' בעשיר אבל בעני אין חילוק דאפי' במרובה זכה נמי מתורת נדר וכמש בסי' קכה סה ובסי' רד ורמג עש וע' בתשו' רשדם סי' צד ובתשו' מביט חא סי' קכב: 



ב גּוֹי שֶׁאֵינוֹ גֵּר תּוֹשָׁב, אָסוּר לִתֵּן לוֹ (ב) מַתָּנָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַכִּירוֹ, אוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ בַּדָּבָר מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

באר היטב  (ב) מתנה. אם לא שיש לו גכ צד הנאה מהעובד כוכבים דהל כמכירה. סמע: 



ג הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְעֶבֶד אוֹ לְאִשָּׁה, קָנוּ הָאָדוֹן וְהַבַּעַל. הָאָדוֹן קָנָה גַּם הַגּוּף, וְהַבַּעַל לֹא קָנָה אֶלָּא הַפֵּרוֹת, אֲבָל הַגּוּף שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָרֵשׁ, וְנִתְבָּאֵר זֶה בְּטוּר אה סִימָן פה.


ד הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, קָנָה עַצְמוֹ בֶּן (ג) חוֹרִין; וְנִתְבָּאֵר זֶה בְּטוּר יוֹרֶה דֵעָה בְּסִימָן רסז.

באר היטב  (ג) חורין. דהעבד עצמו בכלל נכסי אדונו הוא והרי מתנתו וידו באין לו כאחד. שם: 



ה מִדַּת (ד) חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מַתָּנָה, אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם שֶׁיִּתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה (מִשְׁלֵי טו, כז) .

באר היטב  (ד) חסידות. דדרך בני אדם להיות להוט אחר הממון בסוברם להחיות נפשם ונפש ביתם וקאמר דאדרב' שונא מתנות יחיה כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהן עכל הסמע: 


סימן רנ - דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכלה, בלא קנין ובקנין, ובו כו סעיפים



א מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵין צָרִיךְ לְהַקְנוֹתָהּ בְּשׁוּם אֶחָד מִדַּרְכֵי הַהַקְנָאָה, שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים (א) דָמֵי. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין צִוָּה לָתֵת מִיָּד לְאַחַר מוֹתוֹ, אוֹ שֶׁצִּוָּה לְיוֹרְשָׁיו לִתֵּן לְאַחַר זְמַן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פינ וּבי סִימָן רמח בְּשֵׁם הָרִיטְבָא [הָרַשְׁבָּא]) . וְאִם לֹא צִוָּה לָתֵת דָּבָר, רַק מִנָּה אַפּוֹטְרוֹפְּסִים וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לַחֲלֹק נְכָסָיו כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצוּ וַעֲשִׂיָּתָם יִהְיֶה כַּעֲשִׂיָּתוֹ; יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, (ב) דְּמִיָּד שֶׁמֵּת נָפְלוּ נְכָסָיו קַמֵּי יוֹרְשָׁיו וְנִתְבַּטְּלָה מַתְּנָתוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין בְּשֵׁם רג וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּא סִימָן תשד) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּדְּבָרָיו קַיָּמִין (מָרְדְּכַי שָׁם בְּשֵׁם רַשְׁבָּם וּתְשׁוּבַת רדךָ בַּיִת ל') .

באר היטב  (א) דמי. פי' אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומהט יכול להקנות נמי שטח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושעבודיה ומסר הכתב להמקבל וכמש בסי' רמח. סמע: (ב) דמיד. פי' ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין דאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה כבר נפלו הנכסים לפני היורשים. שם: 



ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אִם עָמַד וְנִתְרַפֵּא לְגַמְרֵי, הַמַּתָּנָה (ג) בְּטֵלָה מִמֵילָא. וַאֲפִלּוּ (ד) הִתְנָה בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ, אִם עָמַד (ה) חוֹזֵר, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא סִימָן תתקעא וּתְשׁוּבַת רַמְבַּן סִימָן ג' וְרִיבָשׁ סִימָן רז) . וְאִם לֹא נִתְרַפֵּא לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי, אִם לֹא עָמַד וְלֹא הָלַךְ וְנִשְׁעַן עַל מַקְלוֹ בַּשּׁוּק, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה וּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת) . וְאִם עָמַד בֵּין הַחֹלִי שֶׁצִּוָּה בוֹ וּבֵין הַחֹלִי שֶׁמֵּת מִמֶּנּוּ, וְהָלַךְ וְנִשְׁעַן עַל מַקְלוֹ, אוֹמְדִין אוֹתוֹ עַל פִּי רוֹפְאִים, אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, וְאִם לָאו אֵינָהּ מַתָּנָה. וְאִם הָלַךְ בַּשּׁוּק בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד, אֶלָּא בָּטְלוּ מַתְּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת.

באר היטב  (ג) בטלה. אפילו הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן סד בהגה וכן מוכח בטו לעיל סס קכה וכן מוכח בטור וברמבם פט מהל' זכייה שהבאתי סס רנא ולפז צל דמש הרשבא בתשובת ר' בצלאל סי' טו דהך דרב הונא ספ גפ דשכמ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' רל שמסרה להקדש שתהיה המתנה חלה מהיום או כיון דבעי' דלא אפשיט' היא בשכמ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק ועש עיין בתשו' מביט חא בשאלות השניות סי' פג דף קלט. שך: (ד) התנה. דלא תקנו חזל שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו עליו מה שאין כן בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יכול לחזור בו אם לא שעשה קנין גמור על זה בפי' דאז הל ככל מתנות בריא דעלמא. סמע: (ה) חוזר. נראה דהוא הדין אם היה לו חוב אצל אחד ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכול' אעג דמחילה אצ קנין ממ אם עמד חוזר דלא עדיפ' מחילה דהחוב מקנין בשאר דברים. שם: 



ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנוֹתֵן מַתָּנָה. אֲבָל אִם הוֹדָה עַל נְכָסָיו שֶׁהֵם שֶׁל פְּלוֹנִי, קָנָה הֲלָה, וַאֲפִלּוּ יַעֲמֹד זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הגה: אָמַר: (ו) רוֹצֶה אֲנִי שֶׁיִּהְיוּ מִטַּלְטְלִין לְשִׁמְעוֹן, הֲרֵי זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה. אֲבָל אִם אָמַר: מִטַּלְטְלִין אֵלּוּ לְשִׁמְעוֹן, אוֹ: יֵשׁ לְשִׁמְעוֹן בְּיָדִי, הָוֵי לְשׁוֹן הוֹדָאָה (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנב בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא) . וְאִם הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אוֹ הִפְקִירָם אוֹ חִלְּקָם לַעֲנִיִּים, אִם עָמַד נִתְבַּטֵּל הַכֹּל, כְּדִין נוֹתֵן מַתָּנָה. וַאֲפִלּוּ אִם תָּפְסוּ עֲנִיִּים, מַפְקִינָן מִנַּיְהוּ (רִיבָשׁ סִימָן קס) . וּדְלָא כְּדִבְרֵי (ז) הַחוֹלְקִין. וְכֵן דִּין הֶקְדֵּשׁ כְּדִין מַתָּנָה שֶׁיּוּכַל (ח) לַחֲזֹר בּוֹ כְּמוֹ בְּמַתָּנָה (טוּר) . אִם מָכַר נְכָסָיו כְּשֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, אִם מִקְצָתָם מָכַר מִמְכָּרוֹ קַיָּם כְּבָרִיא; וְאִם כֻּלָּם מָכַר, אִם הַמָּעוֹת עַצְמָם קַיָּמִים, אִם עָמַד חוֹזֵר, וְאִם הוֹצִיא הַמָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

באר היטב  (ו) רוצה. על סי' רנג סה ובהגה שם ועיין בתשובת רמ אלשיך סס קמ: (ז) החולקין. והן הראש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריבש סי' מח שאלה ג' עש סק י' וכפ הרי הלוי כמשל סי' רנה ועיין מש ביד סי' רנט סה סק יד וצע בתשו' רמא עי' בתשו' מהריט סי' לט וסי' סז עכל השך וכתב הסמע דהראש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חזל דאף דנתן שכמ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין אי לחזור בו וכמש הטו בסי אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר הנ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין ואי לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומורם דפסקו כאן דלא כהראש ובסי פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו אי לחזור עכ סל דאין הדינים דומין זה לזה. עכל: (ח) לחזור. פירש הסמע דבעודו שכמ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכמ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אחכ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשדם סי' רעג וסי' שצז ותלא ובס' אא דף צט עא: 



ד אֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּנוֹתֵן כָּל נְכָסָיו וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אֲבָל אִם שִׁיֵּר כְּלוּם שֶׁלֹּא נָתַן, דִּינוֹ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא (ט) בְּקִנְיָן. הגה: וְלָאו דַּוְקָא קִנְיָן, אֶלָּא הוּא הַדִּין מְשִׁיכָה אוֹ מְסִירָה אוֹ הַגְבָּהָה, כָּל אֶחָד כְּפִי קִנְיָנוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין. וְדַוְקָא בְּמַתָּנָה כַּזּוֹ מְהַנֵּי מְסִירָתוֹ, אֲבָל מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ לָא מְהַנֵּי (י) תְפִיסָה כְּלוּם (מָרְדְּכַי) ועל סָעִיף יג. וַאֲפִלּוּ אִם מֵת צָרִיךְ קִנְיָן, לְפִיכָךְ, אִם עָמַד אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְכַמָּה יְהֵא הַשִּׁיּוּר, אֲפִלּוּ כָּל (יא) שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעִינָן שִׁיּוּר כְּדֵי (יב) פַרְנָסָתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ) .

באר היטב  (ט) בקנין. על סי' רנג סיח וסכ: (י) תפיסה. וככ הטו בסס קכה עש וצע דפתח במסירה וסיים בתפיסה והנה כלל הדברי' הוא שיש ב' מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי לזכות בו בתורת קנין אבל לא שיקחנו מיד לביתו ויש מסירה שנותן החפץ לידו שיקחנו לביתו ויזכה בו מיד זיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני מסירה סתם דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנת שכמ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקיל דאפה יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו בתורת זיכוי גמור כנל בכהג ודאי אי לחזור בו וליתנו לאחר אם לא שעמד מחליו דחוזר בו ליקחנו לנפשו וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמה בסס קכה דאפילו אם מסר שכמ לאחר ואמר ליה הולך זה לפלוני אי לחזור בו וליתנו לאחר אפילו עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאמרינן דאדעתא דהכי ודאי לא נתן וכפ בשע שם ומש דברי שכמ ככתובין וכמסורין דמי לאו למימרא שהן כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו וליתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין הוי ולענין שאם מת קנה למפרע ובזה דברי הרמא מבוארים דבא לומר דלד קאמר שמתנה במקצת צריכה קנין סודר דהה אם מסרו לידו כדי לקנות עי כך נמי קנין הוי אבל במתנת שכמ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו נמי לא מהני ואפילו תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו כלום אאכ שהשכמ מסרו לידו לתורת זכיה גמורה שיזכה בה מיד ובכהג איירי נמי בסס קכה ודוק. סמע: (יא) שהוא. ואף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחים ממ לפעמי' משתכר בכש עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמש חזל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחד הון רב דאמרינן שמא מעיסתו קימץ כמש הטו בסי' סב עש. שם (עמש בסי' רמו סק ג' עיין שם): (יב) פרנסתו. והא דלא כתב הרמא ופרנסת אנשי ביתו גכ כמש הראש נראה דהט דסל דגם הראש לא ככ אלא במשייר קרקע דאז בודאי אי הוא לבדו לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכת עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכין בני ביתו לעוזרו ומה הדין נותן דצריך שיהא בה שיור גם כדי פרנסתן משאכ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי הרמא. שם: 



ה הַסוּמָא אוֹ הַפִּסֵחַ אוֹ הַגִּדֵּם, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינוֹ, אוֹ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דְּבָרָיו בְּמִקָּחוֹ וּמִמְכָּרוֹ וּמַתְּנוֹתָיו. אֲבָל הַחוֹלֶה שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחַ כָּל הַגּוּף, וְכָשַׁל כֹּחוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו בַּשּׁוּק, וַהֲרֵי הוּא נוֹפֵל עַל הַמִּטָּה, הוּא הַנִּקְרָא שְׁכִיב מְרַע. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר שֶׁמְּצַוֶּה מֵחֲמַת הַחֹלִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים דִּינוֹ כִּשְׁכִיב מְרַע, אֲבָל לְאַחַר ג' יָמִים, אוֹ שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי אֲפִלּוּ תּוֹךְ ג', דִּינוֹ כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סְעִיף ז' וְסְעִיף יז (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ וְעַיֵּן בבי) .


ו אִם (יג) נִשְׁתַּתֵּק וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר וְרָמַז לִתֵּן מַתָּנָה, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְגִטִּין, שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קכ א, וְאִם (יד) הֵשִׁיב עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה; וְאִם לָאו, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הגה: צַוָּאַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁלֹּא נִכְתָּב בָּהּ שֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ; וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְכָתְבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוּפְרָא דִשְׁטָרֵי (תְּשׁוּבַת רִיטְבָא) . (טו) גּוֹסֵס, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

באר היטב  (יג) נשתתק. עיין בתשובת ן' לב סג סי' לו ובתשובת רשך סב סי' קיח: (יד) השיב. ושואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוין בהן הן כו' גפ כמש באע שם. סמע: (טו) גוסס. עיין בתשובת מהרא ששון סי' קמו דף קנט עא ובתשובת ן' לב סב סי' פא וסג סי' יט: 



ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁיּוּר אֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בְּקִנְיָן, וְאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, כְּשֶׁנָּתַן סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ מַחֲמַת מִיתָה, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא פֵּרַשׁ, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהוּא נוֹתֵן מֵחֲמַת מִיתָה, כְּגוֹן שֶׁמִּתְאוֹנֵן עַל מִיתָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהּ שִׁיּוּר, נִקְנֵית (טז) בַּאֲמִירָה בְּלֹא קִנְיָן, לִכְשֶׁיָּמוּת; וְאִם עָמַד, חוֹזֵר אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ קִנְיָן בְּמִקְצַת.

באר היטב  (טז) באמירה. הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דאכ היה נותן כל נכסיו משאכ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכמ בכולה. סמע: 



ח הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא (יז) בְּשַׁיָּרָא, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְהַמְסֻכָּן, וְהוּא שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ, כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּם כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וַהֲרֵי דְּבָרָיו כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים דָמֵי, וּמְקַיְּמִים אוֹתָם אִם מֵת. וְאִם נִצַּל וְעָמַד, אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצַת, חוֹזֵר כְּדִין כָּל מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.

באר היטב  (יז) בשיירא. כתב הטור בשם הראש דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין מתנה במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמר כתבו גט לאשתי אעג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריה' אבל לענין זה למה יחשב כוותייהו הלא דעתם לחזור עכל בקיצור והני פ' מי שמת כתב בשם רבינו יונה משום דהרבה מהן הולכין להשתקע שם ומה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפילו נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה עכ (וככ בתשובת רשך סג סי' קסה וזל דאפילו להריף והרמבם דאמרינן בהני ארבעה דין מצוה מחמת מיתה יש להן דוקא שמתו באותו דרך דהיינו ביוצא בשיירא ומפרש בים שלא הגיעו אל מחוז חפצם כו' וגם אפילו לרבוותא הנל אין להן דין מצוה מחמת מיתה אלא היכא שבאותה שעה שמפרש בים ויוצא בשיירא צוה מה שצוה דומיא דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עכל): 



ט (יח) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת בָּעֵי קִנְיָן, בִּסְתָם. אֲבָל אִם נָתַן מִקְצָת נְכָסָיו בְּפֵרוּשׁ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֵין צָרִיךְ קִנְיָן, וְאִם עָמַד, חוֹזֵר, וְאִם לֹא עָמַד, קוֹנֶה זֶה הַמִּקְצָת. וְאִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, אֵינוֹ קוֹנֶה, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב כִּמְיַפֶּה כֹּחוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב כָּל נְכָסָיו וּמְפָרֵשׁ שֶׁנּוֹתֵן הַכֹּל מֵעַכְשָׁיו, וּמַקְנֶה לוֹ מֵחַיִּים, הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר מַתְּנַת (יט) בָּרִיא, שֶׁאִם הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל, אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן, קָנָה הַכֹּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הגה: (כ) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב שֶׁמַּקְנֶה לוֹ מֵהַיּוֹם הָוֵי כְּמַתְּנַת בָּרִיא וּצְרִיכָה קִנְיָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר בְּצַוָאַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בָּהּ שֶׁנָּתַן בְּמַתְּנַת בָּרִיא אוֹ מֵהַיּוֹם, אִם לֹא צִוָּה כָּךְ. וְאִם צִוָּה כָּךְ, אָסוּר לְשַׁנּוֹת, וְאָז יֵשׁ לוֹ דִּין מַתְּנַת בָּרִיא וְאֵינוֹ נִקְנֶה רַק בְּקִנְיָן, וְלָא אַמְרִינָן בְּזֶה שֶׁטָּעוּת סוֹפֵר הָיָה. וְאִם לֹא הָיָה בָּהּ קִנְיָן, הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, כֵּן נִרְאֶה לִי:

באר היטב  (יח) במה דברים אמורים. כתב הסמע הא דחזר המחבר וכתב דין זה כאן וכבר כתבו בסז הוא מפני ב' דברים שנתחדשו בו הא' ללמדנו דאם אמר בפי' שנתן המקצת במתנת שכמ הל כאלו אמר בפירוש שנתנו מחמת מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא הא דמסיק וכן אם מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' עיין בתשובת רשדם סי' רסה ושיג ובתשובת רמא רס מח: (יט) בריא. עיין בתשובת דברי ריבות סי' תד מש בזה: (כ) ויא. פי' דהמחבר איירי כששמענו מפי השכמ שצוה במעכשיו ובא הרמא להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא ככ בהצוואה הבא לפנינו ולא אמרינן דטס הוא ומעצמו ככ הסופר ודעת השכמ היה להקנות דוקא אם ימות וכדרך סתם צוואת שכמ ולאפוקי ממש הבי והביאו בדמ וכתב וזל ואם כתוב בהצוואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל בי שכתב דקנה בכהג משום דתלינן בטס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהרמ מפאדווה זל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים עז ועל סי' רנג עוד מזה עכל דמ סמע: 



י שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים, שֶׁהַדָּבָר גָּלוּי שֶׁהֵם כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמַתָּנָה בְּמִקְצַת וּצְרִיכָה קִנְיָן (טוּר) . וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ וְעָמַד, אֵינוֹ חוֹזֵר, חוֹשְׁשִׁים אָנוּ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים בִּמְדִינַת הַיָּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: כָּל נְכָסַי שֶׁהֵם אֵלּוּ, אוֹ שֶׁהוּא (כא) מֻחְזָק שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים אֶלָּא אֵלּוּ, וְאָז תִּהְיֶה הַמַּתָּנָה בַּכֹּל.

באר היטב  (כא) מוחזק. כן הוא לשון השס ובטור כתב שהרמבם פירש שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ורי כתב שאצ עדים אלא בחזקה בעלמא סגי ומסתימ' דברי המחבר משמע דסל כפי' רי ועוד דאכ הל זו ואצל זו במש לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וקל. שם: 



יא אֵין חִלּוּק בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּכֻלָּהּ בֵּין אִם נָתַן לְאֶחָד בֵּין אִם נָתַן לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד. לְפִיכָךְ, שְׁכִיב מְרַע שֶׁחִלֵּק כָּל נְכָסָיו לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה, אִם לֹא הִפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא חֵלֶק זֶה לִפְלוֹנִי וְזֶה לִפְלוֹנִי, וּמֵת, קָנוּ כֻלָּם (כב) אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן. עָמַד, חוֹזֵר (כג) בְּכֻלָּם אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן, דְּכֻלָּהּ חֲדָא מַתָּנָה הִיא בְּלֹא שִׁיּוּר. וְאִם הִפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ כְּמִי שֶׁנִּמְלָךְ, כָּל הָרִאשׁוֹנִים חוּץ מֵהָאַחֲרוֹן, יֵשׁ לָהֶם דִּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת, שֶׁצְּרִיכָה קִנְיָן אֲפִלּוּ מֵת, וּלְפִיכָךְ אִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, וְאִם אֵין בָּהֶם קִנְיָן לֹא יִקְנוּ אֲפִלּוּ אִם יָמוּת; וְהָאַחֲרוֹן הוּא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּכֻלָּהּ, וְקוֹנֶה אִם מֵת אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן, וּלְפִיכָךְ אִם עָמַד, חוֹזֵר.

באר היטב  (כב) אפי'. פי' וכש בקנין במיפה את כחו ואפה אם עמד חוזר. שך: (כג) על. צל כל הראשונים והפ ואם הפסיק כו' דמתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן עוד מתנות לאחרי' ומה הפסיק ואחכ נמלך ליתן גם לאחרים הוה דינא הכי כל הראשונים יש להן דין מתנת שכמ במקצת שהרי הפסיק ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת חוץ מהאחרון וככ בטור עש. סמע: 



יב שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן כָּל נְכָסָיו וְחָזַר בְּמִקְצַת, סְתָמָא חָזַר בַּכֹּל. הגה: וַאֲפִלּוּ נָתַן לִשְׁנַיִם (כד) בִּשְׁטָר אֶחָד וְחָזַר מֵאֶחָד מֵהֶן, גַּם הַשֵּׁנִי בָּטֵל. מִיהוּ, אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא דְאֵינוֹ חוֹזֵר רַק בְּמִקְצָתָן, קָנָה הָרִאשׁוֹן הַנִּשְׁאַר, אַף עַל גַּב דְּהָוֵי מַתָּנָה בְּמִקְצַת וְלֹא קָנוּ מִנֵּהּ, מִכָּל מָקוֹם בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הָוֵי מַתָּנָה בַּכֹּל וְלֹא הָיָה צָרִיךְ קִנְיָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁחָזַר וְנָתַן אוֹתוֹ מִקְצָת (כה) לַאֲחֵרִים, אֲבָל אִם שִׁיֵּר אוֹתוֹ מִקְצָת שֶׁחָזַר בּוֹ לְעַצְמוֹ, גַּם הַנִּשְׁאַר בְּיַד הָרִאשׁוֹן בָּטֵל עַד שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם) . כָּתַב נְכָסָיו מִקְצָתָן לַאֲחֵרִים וּמִקְצָתָן לְיוֹרְשִׁים, וְחָזַר בְּחֵלֶק הַיּוֹרְשִׁין, לֹא נִתְבַּטֵּל מַתָּנָה שֶׁל אֲחֵרִים, דְּשֶׁל יוֹרְשִׁין אֵינוֹ אֶלָּא כִּירֻשָּׁה בְעָלְמָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הַנַּל) . לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כָּל נְכָסָיו לָרִאשׁוֹן, וְחָזַר וְנָתַן מִקְצָתָן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן לֹא (כו) קָנָה אֲפִלּוּ אִם יָמוּת, שֶׁהֲרֵי חָזַר בּוֹ, וְהַשֵּׁנִי יֵשׁ לוֹ דִּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת. לְפִיכָךְ, אִם יֵשׁ בָּהּ קִנְיָן קוֹנֶה אֲפִלּוּ אִם לֹא מֵת, וְאִם אֵין בָּהּ קִנְיָן אֲפִלּוּ אִם מֵת אֵינוֹ קוֹנֶה. נָתַן מִקְצָתָן לָרִאשׁוֹן בְּקִנְיָן, וְהַמּוֹתָר לַשֵּׁנִי, רִאשׁוֹן קוֹנֶה אֲפִלּוּ לֹא מֵת, וְהַשֵּׁנִי הוּא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בַּכֹּל, וְאִם מֵת קָנָה אֲפִלּוּ בְּלֹא (כז) קִנְיָן, עָמַד לֹא קָנָה אֲפִלּוּ הוּא בְּקִנְיָן.

באר היטב  (כד) בשטר. פי' ולא אמרינן אלימא מלתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוי חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפע וכן מוכח בני עש. שם: (כה) לאחרים. זל ני שם דכשנתנו לאחרים סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכמ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו במתנת שכמ יהיב לראשון אלא במתנת בריא ואכ בלא קנין להראשון אי אפשר עכל. שם: (כו) קונה. נראה דאף אם לא הפסיק (כצל וכן הוא בפרישה עש) בין נתינת הראשון להשני אפה קנה הראשון כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנת שכמ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר בלשון מותר להשני מחשב מתנת הראשון כמתנת שכמ במקצת עכל הסמע והשך כתב דהבח חולק עליו והדין עמו: (כז) קנין. רל וכש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מיגרע גרע דאין קנין לאחר מיתה וזה מבואר בממ הביאו הבי. שך: 



יג שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב לְאֶחָד וְחָזַר וְכָתַב לְאַחֵר, הָאַחֲרוֹן קָנָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחֲזֹר עַד שֶׁיָּמוּת, אִם פֵּרַשׁ שֶׁיְּהֵא בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ט', בֵּין בַּכֹּל בֵּין (כח) בְּמִקְצַת, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ כָּתַב וְזִכָּה לָרִאשׁוֹן, וְכָתַב וְזִכָּה לָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן קָנָה, שֶׁשְּׁכִיב מְרַע שֶׁזִּכָּה עֲדַיִן מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הִיא. וְעל סָעִיף ד' דִּתְּפִיסָה לָא מְהַנֵּי. מִיהוּ, אִם כָּתַב וְהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לְיַד הַמְקַבֵּל מַתָּנָה, מַשְׁמָע בַּטּוּר דִּמְהַנֵּי, וְצָרִיךְ עִיּוּן מְנָא לֵהּ. אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב וְזִכָּה וְקָנוּ מִיָּדוֹ, אֵין לְאַחַר קִנְיָן כְּלוּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, לֹא לְאַחֵר וְלֹא לְעַצְמוֹ, בֵּין שֶׁנָּתַן בַּכֹּל בֵּין שֶׁנָּתַן מִקְצָת:

באר היטב  (כח) במקצת. כאן שייך הגה אם פי' כו' ככ הסמע והשך עש ועיין בתשו' מביט חא סי' ו' ובס' אא דף צט עב: 



יד מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, אֲפִלּוּ כָּתַב וְזִכָּה, וְקָנוּ מִיָּדוֹ בְּכָל מִינֵי הַקְנָאוֹת, יָכוֹל (כט) לַחֲזֹר בּוֹ. וּמִיהוּ, אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁנּוֹתֵן בְּמַתְּנַת בָּרִיא בִּמְעַכְשָׁיו וְקָנוּ מִיָּדוֹ, קָנָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הנל) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁפֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁמֵּחֲמַת מִיתָה הוּא נוֹתֵן, אֲבָל סְתָם מְצַוֶּה מַחֲמַת מִיתָה, כְּגוֹן דְּאָמַר: וַי דְקָא מָיִת, (ל) דִּינוֹ כִּשְׁכִיב מְרַע:

באר היטב  (כט) לחזור. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו ככ הסמע ועיין בתשו' רמ אלשיך סי' קמ ובתשו' רי לבית לוי סי' כד: (ל) דינו. פי' לענין זה דאם כתב ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה ועז כתבו הטור גכ עש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בסז שהן מחולקין סמע: 



טו שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, לְפִי שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא בֶּן חוֹרִין. וְאִם כָּתַב לוֹ בְּפֵרוּשׁ: מֵהַיּוֹם אִם יָמוּת, יָכוֹל לַחֲזֹר בוֹ:


טז רְאוּבֵן וְאִשְׁתּוֹ שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁאִם יָמוּת בְּחַיֶּיהָ, יִירְשׁוּ אֶחָיו שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמָּמוֹן, וְהִיא תִּטּוֹל הַשְּׁלִישׁ, וְהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הָאַחִים, וְחָלָה רְאוּבֵן וְצִוָּה לָתֵת מִשְּׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמָּמוֹן גַּם לַאֲחֵרִים, וּמֵת, וּבָאִים הָאַחִים לְבַטֵּל הַצַּוָּאָה מִפְּנֵי שֶׁזָּכוּ הֵם בִּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמָּמוֹן, אֵין בְּדִבְרֵיהֶם כְּלוּם וְצַוָּאָתוֹ קַיֶּמֶת.


יז מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּכֻלָּהּ שֶׁנְּתָנָהּ בְּקִנְיָן, לֹא קָנָה (לא) אֲפִלּוּ מֵת, וַאֲפִלּוּ אִם נִכְתְּבָה הַמַּתָּנָה בַּשְׁטָר וּמָסַר לוֹ הַשְּׁטָר מֵחַיִּים לֹא קָנָה, דְּשֶׁמָּא לֹא גָמַר לְהַקְנוֹת לוֹ אֶלָּא בְּקִנְיָן, וְאֵין קִנְיָן לְאַחַר מִיתָה. וְאִם פֵּרַשׁ שֶׁלֹּא הִקְנָה אֶלָּא כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחוֹ, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: וּקְנֵינָא מִנֵּהּ מוּסָף עַל מַתְּנָתָא דָא, קָנָה. וְכֵן אִם כָּתַב דִּשְׁטָר זֶה יִהְיֶה בְּכָל אֹפֶן הַמּוֹעִיל, הָוֵי כְּאִלּוּ כָּתוּב יִפּוּי כֹּחַ, וְקָנָה (מַהֲרַם פַּדָּוואָה סִימָן נו) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין נַמֵּי מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּקִנְיָן דִּינוֹ כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁהַקִּנְיָן מְגָרֵעַ כֹּחוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה כֹּחוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַנּוֹתֵן לֹא בִקֵּשׁ הַקִּנְיָן, רַק הַמְקַבֵּל, הָוֵי כְּיִפּוּי כֹּחַ (פִּסְקֵי מהראי סִימָן רל') . וְכֵן אִם אָמַר אַחַר הַקִּנְיָן שֶׁתִּתְקַיֵּם הַמַּתָּנָה, הָוֵי כְּיִפּוּי כֹּחַ (רִיבָשׁ סִימָן קסז) . הִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע, לֹא קָנָה הַמִּטַלְטְלִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה לְאַחַר מִיתָה הַקַּרְקַע, דְּהָוֵי לֵהּ כְּאִלּוּ הִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין עִם קַרְקַע שֶׁל ((לב) מְקַבֵּל) [מַקְנֶה]. וְאִם אָמַר לוֹ: מִטַּלְטְלִין אֵלּוּ לִפְלוֹנִי וּלְיִפּוּי כֹּחַ אֲנִי נוֹתֵן לוֹ אַגַּב קַרְקַע, קָנָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא סִימָן תתפב) . שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לִהְיוֹת פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אַפּוֹטְרוֹפּוֹסִים עַל נְכָסָיו, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין (לג) וְאֵין צָרִיךְ בְּזֶה יִפּוּי כֹּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיבָשׁ) . וְכֵן אִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמַּקְנֶה מֵעַכְשָׁיו אוֹ מֵהַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁהַמַתָּנָה לֹא תְהֵא קַיֶּמֶת רַק לְאַחַר מִיתָה, דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאֵין צָרִיךְ יִפּוּי כֹּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָא) .

באר היטב  (לא) אפילו. הטעם דזה לא רצה ליתן כי אם בקס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חזל שתקנו דדברי שכמ ככתובין וכמסורין דמי אלא שרצה שיהיו כשאר קנינים מה לא מהני אאכ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוספת עשאו דאז קנה ככ הסמע ועי' בתשו' רמא סי' מח וברשדם סי' שיז: (לב) מקנה. עיין בסמע שהאריך בביאור דברי הרמא בהגה זו והגיה בדבריו והבח השיג על הסמע בזה ויישב דברי הרמא עש: (לג) ואצ. זל הריבש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין. סמע: 



יח וְכֵן אִם צִוָּה שְׁכִיב מְרַע שֶׁיִּכְתְּבוּ שְׁטָר לַמְּקַבֵּל עִם הַנְּתִינָה, וּמֵת, אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, שֶׁמָּא לֹא גָמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה כֹּחוֹ בִּכְתִיבָה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: תְּנוּ אַף כִּתְבוּ לוֹ. וְאִם לֹא יִפָּה כֹּחוֹ, אֲפִלּוּ אִם נִכְתָּב הַשְּׁטָר מֵחַיִּים, אֵין נוֹתְנִים לוֹ לְאַחַר מִיתָה:


יט הָא דְּאַמְרֵינָן שֶׁאֲפִלּוּ הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל, לֹא קָנָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה כֹּחוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַשְּׁטָר כָּתוּב בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: שָׂדִי (לד) נְתוּנָה לְךָ, וּמָסַר הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, דְּאָז הָוֵי מְסִירַת הַשְּׁטָר כְּמוֹ קִנְיָן וְצָרִיךְ יִפּוּי כֹּחַ. אֲבָל אִם הַשְּׁטָר כָּתוּב [בּוֹ] בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּצַוֶּה אֶל בֵּיתוֹ, שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא לִרְאָיָה, אִם הִגִּיעַ לְיַד הַמְקַבֵּל מֵחַיִּים, קָנָה. וְכֵן אִם (לה) כָּתַב בִּכְתָב יָדוֹ: שָׂדִי נְתוּנָה לִפְלוֹנִי אֵינוֹ אֶלָּא כְּצַוָּאָה דְעָלְמָא וְקָנָה בְּלֹא יִפּוּי כֹּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם) .

באר היטב  (לד) נתונה. דהוא א' מהקנינים שקונין בו מתנת בריא ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו ובפרישה כתבתי דהראש והטור סל דאפילו אם קנו מיניה בקס על המתנה אם אחכ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל עכל הסמע והשך כתב דמדברי הבח מוכח כדעת המחבר לדינא וכך פי' הריבש בתשו' סי' קסח ומביאו בי סלא וכן עיקר עכל: (לה) כתב. פי' דלא אל בעפ שדה לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צוואתו וקנה ולא אמרינן דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכתב בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא. סמע: 



כ אִם כָּתַב לְאֶחָד וְהִקְנָה לוֹ, וְחָזַר וְכָתַב לַשֵּׁנִי וְהִקְנָה לוֹ, יֵשׁ מִי (לו) שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַשֵּׁנִי קוֹנֶה אֲפִלּוּ בְּלֹא יִפּוּי כֹּחַ, וַאֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ מֵחַיִּים. וְכֵן אִם כָּתַב וּמָסַר וְזִכָּה לַזֶּה, וְחָזַר וְכָתַב וּמָסַר וְזִכָּה לַשֵּׁנִי, שֵׁנִי קוֹנֶה אַף בְּלֹא יִפּוּי כֹּחַ, דְּקִנְיָן דְּשֵׁנִי לָאו לְגִרוּעֵי אָתָא, אֶלָּא שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁלֹּא יִקְנֶה אִם פִּחֵת לוֹ מֵהָרִאשׁוֹן.

באר היטב  (לו) שאומר. והבח כתב דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד עש וצע לדינא וממ אף לפי סברא זו כתב דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינו כמתנת שכמ בכולה דראשון לא קנה אף מת ושני קנה אם מת והוא פשוט עש ועיין בסמע שמחלק בין אם כתב להראשון ביפוי כח או לא והבח לא ישר בעיניו לחלק כן. שך: 



כא הָא דְּאַמְרֵינָן שֶׁאִם צִוָּה שְׁכִיב מְרַע שֶׁיִּכְתְּבוּ שְׁטָר לַמְּקַבֵּל עִם הַנְּתִינָה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא גָמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בַּשְּׁטָר, דַּוְקָא בִכְהַאי גַוְנָא. אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁמְּסַדֵּר עִנְיָנוֹ וְגוֹמֵר צַוָּאָתוֹ וּמְצַוֶּה לְכָתְבָהּ, אֵינוֹ מְצַוֶּה לְכָתְבָהּ, אֶלָּא לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, וְגָמַר לְהַקְנוֹת לוֹ מִיָּד, וְאֵין צָרִיךְ יִפּוּי (לז) כֹחַ. הגה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף יט דְּבָעֵינָן שֶׁבָּאָה הַצַּוָּאָה לְיַד הַמְקַבֵּל מֵחַיִּים. וְצַוָּאָה שֶׁכָּתַב בָּהּ קִנְיָן הָוֵי כִּשְׁאָר שְׁטָר מַתָּנָה וּבְעֵינָן יִפּוּי כֹּחַ. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁכֻּלָּן מַקְנִין בְּצַוָּאָה בְּעָלְמָא וְאֵין מְכַוְּנִין לְהַקְנוֹת בִּשְׁטָר אֵין צָרִיךְ יִפּוּי כֹּחַ (רִיבָשׁ סִימָן קסח) . מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִיּוֹרְשָׁיו שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ בִּנְכָסָיו, מִקְרֵי צַוָּאַת שְׁכִיב מְרַע, כִּי מַה שֶּׁבִּקֵשׁ לֹא עָשָׂה רַק לְחַזֵּק הַדְּבָרִים (פִּסְקֵי מהראי סִימָן צט) .

באר היטב  (לז) כח. וגם לא בעינן שבא השטר צוואה לידו בחיי הנותן ומש הרמא בהגה וכבר נתבאר כו' אריש הסעיף קאי במה שכתב המחבר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודוק. סמע: 



כב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא שָׁנִי לָן בֵּין אוֹמֵר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ, לְאוֹמֵר: תְּנוּ וְכִתְבוּ לוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּבָעֵינָן יִפּוּי כֹּחַ, דַּוְקָא בְּאוֹמֵר: כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, דְּמַשְׁמַע כִּתְבוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וּתְנוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמֵר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַשְּׁטָר לֹא נִתְכַּוֵּן בְּצַוָאַת כְּתִיבַת הַשְּׁטָר אֶלָּא לְזִכְרוֹן דְּבָרִים וְלֹא לְהַקְנוֹת לוֹ בַּשְּׁטָר. וְכֵן שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, מִסְתָמָא לֹא לַחֲזֹר מִמַּתָּנָה רִאשׁוֹנָה (נִתְכַּוֵּן) אֶלָּא לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ לִרְאָיָה; וְהָעֵדִים כּוֹתְבִין מַה שֶּׁצִּוָּה בִּפְנֵיהֶם, וְאֵין כּוֹתְבִין: וְאָמַר לָנוּ כִּתְבוּ וּתְנוּ, לְפִי שֶׁנִּמְצְאוּ מְבַטְּלִים בְּכָךְ הַמַּתָּנָה.


כג בָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמֵת, אֵין נוֹתְנִים אֲפִלּוּ בִּמְיַפֶּה כֹּחוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ מִשּׁוּם דְּאָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ, אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ, וְלֹא אָמַר: כִּתְבוּ, נוֹתְנִים מִשּׁוּם (לח) מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת אֶלָּא הֵיכָא דְאַתְפְּסֵהּ בְּיַד שָׁלִישׁ וְעל סִימָן רנב.

באר היטב  (לח) מצוה. וליא זה שהוא דעת רי כתבו התוס' והראש דגם במתנת שכמ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים כו' ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואחכ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכמ אם היה בכולה איכ' כיון דהיה שכמ בשעת אמירה. שם: 



כד בָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ שָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי, אִם מֵחַיִּים, כּוֹתְבִים (לט) וְנוֹתְנִים אִי לֹא הֲדַר בֵּהּ קַמֵּי דְמָטִי שְׁטָרָא לְיָדֵהּ, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ.

באר היטב  (לט) ונותנים. פי' כותבים בשליחתו שאל שדי נתונה לך שקונין קרקעו' בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה או שאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר כי אם במשיכה או בהגבהה כמש הטו בסי' קצז עש. שם: 



כה מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת מַתָּנָה (מ) קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּעֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ אֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶם, הֲרֵי זֶה אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתָבָהּ וְנִמְלַךְ. וְאִם זִכָּה בָּהּ לְאַחֵר, בֵּין מֵהַיּוֹרְשִׁים בֵּין שֶׁאֵינוֹ מֵהַיּוֹרְשִׁים, כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּהּ קַיָּמִים כְּכָל מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. (מא) וְכֵן מִי שֶׁכָּתַב שְׁטָר חוֹב עַל עַצְמוֹ בְּשֵׁם אַחֵר אוֹ בְּשֵׁם אֶחָד מִבָּנָיו, וְנָתַן הַשְּׁטָר עַל יַד שָׁלִישׁ וְאָמַר לֵהּ: יְהִי זֶה אֶצְלֶךָ, וְלֹא פֵּרַשׁ לוֹ כְּלוּם, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ: הַנַּח עַד שֶׁאוֹמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה, וּמֵת, אֵינוֹ כְּלוּם. וּבְמַתְּנַת (מב) בָּרִיא בְּקִנְיָן, כְּשֶׁהִקְנָה קָנָה הַמְקַבֵּל (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ) .

באר היטב  (מ) קשורה. ופרשבם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפה לא יתנוהו לו. שם: (מא) וכן. פירוש כמו דחיישינן במתנת שכמ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשטח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומה לא יתנהו למלוה הנזכר בשטח והה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכל הסמע נראה מדבריו דאף בשטח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שטח ומכר לשטר מתנה וככ להדי' בסי' רמג סק כג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' עש וככ הבח כאן דהראש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשטח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' עכ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בשס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמש בסס לט ורס רלח ואין חילוק בזה בין שטח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפק דבמ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והראש בתשובה כלל סו סג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמבם דהיינו דוקא בשטח רל בלא קנין והיינו לשיטת הראש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואהנ להרמבם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' יל דוקא שטח משום דחיישינן לפרעון והראש קיצר בפירוש דברי הרמבם אבל לענין דינא הדבר ברור כמש. שך: (מב) בריא. על סי' נו סה וצע ומשמע כאן להדי' דאעג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הראש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמש בסי' סח סק טו ובסי' רמג סיג. שם: 



כו הַנּוֹתֵן סְתָם מִטַּלְטְלָיו לְאַחֵר מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר מוֹתוֹ, וְאַחַר שֶׁמֵּת טוֹעֲנִים הַיּוֹרְשִׁין הָבֵא רְאָיָה שֶׁמִטַּלְטְלִים אֵלּוּ הָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת מַתָּנָה, דְּשֶׁמָּא לְאַחַר מִכָּאן לְקָחָן, אֵין בְּדִבְרֵיהֶם כְּלוּם, דְּמִסְתָמָא כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ (מג) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ו'.

באר היטב  (מג) היו. קשה דבסי' קיב סג כתב המחבר פלוגת' בזה והרמא כתב שם דסברא הראשונה דסל דעל המקבל להבי' ראיה נל עיקר וכאן לא כתב כלום ויש רוצים לחלק דהכא מיירי בנותן מטלטלים ושם איירי בקרקעות דאם היו לו אז יותר הל קלא כו' והוא דוחק והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידו דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה היו ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משאכ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כי אם עי עדים או שטר שקנאן ועל סי' קיב מש עוד מזה עכל הסמע ועיין בבח ובתשובת מהריט סי' לט וקכח סוף דף קע: 







סימן רנא - דין מתנת שכיב מרע או בריא, ובו ב' סעיפים



א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מְרַע, וְכָתַב בָּהּ: (א) בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת, אוֹ מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת, בֵּין בַּכֹּל בֵּין (ב) בְּמִקְצַת, הוֹאִיל וְכָתוּב בָּהּ: וּבַמָּוֶת, הֲרֵי זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁזֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: וּבַמָּוֶת, שֶׁלֹּא יִקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בָּהּ מֵחַיִּים, סִימָן לְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵחֹלִי זֶה. אֲבָל בָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתָּנָה, וְכָתַב בַּשְּׁטָר: מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת, הֲרֵי זֶה מַתָּנָה (ג) גְמוּרָה מֵחַיִּים, וְזֶה שֶׁכָּתַב בָּהּ: וּבַמָּוֶת, כְּמִי שֶׁאוֹמֵר מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, וּכְמוֹ נוֹיֵי הַשְּׁטָר הוּא זֶה.

באר היטב  (א) בחיים. ואם אמר במות ואחכ בחיים סל למהריבל בתשובה חא סי' סד דהוי כמו בחיי' ובמות ובתשובת מהרא ששון חוכך בזה עש סי' מב ודוק ועיין בתשובת ן' לב סב סי' לו וסד דף עא ובתשובת מע סי' קה ובמהרשדם סי' שטז ושלז. שך: (ב) במקצת. פירושו אפילו קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה ככ הסמע ועיין בתשובת מהריבל ומהרא ששון שם שהאריכו לפלפל בזה ודעת מהריבל דהוי כמצוה מחמת מיתה עש שם: (ג) גמורה. עיין בתשובת רמא סי' צה שאלה ה': 



ב מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי הַזֶּה שֶׁצִּוָּה בּוֹ מֵת, וְאֵין הָעֵדִים מְצוּיִים (ד) לִשְׁאֹל לָהֶם, הגה: וִיכוֹלִין הָעֵדִים לִסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ אוֹ עַל מְשַׁמְּשָׁיו הָאוֹמְרִים שֶׁהִכְבִּיד עָלָיו הַחֹלִי וְנִפְטַר, (שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ) יְכוֹלִים הָעֵדִים לְהָעִיד כָּךְ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף), אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי זֶה הַמְצַוֶּה מֵת הֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, שֶׁאֵין מִיתָתוֹ רְאָיָה, שֶׁמָּא מֵחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ הַמַּתָּנָה נִתְרַפֵּא, וְאַחַר כָּךְ חָלָה חֹלִי אַחֵר וָמֵת, לְפִיכָךְ, הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא (ה) רְאָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי הַזֶּה שֶׁנָּתַן בּוֹ מַתָּנָה זוֹ מֵת. הגה: וְאִם (ו) תָּפַס הַמְקַבֵּל לַמִּטַלְטְלִין, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: שֶׁלִּי הֵן, נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁמֵּחֹלִי הָרִאשׁוֹן נִפְטַר. וְכֵן הַדִּין אִם עָמַד הַחוֹלֶה וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בְּמַתְּנָתוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הָיָה, וְהַמְקַבֵּל אוֹמֵר (ז) שֶׁבָּרִיא הָיָה וְלֹא יוּכַל לַחֲזֹר, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא רְאָיָה (טוּר) . וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא (ח) פְלֻגְתָּא דְרַבְּוָתָא אִם זָכָה הַמְקַבֵּל, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה (מַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ צד וּמַהֲרַם פַּדּוֹוָאה סִימָן צב) .

באר היטב  (ד) לשאול. לשון הטור והיורש אמר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה והמקבל אמר שלא נתרפא והיא קיימת עכל והמחבר קיצר ולא כתב זה משום דאף אם אין היורשים טוענין כן אנן טענינן להו והטור כתבו לרבותא לדעת הרשבם דסל דאפילו טענו אינהו אפה אמרינן דקברו מוכיח עליו ועל היורשים להבי' ראיה עש עכל הסמע עיין בתשובת מהרא ששון סי' קסה: (ה) ראיה. ואם אינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים בלי שבועה אעפ שהמקבל טוען ברי ואף שהטור כתב בדין שהבי' הרמא בהגה שאם עמד החולה ורוצה לחזור כו' דגכ על המקבל להבי' ראיה דאם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ונפטר המ כשהנותן בעצמו חי אבל היורשים קיל דאין נשבעין היסת כי אם לגבות ולא לפטור וכמש הטור בסי' סט סיד ובסי' עה סיט עש סמע: (ו) תפס. הה כשעמד השכמ ואומר נתתי לך כשהייתי שכמ והריני חוזר בי והמקבל אומר בריא היית על המקבל להבי' ראיה ואם היו המטלטלים ביד המקבל מתוך שיל שלי הן ישבע היסת שבריא היה ככ הרמבם פט מהלכות זכייה וההמ כתב וזל ונראה דאפילו ליכא מגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר הנותן להיות המעה אחר שמטלטלין ביד המקבל וזה החילוק צע עכל ולפעד אין כאן צע וככ בכמ שם שהדבר פשוט כהרמבם וכן דעת הטור והרמא כאן דהא כי היכא דבעלמא אם יש עדים וראה אי לומר נתת לי במתנה הה הכא כיון דאין העדים יודעין אם קנה במתנה וקיל דמתנת שכמ אינו קונה אלא לאחר מיתה אכ אם היה מתנת שכמ הרי מעולם לא יצאת מרשות הנותן ואכ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאלכ בעלמ' נמי נימא דיהא נאמן שלקח או נתן לו במתנה אלא ודאי כיון דאיכא עדים וראה ברשותא דקמא קאי והה הכא וזה ברור ולד למש בסי' עב סק קט דאם יש עדים שבמשכון בא לידו ואינם יודעין בכמה שהמלוה נאמן התם ניתן לידו בתורת משכון והלכך כל מה שאומר שהוא ממושכן נאמן משאכ הכא ודוק. שך: (ז) שבריא. ומיירי שמפורש בשטר שהי' בקנין ואינו מפורש כדקציר ורמי בערסיה נתן פלוני לפ' כו' וככ הטור. והנותן טוען שמתנת שכמ בכולה היה ורוצה לחזור בו ואפילו אם נכתב הקנין ביפוי כח כדרך הקנינים שעושין בשכמ בכולה אפה מצי המקבל לטעון שבריא היה דגם בבריא כותבין לפעמים ביפוי כח וכמש הטו בסי' רנ סכג עש. סמע: (ח) פלוגתא. פירוש כגון בדין זה דפליגי ביה בשס ואיכא מד דכמו שהוא עתה בריא או חולה אמרינן שכך היה מעיקר' ככ הרשבם הביאו הטור וככ הרמא לעיל סי' קלט ולקמן סי' רנו ססא ובשני המקומות מבואר דאם שניהן מוחזקין או אין שום אחד מוחזק ואין שם חזקת מרא קמא חולקין והוא מתה. שם: 







סימן רנב - מתנת שכיב מרע מוציאין ממנו למזון האשה והבנות, ובו ב' סעיפים



א מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְאֵין אַחֵר זוֹכֶה בַּדָּבָר שֶׁצִּוָּה לוֹ, בֵּין בִּמְקַרְקְעֵי בֵין בְּמִטַּלְטְלֵי, אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. לְפִיכָךְ, מוֹצִיאִין אֲפִלּוּ לִכְתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִיַּד אֵלּוּ שֶׁצִּוָּה לָתֵת לָהֶם, (א) שֶׁהֲרֵי בְּמִיתָתוֹ נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים בַּכְּתֻבָּה וּבַמְּזוֹנוֹת, וְאֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶם לֹא יִקְנוּ אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁאֵין נְכָסִים גַּבֵּי (ב) יוֹרְשָׁיו (נִמּוּקֵי יוֹסֵף ספ ינ) . וְאֶחָד שֶׁנָּתַן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְלֹא מִחֲתָה, וְאַחַר כָּךְ חָזַר (ג) וְנָתַן וְאָז מִחֲתָה אִשְׁתּוֹ, אֵין גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִמַּתָּנָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי הַמַּתָּנָה הָרִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת, וְלָא אַמְרִינָן דִּשְׁנִיָּה בִּטְּלָה הָרִאשׁוֹנָה, דַּהֲרֵי לֹא חָזַר בָּרִאשׁוֹנָה רַק בָּא לְהַחֲזִיקָהּ (מָרְדְּכַי רֵישׁ אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת וּפ' מִי שֶׁמֵּת) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִמַּתְּנָתוֹ (מָרְדְּכַי שָׁם ומהראי בִפְסָקָיו סִימָן פו) וְעַיֵּן בְּאהע סִימָן ק'.

באר היטב  (א) שהרי. הרשבם כתב מלתא בטעמא דכתובה ומזונות שהן תקנת חזל לגבות מנכסים אחר מותו והן תקנו שיחול שעבודן על הנכסים מיד בשעה שהוא גוסס ואינו עוד בר קיימא משאכ מתנתו שנתן השכמ או בריא בעצמו שיקחן לאחר מותו אדם חביב לעצמו וגומר בדעתו שלא יחולו קנינים אלו עד אחר יציאת נשמתו כי כל עוד רוח נשמתו באפו מקוה שעוד יש תקוה שיעמוד וישארו הנכסים בידו עכל הסמע ועיין בתשובת רשדם סי' מא: (ב) יורשיו. כי מה שנשאר ביד היורשים הרי הוא כאילו היה ביד הנותן אביהן ושייך בזה למימר דאין גובין מהמקבל כשיש ביד הנותן בני חורין. סמע: (ג) חזר. פירוש לא נתרפא מחליו בינתיים ולא היה צריך לחזור וליתן אלא המעשה כך היה שם: 



ב (ד) מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, אֲפִלּוּ בָּרִיא שֶׁצִּוָּה וּמֵת, וְהוּא שֶׁנְּתָנוֹ עַכְשָׁיו לְשָׁלִישׁ לְשֵׁם כָּךְ. הגה: אֲבָל הָיוּ בְּיָדוֹ קֹדֶם וְלֹא לְשֵׁם כָּךְ, אוֹ שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ אַחַר הַצַּוָּאָה, אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (טוּר וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . כָּל דָּבָר שֶׁנִּקְנָה בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אִם קָדְמוּ הַיּוֹרְשִׁין וּמָכְרוּ, הַמְקַבֵּל יָכוֹל (ה) לְהוֹצִיאוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל דָּבָר שֶׁלֹּא נִתַּן בְּמַתָּנָה, רַק שֶׁמִּצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, אִם קָדְמוּ הַיּוֹרְשִׁין וּמָכְרוּ: מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דבב) . מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר לִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, וָמֵת וְלֹא נָתַן, יוֹרְשָׁיו (ו) פְּטוּרִין וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָא) . וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ריב סָעִיף ז' (וּבְסִימָן רט סד) . מִי שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר שֶׁאִם יָמוּת יֵעָשֶׂה בָהֶן הַמּוּטָב, יִתְּנוּ לְיוֹרְשָׁיו (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנג בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) (וְכֵן כָּתַב לְקַמָּן סִימָן רפב סא) .

באר היטב  (ד) מצוה. עיין בתשובת ן' לב חב סי' לט וחג סי' מג ובתשובת רמא סי' מח סוף שאלה ג' ובתשו' מהריט סס פד וסי' סג ובתשובת מע סי' נ': (ה) להוציאו. נראה דבנותן קרקעות מיירי ואילו נתן מטלטלין והיורשים קדמו ומכרו אותן אין המקבל יכול להוצי' מידן וככ במישרים בהדי' וכמש בדמ עש ונראה דטעמו מכח תקנת השוק ושם במישרים כתב דאפילו נתנו היורשים במתנה לאחר סבירא ליה להראש דשייך תקנת השוק גם במתנה ואמת שהבי והרמא תמהו על בעל המישרים עש בבי ובדמ ונדחקו מאד בישובו מפני שהם סל דאם היורשים בעצמן נתנו לאחרים חוזר המקבל ומוציא מידן ואני תמה על ב' מאורות הגדולים זל וכי אשתמיט להו מש הטור בסי' ס' סד שאין מגבין לבעח מטלטלים שמכר או נתן הלוה מפני תקנת השוק וכתב הבי שם וזל משמע דסל דבמתנה נמי איכ' תקנת השוק ואין כן דעת הרשבא וממ סוגיא דעלמא בהא כהראש וכדאי הוא לסמוך עליו ועוד דמשמע שחכמי דורו הכי סל עכל בי הרי לך דגם במתנה שייך תהש והיתומים שנתנו פשיטא דפטורים מלשלם דומיא דמכרו כמש הטור בסי' קז סח עש שכתב דאפילו במכרו קרקע סל להראש שאצ לשלם גם באע סי' קיב כתב בהדיא שאפילו מכרו או נתנו היתומים מקרקעי אין גובין מהן למזון האשה והבנו' והוא שס ערוך פ' מציאת האשה וככ ני פינ וזה פשיטא דמטלטלים לאחר תקנת הגאונים לא עדיפא ממקרקעי קודם התקנה וזה ברור עכל הסמע אבל השך השיג עליו ודחה כל דבריו ודעתו להלכ' דאף במטלטלים יכול המקבל להוציא מהלוקח או מהמקבל מתנה ואין טעמו דהמישרים משום תקנת השוק כלל דאינו ענין לכאן רק שכתב דכתובה ומזונות אין נגבין ממטלטלין הן שנתן אביהן הן שנתנו יורשים כו' ובזה שאני דאין להאשה עליהן רק שעבוד אפילו לבתר תקנת הגאונים ופשיטא דאין דין קדימ' במטלטלין כו' עש באריכות ומסיק וכתב זל ואין ספק שהבי ודמ והנמשכים אחריהן לא כוונו יפה בדברי ריו בכאן כי דבריו פשוטים וברורים ומפורש בהראש וני כדבריו אבל כאן שנקנו לזה גוף המטלטלין במתנת שכמ מדין גמור והרי הן שלו בכמ שהן פשיטא דלכע מוציא מיד הלוקח או המקבל מתנה דהרי מכרו ונתנו דבר שאינו שלהן אמנם אם הוא בענין שהלוקח לא ידע שנתנו לזה במתנת שכמ דשייך תקנת השוק צריך להחזיר לו הדמים שנתן כמש בסי' שנו וכל זה ברור ועמש ברס קז עכל: (ו) פטורין. שם סיים בטעמו וכתב כיון שלא נתן גם לא צוה להיורשים ליתן עכל הסמע משמע דאף דלא השליש לשם כך כיון דצוה ליורשיו ליתן אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת וככ הריטבא ובבי הביאו. שך: 







סימן רנג - איזה לשון מועיל לשכיב מרע, ואמר: תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני, ובו לג סעיפים



א שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ (א) לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וְצִוָּה בִּפְנֵיהֶם, כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין (ב) דִּין. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה, רָצוּ כּוֹתְבִין, רָצוּ עוֹשִׂים דִּין, הגה: לְהַחֲזִיק כָּל אֶחָד בַּמֶּה שֶׁצִּוָּה וְלָדוּן בְּכָל דִּבְרֵי סָפֵק שֶׁנָּפַל בַּצַּוָּאָה. וְאֵין אֶחָד מִן הַיּוֹרְשִׁין אוֹ מְקַבְּלִים יְכוֹלִים לוֹמַר לְבֵית דִּין (ג) אַחֵר אָזְלֵינָן. (טוּר) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, (ד) בַּיּוֹם. אֲבָל בַּלַּיְלָה כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין.

באר היטב  (א) לבקר. עיין בס' אא דף צט עג ובתשו' רשך חב סי' צ': (ב) דין. ואם יארע דבר ספק בצוואה ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינין והן ידונו ביניהן עפ כתב הצוואה. סמע: (ג) אחר. אפילו לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו. שם: (ד) ביום. כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משאכ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין יש להם דין עדים ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפילו ביום וכמו שנתבאר זה היטב בסי' ז' עש בדברי הטו. שם: 



ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: יִטֹּל פְּלוֹנִי כָּל נְכָסַי, אוֹ מִקְצָת נְכָסַי, אוֹ יַחֲזִיק אוֹ (ה) יִזְכֶּה אוֹ יִקְנֶה, כֻּלָּם לְשׁוֹן מַתָּנָה הֵם. וְכֵן אִם אָמַר: יַחֲסוּן אוֹ יִירַשׁ, עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, הֲרֵי זֶה קָנָה. אֲבָל אִם אָמַר: (ו) יֶהֱנֶה פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי, אוֹ יַעֲמֹד בָּהֶם אוֹ יִרְאֶה אוֹ יִשָּׁעֵן בָּהֶם, לֹא קָנָה. וְאִם אָמַר: אֲנִי (ז) מַנִּיחַ לִפְלוֹנִי, הָוֵי לְשׁוֹן מַתָּנָה. וְאִם אָמַר לָשׁוֹן: (ח) יִפֹּל לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה הוּא. הגה: וּבְכָל זֶה דַּוְקָא שֶׁהִזְכִּיר לְשׁוֹן מַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר: כָּךְ וְכָךְ לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי, לָאו כְּלוּם הוּא (מַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ צד) . הָאוֹמֵר לִפְרֹעַ לְאִשְׁתּוֹ כְתֻבָּתָהּ בְּמָעוֹת מְזֻמָּנִים, אֵין זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה, וְאֵין יוֹרְשִׁין צְרִיכִין לְקַיֵּם מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנב בְּשֵׁם הָרִיטְבָא) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רנב.

באר היטב  (ה) יזכה. והה אם אמר יהא דבר זה לפלוני הל מתנה. המביט חא סי' קנג ועש עוד בסי' קצז וריב ובתשובת מהרא ששון סי' פג ובתשובת מהרמ אלשיך סי' ז': (ו) יהנה. דבכהג לא אמרינן דברי שכמ ככתובין וכמסורין דמי ואפילו קני עז ויא דהוי קנין דברים ויא דמהני עי' דמ. סמע: (ז) מניח. דוקא בשכמ שכן דרך לשון שכמ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכהג לא מהני לכע והמחבר שכתב תחלה דין מניח דמהני בשכמ ובסעיף שאחז כתב לשונות אלו כו' יא דהה שמועלין בבריא דמשמע דקאי נמי אלשון אני מניח וזה אינו דבמניח כע מודו דלמ בבריא ובטור כתב דין מניח דמהני בשכמ בתר הפלוגתא אי מהני אינך לשונות בבריא ואתי שפיר עכל הסמע ועיין במהריק שורש צד שהאריך בזה ועמש בסי' סח סא בהגה ועיין בדברי ריבות סי' רכט ובתשובת ן' לב סל סי' יט ובתשובת רשך סס קעג ובתשובת רי לבית לוי סי' כד ובתשובת רשדם סי' שיג שנז תלא ותלב. שך: (ח) יפול. דמצינו לשון נפילה בנחלה כדכתיב זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. סמע: 



ג לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל מַתָּנָה הַמּוֹעִילִים בִּשְׁכִיב מְרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין שֶׁמּוֹעִילִים בְּבָרִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ט) שֶׁאֵינָם מוֹעִילִים.

באר היטב  (ט) שאינם. דדוק' בשכמ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בלשון מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו. שם: 



ד מַה שֶּׁכּוֹתְבִים בְּמַתָּנָה: (י) תֵּלֵךְ וְתִזְכֶּה וְתוֹרִישׁ וּתְמַשְׁכֵּן וְתַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה חֶפְצְךָ וּרְצוֹנְךָ, אֵין לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ אֶלָּא שׁוּפְרָא דִשְׁטָרָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ הָוְיָא מַתָּנָה. אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר צַוָּאָה לָשׁוֹן דְּאֶפְשָׁר לִתְלוֹת בְּטָעוּת סוֹפֵר, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מט (סָעִיף ו') .

באר היטב  (י) תלך. עיין תשובת מהרא ששון סי' קפח: 



ה שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי, אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לִי בֵּן וְשֶׁאֵין אִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת נְכָסַי לִפְלוֹנִי, וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֲפִלּוּ מֵת הַבֵּן אוֹ (יא) הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ אַחַר כָּךְ.

באר היטב  (יא) הפילה. דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותן לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות ככ הסמע ועיין בתשובת רשך סג סי' יב ויג: 



ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי, שֶׁמָּא לִפְלוֹנִי, וְהֵשִׁיב לָהֶם: אֶלָּא לְמִי יִהְיוּ, אִם הוּא רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ זוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, וְנָפְקָא מִינֵּיהּ שֶׁאִם אָמַר: וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי אֵינוֹ כְלוּם, שֶׁיְּרֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק. וְאִם אֵינוֹ רָאוּי, זוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם מַתָּנָה. וְאִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֲפִלּוּ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מַתָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִיל וּמַגִּיד פט דִּזְכִיָּה) וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן רמח סָעִיף א' וב'.


ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, כְּשֶׁהָיָה הַיּוֹרֵשׁ הַזֶּה אַחַת מִבְּנוֹתָיו אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר יוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מִבָּנָיו, לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (יב) רמו.

באר היטב  (יב) רמו. ולפי מש שם הרמא בהגה דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס אכ גכ מפרשים דבריו בלשון ירושה אפילו בן בין הבנים ככ מהרשל בתשובה ולא כהטור עש. שך: 



ח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְנִי כָּרָאוּי לוֹ, אוֹ לְאִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ, אוֹ לְבַעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ, נוֹטְלִים מָאתַיִם זוּז (יג) עוֹדֵף עַל חֵלֶק הַבְּכוֹרָה וְהַכְּתוּבָה וְהַחוֹב. וְאִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִבְנִי (יד) בִּבְכוֹרָתוֹ, אוֹ לְאִשְׁתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ, לֹא יִטְּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, וְיָדָן עַל הָעֶלְיוֹנָה, וְאִם מָאתַיִם זוּז יוֹתֵר, נוֹטְלִים מָאתַיִם זוּז; וְאִם הַבְּכוֹרָה וְהַכְּתֻבָּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם זוּז, נוֹטְלִים אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם לְבַעַל חוֹבִי (טו) בְּחוֹבוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: ר' זוּז לִבְנִי פְלוֹנִי שֶׁהוּא (טז) פָשׁוּט בִּירֻשָּׁתוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא ר' זוּז (טוּר) וְאִם לֹא אָמַר לֹא כָּרָאוּי לוֹ וְלֹא בִּבְכוֹרָתוֹ וְלֹא בִּכְתֻבָּתָהּ וְלֹא בְּחוֹבוֹ, בְּכֻלָּם יָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה. וַאֲפִלּוּ בְּבַעַל חוֹב, אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל (יז) חוֹבִי, רָצָה נוֹטְלָן רָצָה נוֹטֵל חוֹבוֹ. וְיֵשׁ (יח) חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים שֶׁאִם אָמַר סְתָם: לִבְנִי פְלוֹנִי, אוֹ לְאִשְׁתִּי, אוֹ (יט) לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי (טוּר), מַתָּנָה נָתַן לָהֶם יֶתֶר עַל הָרָאוּי לָהֶם; וְאִם אָמַר: לִבְנִי בְכוֹרִי, דִּינוֹ כְּאִלּוּ אָמַר: בִּבְכוֹרָתוֹ, מִדְהִזְכִּיר בְּכוֹרָה. הגה: וּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָר. וְכָל זֶה דְּלָא אָמַר דְּנוֹתֵן בְּמַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֲנִי נוֹתֵן בְּמַתָּנָה ר' זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, אוֹ לְאִשְׁתִּי, נוֹטְלִין מִלְבַד מַה שֶּׁחַיָּב לָהֶן (רִיבָשׁ סִימָן תפ) . מִי שֶׁאָמַר בִּתּוֹ תִּטֹּל בִּנְכָסָיו כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא הִזְכִּיר לְצֹרֶךְ נִשּׂוּאֶיהָ, נוֹטֶלֶת הַמַּתָּנָה מִלְבַד עִשּׂוּר נְכָסִים שֶׁלָּהּ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא) .

באר היטב  (יג) עודף. דכיון דלא הוה צל כראוי לו ואמר דרשינן לישנא יתירא דלטפויי קמכוין וכמש הטו בסי' ריד במוכר בית לחבירו דאין הבור ודות נמכרין מסתמא ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צל ואמרינן דלטפויי אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור עש ככ הסמע. ועיין בתשובת רמ אלשיך סי' יב ובמהרא ששון סי' קמו ובתשו' רשך השייכים לסב סי' כג: (יד) בבכורתו. פי' ולא אמר כראוי לו סמע: (טו) בחובו. ואפילו תפס הבעח מוציאין מידו. עיין בתשובת רמ אלשיך סי' יב. שך: (טז) פשוט. דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן כמש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו משאכ בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר וגו' ולמדו מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לבעח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע אותן משה אמרינן דדעתו היה שיהא ידם על העליונה. סמע: (יז) חובי. דלא מחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו. שם: (יח) חולקין. סל דלא אמרו בשס דצל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר גכ תנו לבני בכורי דכיון שהזכיר בכורי משמע דדעתו דבבכורתו נותן לו או שיהיה ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או לאשתי אז אין צל כראוי לו. שם: (יט) לפלוני. עיין בתשו' רמ אלשיך סי' יב שהאריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת עש ובתשו' מהריט סי' קיב דף קמא עב ועג ועי' בסמע שכתב דלא סל להראש דהוי מתנה אלא באומר לבעח ולא באומר לפלוני בעח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כתבו דפלוני עדיף טפי מלבעח לענין רבית עש. שך: 



ט שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: (כ) תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְש' לִפְלוֹנִי וְת' לִפְלוֹנִי, אֵין אוֹמְרִים הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. וּכְגוֹן שֶׁלֹּא שָׁתַק בֵּינְתַיִם דְּהַיְנוּ (כא) נִמְלָךְ (פֵּרוּשׁ רַשְׁבָּם) . לְפִיכָךְ, אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא תתק, חוֹלְקִים הַנִּמְצָא לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶם, וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב גּוֹבֶה מִכֻּלָּם, מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶם. כֵּיצַד, הָיָה הַחוֹב תן, בַּעַל הַר' נוֹתֵן מֵאָה, וּבַעַל הַש' קן, וּבַעַל הת' נוֹתֵן מָאתַיִם. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ש' לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ת' לִפְלוֹנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר, זָכָה. הגה: וְכֵן אִם נָתַן לְכֻלָּם בְּשָׁוֶה, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לְכָל אֶחָד ר' זוּז, כָּל הָרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֵם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: אַחֲרָיו, דְּאִם לֹא כֵן הֲוָה לֵהּ לְמֵימַר שֶׁיִּתְּנוּ לָהֶן בְּיַחַד תר זוּז (טוּר בְּשֵׁם רי והממ פי בְּשֵׁם יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב והבי בְּשֵׁם הָרֹאשׁ) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (הממ שָׁם שֶׁכֵּן הִסְכִּימוּ הַמְפָרְשִׁים) (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קיא סָעִיף ח'. לְפִיכָךְ, אִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵהָאַחֲרוֹן; אֵין לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו; אֵין לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְהוּא הַדִּין בְּבָרִיא שֶׁזִּכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, נַמֵּי דִינָא הָכִי (טוּר) .

באר היטב  (כ) תנו. עיין בתשו' ראנח סי' לא ובמביט חב סי' קסב ובתשו' ן' לב סב סי' לו: (כא) נמלך. פי' דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא היה דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומשה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון היה בידו כדי מתנתו והותר ורל אי שתק והפסיק וגם קנו מיניה כדין הנזכר בסי' רנ סיא ולא חש לחזור ולכתוב כאן ולא כעש שכתב דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ולא קנה אלא אחרון כו' עש. סמע: 



י שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן מַתָּנָה וְהִנִּיחַ נְכָסָיו לְיוֹרְשָׁיו, אִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר, גּוֹבֶה כֻּלּוֹ מֵהַיּוֹרְשִׁים, וְאִם לֹא הִסְפִּיק, גּוֹבֶה (כב) הַשְּׁאָר מִמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה. וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁפֵּרַשׁ חֵלֶק מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה וְלֹא פֵרַשׁ חֵלֶק הַיּוֹרֵשׁ, אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּנִי, וּמָאתַיִם זוּז לְאִישׁ פְּלוֹנִי, בְּנוֹ קוֹדֵם, שֶׁהֲרֵי (כג) הִקְדִּימוֹ. וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵאוֹתוֹ אִישׁ נָכְרִי, כֵּיוָן שֶׁאֵחֲרוֹ.

באר היטב  (כב) ממקבל. דמתנת שמ דינה כירושה ואם הוציא עליו כתי גובה ממנו לסברא זו ככ הבי רס סט בשם הריטבא עיין בתשו' רשך סג סי' כד ובתשו' רשדם סי' רג וסי' שכח. שך: (כג) הקדימו. דכל שפירש חלק בנו דינו כמו אם נתן לאחר ככ הרשבא והני ודינו כמש הרמא בסט והא דכתב כאן הדין בבנו אגב הרישא הוא דבלא נתן לבנו חלק מיוחד דיגבה הכל ממנו לזה אמר דאם פירש חלק הבן אין הדין כן. סמע: 



יא מִי שֶׁאוֹמֵר: יֵשׁ לִי כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים בְּיַד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים בְּיַד פְּלוֹנִי, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ אֶת שֶׁלּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ (כד) צִוָּה וְאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי מָאתַיִם זוּז, אֵין נוֹתְנִים לוֹ כָּל הַמָּאתַיִם זוּז מִיָּד, אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁיִּקְבְּצוּ, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁמִּמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ רוֹצֶה לָתֵת לוֹ לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

באר היטב  (כד) צוה. פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ר' זוז. שם: 



יב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ ר' זוּז לִפְלוֹנִי וְיִשָּׂא בִתִּי, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁתֵּי (כה) מַתָּנוֹת, כָּל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יִקַּח. לְפִיכָךְ, אִם רָצָה לִקַּח הַמָּעוֹת וְלֹא יִשָּׂא הַבַּת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: יִקַּח בִּתִּי וְיִתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זֶה תְּנַאי, וְלֹא זָכָה בַּמָּעוֹת אִם לֹא יִשָּׂא הַבַּת. הגה: הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק' זוּז לְבִתִּי וְתִקְנֶה בָּהֶן חֲגוֹרָה, וּמֵתָה, נוֹתְנִין לְיוֹרְשֶׁיהָ, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר שְׁנֵי צַוָּאוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם לִקְנוֹת בָּהֶן חֲגוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שן) .

באר היטב  (כה) מתנות. מוכח מזה דאם אמר בפירוש תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואעג דמעשה קודם לתנאי וקיל דתנאי בטל ומעשה קיים וכמש בסי' רמא סיב ובטאע סי' לח עש חדא דבשכמ קיל דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואיצ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעש' נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמבן בס' המלחמות באריכות עש שהשיג על הרזה והתו' וכוותיה קיל להלכ' וככ הבח. שך: 



יג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי שְׁוֵה מָאתַיִם זוּז מִיֵּינִי, וְהֶחֱמִיץ קְצָת מֵהַיַּיִן, הַהֶפְסֵד לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן אִם אָמַר: תְּנוּ לוֹ מִדְּמֵי יֵינִי מָאתַיִם זוּז, וְנִמְכַּר (כו) וְנֶאֶבְדוּ קְצָת מֵהַמָּעוֹת, הַהֶפְסֵד לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז מִיֵּינִי, בֵּין אִם הֶחֱמִיץ קְצָת מֵהַיַּיִן אוֹ נִמְכַּר וְאָבְדוּ קְצָת מֵהַמָּעוֹת, כָּל הָאַחֲרָיוּת עַל הַיּוֹרְשִׁים, וְנוֹטֵל הַמְקַבֵּל מָאתַיִם זוּז שְׁלֵמִים. וְאִם נִתְיַקֵּר, לְעוֹלָם הָרֶוַח לַיּוֹרְשִׁים בְּכָל עִנְיָן שֶׁאָמַר, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶלָּא מָאתַיִם זוּז. וְכֵן אִם הוּזַל, הַהֶפְסֵד לַיּוֹרְשִׁים. הגה: נָתַן לוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, כְּגוֹן חָבִית אַחַת (כז) בֵּין הֶחָבִיּוֹת, וְנֶאֱבַד אֶחָד מֵהֶן, הַהֶפְסֵד עַל הַמְקַבֵּל (הָרַשְׁבָּא וְרַן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וְהַמַּגִּיד פיא דִזְכִיָּה) . צִוָּה לִתֵּן לְאֶחָד מָנֶה מִנְּכָסָיו, וְצִוָּה לָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים (כח) לִבְרֹר לוֹ הַיָּפֶה, וּבֵרַר לוֹ מָנֶה יָפֶה וְנֶאֱבַד, צְרִיכִין לִתֵּן לוֹ מָנֶה אַחֵר, הוֹאִיל וְלֹא סִיֵּם הַנּוֹתֵן, רַק אָמַר לִתֵּן מִנְּכָסָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא) .

באר היטב  (כו) ונאבדו. אבל אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל בזה שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכר. סמע: (כז) בין. ודלא כהראש שכתב דגם זה הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בבח ועל סס ריד ובסי' רמא סד. שך: (כח) ובירר. דממ לא קיימו צוויו דהוא לא אל לברר ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד משה עדיין כל הנכסים באחריות המנה ככ הבי בשם הרשבא: 



יד שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי בַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חָבִיּוֹת, וְלֹא נִמְצָא לוֹ בַּיִת מַחֲזִיק פָּחוֹת (כט) מִקכ, זָכָה בְּאוֹתָהּ בַּיִת שֶׁמַּחֲזִיק קכ.

באר היטב  (כט) קכ. אבל טפי לא ככ הני בשם הריטבא אמנם הני השיג עליו וכתב דלעולם נותנין לו אף במחזיק יותר עש עיין בתשו' רשך סג סי' עה. שך: 



טו שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ ת' זוּז לְבִתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ לִכְתֻבָּתָהּ, אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הָעִיר (ל) לְהוֹסִיף בְּשׁוּמַת הַנְּדוּנְיָא וְלִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מָאתַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר ת' סְתָם.

באר היטב  (ל) להוסיף. כמבואר באע סי' סו עש ובתשו' רשדם סי' תלא: 



טז אִם אָמַר: מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית בִּנְדוּנְיָתָהּ, אֵין לָהֶם לָתֵת עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתִצְטָרֵךְ לְכָךְ. וְאִם מֵתָה בֵּינְתַיִם, אֵין לְיוֹרְשֶׁיהָ כְּלוּם. אֲבָל הָאוֹמֵר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית לְנְדוּנְיָתָא, חַיָּבִים לָתֵת לָהּ מֵעַכְשָׁיו, יֹקְרָא וְזֹלָא דִידָהּ הָוֵי, וְאִם מֵתָה קֹדֶם (לא) שֶׁתִּנָּשֵׂא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ. הגה: בְּכָל אֵלּוּ אֵין חִלּוּק בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְמַתְּנַת בָּרִיא בְּקִנְיָן (טוּר) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּאֵלּוּ הַדִּינִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם אָמַר לִתֵּן לְהַשִּׂיאָהּ וּמֵתָה לָא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי), וְכֵן נִרְאֶה לִי (לב) עִקָּר. וְעַיֵּן ביוד סִימָן רנג סָעִיף ו'.

באר היטב  (לא) שתנשא. כתב בדמ בשם הרשבא דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה ממ אם אין לו יורש אלא זו הבת אכ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכל. הגה סמע: (לב) עיקר. וכפ רי ן' לב סב סי' עז עש וכתב מהרשל פט דבק סי' סו בשם הגהת מיי' וזל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו עמ להשיאה ונמנע ולא השיאה וקו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא עד להשיאה עכל ונראה דבעמ כע מודו ואם לא אמר עמ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בדמ ובתשו' רי ן' לב סב סי' הנל וסי' יב יג ובסג סי' נח וע' בתשו' רשך סב סי' נג ובתשו' ראנח סי' כח וע' בתשו' משאת בנימין. שך: 



יז שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִבְנִי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת, אוֹ שֶׁאָמַר: אַל תִּתְּנוּ לָהֶם (לג) אֶלָּא שֶׁקֶל, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם אֶלָּא סֶלַע בְּכָל שַׁבָּת, נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם. וְאִם אָמַר: אִם מֵתוּ יִירְשׁוּ (לד) אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶלָּא (לה) שֶׁקֶל. וְעַיֵּן בְּסִימָן רמח אֵימָתַי אֵין לְאַחֲרֵיהֶם כְּלוּם.

באר היטב  (לג) אלא. רבותא הוא דהא כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמל דאפה נותנין להן ואמרינן דודאי דעתו לא היה להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי דיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות. ככ הסמע וע' בתשו' מהרא ששון סי' קפח ובתשו' רשך סב סי' צג ובתשו' רמא סי' צב: (לד) אחרים. אעג דאותן אחרים אינם ראוין לירש ממ מהני בהו ל' ירושה מכח ל' מתנה שאומר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תוך כד וכמש בסי' רפא סו עש והכי מוקמינן לה בפ' ינ ודלא כבי ובלאה צע מש לחלק בשם רשי בין היו לבנים בנים או לאו דבשס מוכח דליתא דאלכ מאי מסיק בתיובתא שם ולא משני דאין לשני בנים וכבר הרגישו בכל זה בתשו' מהרא ששון סי' קסו וקפח ובתשו' מביט חב סי' יז עש. שך: (לה) שקל. והמותר כדי צורך פרנסתן יתנו להם מן הצדקה ואעג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמש המחבר בסעיף ל' שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משאכ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים. סמע: 



יח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, נוֹתְנִים, בֵּין אָמַר: מָנֶה זוֹ, בֵּין אָמַר: מָנֶה סְתָם; וְהָנֵי מִלֵּי (לו) בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, שֶׁקּוֹנֶה בַּאֲמִירָה, אוֹ בִּמְחַלֵּק כָּל נְכָסָיו לְהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצִוָּה לָתֵת מִכְּלָלָם מָנֶה לְזֶה, דְּהָוֵי מִסְתָמָא מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה; אֲבָל הֵיכָא דְלָא אַקְנִי אֶלָּא חַד מָנֶה בִּסְתָם, הָוֵי מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת דְּלָא קָנָה אֶלָּא בְּקִנְיָן (לז) וּבִמְיַפֶּה כֹחוֹ, וְהָכָא כֵּיוָן דְּמָנֶה אַקְנִי לֵהּ אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן לֹא קָנָה, (לח) דְּמַטְבֵּעַ אֵינוֹ נִקְנָה בַּחֲלִיפִין, וְצָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ אַגַּב קַרְקַע אוֹ דְמָסַר מָמוֹנָא לְיַד שָׁלִישׁ מֵחַיִּים.

באר היטב  (לו) מצוה. לאו דוקא כדין מצוה מחמת מיתה אלא רל לאפוקי שיהא מתנת בריא דבעי קנין. שם: (לז) ובמיפה. בטור בשם הרמה כתב האי דינא וליתא שם ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו כאן ובסמוך סכ וצע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכמ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סי' רן סכט דבעינן יפוי כח דאלכ אמרינן מדהקנה לו שמ דכונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא עי קנין ואין קנין לאחמ אבל מתנת שכמ במקצת דינו כמתנת בריא דבעי קנין ואצ יפוי כח וכו' וצע עכל הסמע והשך כתב דמיירי כגון שפירש שיהא במתנת שכמ דאז לא קנה בקנין אלא במיפה כח כמש בסי' רן סט עש ודברי הסמע אינם מובנים לי עכל (*ולעד דברי הסמע נכונים דאי איירי הכא במפרש אמאי כתב המחבר דלא קנה אלא בקנין הלא קונה אף בלא קנין אלא שאם עמד יוכל לחזור בו וכן מבואר בסי' רן סט עש ודוק): (לח) דמטבע. והא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה כמש הטור בסמב לפי סברתו עש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מנה כאשר היא בעינה. סמע: 



יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מָנֶה לִפְלוֹנִי, מָנֶה מַמָּשׁ דַּוְקָא קָאָמַר, וְאִי אִיתֵהּ בְּעֵינֵהּ מַמָּשׁ וְנֶאֱבַד מַרְאֵהוּ, אָבוּד. וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מָנִים בְּעַיִן, כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְנֶאֱבַד אֶחָד מַרְאֵהוּ, אָבוּד. וַאֲפִלּוּ אָמַר: מִנְּכָסַי. וְאִם אֵין לוֹ מָנֶה מְיֻחָד אֶלָּא תק זוּז בְּבַת אַחַת, וְנֶאֱבַד מָנֶה מֵהֶם, לֹא הִפְסִיד זֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ מָעוֹת כְּלָל בְּעַיִן, וְלֹא אָמַר: מִנִּכָסַי, אִכָּא לְמֵימַר (לט) שֶׁלֹּא זָכָה מְקַבֵּל. הגה: דְּמָנֶה (מ) מַמָּשׁ דַּוְקָא קָאָמַר וְהָא לֵית לֵהּ (שָׁם) . וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר לִתֵּן לוֹ מָעוֹת אוֹ זְהוּבִים, דְּדַוְקָא קָאָמַר, וְאִי לֵית לֵהּ הִפְסִיד אִם לֹא אָמַר מִנְּכָסַי אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר שֶׁמַּשְׁמָע כְּמוֹ נְכָסַי (מַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ צד וּתְשׁוּבַת רַמְבַּן סִימָן סב) .

באר היטב  (לט) שלא. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים תשו' מביט חא סי' יח עש שך: (מ) ממש. על סי' קכו סג ובסי' פח סי וע' בתשו' מביט סי' עה: 



כ שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: (מא) הַלְוָאָתִי אוֹ פִקְדוֹנִי שֶׁבְּיַד פְּלוֹנִי (מב) תְּנוּ לִפְלוֹנִי, דְּבָרָיו קַיָּמִים וְאֵין צָרִיךְ מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן אִם אָמַר: שְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי עַל פְּלוֹנִי תְּנוּ לִפְלוֹנִי, זָכָה בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר, וּכְאִלּוּ כָּתַב וּמָסַר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַשְּׁטָר, וְאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל (מג) לִמְחֹל שְׁטָר שֶׁנִּתַּן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וְהָא דְּאַמְרִינָן שֶׁזָּכָה בַּחוֹב, בְּשֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם, שֶׁאִם לֹא כֵּן הָוְיָא לָהּ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת וְלֹא קַנְיָא אֶלָּא אִם כֵּן הִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן וּבִמְיַפֶּה כֹּחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִּשְׁכִיב מְרַע יָכוֹל לְהַקְנוֹת הַלְוָאָה שֶׁלּוֹ שֶׁבְּיַד אֲחֵרִים, הַיְנוּ בְּהַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, (מד) אֲבָל לֹא הַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד גּוֹי. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן אוֹ שְׁטָר מִן הַגּוֹי יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם יוּכַל לְהַקְנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת וְהַגָּהוֹת מַיי' פי דִּזְכִיָּה וּמַהֲרַם פַּדָּוואָה סִימָן נו) וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת:

באר היטב  (מא) הלואתי. ע' בתשו' ראנח סי' עז: (מב) תנו. נראה דוקא שאמר תנו לפ' וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ' ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה ככ בתשו' מביט חא סי' יח בשם מהרי בי רב וצע לדינא דאזיל לשטת הרשבא ליישב גם ל' הרמבם עדז ולפעדנ עיקר דברי הרן וההמ וכן נראה מסתימת ל' המחבר כהרמבם וכנל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמע שכתב וזל וכאילו כתב כו' פי' כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר עכ וכן משמע בטו סס סו עש וכד בעהת שער נא סד וע' בבי סס סו ובתשו' מהרא ששון סי' קסה. שך: (מג) למחול. פי' אעג דבעלמא המוכר או הנותן שטח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפה המה ואפי' יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב ממ בשכמ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכמ וככ הטו כל זה בסי' סו סכג וסכו עש ובעש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר עכ ולא נהירא כו' עכל הסמע. והשך כתב דדברי העש נכונים עפ התו' פ' הספינה ריש דף עז ופ' הזהב וכן הוא ברן פ' הכותב עש ובתו' פ' הכותב סוף דף פה וני פ' מי שמת ושאר פוסקים עכל: (מד) אבל. המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי' במתנות שכמ וכתב הדמ דמש דלא סמכה דעתו אינו רל של המקבל (כמש הבי עש) אלא של הנותן וסל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכום יפרע לו אכ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכפ מהרם בתשו' סי' נו ומסתפק שם בהלואה דעכום בשטר כו' עכל דמ ובבח פי' בענין אחר עש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכמ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. שך: 



כא שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה, יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, (מה) שֶׁהַדִּירָה וְהָאֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי הֵם כְּדִבּוּר וּכְשֵׁנָה שֶׁאֵין נִקְנִים. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ בַּיִת לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיָּדוּר בּוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו, דְּבָרָיו קַיָּמִים, שֶׁהֲרֵי הִקְנָה לָהֶם הַגּוּף לְפֵרוֹת, וְהַגּוּף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה.

באר היטב  (מה) שהדירה. ככ הטו דינים אלו בסי' ריב והא דלא הקילו בשכמ לעשותו כאילו אמר שנותן הבית לדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בשטח לעיל סכ דהל כאילו כתב ומסר כו' נתבאר טעמו בההמ דדירה בלא בית לאו כלום הוא משאכ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השעבוד שבו בכתיבה ומסירה עש. סמע: 



כב צִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ דֶּקֶל לִפְלוֹנִי, וְהִנִּיחַ שְׁנֵי (מו) חֲצָאֵי דֶקֶל, יִטְּלֵם, שֶׁלַּזֶּה נִתְכַּוֵּן וְהֵם שֶׁקָּרָא דֶקֶל. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ דְּקָלִים שְׁלֵמִים, יְכוֹלִין יוֹרְשִׁין לוֹמַר שֶׁלַּזֶּה (מז) נִתְכַּוֵּן (טוּר) .

באר היטב  (מו) חצאי. כגון שיש לו לכא שותף חצי דקל לכא וידוע שיש טורח בלקיטת ב' חצאי דקלים יותר מלקיטת דקל א'. שם: (מז) נתכוון. הטעם דהמעה ועי' בטור שיש פלוגתא בזה דיא דאם יש לו דקל שלם צריכין ליתן לו דקל שלם וכ' הבי שם דדברי הרמבם פיא דזכיה נוטין כיא עכל ונראה דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכ' שלזה נתכוין דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי שלזה נתכוון ובהיות כן קק על הרמא דהלל האי אפילו יש לו כו' בלשון יא כיון דהמחבר לא סל הכי. שם: 



כג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לַעֲנִיִּים, אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, (מח) יִתְּנוּ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רָגִיל. הָיָה רָגִיל בִּשְׁתַּיִם, יִתְּנוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְנִתְבָּאֵר בְּטוּר יד סִימָן רנח:

באר היטב  (מח) יתנו. פי' הבד או יורשיו יתנו אותן ר' זוז לשניהם יחד דאין סברא לומר ליתן לכל אחד כל הסך כיון דלא נדר אלא סך אחד ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה איתא יתנוהו לשתיהם דלשון יתנוהו משמע דעל אותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנו החצי לזה וחצי לזה ועוד דמסיק שם בשם רב אחא דהאומר תנו ר' זוז לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל ואי אפשר לומר דיתן לכל אחד מעניי ישראל כל הסך אלא יחלקום לכולם יחד וכן נמי הפי' דיתנוהו לשתיהן עכל הסמע וכנ מתשובת הרמבם שהביא הבי סי' רנח בקיתון של שמן אמנם באם רגיל בב' עיירות בבהכ ואמר תנו סת לבהכנ משמע לכאורה דינתן לשתיהן דקאמר היינו סת לכל א' וצע. שך: 



כד שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, חוֹלְקִים (מט) בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה. אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנָיו, חוֹלְקִים, אוֹתוֹ פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה, וְכָל הַבָּנִים מֶחֱצָה. אָמַר: לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְלוֹנִי, נוֹטְלִים בְּנֵי פְלוֹנִי מֶחֱצָה, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים מֶחֱצָה. (יַחֲלֹק פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי, יִטֹּל מֶחֱצָה) . תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי, יִטּוֹל אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה, שֶׁיִּטֹּל (נ) רְבִיעַ הַנְּכָסִים. הגה: וְאִם אָמַר: יִטֹּל פְּלוֹנִי חֵלֶק בִּנְכָסַי, וְהוּא שְׁכִיב מְרַע וּמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו, נוֹטֵל חֵלֶק כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים (טוּר) . מִי שֶׁנָּתַן נְכָסָיו לְבָנָיו וּלְבִתּוֹ, נוֹטֶלֶת חֵלֶק כְּאֶחָד מֵהֶן. וְאִם הִתְנָה שֶׁאִם יַשִּׂיאוּהָ אוֹ תִּנָּשֵׂא בְעַצְמָהּ תִּטֹּל נְדוּנְיָתָהּ וְתִסְתַּלֵּק, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם הִשִּׂיאוּהָ אֶחָד מִן הָאַחִין וּפָסַק לָהּ פָּחוֹת מִן חֵלֶק (נא) הַמַּגִּיעַ לָהּ, לָאו כָּל כְּמִינֵהּ, שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא יַשִּׂיאוּהָ בָּנָיו בְּיַחַד אוֹ תִּנָּשֵׂא בְעַצְמָהּ, אֲבָל לֹא אֶחָד מֵהֶן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא אֶלֶף מג) .

באר היטב  (מט) בשוה. עיין בתשו' ן' לב סג סי' יז וסי' סח ובתשובת ראנח סי' צז ובתשובת רשך סב סי' קי ובתשו' מהרא ששון סי' קסה ובתשובת מהריט סי' כז וסי' צג ובתשובת מביט חא סי' קיח וחב סי' קצח ועוד בתשובת רשך שם סי' קעג וחג סי' ח': (נ) רביע. עיין בסמע שהאריך לבאר טעם פלוגתתן בזה עש: (נא) המגיע. עיין בדמ סס רנ מש שם מדין אחד שהקדיש וצוה לעשות ב' סת ואמר שיהיו כמו שעשה פ' להקדש באיזה ענין צריכין להיות דומה ואם חזר אחכ מהזמן שהגביל לזה מקודם עש. סמע: 



כה שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בְּבוֹר הַיַּיִן שֶׁיֵּשׁ לִי, יִטֹּל רְבִיעַ הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לְחָבִיּוֹת, הֲרֵי מִעֵט, וְיִטֹּל שְׁמִינִית הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ לִקְדֵרָה, נוֹטֵל חֵלֶק שְׁנֵים עָשָׂר מִן הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ לְטָפִיחַ (פֵּרוּשׁ, כְּלִי קָטָן לִשְׁתּוֹת בּוֹ), נוֹטֵל חֵלֶק מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר מֵהַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר, שֶׁהֲרֵי גִלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלְּחֵלֶק מוּעָט נִתְכַּוֵּן. וְאֵין לְמֵדִים מֵהַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ לְדִין אַחֵר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכֻלָּן אֵין לוֹ חֵלֶק אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא (טוּר בְּשֵׁם רי וְהָרֹאשׁ) . וְכָל זֶה דַּוְקָא (אָמְרִינָן) בְּמַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר אָמְרִינָן בְּכִי הַאי גַוְנָא הַדָּמִים (נב) מוֹדִיעִים (הַמַּגִּיד פיא דִזְכִיָּה וני בְשֵׁם הָרַן) .

באר היטב  (נב) מודיעים. פי' לפי הדמים שנתן נותנים לו חלק ועל סי' רכ. שם: 



כו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לָתֵת מַתָּנָה לְעֻבָּר שֶׁבִּמְעִי אִמּוֹ, אִם הוּא בְּנוֹ, זָכָה הָעֻבָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי.


כז אָמַר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, יִטֹּל מָנֶה, וְאִם נְקֵבָה מָאתַיִם, וְיָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. יָלְדָה (נג) זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה מָאתַיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, נוֹטֵל בְּפָחוֹת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. וְאִם (נד) נִקְרַע וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא זָכָר, יִטֹּל מָנֶה:

באר היטב  (נג) ונקבה. קמל בזה דלת דמדקאמר ב' פעמים אם ולא אמר תרווייהו יחד אם תלד אשתי זכר ונקבה יטול הזכר ק' והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעתו שתלד תאומים ולא צוה אלא כשתלד זכר לחוד או נקבה לחוד וכפרשבם הביאו הטור סמב קמל דאמרינן דדעתו היה אף אם תלד תאומים יטלו כמו שצוה עכל הסמע ואם שייך דין זה אף בבריא או דוקא בשכיב מרע לחוד עיין בשך מה שהביא בשם הבח דהקשה דברי ההמ אהדדי בזה והוא השיג עליו וכ' דלקמ ודעתו דאין חילוק בזה כלל בין שכיב מרע לבריא אם עשה קנין המועיל וכן נראה עיקר לדינא עש ובתשובת מהריט סי' כד ובתשובת מהרשדם סי' רלא: (נד) נקרע. קמל דלא בעינן שיהא ניכר בשעת לידה שהוא זכר. טור: 



כח אָמַר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, יִנָּתֵן לוֹ שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מָמוֹנִי, וּלְאָחִי הַשְּׁלִישׁ. וְאִם תֵּלֵד נְקֵבָה, יִנָּתֵן לָהּ שְׁלִישׁ מָמוֹנִי, וּלְאָחִי שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה שֶׁנָּתַן לְאָחִיו, וְחוֹזֵר הַדָּבָר לְדִין תּוֹרָה, וְהַכֹּל (נה) לַבֵּן.

באר היטב  (נה) לבן. זל הטור בשם תשובת הראש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו ב' חלקים והנקבה חלק אחד דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצוואה אלא שאא לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולדה עמו והוא לא פי' בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' עש שהאריך ובתשו' הראש כתב עוד דאין להקשות על זה ממש במשנה אם אמר כשתלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאף דקאמר או או ממ אמרינן דדעתו היה גם כן אתאומים כמשל היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו מה שאין כן כשכולל בתנאי גם כן איש אחר עכל הסמע ועיין בבח שכ' קצת בעא ולנ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הראש שם רל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי היה בלידה עצמה משאכ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפז אפילו היה המקבל מתנה בנו או בתו דיניהן הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה עש ודוק כי זה ברור. שך: 



כט שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְטוּבְיָּה, וּמֵת, וּבָא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ טוּבְיָּה וְאָמַר: אֲנִי הוּא, נוֹטְלָן וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ טוֹבִיָּה אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין מַמְתִּינִין לוֹ (נו) (טוּר) . וְאִם הֻחְזַק שְׁמוֹ רַב טוֹבִיָּה, אֵינוֹ נוֹטְלָן. וְאִם הָיָה הַשְּׁכִיב מְרַע גַּס בּוֹ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, נוֹטְלָן. בָּאוּ שְׁנַיִם לִתְבֹּעַ וְכָל אֶחָד מֵהֶם הֻחְזַק שְׁמוֹ טוֹבִיָּה, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁדַּעְתּוֹ יוֹתֵר קְרוֹבָה עַל שְׁכֵנוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ שֶׁשְּׁמוֹ כָּךְ (טוּר) . אֵין בָּהֶם תַּלְמִיד חָכָם, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁכֵן אוֹ קָרוֹב, הוּא קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד שָׁכֵן וְאֶחָד (נז) קָרוֹב, שָׁכֵן קוֹדֵם. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים אוֹ שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם, כָּל מִי שֶׁדַּעְתָּם נוֹטָה שֶׁעַל זֶה אָמַר נוֹתְנִים לוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ רַבִּים. וְהַאי שָׁכֵן, לֹא בְּשָׁכֵן הַדָּר אֶצְלוֹ, אֶלָּא בְּשָׁכֵן חֲבֵרוֹ הָרָגִיל אֶצְלוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן (טוּר) . וְהָא דְאוֹמְדִין דַּעַת הַנּוֹתֵן, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּנוֹתֵן לָהֶם מַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר שֶׁחַיָּב לְטוֹבִיָּה וּבָאוּ שְׁנַיִם (נח) שָׁוִין, יַחֲלֹקוּ בְּיַחַד, דְּהָא לֵיכָּא אֻמְדָּנָא מֵאַחַר שֶׁחַיָּב לָהֶן (רַן פֶּרֶק הַכּוֹתֵב) .

באר היטב  (נו) לו. דאמרינן מדהקדים נפשו שמ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למש הטו ברס קלט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמע: (נז) קרוב. וכ' הטור בשם יא דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם עש וכפ בשג בשם ריאז. שך: (נח) שוין. בעש כ' ובאו ב' ששמותיהן שוין ולנ שאין כונת המחבר כן דזה אצל דפשיטא הוא אלא רל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזאז יתן גם לשני מחלקו קמל דזא דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנל עכל הסמע ועיין בשך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה ועש: 



ל שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: אַל תִּסְפְּדוּהוּ, אֵין (נט) סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אָמַר: אַל תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים לְקָבְרוֹ מִנְּכָסָיו.

באר היטב  (נט) סופדין. משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת. סמע: 



לא מִי שֶׁנָּתַן מִמָּמוֹנוֹ מַתָּנוֹת הַרְבֵּה, וְשִׁיֵּר מְעַט לְיוֹרְשָׁיו, (ס) הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִים לְקָבְרוֹ. מִי שֶׁאָמַר: מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּנִי, וְלֹא יִירַשׁ, וּמָנֶה לִפְלוֹנִי בְּנִי וְיִירַשׁ, וְהָיוּ לוֹ נְכָסִים הַרְבֵּה, וְאֵין לוֹ רַק אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים, הַשֵּׁנִי יוֹרֵשׁ הַכֹּל, וְאֵין (סא) לָרִאשׁוֹן רַק הַמָּנֶה שֶׁנָּתַן לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ת' הָרֹאשׁ סוֹף כְּלָל פב) .

באר היטב  (ס) היורשים. שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו. שם: (סא) לראשון. פירוש דהא מדלא אמר סתם תנו מנה לפ' בני והשאר יירש הכל שמ דחזר ממה שאמר בראשונה ודעתו שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה ויורש דקאמר רל המותר יהיה בן השני כיורש קמל דלא אמרינן כן אלא דרל שהשני יירש לבדו המותר והא דהוצרך לומר שיטול מנה יל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לשני בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו ככ הטור בשם תשובת הראש. שם: 



לב שִׁטְרֵי (סב) צַוָּאָה הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, כְּשֵׁרִים.

באר היטב  (סב) צוואה. עיין בסמע מש בביאור לשון זה תשובת הראש בדין זה עש ובתשובת רשדם סי' שד ועל סי' סח סא בהגה: 



לג מִי שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִבְנֵי שִׁמְעוֹן הַזְּכָרִים, אִם יִהְיוּ לוֹ, וְאִם לֹא יִהְיוּ לוֹ, יִהְיוּ לִבְנֵי נַפְתָּלִי הַזְּכָרִים, וְיָרְדוּ מִיָּד בְּנֵי נַפְתָּלִי לִנְכָסִים, וְאַחַר פְּטִירַת הַמְצַוֶּה הָיוּ בָּנִים זְכָרִים לְשִׁמְעוֹן, לָא זָכוּ בְּמַתָּנָה זוֹ, לֹא אֵלּוּ וְלֹא אֵלּוּ, אֶלָּא הַנְּכָסִים חוֹזְרִים לַיּוֹרֵשׁ. הגה: מִי שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ לָדוּר בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתִּים שֶׁלּוֹ, וְכָתַב שֶׁהַמְקַבֵּל יוּכַל לְבָרֵר אֵיזֶה בַּיִת שֶׁיִּרְצֶה הֵן מִבָּתִּים הַתַּחְתּוֹנִים הֵן מִבָּתִּים הָעֶלְיוֹנִים, יוּכַל לְבָרֵר אַף מִבָּתִּים הָאֶמְצָעִים, שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ רַק (סג) לְיַפּוֹת כֹּחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא) . אִם כָּתְבוּ הָעֵדִים כָּל הַצַּוָּאָה בְּיַחַד, וּבָא אֶחָד מִמְּקַבְּלֵי מַתָּנוֹת וּבִקֵּשׁ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ צַוָּאָתוֹ לְבַד, אִם רוֹצִים הָעֵדִים (סד) יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת אֲבָל אֵינָן מְחֻיָּבִים. וְאִם רוֹצִים מְעִידִים לִפְנֵי בֵית דִּין וְהֵן מְפַרְסְמִין זְכוּתוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּן סִימָן פג) .

באר היטב  (סג) ליפות. דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמע: (סד) יכולין. פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמש הטו בסי' מט סו ודין זה נלמד מתשובת הרמבן סי' פג אלא דקשה דזהו כלפי מש הטו בסי' רנה סו עש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכמ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמש בתשובת הרמבן שם להדיא כו' עכל הסמע ובבח דחה דבריו ותירץ דרמבן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הראש מיירי באם השכמ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה עש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמבן שכתב אם רצו העדים כו' וקל. שך: 







סימן רנד - שכיב מרע שבקש שיעשו קנין במתנות, ובו סעיף אחד



א אַף עַל פִּי שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן, אִם בִּקֵּשׁ שֶׁיִּקְנוּ מִמֶּנּוּ, קוֹנִים אֲפִלּוּ (א) בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּה הַקִּנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ. (ב) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ נַפְקוּתָא בַּקִּנְיָן, כְּגוֹן שֶׁכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו וּמְפָרֵשׁ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ אִם יַעֲמֹד, קוֹנִים בְּשַׁבָּת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מַתָּנָה בְּמִקְצַת דִּצְרִיכָה קִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מִדְּאָגַת מִיתָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ (נוֹתֵן) כֻּלָּם, אֲפִלּוּ הָכִי קוֹנִים מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת (רַשְׁבָּם פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . וְיֵשׁ חוֹלְקִים בְּזֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ) .

באר היטב  (א) בשבת. דבעלמא אסור לעשות קס בשבת משום מקח וממכר וכמש הטו בסס קצה וסס רלה ובאח סי' שלט כאן התירו כיון דהקס הוא שלא לצורך שהרי דברי שכמ ככתובין וכמסורין דמי ועבדינן הכי כדי לפייס דעת השכמ. סמע: (ב) ויא. דסל כיון דאין זה אלא גזירת מקח וממכר מדרבנן כל כהג לגבי שכמ התירו לעשות קנין. שם: 







סימן רנה - שכיב מרע שאמר: יש לי מנה ביד פלוני, או של פלוני בידי, ובו ט' סעיפים



א שְׁכִיב מְרַע שֶׁאוֹמֵר: יֵשׁ לִי מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי, כּוֹתְבִין הָעֵדִים: כָּךְ וְכָךְ צִוָּה פְלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹדְעִים אִם אֱמֶת הוּא אוֹמֵר. לְפִיכָךְ, כֶּשֶׁבָּאִים יוֹרְשָׁיו לִגְבּוֹת, צְרִיכִים לְהָבִיא (א) רְאָיָה.

באר היטב  (א) ראיה. וממ יש תועלת בכתיבה זו דלא יעיז ויכפור הלה ככ כשיראה צוואה בעדים ביד היורשים משאכ כשלא יכתבו יש לחוש שילכו העדים למדהי ולא יגידו לפניו שצוה השכמ בזה. סמע: 



ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי, אִם אָמַר: (ב) תְּנוּ, נוֹתְנִים. לֹא אָמַר: תְּנוּ, אֵין נוֹתְנִין, שֶׁמָּא לֹא אָמַר מָנֶה יֵשׁ לוֹ לִפְלוֹנִי בְּיָדִי, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל יוֹרְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָמוֹן. (ג) לְפִיכָךְ, אִם אָמַר זֶה דֶרֶךְ (ד) הוֹדָאָה, וְלֹא הָיָה שָׁם חֲשַׁשׁ הַעֲרָמָה, נוֹתְנִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: תְּנוּ. וְכֵן אִם הוֹדָה בִּכְתָב יָדוֹ שֶׁכָּל נְכָסָיו הֵם שֶׁל פְּלוֹנִי, הָוְיָא הוֹדָאָה, וְלֹא אַמְרִינָן בְּכִי (ה) הָא אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ אֶת בָּנָיו.

באר היטב  (ב) תנו. דאז ליכא למיחש דכדי שלא יראו בניו עשירים אמר כן ככ הסמע וכתב השך דמיירי בדליכא חששא דפרעיה אחר שאמר תנו וכמש בסה וכן משמע בהגא סוף בב מאז ועיין בתשובת מהרמ אלשיך סי' ו' עכל: (ג) לפיכך. עיין בתשובת מביט חב סי' שח ושכב: (ד) הודאה. כן דעת הרמבם דמהני דרך הודאה אפילו בלא אמירת אתם עדים כשאומר כן בפני המקבל וכדמוכח בסימן פא סיד דבעי גם להרמבם שהודה בפני התובע והא דכתב המחבר שם בסח דאם הודה דרך הודאה גמורה צריך לשלם אעפ שאין התובע עמו הא כתבתי שם דלק הרמבם כן אלא דאי לטעון להדמ אבל שלא להשביע יכול לטעון עש וכוותיה סתם המחבר כאן עכל הסמע ודבריו לא נהירין וסותר דברי עצמו שכתב בסי' פא דבהודה לפני התובע אצ דרך הודאה להרמבם וכן מוכח בטור שם סיד וכבר הארכתי בזה שם סיד עש. שך: (ה) הא. עיין בתשובת ן' לב סב סי' סה ועמש בסי' פא סיז בהגה מדין זה. שם: 



ג הַמַּקְדִישׁ כָּל נְכָסָיו, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר (ו) אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ: חוֹב לִפְלוֹנִי עָלַי, אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ (ז) קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׁטָר בְּיַד בַּעַל חוֹב, אֵינוֹ גוֹבֶה עַל פִּי הוֹדָאָתוֹ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבֶה כָּל בַּעַל חוֹב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָרִיא. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו, וְאָמַר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּישׁ: מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי, נֶאֱמָן, שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה הַעֲרָמָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ וְחוֹטֵא לַאֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת. לְפִיכָךְ, אִם אָמַר: תְּנוּ אוֹתָהּ, נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם לֹא אָמַר תְּנוּ, אֵין נוֹתְנִין, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְיָדוֹ שְׁטָר מְקֻיָּם הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מֵהַהֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי (ח) הַצַּוָּאָה. וְאִם אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ אָמַר: תְּנוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, אִם נִתְקַיֵּם שְׁטָרוֹ נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֵהַפּוֹדֶה, לֹא מֵהַהֶקְדֵּשׁ.

באר היטב  (ו) אחר. פירש הסמע מיד אחר כדי דיבור בעוד עסוקין באותו ענין ודלא כהעש שכתב דאפילו תכד אי לחזור בו דהא קיל בכל התורה תכד כדבור דמי בר מעא ומגדף ומקדש ומגרש והשך כתב דמצא בהרמבם להדיא כדברי העש וכן משמע בבעהת וככ התוספות במנחות ורע ברטנורה והתיט אך שהוא תמוה מאד וכתב דאשתמיט לכל הני הפוסקים שס ערוך פ' מרובה ועש דמסיק דנראה לי לענין דינא הקדש כשאר דברים עש: (ז) קנוניא. ומהט אפילו בא ליתן לאותו פלוני הממון או הכלי ולומר שלו הוא אין שומעין לו ככ הסמע והנה השך האריך מאד בענין זה והרוצה לעמוד על דבריו יעיין עליהן במאי דמסיק והעלה לדינא בזה ועיין בתשובת מהריט סי' כב וסי' קיו: (ח) הצוואה. פירוש ובלא שבועה ואעג דבלאה לא שייך בזה דשלא להשביע אמר כן שהרי עכפ לא יהי' של בניו אלא של הקדש או של אותו פלוני ממ שייך לו' דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי היה מתרושש בימי חייו ושלא יקראו עליו יש מתרושש והון רב ולא לכבוד יהי' לו זה. סמע: 



ד אָמַר: מָנֶה לִפְלוֹנִי (ט) בְּיָדִי, וְאָמְרוּ יְתוֹמִים: פָּרַעְנוּ, אֵינָם נֶאֱמָנִים, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר תְּנוּ, וּמִנַּיִן (י) יָדְעוּ שֶׁחַיָּבִים לִתֵּן. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ, וְאָמְרוּ יְתוֹמִים: פָּרַעְנוּ, נֶאֱמָנִים, וְנִשְׁבָּעִים שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁפָּרְעוּ. (יא) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל עִנְיָן נֶאֱמָנִים לוֹמַר: (יב) פָּרַעְנוּ (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַד והרר יְשַׁעְיָה) .

באר היטב  (ט) בידי. פירוש שאמר כן בהודאה גמורה ובפני אותו פ' באופן דלא נוכל לטעון עבורם דשלא להשביע אמר כן. שם: (י) ידעו. כי אף שהודה אביהן בפני אותו פלוני בהודאה גמורה ממ כל שלא אמר תנו רגילין היורשים להעלות על דעתן שמא טעה בהודאתו. שם: (יא) ויא. טעמם דמאחר שבהודאה גמורה אל ליתן מסתמא ידעו דחייבין הם ליתן לו ונאמנים באמרם שנתנו לו וכת' השך דכן נראה עיקר עש: (יב) פרענו. וכת' הרשבא בתשובה שכמ שאמר תנו מנה לפלוני קטן כו' ואפילו היה קטן המוטל בעריסה ויש לו אב או אפוטרופוס נאמן היורש לו' פרעתי להם עכל דמ. סמע: 



ה שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיָדוֹ מָנֶה, וְאָמְרוּ יְתוֹמִים: חָזַר וְאָמַר לָנוּ אָבִינוּ: פְּרַעְתִּיו, (יג) נֶאֱמָנִים, וְנִשְׁבָּעִים עַל זֶה (יד) הֶסֵת. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ, וְאָמְרוּ יְתוֹמִים: חָזַר וְאָמַר לָנוּ אָבִינוּ: פְּרַעְתִּיו, (טו) אֵינָם נֶאֱמָנִים.

באר היטב  (יג) נאמנים. משמע אפילו אמרו דסתמא אמר פרעתיו ולא גילה דעתו שאחר הודאתו פרעו גם אין חילוק בין אם היו עדים בשעה שאל שחייב לו מנה ולא היו עדים בשעה שאמר פרעתיו ובין אם היו עדים בשניהם או לא היו עדים בשום אחד מהם והיינו כדעת הרי שהביא הטור דסל שאפילו אמרו שאל אביהן שעיין בחשבונו ולא פש ליה גביה מידי והודאתו בטעות היה ולא כדעת הרמה שחילק באלה כמש הטור בשמו עש עכל הסמע וככ השך ועל סי' פא סכג: (יד) היסת. בבי כת' עז ופשוט הוא וככ ההמ ולי צע דהא אינו יודע שלא אל אביהם כן ואין נשבעין היסת על טענת שמא ואפשר לו' דמיירי שלא זזה ידו וטען אני ידעתי בבירור שלא אל כן אחכ ואכ פשוט הוא אבל פשט דברי הרמבם והמחבר לא משמע כן ואפשר דכיון דלדברי התובע ודאי חייב לו אכ מסתמא לא אל כן והוי כברי לו או כיון דממ לפי דבריו ברי לו שחייב לו ולפי דברי היורשים ברי שאינו חייב לו צריכין לישבע היסת אבל אין זה פשוט וצע. שך: (טו) אינם. צע דבזה כת' הטור בשם רי דהיינו דוקא בדאמר שפרעו קודם שהודה אבל אם אמר שפרעו אחר שהודה נאמן אף שאמר מתחלה תנו והמחבר סתם גם כאן ומסתימת דבריו משמע דברישא בלא אמר תנו סל כרי ובסיפא דאמר תנו סל כהרמה עכל הסמע וכת' השך דלעד אין מדברי המחבר ראיה דלא העתיק אלא דברי הרמבם והם דברי השס ומה שיש לפרש בדברי השס יש לפרש בדבריהם וגדולה מזו משמע בהגא דאפילו לא טענו היורשים שאמר אביהן שפרע טענינן להו שמא פרע אחכ שכתבו בסוף בב וזל ובדליכא חששא דלמא פרעיה כגון דהוו קיימו יורשים משעה דאודי עד שמת מאז עכ והכי משמע סוגיא דעלמא לעיל רס קח ושאר דוכתי דאין גובין מהיורשים אלא כשהודה בחליו סמוך למותו בענין דליכא חשש פרעון אחכ וכן נראה עיקר עכל: 



ו צִוָּה מֵחֲמַת מִיתָה לָתֵת מָנֶה לְשִׁמְעוֹן, וָמֵת, וּמָכְרוּ הַיּוֹרְשִׁים כָּל הַנְּכָסִים, שֶׁלֹּא מָצָא שִׁמְעוֹן לִגְבּוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, גּוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת, וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין נֶאֱמָנִים לוֹמַר: פְּרַעְנוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁטָר הַצַּוָּאָה (טז) יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. אֲבָל אִם אֵין כְּתַב הַצַּוָּאָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, נֶאֱמָנִים לוֹמַר: פָּרַעְנוּ. וְאִם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא פְּרָעוּהוּ, חוֹשְׁשִׁים לִקְנוּנְיָא.

באר היטב  (טז) יוצא. דמסתמא ידעו היורשים דשטר צוואה ביד המקבל ושייך לו' ביה אם איתא דפרעיה שטר צוואה בידיה מאי בעי וכש דלא חיישינן לקנוניא אם הם מודים שלא פרעו וטורף המקבל מהלקוחות כמו בעח דעלמ' דטורף בשטח. סמע: 



ז רָאָה שֶׁהִטְמִין אָבִיו מָעוֹת וְאָמַר: שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הֵם; אִם כְּמוֹסֵר דְּבָרָיו בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה, (יז) דְּבָרָיו קַיָּמִים; וְאִם כְּמַעֲרִים שֶׁלֹּא יַחֲזִיקוּהוּ (יח) בְּעָשִׁיר, אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם דְּבָרָיו.

באר היטב  (יז) דבריו. פירוש אף שהיה בריא בשעה שאל כן ממ אם היה נראה מדבריו שירא שמא היום או מחר ימות ויגיע לפלוני המפקידו הפסד מזה שיורשיו יסברו שהוא ממון שלו ומה אל כן צריכין לקיים דבריו אחרי שמת וליתן לאותו פלוני המנה. שם: (יח) בעשיר. הן אחרים הן בניו שלא יחוסו על ממונו ויפזרו יותר מכדי הצורך. שם: 



ח בָּא אֶחָד וְאָמַר: רָאִיתִי אֶת אָבִיךָ שֶׁהִטְמִין מָעוֹת וְאָמַר: שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הֵם; אִם הֵם טְמוּנִים בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּגִּיד הָיָה יָכוֹל (יט) לִטְּלָם, נֶאֱמָן; וְאִם (כ) לָאו, אֵינוֹ נֶאֱמָן.

באר היטב  (יט) ליטלם. דנאמן במיגו דהא אלו רצה היה נוטלו ונותנו לאותו פלוני. שם: (כ) לאו. מדברי הטור מוכח דהאי דינא מיירי אפי' אם הוא כמוסר דבריו אפה אינו נאמן משום דאינו אלא כעד אחד וגם לית ליה מגו דאי כמערים אפילו היה יכול ליטלו אין נותנין לאותו פלוני שאמר מאחר שהוא עצמו אומר שדבריו היו כמערים מיהו הני כת' דבמקום שיש לו מגו אפי' אינו כמוסר דבריו נאמן עש. שם: 



ט הָיָה פִקָּדוֹן בְּיַד אֲבִיהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵע הֵיכָן הִנִּיחוֹ, (כא) וְאָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם: כָּךְ וְכָךְ הֵם וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵם, וְשֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, אוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵם, וּמְצָאָם בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ וּבַמִּנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ, דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, אֶלָּא הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ:

באר היטב  (כא) ואמרו. בטור כת' ואמר להו משמע דאאביהן קאי דקאל בחלום והוא שקראו בשס בעל חלום. שם: 







סימן רנו - גר שנתן מתנת שכיב מרע או ששחרר עבדו, ובו ד' סעיפים



א גֵּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן שֶׁאֵין הוֹרָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹרְשׁוֹ כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לוֹ נְכָסָיו בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, לֹא כֻּלָּן וְלֹא מִקְצָתָן, שֶׁלְּשׁוֹן (א) יְרֻשָּׁה וּמַתָּנָה לְגַבֵּי יוֹרֵשׁ אֶחָד הֵם. וְאִם תֹּאמַר יִקְנֶה, נִמְצָא זֶה יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו; לְפִיכָךְ, אִם נָתַן לְגֵר מִשְּׁאָר הַגֵּרִים, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא יוּכַל לִתֵּן לְשׁוּם אָדָם בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, כִּי אִם דֶּרֶךְ (ב) הוֹדָאָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ וני בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא), וְכֵן נִרְאָה עִקָּר. יֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁל גֵּר אֵינוֹ כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם אָמְרִינָן בּוֹ מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, אִם הוּא בְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן (ג) רנב (מָרְדְּכַי פק דְּגִיטִּין וְרַן) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹאשׁ כְּלָל טו וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . וּשְׁתוּקִי יֵשׁ לוֹ דִּין גֵּר לְעִנְיַן מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וְהוֹאִיל וְאִכָּא (ד) פְּלֻגְתָּא דְרַבְּוָתָא, דָּיְנִינָן דִּין הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה; וְאִם שְׁנַיִם מֻחְזָקִין, חוֹלְקִין (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שנב) .

באר היטב  (א) ירושה. ובתו' כתבו דאם היו לגר בנים שהורתן בקדושה ונתן לגר אחר במתנה שכמ קנה כיון דהנותן בירושה לא קפדינן אמקבל ועש. שך: (ב) הודאה. דהולכין אחר הודאת פיו ואעפ שודאי אינו שלו והוא שיהי' הודאה גמורה שאין לו' שלא להשביע אמר כן. סמע: (ג) רנב. שם אית' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כי אם שנתנו עכשיו ליד שליש לשם זה. שם: (ד) פלוגתא. לא אדסמיך ליה אם מצוה לקדה בגר קאי אלא אדלעיל קאי אפלוגתא אי שייך מתנת שכמ במי שאינו ראוי ליורשו ומש אם שניהן מוחזקין חולקין הה אם אין שום אחד מהן מוחזק דחולקין וככ הרמא בסס קלט אלא דחדא מינייהו נקט וברור הוא כל זה למי שמעיין בתה ודלא כעש כו' עכל הסמע וכתב השך דלפירושו קשה דאין זה דרך הרמא כיון דכבר כת' דנראה עיקר כסברת הראש היאך חזר וכת' והואיל כו' לכך נראה דיפה כוון העש בזה והרמא המציא נמ מדברי תה לדין גר ושתוקי במצווה לקדה דיש בו דעות בלא שום הכרעה אי אמרינן בהו מלקדה כן נל עכל: 



ב נָתַן הַגֵּר מַתָּנָה לִבְנוֹ שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, וְצִוָּה שֶׁיִּתֵּן בְּנוֹ מָנֶה (ה) לִיתוֹמָה פְּלוֹנִית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַתָּנָה זוֹ כְּלוּם, זָכָה הַבֵּן בַּמָּנֶה שֶׁל יְתוֹמָה לַיְתוֹמָה:

באר היטב  (ה) ליתומה. כ' הסמע דהמעשה בתשו' הראש כך היה בגיורת שנתנה נכסיה במתנת שכמ לשמעון והוא יתן מעט מנכסים שהן בידו ליתומה פלונית וראובן דר בבית הגיורת ואחר פטירתה החזיק ראובן בבית שדר בו בתורת נכסי הגר שהן הפקר וכששמע שמעון זה בא וטוען גם אני איני רוצה לקיים צוואתה ליתן להיתומה אלא אחזיק בכל נכסיה שהן תחת ידי מההפקר כמו ראובן שזכה במה שתחת ידו והשיב הראש דאין שומעין לשמעון בזה מאחר שהיה בתחלה דעתו לזכות ליתומה מה שצותה הגיורת והיה אפוטרופוס על היתומה לשמור ממונה עד ששמע מעשה דראובן ונתחדש לו דאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור אי לחזור דקיל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והרי גם זה כוון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח ההפקר עכל: 



ג שְׁכִיב מְרַע (ו) שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ כָּךְ וְכָךְ תְּנוּהוּ לוֹ, הוֹדָאָתוֹ הוֹדָאָה. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגֵּר לִבְנוֹ שֶׁאֵין הוֹרָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, אוֹ לְגוֹי, נוֹתְנִים לוֹ. אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְגוֹי מַתָּנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁצִּוָּה לַעֲבֹר עֲבֵרָה מִנְּכָסָיו.

באר היטב  (ו) שהודה. עיין בתשו' רשדם סי' סד: 



ד אָמַר: פְּלוֹנִי עַבְדִּי עֲשׂוּ אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, אוֹ שֶׁאָמַר: עָשִׂיתִי אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, אוֹ הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין (ז) וּמְשַׁחְרְרִים אוֹתוֹ. אָמַר: פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ, עוֹשִׂין לָהּ קוֹרַת רוּחַ, וְאֵינָה עוֹבֶדֶת אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהּ מִכָּל הָעֲבוֹדוֹת הַיְדוּעוֹת לַעֲבָדִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם רוֹצָה, כּוֹפִין אוֹתָם לְשַׁחְרְרָהּ (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁי וְהָרֹאשׁ) . וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רסז (סָעִיף עז) .

באר היטב  (ז) ומשחררים. ואעג דהמצווה לעשות דבר איסור מנכסיו אין שומעין לו והמשחרר עבדו עובר בעשה יל דמוקמינן המוריש אחזקתי' ואמרינן מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר ואז מחויב לשחררו דלא אסרה התורה אלא לשחררו בחנם והנותן דמי פדיונו לרבו אינו עושה איסור במתנתו כיון דעבד חייב במצות משאכ בצוה לתת מתנה לעובד כוכבים ככ רן והרמבם עכל הסמע: 







סימן רנז - הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מותו, ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ולאחר מיתה, ובו ז' סעיפים



א הַכּוֹתֵב (א) נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ, הֲרֵי הַגּוּף שֶׁל בֵּן מִזְּמַן הַשְּׁטָר, וְהַפֵּרוֹת לָאָב עַד שֶׁיָּמוּת, לְפִיכָךְ, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם נְתוּנִים לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הָאָב. הגה: הַמַּקְדִּישׁ קַרְקַע מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מוֹתוֹ, אוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, לֹא קַדִּישׁ כְּלָל, דְּהָא אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר גּוּף (ב) מֵהַיּוֹם וּפֵרוֹת לְאַחַר זְמַן, דְּהָא קָא אָכִיל פֵּרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּא סִימָן תקסג) הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, צָרִיךְ לְמָכְרָן וְלִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן קַרְקַע וְלֶאֱכֹל מֵהֶן פֵּרוֹת, כְּדִין בַּעַל בִּנְכְסֵי אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה לַעֲשׂוֹת בִּנְכָסָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ינ) .

באר היטב  (א) נכסיו. עיין בתשו' מהרא ששון סי' קנא ובתשובת ן' לב סב סי' לו ובמביט חא סי' קס ובמהריט סי' קיו: (ב) מהיום ולאחר מיתה. ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו' כצל וכן הוא ל' ני וסיים שם זל ואם נפסד מהקרן נפסד ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרינן אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכת' לבנו ימלא אותו ההפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמל דלא ועל סי' קעו סטו ויז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין. סמע: 



ב מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, הֲרֵי הֵן שֶׁל בֵּן, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ. הָיוּ תְּלוּשִׁים אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ (ג) לִבָּצֵר, הֲרֵי הֵם שֶׁל יוֹרְשִׁים. הגה: מָכַר הַבֵּן כֹּחוֹ לְאַחֵר, אֵין לַמְּקַבֵּל (ד) אֲפִלּוּ בְּפֵרוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִתְלֹשׁ אֶלָּא הֵן שֶׁל יוֹרְשֵׁי הָאָב, (ה) וְנוֹתְנִין לְזֶה דָּמִים כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁוִין הַפֵּרוֹת בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת, אוֹ מַנִּיחַ הַפֵּרוֹת בְּשָׂדֵהוּ עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ. וְכֵן הַדִּין אִם כָּתַב הַקַּרְקַע לְאַחֵר וְלֹא לִבְנוֹ (טוּר) . אֲבָל אִם כָּתַב לְבֶן בְּנוֹ, הָוֵי כְּאִילוּ כְּתָבָהּ (ו) לִבְנוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שנ) .

באר היטב  (ג) ליבצר. כן דעת הרמבם והראש והטור אבל רשבם פי' תלושין דוק' אבל מחוברים אפי' הגיעו ליבצר הרי הן של בן ובתיט פ' ינ תמה עליו דהיאך יפרש הא דהכונס ודפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי בסי' צה כי לפי מש שם לקמ ואדרבה פשט דמתני' משמע כרשבם וגם קשה להרמבם וסייעתו הא דקאמר בשס טעמו דדעתו של אדם כו' ואי במחוברים שהן צריכין לקרקע הא לכע דינן כקרקע אלא שיל בזה דאלכ הוה אמרינן מסתמ' לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז והל כאילו התנה בפירוש חוץ מפירות העתידין להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרובה כו' אבל לפרשבם אתי כפשוטו ודוק ומש הבח בזה בדעת הרמבם והרש אינו נכון וקושייתו מעיקרא ליתא ואולי טס יש בדבריו עש. שך: (ד) אפי'. כיון דנתגדלו ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעת האב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכש שהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה. סמע: (ה) ונותנין. פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וככ הטור ומש או מניח הפירות רל ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם ואצ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו. שם: (ו) לבנו. דאף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמש הטו בסי' רמז ממ אם כת' בהדיא מתנה לבן בנו אמרינן מסתמא בעין יפה נתן לו כמו דאמרינן בנתן לבנו דדעתו של אדם קרובה כו' וככ בתה אבת בנו והה או כש בבן בנו עכל הסמע וכתב השך דצע על מש הסמע בסי' רי סק ה' ויש ליישב בדוחק עיין בס' אא דף ק' עב ובתשובת ראנח סוף דף קיא עש ובתשו' מביט חא סי' כח נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו עש. עכל: 



ג עָבַר הָאָב וּמָכַר, מְכוּרִים (הַפֵּרוֹת) עַד שֶׁיָּמוּת. וַאֲפִלּוּ חָזַר (ז) וּלְקָחָהּ הָאָב לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ כְּלוּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין), וּכְשֶׁיָּמוּת הָאָב מוֹצִיא הַבֵּן אוֹ יוֹרְשָׁיו (טוּר) מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם הָיוּ שָׁם פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין, שָׁמִין אוֹתָם לַלּוֹקֵחַ וְנוֹתֵן הַבֵּן דְּמֵיהֶם. הָיוּ תְלוּשִׁים, אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לִבָּצֵר, הֲרֵי הֵם שֶׁל לוֹקֵחַ. (ח) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּין הַבֵּן עִם הַלּוֹקֵחַ כְּמוֹ עִם הָאָב (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּם) .

באר היטב  (ז) ולקחה. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע שנתן לו ומש לא היה במכירתו כלום היינו אחרי מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור רק הפירות כל ימי חייו תו לא אמרינן דתהא מכירתו מכירה גמורה למפרע. סמע: (ח) ויא. דסל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו שהי' לו בו ומשה אצ הבן ליתן כלום להלוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא הי' נותן כלום ליורשי האב אם נשאר הקרקע ביד האב עד יום מותו. שם: 



ד עָבַר הַבֵּן וּמָכַר, אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.


ה מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, כְּשֶׁיָּמוּת הָאָב קָנָה הַלּוֹקֵחַ, שֶׁאֵין לָאָב אֶלָּא פֵּרוֹת וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן (ט) הַגּוּף.

באר היטב  (ט) הגוף. פי' שנאמר שלא יהא בקנין הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דשלבל קמל דזה אינו דהרי גוף השדה הי' של הבן מיד בשעת נתינה ואף שנשארו הפירות להאב אותו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין בטור סי' ריא. שם: 



ו מַתְּנַת (י) בָּרִיא שֶׁכָּתַב בָּהּ: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, שֶׁמַּשְׁמָע דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֵינוֹ זוֹכֶה בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. הגה: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ וְהִתְנָה לָדוּר בָּהֶן כָּל יְמֵי חַיָּיו וְלִהְיוֹת נִזּוֹן מֵהֶן, יָכוֹל לָדוּר בָּהֶן עִם (יא) אִשְׁתּוֹ וְשַׁמָּשִׁים הַצְּרִיכִין אֵלָיו. וְכֵן נוֹתְנִים לוֹ מְזוֹנוֹת הַצְּרִיכִים לוֹ, אִם אֵין לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר כְּפִי הַנִּרְאֶה לְבֵית דִּין. וְאִם מָכְרוּ לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹת, וּבָא לוֹ מָמוֹן אַחַר כָּךְ, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם מַה (יב) שֶּׁלָּקַח (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא) .

באר היטב  (י) בריא. פי' כשעשה קס על מתנתו כמתנת בריא. שם: (יא) אשתו. בתשובת הרשבא שם כתוב דאפי' לא הי' לו אשה בשעה שהתנה כן דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו כו' עש. שם: (יב) שלקח. דומה לזה כ' הטור ביוד סי' רנג זל בעהב ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו אצ לשלם דבשעה שלקח היה עני והל כעני שהעשיר שאצ לשלם מה שלקח עכל. שם: 



ז כָּתַב לוֹ: מֵהַיּוֹם אִם לֹא אֶחֱזֹר בִּי עַד לְאַחַר מִיתָה, הִיא לְגַמְרֵי כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו אַף מֵהַגּוּף. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ קִנְיָן בְּמַתְּנַת בָּרִיא, וְלָא אַמְרִינָן בִּכְהַאי גַּוְנָא דְּבָרָיו כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמֵי. וְלָכֵן בָּרִיא שֶׁרוֹצֶה לַחֲלֹק נְכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָרִיבוּ יוֹרְשָׁיו אַחֲרָיו, וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת סֵדֶר צַוָּאָה בְּעוֹדוֹ בָּרִיא, צָרִיךְ לְהַקְנוֹת בְּקִנְיָן, וַאֲפִלּוּ קִנְיָן אֵינוֹ מְהַנֵּי אִם רוֹצֶה לִתֵּן לָהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְיָדוֹ אָז, דְּאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בִרְשׁוּתוֹ, וְאֵין מְהַנֵּי אֶלָּא דֶּרֶךְ הוֹדָאָה שֶׁמּוֹדֶה שֶׁחַיָּב לְכָל אֶחָד מֵהֶן כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּא וּמַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ צד וּמַהֲרַם פַּאדוֹוָאה סִימָן נב) . ועל סִימָן ס' סָעִיף ו'.






סימן רנח - מתנה שכתוב בה לאחר מיתה אם יש בו זמן, ובו ב' סעיפים



א שְׁטַר (א) מַתָּנָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּקְנֶה פְלוֹנִי שָׂדֶה פְלוֹנִית לְאַחַר מִיתָה, בֵּין שֶׁהָיָה בַשְּׁטָר קִנְיָן בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ קִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בּוֹ זְמַן וּבַזְּמַן הַזֶּה חַי הָיָה, הַזְּמַן מוֹכִיחַ שֶׁמֵּחַיִּים הִקְנָה לוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ (וְאֵינוֹ) זוֹכֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת לוֹ בִּשְׁטָר זֶה לְאַחַר מִיתָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בּוֹ זְמַן, לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, קוֹנֶה לְאַחַר מִיתָה. וְהָוֵי כְּאִלּוּ כָּתַב לוֹ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, שֶׁנִּתְבָּאֵר דִּינוֹ סִימָן רנז. וְזֶה שֶׁכּוֹתְבִים בְּכָל הַמַּתָּנוֹת וְהַמִּמְכָּרוֹת: מֵעַכְשָׁיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר זְמַן, לְהַרְוִיחַ הַדָּבָר (כּוֹתְבִין) כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.

באר היטב  (א) מתנה. פי' שטר מתנת בריא והא דמסיק בין שלא היה בו קנין כאן מיירי דכתב לו בשטר שדי נתונה לך לאחר מיתה כו' דבשטר כזה קונים גם בבריא וכמש הטו בסי' קצא וקמל דאעג דכת' שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כת' מהיום ולאחר מיתה ואין קנין ושטרא לאחר מיתה ואפה כיון דכת' בו זמן קנה הגוף מהיום ואי לחזור בו והפירות קנה לאחר מיתה דאלכ למה כת' בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דסל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר או בסופו עכל הסמע (עיין בתשו' מהרמ פדוואה סי' נד מהריבל חא סי' סג וחב סי' לו הרשדם סי' שז שט שכו ותכ דברי ריבות סי' רס וסי' תיד מהריט חא סי' מו וסי' סז וצו בני שמואל סי' לה פני משה חא סי' לד וצד בני אהרן סי' עו מהרא ששון סי' קנא. בני חיי): 



ב וְכֵן אִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, (ב) קוֹנֶה הַגּוּף (ג) מִיָּד אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ זְמַן. הגה: דְּכָל קִנְיָן מֵעַכְשָׁיו הוּא. וְהָא דְאַמְרִינָן זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, הַיְנוּ בְּכוֹתֵב לוֹ: לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל בְּכוֹתֵב לוֹ: לְאַחַר (ד) שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין אוֹמְרִים זְמַן שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו; וְלָכֵן אִם מֵת נוֹתֵן אוֹ הַמְקַבֵּל תּוֹךְ ל', בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. וְהוּא הַדִּין דְּנוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר תּוֹךְ ל' (טוּר בְּשֵׁם הרמה) . וְהָא דְּאַמְרֵינָן זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, הַיְנוּ שֶׁצִּוָּה הַנּוֹתֵן לִכְתֹּב זְמַן, אוֹ שֶׁצִּוָּה לְעֵדִים לַעֲשׂוֹת שְׁטָר מְעַלְּיָא; אֲבָל צַוָּאָה שֶׁלֹּא נִכְתַּב בָּהּ זְמַן, רַק לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, אֵין אוֹמְרִים זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּא וּתְשׁוּבַת רַמְבַּן סִימָן ו' וּמַהֲרִיק שֹׁרֶשׁ צד) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָאו דַּוְקָא זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר, אֶלָּא (ה) בְּעַל פֶּה נַמֵּי הַזְּמַן מוֹכִיחַ (רַן ספ מִי שֶׁאָחֲזוֹ) .

באר היטב  (ב) קונה. לשון הטור קנה את הגוף מיד ורל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשישא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול הנותן לחזור בו. סמע: (ג) מיד. לשון הטור כשהגיע השטר לידו עכל. ואעג דבעלמא קיל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנה מיד אפי' קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו לאחר מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וזש הטו וכן אם יש כו' דלשון וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון דשם פשיטא דלא קנה הגוף עד דמטי שטרא לידיה כנל ולא מצאתי חולק עז ואכ יש לתמוה על הרמא במה שמסיים דכל קנין מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין. שם: (ד) ל' יום. אמנם השס פרק מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד יב חדש מהני הזמן כשמת תוך יב חודש והבח יישב דעת הרמה אכן בדברי הממ לא נוכל לו' תירוצו של הבח ודוק וצע ועיין באע סי' קמד סב מוכח להדיא דלא כהרמה. שך: (ה) בעל פה. פי' דכת' המתנה בסתם וכת' בה זמן הכתיבה וכשנתן לו השטר מתנה התנה בעפ שנותן לו לאחר מיתה אפה אמרי' דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבעפ והוי כמו שמפרש בהדיא בשטר שמקנה מהיום ולאחר מיתה כך מוכח בשס גיטין דף עב עב עש בפרשי ופי' תנאי בגט הוא בעפ עש וכן הוא דעת הרן עש והסמע פי' כאן פירוש זר גם דבריו צע לדינא ועיין באע סי' קמד תמצא מפורש כן להדיא עש. שם: