משנה שבת א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק א · משנה א | >>
יציאות השבת א שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץג.
כיצד?
העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים,
פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור.
פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין.
משנה מנוקדת
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת,
- שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים,
- וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
- כֵּיצַד?
- הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים.
- פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
- אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא,
- הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
- פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי,
- אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס,
- בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
- פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ,
- אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא,
- שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
- פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ,
- אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס,
- שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:
נוסח הרמב"ם
יציאות השבת -
- שתים, שהן ארבע - בפנים.
- ושתים, שהן ארבע - בחוץ.
- כיצד? -
- העני - עומד בחוץ,
- ובעל הבית - בפנים,
- פשט העני את ידו - לפנים,
- ונתן - לתוך ידו של בעל הבית,
- או שנטל מתוכה - והוציא,
- העני - חייב.
- ובעל הבית - פטור.
- פשט בעל הבית את ידו - לחוץ,
- ונתן - לתוך ידו של עני,
- או שנטל מתוכה - והכניס,
- בעל הבית - חייב.
- והעני - פטור.
- פשט העני את ידו - לפנים,
- ונטל בעל הבית - מתוכה,
- או שנתן לתוכה - והוציא,
- שניהם - פטורין.
- פשט בעל הבית את ידו - לחוץ,
- ונטל העני - מתוכה,
- או שנתן לתוכה - והכניס,
- שניהם - פטורין.
- פשט העני את ידו - לפנים,
- ובעל הבית - בפנים,
פירוש הרמב"ם
קודם שאתחיל בפירוש, אקדים ההקדמות שהאדם צריך לעמוד עליהם, ואז יתבארו ענייני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה.
ומהם כי שנוי המקומות בדיני השבת ארבעה, והם הנקראים "רשויות שבת".
- אחד מהם נקרא "רשות הרבים" -
- והוא מקום שידרכו בו כל העם כולם, ובתנאי שיהיה בלי קירוי, ושיהיה רוחבו שש עשרה אמה או יותר, ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה.
- כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים, אבל יש לה דינין עוד נבארם בפרק חמישי ממסכת עירובין.
- ואולם כי רשות הרבים הוא כמו המדברות, היערים, והדרכים המפולשין להם.
- והשני "רשות היחיד" -
- והוא המקום שאין דורכין בו רבים, והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים או יותר על אלו השיעורים, אבל אם היו פחות מאלו השיעורים ברוח מן הרוחות השלשה אינו רשות היחיד.
- ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד בשטח הארץ בזה השיעור, או חפירה בארץ שיהיה לה אורך רוחב ועומק כאשר התנינו, או מקום מוקף בארבעה כתלים כמו הבתים והדיורין, הכל יקרא רשות היחיד, ובתנאי שיהיה גובה הכתלים עשרה טפחים כמו שבארנו, והחלל ביניהם ארבעה על ארבעה או יותר.
- והשלישי הוא הנקרא "כרמלית" -
- והוא המקום אשר לא נשלמו בו תנאי רשות הרבים, ולא תנאי רשות היחיד.
- וגידרו כאשר אומר, והוא כי כל מקום שיהיה בו ארבעה טפחים באורך וארבעה טפחים ברוחב או יותר וגבהו שלשה טפחים הוא כרמלית, בין יהיה חפירה בארץ, או עמוד עומד על שטח הארץ הכל שווה.
- אלא אם יהיה העמוד עומד גבוה תשעה טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים, כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם, אבל אם הוא פחות מתשעה טפחים עד שלשה הוא כרמלית.
- וכן אם הוא יותר מתשעה עד עשרה, אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רשות היחיד לפי שנשלמו בו תנאיו.
- ואם הוא גם כן פחות משלשה טפחים הוא רשות הרבים, לפי שהעיקר אצלנו בכל התורה "כל פחות משלשה - כלבוד דמי", אבל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וארבעה טפחים רוחב, לפי שהעיקר אצלנו "אין כרמלית - פחותה מארבעה".
- וגם כן המקומות שיש להם שלשה כתלים, והרוח הרביעית ממול רשות הרבים, הם כרמלית, ובתנאי שיהיה בו ארבעה על ארבעה.
- והרביעי "מקום פטור" -
- והוא בכל מקום שיהיה בגבהו יותר משלשה טפחים ואפילו עד לרקיע, ורוחבו פחות מזה השיעור, זה יקרא מקום פטור.
- ואפילו יהיה ארכו ארבעה טפחים, ורוחבו ארבעה טפחים פחות רוחב שיעורה, וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע, הרי זה מקום פטור.
- ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ, או חפירה בארץ יהיה בהם זה השיעור, אלא אם היה בגובה העמוד העומד תשעה טפחים בצמצום, שהוא רשות הרבים מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לאורכו ולרוחבו.
ודיני אלו הרשויות כך:
- כי רשות היחיד ורשות הרבים מי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת, יתחייב סקילה אם הוא מזיד, או חטאת אם הוא שוגג, לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר.
- ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם, יתחייב מלקות אם הוא מזיד, ואם הוא שוגג אינו חייב כלום, לפי שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד, שהוא לוקה אפילו על השגגה כאשר נבאר במקומו.
- אבל מקום פטור מותר להוציא ממנו לכל אחד מהשלושה רשויות ומהם אליו, וזה מותר לכתחילה, ולכך נקרא מקום פטור.
- ומפני זה נקראת כרמלית, לדמותו כאשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל, כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד, ויהיה אמיתת השם "כארמלית".
- ודע כי כל יציאה היא גם כן הכנסה בהיקש אל המקום שהוציאו אליו החפץ, וכל הכנסה היא גם כן יציאה בהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ, אלא שמנהג המשנה לקרות טלטול הדבר מרשות היחיד לרשות הרבים "הוצאה", ועקירת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד "הכנסה", ועל זה המנהג יאמרו "מכניס ומוציא" בכל זה העניין.
- ודע כי בכל מקום שאמרו בזו המסכתא "פנים וחוץ", רצונם בזה רשות היחיד ורשות הרבים.
- וכל מה שאמרו בו "חייב", הוא סקילה אם הוא מזיד, או קרבן חטאת אם הוא שוגג.
- וכל מה שאמרו בו "חייב חטאת", רוצה לומר אם הוא שוגג, ואם הוא מזיד יתחייב סקילה.
- וכל מה שאמרו בו "פטור" באיזה דבר שיהיה ממשפטי השבת, רוצה לומר פטור מן המיתה, ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד, אלא בהלכות ידועות שאמר בהם פטור על דרך שתוף הלשון ואף על פי שהוא מותר, ועוד נעורר עליהם כשנזכרם.
ומפני מה אמר "העני ובעל הבית", ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד, זה היה לאחוז דרך קצרה, לפי שהיה צריך לומר "האיש העומד ברשות הרבים" במקום אמרו "עני", אם כן תורה לנו מלה אחת כל העניין כמו שיורו ארבע מלות.
ומה שחייבו להתחיל בדין "ההוצאה מרשות לרשות", ואם היא מנויה בסוף אבות מלאכות (פרק ז דף ע"ג.), רוצה לומר "המוציא מרשות לרשות", לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב, לפי שאינם צריכים בה לכלי. וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אף על פי שהנראה ממנה אינה מלאכה, על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשה אתיא כמו שיתבאר.
והטעם שהצריכו לומר "יציאות השבת" ולא אמר "הכנסות השבת", כי כל יציאה היא הכנסה כאשר בארנו. ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותן מדברי השם יתברך שאמר "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא"(שמות לו, ו), למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה, והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה, והיה מרשות היחיד לרשות הרבים והיא הוצאה כמו שבארנו, ולפיכך אמר יציאות שבת. ואם תקשה ותאמר, מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מן המקרא אלא ההוצאה, זאת הקושיא כבר הקשוה בתלמוד (דף צו:) ואמרו "מכדי גמרא הוא? מה לי הכנסה, מה לי הוצאה", עניין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא, לפי שעניין הכנסה והוצאה אחד כאשר בארנו.
זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום. ואני עתה אתחיל לפרש ואומר:
שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ - רוצה בזה שהם שני מינים, הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. ויהיו באלה השני מינים שמונה חלקים, ארבע תלויות באדם העומד ברשות הרבים, וארבע תלויות באדם העומד ברשות היחיד, וזהו עניין אמרם "ארבע בפנים" ו"ארבע בחוץ". והארבעה מינים התלויים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים, וגם כן הארבעה התלויים בעני כפי לשון המשנה.
והעיקרים שנבנית זאת המשנה עליהם שלושה, וכשתדעם ותבינם תדע מאיזה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן העני:
- האחד מהם, כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד, או חטאת אם הוא שוגג, על הוצאתו מרשות לרשות, עד שיעקור החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך, אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח ברשות הרבים או הניח ולא עקר פטור הוא.
- והעיקר השני, כי כשיתחיל אדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה, ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה, בעניין שאילו גמר אותה הראשון היתה מלאכתו גמורה, שניהם פטורים לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור.
- וזהו מה שאמר התלמוד (דף צג.) "יחיד העושה אותה חייב, שנים פטורין".
- והרמיזה על זה מאמר השם יתברך "בעשותה אחת"(ויקרא ד, כז), ואמרו "העושה את כולה, ולא העושה מקצתה".
- והדמיון על זה, אם כתב שמעון א' ביום השבת וכתב ראובן ב', אך על פי שנגמר השם משניהם יחד, וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב, אף על פי כן שניהם פטורין.
- והעיקר השלישי, כי לא יתחייב העוקר מרשות והניח ברשות אחר, עד שיעקור ממקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה ויניח גם כן במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה או למעלה מזה.
- כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו החפצים המונחים ולא יתקיימו אלא אם יהיו אותן החפצים דקים.
- ולפי שיד האדם יניחו בה החפצים הגדולים, ומה שיש בה מתכונת הקבוץ והפשוט והאחיזה, מפני זה נחשוב אותה כאילו היא מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאילו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו.
ולפי שהיו אלו עיקרים ידועים באמיתת הקבלה:
- אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב, לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד.
- וגם כן כשלקח העני מיד בעל הבית והוציא העני חייב, ולפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר, לפי שכבר נתתי לך עיקר כי כל מה שיבוא ביד האדם כאילו הונח בארץ במקום שהוא שם אותו האדם.
- ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין, לפי שהאחד עקר מרשות הרבים והוא העני, והשני הניח ברשות היחיד והוא בעל הבית.
- וגם כן אם נתן בעל הבית דבר ביד העני והוציאו העני שניהם פטורים, לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים.
אלו הן "ארבע בחוץ", ועל זה החילוק בעצמו זאת הסברא גם כן מ"ארבע שבפנים". ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ, מפני מה יחס ארבע מינים אלו לעני ואמרנו שהם תלויים בו, והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שבארנו, לפי כי השנים הנשארים יחוסם אליו כיחוסים לבעל הבית לפי ששניהם פטורין. זה מבואר ואינו קשה, כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעולה לו, והיו הארבעה מינים תלויים בו אף על פי שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שווה. וכן התשובה באמרו ארבע בפנים, כי בעל הבית פשט ידו לחוץ, וייחס לו הפעולה אף על פי ששניהם פטורין.
וכבר הודעתיך בפתיחת דברי, כי כל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור - רוצה לומר פטור מן המיתה וחייב מלקות, וזאת היא כוונתם באמרם "פטור אבל אסור", אלא מקומות שייעדנו להעיר עליהם כשיזכרו.
ומאותן המקומות, אמרו בכאן "העני חייב ובעל הבית פטור", כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה, רוצה לומר שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח.
וגם (כן) אמרו העני פטור, שהוא פטור לגמרי, לפי שהוא גם כן לא עקר ולא הניח.
אבל אמרו שניהם פטורין, הוא "פטור אבל אסור", לפי שכל אחד מהן עשה מקצת מעשה כמו שבארנו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
יציאות השבת - הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות ב. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן:
שתים שהן ארבע - שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת:
שהן ד' - מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע"י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:
ושתים שהן ארבע בחוץ - שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לעני העומד בחוץ ברשות הרבים:
שהן ארבע - מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח:
פשט העני את ידו - ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית ד. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה:
ונתן לתור ידו של בעל הבית - דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:
או שנטל מתוכה והוציא - החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה:
העני חייב - שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע"ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ד' טפחים על ד"ט והנחה במקום שיהיה בו ד' על ד', וליכא, דיד העני ובעה"ב אין בה מקום שיהיה ד' על ד', אמרינן בגמ' דידו של אדם חשובה כד' על ד', כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה:
ובעה"ב פטור - פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד ה:
פשט בעל הבית כו' בעל הבית חייב - הרי שתים מן התורה לעומד בפנים:
פשט העני כו' - דעביד העני עקירה מרשות הרבים:
ונטל בעל הבית מתוכה - והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד:
או שנתן לתוכה - דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד:
והוציא - העני והניח ברשות הרבים:
שניהם פטורים - שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעה"ב בפנים. והא דלא חשיב שנים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה, לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה ו, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:
פירוש תוספות יום טוב
יציאות השבת. פי' הר"ב הוצאה שמרשות לרשות. והרשויות הם מפורשים בפי' הר"ב בריש פרק י"א ובפירוש הרמב"ם בכאן. ואל תטעה בדברי הרמב"ם בראותך שכתב גבי כרמלית שיתחייב מלקות המזיד. והביא ראיה משפחה חרופה דשוגג לא. ותחשוב שר"ל מלקות ארבעים שבתורה דליתא אבל נמצא עוד לו שקורא מכת מרדות דמדרבנן בשם מלקות בפי' מ"ד פ"ט [א) ועי' עוד בפי' המשניות להרמב"ם יומא פ"ח מ"א. כבר הערונו בראש סדר זרעים כי הדברים הבאים בתוי"ט מגבלים בשני חצאי מרובע ואחר הראשון כובב כזה [* לא היו בדפוס ראשון (פראג שע"ז) ונוספו בדפוס קראקא (ת"ג) ע"י הרב המחבר בעצמו.] [*ובמשנה ז' פרק בתרא דשביעית] ובמשנה ב' פ"ד דגיטין וכן שם בפירוש הר"ב ואף בגמ' פרק ד' דכתובות דף מ"ה [ע"ב] מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון. [*ועוד בלשון הרמב"ם דהכא דברים אכתוב בפירושם במשנה ד' פ"ב דכריתות ע"ש]:
יציאות השבת. וכתב הרמב"ם דאע"ג דמלאכה זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ"ז. הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכין בה לכלום [ב) במשניות ד' נאפולי הנוסחא בפי' הרמב"ם "לכלי" ועי' בס' בית דוד.] וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע"פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה עכ"ד. וכ"כ התוס' [ג) הכונה לפי ב' פירושי ר"ת ומה שאומר התוי"ט וכתבו עוד הוא בלתי מדויק כי דברי הר"ן המה ע"ש.]. וכתבו עוד דתנא בעי למינקט סידוריה בדברים האסורים בע"ש ובתר הכי בשבת עצמו כדקתני לא יצא החייט במחטו וכו'. ובתר הכי תני במה מדליקין וכו' וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט הוצרך לשנות בתחלה שהוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרי' ע"ש עם חשיכה ואע"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר וכו' ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא נקטינהו והיינו נמי שהתחיל לשנות לא ישב וכו' אע"פ שאינו מאיסור שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא וכו' כ"כ הר"ן. ועיין בפי' ריש מ"ב:
יציאות. פי' הר"ב דכתיב אל יצא וכו'. עיין בריש מסכת שבועות בפירושו ומ"ש לקמן בס"ד:
שתים. פי' הר"ב הוצאה והכנסה. ולעיל פי' דהכנסה נמי קרי לה הוצאה ובגמרא ר"פ הזורק [צ"ו:] יהיב טעמא מסברא דמכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי [*ואמרינן בפ"ק דשבועות דף ה' [ובריש מכילתין] וטעמא מאי. תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה] ועיין ר"פ י':
שהן ארבע. פי' הר"ב מדבריהם וכו' שנאמר בעשותה וכו' וכן בכל וכו' יחיד שעשאה וכו' ברייתא בגמרא [דף ג'.] מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים וכו'. וכתבו התוס' שאין זה אלא כפל לשון וכדאתמר בתר הכי ולא נקט אלא בעשותה וכו' יחיד וכו' ולא הרישא. ולפיכך בדברי הר"ב ג"כ כפל ואולי שהר"ב נתכוין לשנים שעשאו בבת אחת וכדתנן במ"ה בפרק המצניע ועיין מ"ש שם בס"ד דלא נפקא כלל מבעשותה לא הא ולא הא:
ושתים שהן ד' בחוץ. כתבו התוס' תימה לר"י אמאי צריך למיתני תרתי דעני ודבעל הבית מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר"י דאצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרה"י לרה"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא [שמות ל"ו] [והביאו הר"ב בריש מס' שבועות] ובספ"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא [וכתבו הר"ב לעיל] והתם [בעירובין] פירשנו דהיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר עכ"ד ועי' עוד מ"ש בס"ד במשנה ב' פי"א:
כיצד העני עומד בחוץ. כתב הר"ן [וכ"כ התוס' רפ"ה ועיין רפ"ו] ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במלתא כדאמרינן בריש נדרים דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזמנין מאי דסליק מיניה עכ"ל ושם כתב דטעמא לאשמעינן דליכא קפידא במלתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מלתא משום ותבחר לשון ערומים [איוב ט"ו] ע"כ. ואע"ג דבריש נזיר קאמרינן טעמא. בריש נדרים מסקינן דלאו דוקא:
פשט העני את ידו. פי' הר"ב ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות וכו' אורחא דמלתא נקט דהא בעי לפרושי דרוצה לקבל צדקה מטעמא דמפרש. ומ"ש דמצוה הבאה בעבירה חייבין עליה. ואפילו לר' יהושע דפרק י"ט דמכילתין מ"ד ולרבי יוסי דסוכה פ"ג משנה י"ד דהלכתא כותייהו דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות. וה"נ מסקינן בגמרא דף קל"ז. דמודה ר' יהושע בשתי תינוקות א' של ע"ש ואחד של שבת ומל של שבת בע"ש ושל ע"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא ואע"ג דלגבי תינוקות דעלמא אתיהיב. ופסקו הרמב"ם בפ"ב מהלכות שגגות ועיין סוף פ"ו דפסחים. ומיהו בכאן מפרש [הרמב"ם] דהאי דנקט עני דלשון קצרה הוא לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברה"ר במקום אמרו עני [*כלומר בפשט העני]:
העני חייב. כתב הר"ב ואע"ג דבעינן עקירה ממקום שיהא בו ד' על ד' וכו'. עיין מ"ש בס"ד בריש פ' י"א:
ובעל הבית פטור. פירש הר"ב ומותר גמור. הכי מפרש בגמ' ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת הוא דקאמרי' פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור דבלתא דידיה לא מיירי:
[*או שנתן לתוכה. פירש הר"ב דעביד ליה בעל הבית עקירה מרה"י וכו' ומסיק דעקירות חשיב וכו'. דאיכא למיחש שמא יגמרנה כלומר ויבא לידי חיוב חטאת. וכן פירש"י והקשו עליו התוס' דף ג' בד"ה פטורי וכו' דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל. ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה א' ולעני ג' הכנסות והוצאה א'. ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת [כו'] ומפרש ריב"א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב ומצי אתיא לידי חיוב חטאת ודכותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראיה מן הירוש' וכו' ע"כ. ואף רש"י פירש כן בשם רבותיו]:
שניהם פטורים. מה שהקשה הר"ב והא דלא חשיב שנים לכל א' וכו' רוצה לומר ולתני בכל חד שתים שהן שש. גמרא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) יציאות השבת. ואע"ג דמלאכת זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ"ז הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכים בה לכלום. וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע"פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) ומה לי אפוקי מה לי עיולי. גמרא ר"פ הזורק. ובשבועות ד"ה (ובמכילתין) אמרינן וטעמא מאי תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה:
(ג) (על המשנה) בחוץ. וכתבו התוספ' תימא לר"י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה"ב מה לי עני מה לי עשיר ונראה דאצטריך לאשמועינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"ר לרה"י מה לי מוציא מרה"י לרה"י ולא הוה גמרינן דבע"ה מעני ולא דעני מבע"ה ולהכי אצטריכי תרי קראי חד אל יצא. וחד ויכלא העם מהביא. בר"פ הזורק:
(ד) (על הברטנורא) אורחא דמלתא נקיט דבעי לפרושי דרוצה, לקבל צדקה מטעמא דמפרש:
(ה) (על הברטנורא) מצד איסור שבת הוא דקאמרינן פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור. דבלאו דידיה לא מיירי. הר"נ:
(ו) (על הברטנורא) כלומר ויבא לידי חיוב חטאת. והתוספ' הקשו ע"ז דעקירה בלא הוצאה אינו אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת ועוד כו' ומפרש ריב"א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב דמצי אתיא לידי חיוב חטאת:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
[סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאי' בשבת דף לא אמר ר"ל עתך זה סדר מועד]
בעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד. סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"א) אמר ריש לקיש עתך זה סדר מועד. ובעזרתו שיש לו רבת חבת. עם אומתו ועדתו כבבת. נתחיל מסכת שבת:
מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת להחכם השלם ה"ר משה גלנטי נ"ע על פסוק לך אכול בשמחה שכוון רבינו הקדוש לחבר כ"ד פרקים במסכת שבת כדי לקשט שבת מלכתא בכ"ד קשוטין וכן בדורנו ראינו כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ"ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות ע"כ:
יציאות השבת: והקשו בתוס' בשם ריב"א ז"ל דדיני הוצאת שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף וה"ל להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע"ש מבע"י כגון לא יצא החייט אין שורין ואין צולין ואח"כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהן דברים הנוהגין עם חשכה ואח"כ במה בהמה ובמה אשה דברים הנוהגין בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת וכן דרך התנא בכמה דוכתי כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י"ד ושוב בי"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין ערבים ואח"כ שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בשבעת ימים קודם יום הכפורים ואח"כ בערב יום הכפורים ואח"כ ליל יום כפור. ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעינן עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד' טפחים וידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר. ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל התלמוד לשנות תחלה וכן במסכת ב"ק השור והבור והמבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גאון גבי ד' צריכין להודות דבפ' הרואה דלא נקט תלמודא כסדר הפסוק מפני שדוד נקט המסוכנים תחלה ותלמודא נקט המצויין תחלה ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו ואע"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המבעיר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י כו'. והביאו ראיה דמלאכה גרועה היא מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא ואל יצא איש ממקומו וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישי' שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ועוד הוסיפו להביא ראיה ע"ש וז"ל הר"נ ז"ל ומקשו הכא למה התחיל התנא ביציאות השבת הא מתני' דאבות מלאכות מ' חסר אחת דתנן בפ' כלל גדול ה"ל למיתני ברישא ותו דהתם קתני הוצאה לבסוף והיכא אקדמא הכא וי"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האמורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה טומנין לפי שאפי' ספק חשכה ספק אינה חשכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תני כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ע"ש עם חשכה ואע"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט נקטינהו לומר שכשם שגזרו בלא יצא החייט במחטו כך גזרו בהן עד כאן לשונו ז"ל:
ירושלמי מנין שההוצאה קרויה מלאכה ר"ש ב"ר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כן נמנעו מלקבל להכניס ללשכה [צ"ע אם הדברים אני יוצא וכו' דברי הירושלמי הם, ואולי הוספת הרוקח היא.] אני יוצא בתוך מצרים מלמד שההכנסה קרויה יציאה ע"כ וכפי הנוסח שהובא בס' הרוקח סי' צ"ג:
ופי' הרב רבינו משה אלשיך ז"ל בפירושו לירמיה סימן י"ז וז"ל בקיצור ומה מתקו דבריו ית' בהחילו בהכנסה מרשות לרשות כאשר עשה במס' שבת שהחלה מיציאת השבת עם היותה אחת מכל ל"ט מלאכות והבאה באחרונה במספרם הלא הוא כי אין הוראת ענין השבת נרמז בשום מלאכה כאשר בזו ועל כן אחשוב כי אלהים חשבה למלאכה גם שאינה דומה למלאכה והוא כי הנה ידוע כי נפשות עם בני ישראל נפרדו מנפשות עובדי כוכבים מה שהן מהקדושה אשר כולה א' היא בלי פירוד כי גם כי ימצאו בחינות נפרדות בהם כולם מעולם האחדות חלק ה' א' יתרומם לעד הפך נפשות עובדי רוכבים אשר היו מעולם הפירוד החיצוני וכו' ולכן היה הרמז לבלתי הוציא מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י כלומר בל תערב קודש בחול או חול בקודש נמצא כי בזה נרמזו כל טעמי איסור המלאכות שהוא בל היטפל במלאכות המתיחסות אל עולם של חול החיצון וע"כ עשה ראשית דבר ממנה ואמר הלוך ועמדת בשער וכו' ואל תשאו משא וכו' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואח"כ כתב וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת וכו' ע"כ בקיצור מופלג:
ובגמ' פריך מ"ש הכא דתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומ"ש התם בשבועות דתני שהן ד' ותו לא ומסיק הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי בלבד תני דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בעה"ב לבדו ותנא אפילו דהתם להכנסה קרי לה יציאה ומתני' דיקא דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו'. ורבא שני בגוונא אחרינא דוחק לשון יציאות דרשויות קתני בין הכא בין התם כלומר רה"ר ורשות היחיד שהן רשויות דשבת יש בהן שני חיובין שהן ד' בפנים ושני חיובין שהן ד' בחוץ ויציאות הוי כמו תוצאות דאשכחן יציאות דאיקרו תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ויציאות משמע מוצאות ומובאות דהיינו רשויות כן פי' ריב"א ז"ל דברי רבא. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבועות דף ה' דהירושלמי בעי אי איכא לפרושי מתני' דהכא כמו שפי' בקונטרס או כמו שפירש שם ריב"א ז"ל. וכתבו בסוף דבריהם ועוד יש לפרש שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור ע"כ:
פשט העני את ידו: וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במילתא. הר"נ ז"ל: ונלע"ד אני הדיוט דהכא לא איצטריכינן להכי דהא טעמא רבא איכא במה שכתבתי שתירץ התלמוד דתנא להכנסה קרי לה הוצאה ולדיוקי הכי מפרש הכנסה לאלתר ודו"ק:
ובעל הבית: פטור ומותר גמור. ובגמ' אמרינן אע"ג דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא כי איצטריך ליה לשמואל לאשמועינן פטורי דקעביד מעשה כגון הנך אבל פטורי דלא עביד מעשה איכא טובא. וכתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא היאך מותר לכתחילה והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי תימא וכו' עד וי"ל לעולם בנכרי עני ומיירי כגון שהחפץ של הנכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו. ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרווייהו ישראל מיתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה לא קא מיירי עכ"ל ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל והא דלא חשיב שנים לכל אחד וכו' פי' וליתני בכל חד שתים שהן שש:
בסוף פי' ר"ע ז"ל למתני' אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קא חשיב אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל: וכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו אדרבא הנחות קחשיב דהנחה היא דמתיא בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חדושיה דתנא דאשמועי' שהוא פטור אע"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קחשיב דפשיטא דפטור דלא מידי קעביד וזה נראה עיקר בגמ' עכ"ל ז"ל: ועיין בתוס':
שניהם פטורין: והוא שהיתה ידו למעלה משלשה אבל אם היתה בתוך שלשה הוי כמי שהניח לארץ וחייב הכי אוקימנא לה שם בפ' המצניע. ומתני' מתוקמא אפי' לר' עקיבא דס"ל הכא בגמ' וגם בר"פ הזורק דקלוטה כמי שהונחה דמיא דלא שייך לומר קלוטה אלא גבי זריקה וכן נמצא ג"כ בתוס' בפירקין דף ד' וז"ל אבל למטה מעשרה ד"ה חייב דאמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא כשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציא לא מיחייב ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
יציאות השבת: ר"ל הוצאות שמרה"י לרה"ר או איפכא האמורות אצל שבת. ואף דמרה"ר לרה"י הכנסה היא האי תנא קרי לה הוצאה. מדמוציא מרשות זה או זה. והא דנקט "יציאות" ולא הוצאות לישנא דקרא נקט. דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז, כט). דמנה שמעי' הוצאה. שאל יצא עם הכלי שבידו ללקוט המן. ולבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאבד"ק לאנדסבערג. להכי נקט יציאות. דמשמע יציאות אדם. לאשמעינן אגב אורחא דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. ואפילו הטעינו חבירו משא. והוא לא עשה אלא היציאה חייב (כשבת ד"ג):
שתים שהן ארבע בפנים: ר"ל שתים יש. הוצאה א' והכנסה א' להעומד בפנים שחייב מדאורייתא. ועוד הוצאה א' והכנסה אחת להעומד בפנים שאסור רק מדרבנן. וכ"כ "ב' שהן ד' בחוץ" ר"ל הוצאה א' והכנסה א' מדאורייתא והוצאה א' והכנסה א' מדרבנן. לאותו שעומד בחוץ:
כיצד: השתא מפרש ב' דאורייתא לעומד בחוץ:
העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים: נקט מלתא בעני וצדקה. דקמ"ל דאפילו במצוה הבאה בעבירה חייבים עליה כבבא ב':
פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית: הסל. לקבל בו הפת מב"ב. הרי שעשה העני בהכנסה. עקירת הסל ברה"ר והנחתו ברה"י:
או שנטל מתוכה והוציא: דבזה עשה העני בההוצאה עקירה ברה"י והנחה ברה"ר. ואע"ג דבעינן עקירה והנחה במקום שהוא דע"ד. ידו של אדם חשובה כדע"ד:
העני חייב: מדעשה בין בהוצאה או בהכנסה מלאכה שלימה. דהיינו עקירה והנחה:
ובעל הבית פטור: פטור ומותר. אם העני הוא עובד כוכבים. דאל"כ אף דבעה"ב לאו מידי עביד. עבר אלפני עור לא תתן מכשול. ואפילו ביכול ליטלו בלי סיועתו. עכ"פ אסור מדרבנן [כתוס' ורא"ש שבת ד"ג ב']:
פשט: השתא מפרש ב' דאורייתא להעומד בפנים:
בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני: דעביד ב"ב בהוצאה עקירה בפנים והנחה בחוץ:
או שנטל מתוכה והכניס: דעביד ב"ב בהכנסה עקירה בחוץ והנחה בפנים:
פשט: השתא מפרש ב' דרבנן. הוצאה א' והכנסה א' לעומד בחוץ:
העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה: הרי שעשה העני רק עקירה ברה"ר ולא הניח ברה"י:
או שנתן לתוכה והוציא: דבכה"ג לא עשה העני בההוצאה רק הנחה ברה"ר. ואע"ג דבהטעינו חבירו בפנים והוציא. אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. הכא שדינן ידו בתר גופו שברשות אחר [עתו"ס כאן. ותוס' כתובות דל"א ב' ד"ה רב אשי]:
שניהן פטורין: מדלא עשה א' מהן מלאכה שלימה. דהיינו עקירה והנחה:
פשט: השתא מפרש ב' דרבנן לעומד בפנים:
בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה: דלא עשה הבעה"ב בהוצאה רק עקירה ברה"י:
או שנתן לתוכה והכניס: שעשה הבעה"ב בהכנסה רק ההנחה ברה"י:
שניהם פטורין: מדלא עשו רק חצי מלאכה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(נספח מסוף הספר) (משנה, שבת א, א) העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים: דווקא עומד אבל אם היה מהלך ונתן לתוך ידו פטור דלא חשיב הנחה. גם דקדקו בלשונם "לתוך ידו של בעה"ב" לפי מסקנת הגמרא ידו של אדם חשובה כד' על ד' ופירשו שנוטל בידו חפצים גדולים ובוודאי אינו חשוב אלא תוך היד אבל גב היד אינו חשוב ואינו חייב חטאת אם נתן ע"ג ידו.